תורת חיים חלק א קכה

ועוד דלא הוי דומיא דמוריא ואמרה תורא מדישיה קאכיל דבסמוך דהתם מפרש בהדיא טעמא דמוריא משום דאמרה תורא מדיליה אכיל והכא לא מפרש טעמא גם מה שכתבו דגבי שכנתו שאני דדרך שכנים שטורחים זה בשביל זה קשה דאדרבא מנהג הוא להטריח בשביל בר בי רב כיון שעוסק בתורה וסמך עליה ודר בבית' יותר ממה שהיא טורחת בשביל שכנה. ועוד תימה דבמסכת דמאי תנן מעיקרא הא דהנותן לפונדקית והדר תני הא דהנותן לחפותו וא"כ אמאי לא פריך מעיקרא מהא דהנותן לפונדקית והדר הוי ליה להקשות מהנותן לחמותו. ועוד תימא דמאי ס"ד מהא דהנותן לחמותו והא בהדיא קתני סיפא דטעמא לפי שהיא רוצה בתקנת בתה ובושה מחתנה ע"כ נראה כדפירש"י ז"ל התם נמי מוריא הוראת היתר לעצמה לטובה אני מתכוונת בר בי רב ליכול חמימא בניחותא דכיון דבר בי רב הוא ראוי שהוא יאכל חמימא ואנא קרירא והשתא ניחא דהא דקאמר והתנן הנותן לחמותו וכו' לא מקשן ולא תרצן נינהו אלא סתמא דש"ס הוא דשקיל וטרי הכי לפרושי הנך משניות דלא תיקשי אברייתא דמשמע דלחלופי לא חיישינן וכן משמע בהדיא במסכת גיטין דמייתי נמי הך סוגיא ומשמע התם דסתמא דש"ס הוא דשקלא וטריא הכי דקאמר התם ודקארי לה מאי קארי לה משום דקא בעי למירמי אחריתי עליה הרי אלו בחזקתן למעשר ולחלופי לא חיישינן כו' ופירש"י ז"ל שם למירמי אחריתי עלה דלכך קבעה בש"ס הכא למירמי עלה ולפרושה דלא תיקשי לן. ולהכי קא שקיל וטרי ש"ס מסיפא דהנותן לחמותו מעיקרא דמדסיפא שמעינן לה טעמא דרישא דהנותן לפונדקית דכיון דטעמא דסיפא ע"כ משום דלטובה היא מתכוונת כדקתני בהדיא שהיא רוצה בתקנת בתה וכו' אם כן מסתמא טעמא דרישא דהנותן לפונדקית נמי הוי משום דמוריא ואמרה לטובה אני מתכוונת דומיא דסיפא והיינו דקאמר התם נמי מוריא וכדפירש"י ז"ל אבל למ"ש התו' לא שייך למימר הכי דלדידהו טעמא דרישא לרעה הוא ולא לטובה כטעמא דסיפא. ומה שהקשו מהא דתנן רבי יוסי אומר אין אנו אחראין לרמאים כבר תירץ רבינו שמשון ז"ל שם במסכת דמאי דבהכי פליגי רבי יוסי ורבנן דרבי יוסי סבר מתכוונת לגזול ורבנן סברי דלטובה מתכוונת ומדרבנן לחודא פריך ולא חייש לדרבי יוסי דיחידאה הוא מיהו בסמוך דפריך מהא דאשת חבר טוחנת וכו' צריך לומר לפירש רש"י ז"ל דמדרבי שמעון בן אלעזר פריך אף על גב דיחידאה הוא. אבל למ"ש התוספת דבתבואה של חבר איירי ניחא דלפי' פריך שפיר מתנא קמא דאמר אבל לא בזמן שהיא טהורה דמשמע דטעמא דאתיא למיכל ותגע:

דף ז מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו פירש דש"י ז"ל כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם וזה נראה דוחק קצת דשבקי למיעבד איסורא כדי שיגדל שם בניהם אחריהם אע"ג דלא היה נראה בעיניהם דודאי איסורא הוא כיון דנעשה על פי הדיבור ותו מנא ידעי שלא יהיו בניהם אחריהם רשעים ולא יתקנו מידי לכך נראה דלא עלה כלל על דעת אסא ויהושפט לבער נחש הנחושת דאע"ג דביערו כל עבודת כוכבים ומזלות שבעולם נתן הקב"ה בלבם שלא ירגישו בנחש הנחשת כדי שיניחו זה לבניהם אחריהם לגדל שפם וכן משמע בהדיא בירושלמי הביאו בערוך ערך גדר היו הכל מליזין עליו אמר להם באו ונדיין כתיב וכתת נחש הנחשת וכי לא עמד צדיק ממשה עד חזקיה להעבירו אלא עטרה הניח לו הקב"ה להתגדר בה. ולפי זה הא דקאמר בסמוך מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו י"ל דלאו אדרבי יהושע בן זרוז קאי כיון דקבל רבי עדותו אלא הכי קאמר מכאן כיון דילפינן מוכתת נחש הנחשת שמניחין לו לאדם מן השמים מקום להתגדר בו לכך ת"ח המחדש דבר הלכה אין מבדילין או משקצין או מזחיחין אותו לומר אלו היה ממש בדבריו למה לא נתחדשה אותה הלכה בדורות הראשונים שהיו תלמידים חכמים יותר גדולים ממנו דאיכא למימר מקום הניחו לו מן השמים להתגדר בו:

ודלמא הכא נמי חדא זימנא כדפירש רש"י ז"ל שהיה חושש שלא יחזרו המים. ועוד אפשר לפרש דהנך תלת זימנין לא הוו אלא חד זימנא דמעיקרא אע"פ דנחלקו אכתי הוה צריך רבי פנחס בן יאיר לעבור במים עד צוארו שלא נעשה לו נס אלא כפי ההכרח לכך אמר חלוק נמי להאי דכיון דהוה דארי חטי לפסחא אם יגיעו המים עד צוארו יבאו לידי חימוץ ובשנייה נמי אע"ג דנחלקו לא נחלקו אלא כפי ההכרח רק שלא יגיעו המים וילכלכו החטים ואכתי היו עמוקים ואם עבר ההוא טייעא בסחורתו דרך המים היתה מתקלקלת לכך אמר חלוק נמי להאי שיחלקו לגמרי עד הקרקע:

עשרינהו ואכל תימא וכי חמור נביא הוה דהוה ידע דלא עשרינהו ועוד וכי בר מצוה הוא דלא בעי למיכל בלתי מעושר ונראה לפרש דחמור זה כחמור דעלמא הוה ולא ידע מאומה אלא לפי שהיה חמורו של אותו הצדיק מנע הקב"ה שלא יאכל עד שיעשרו תחילה דאע"ג דלאו בר מצוה הוא אפ"ה כיון דאסור להאכיל את הבהמה אלא א"כ עישר גנאי הוא קצת לצדיק כשמאכילין את בהמתו דבר האסור להאכילה וכן משמע דחמור זה כחמור דעלמא הוה דקאמר השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן מדנקט אין הקב"ה מביא כו' משמע שהוא ית' מנעו והחמור לא הוה ידע מידי. וכן הא דאמר במסכת שקלים ובבראשית רבה דמחמרה אנפשה הוה יש לומר נמי דכיון דהיתה בהמתו של צדיק גמור מנע הקב"ה שלא תאכל בלתי מעושר אע"ג דמן הדין היו מותרין להאכילה בלתי מעושר אפ"ה לגבי ר' פנחס בן יאיר שהיה צדיק גמור ראוי היה להחמיר שלא להאכיל בהמתו בלתי מעושר לפנים משורת הדין. וכן נראה לפרש הא דאיתא במדרש גבי שני פרים שהקריבו אליהו ועובדי הבעל שלא רצה הפר ללכת אמר אני וחברי תאומים ועל אבוס אחד היינו גדלים חברי נבחר להקב"ה ואני לעבודת כוכבים ומזלות עד שמסר להן אליהו אחר לו אל תחוש כשם שיתקדש שמו של מקום על ידי חברך וכו' לאו שהפר היה מדבר כן בפיו דאין כל חדש תחת השמש שהרי אמר על פי האתון שנברא בין השמשות אלא צריך לומר נמי שהקב"ה מנע שלא ילך משם כאלו אינו רוצה ללכת מחמת שנבחר לעבודת כוכבים ומזלות וכשאמר לו אליהו פר פר אל תחוש וכו' ביטל הקדוש ברוך הוא את המניעה והלך כדי שילמדו ישראל מוסר מן הפר כמו שאמר הכתוב מלפנו מבהמות הארץ ואמרו ידע שור קונהו וכו' וכן הא דאיתא בפרק הפועלים גבי רבי אליעזר ברבי שמעון דאמרו לעכנא עכנא פתח פיך פתח לה ובתר הכי בעובדא דבריה לא פתח להו הא פשיטא דנחש לאו בר דעת הוה לידע שזה היה בצער מערה וזה לא היה אלא שהקב"ה מנע את הנחש שלא יפתח פיו בשעה דאסקוה לבריה כדי שידעו הכל שזה היה בצער מערה ווה לא היה וכ"נ לפרש בכולהו דוכתי דאיתא כהאי גוונא:

רמה נקרא שמן כשפים כו' ומה שנקראו חרטומים פירש"י ז"ל בפרשת מקץ לפי שהן נחרים בטימי מתים. ועוד נראה לפי שהן נחרים במ"ט כוחות הטומאה לכך נקרא המכשף חרט"ם דמ"ט כחות הטומאה נינהו כדאיתא בזוהר חדש פרשת יתרו דשאיל רבי ייסא מרבי שמעון האי דהקב"ה מדכר להון לישראל בכל אתר ואתר יציאת מצרים מאי רבותא תנאה שלים כו' א"ל ת"ח ישראל כד הוו במצרים אסתאבו גרמיהון בכל זיני מסאבא דהוו שראן תחות ארבעין ותשע חילי דמסאבותא ובג"כ תשכח באורייתא חמשין זימנין יציאת מצרים ודא איהו דאנן מנן להו מיומא טבא דפסחא ועיקר יסוד הכישוף במצרים הוו ולכך יש להן כח להכחיש פמליא של מעלה ונראה דהיינו מה שיסדו לומר ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם וכי לחירות עולם הוציאן והלא נשתעבדו בתר הכי כמה זימנין אלא לפי שהוציאן לחירות עולם מכחות הסומאה דהוו שלטי עלייהו:

דף ח שחין ומכוה אם שחין קודם למכוה כו' לכאורה משמע שכבר יש בו נגע הנקרא שחין ואח"כ לקה על הנגע באור ונעשה עליו מכוה קאמר ואין הפי' כן דא"כ לא הוי דומיא דליבן שפוד והכה בו ד מיבעיא ליה דהתם ליכא שום נגע אלא בתר דנלקה בתרוייהו בכח ההכאה ובאור וגם אין סבר' לומר שעלה נגע עי נגע אלא לפי שארבע מראות נגעי' הן שאת ובהרת ותולדותיהן ופי' לן הכתוב מעיקרא כשהן יוצאין בעור בשרו של אדם כמו שכתב אדם כי יהיה בעור כשרו שאת וגומר והדר כתב לן דין שחין ומכוה כלומר כשנפשט העור מעל הבשר מחמת מכה דהיינו שחין או מחמת האש דהיינו מכוה ונעשה שם שאת או בהרת על הבשר עצמו אז יש לאותו שאת או בהרת דין שחין ומכוה וקתני ברייתא שחין ומכוה פירש שנפשטה עורו על ידי הכאה ואח"כ לקה שם נמי באור או איפכא ואח"כ נעשה שם שאת או בהרת אם שחין קודם שבתחילה לקה בהכאה ואח"כ באור בטל מכוה את השחין כו' וכן משמע בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טומאת צרעת שכתב מי שהיה לו מכה בעור בשרו ונפשט העור מחמת המכה אם היתה המכה מחמת האש וכו' וכתב עוד שם השחין והמכוה אין מצטרפין כו' כיצד המכוה ובהרת כגריס בשתיהן הרי זה טהור והשתא ניחא הא דקאמר והכא ה כי דמי כגון דהוה ביה וכו' וליבן שפוד והכה בו דהוי דומיא דברייתא:

בטל מכוה את השחין פיר' רש"י ז"ל ונ"מ לענין צירוף שאם היה בו חצי גריס שחין ולקה באור באותו כו' ואם חזר ולקה לאחר זמן אצל מכוה זו כו' אע"ג דש"ס נקט איפכא כגון דהוה ביה חצי גרים שחין מעיקרא וליבן שפוד והכה בו ונפק ביה חצי גרים אחר היינו משום דש"ס בעי לפרושי הבעיא דליבן שפוד ולהכי נקט הא דליבן שפוד לבסוף דהשתא קאי עליה שפיר הא דקאמר מאי חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה וכו' אבל רש"י ז"ל דאתי לפרושי בריית' דקתני ביטל אחרון את הראשון לכך נקט תחילה שהיה בו חצי גריס שחין ולקה באור כו' דהך מלתא מפורש בברייתא בהדיא אבל אידך חצי גריס אינו מפורש בברייתא בהדיא לכך נקט ואם חזר ולקה כו' אבל אין לפרש דרש"י ז"ל נקט הכי משום דאי הוה ביה מעיקרא ההוא חצי גריס שחין קודם הביטול לא הוה נפקא מינה מידי בביטול אח"כ כיון שנטמא כבר שהיה בו גריס שלם של שחין דהא פירשתי לעיל דלאו ביציאת נגע על נגע איירי אלא שנחלקה בתחילה בהכאה ואח"כ באור ובתר הכי עלה נגע וא"כ לא נטמא קודם הביטול. ועוד דאפי' אי הוה איירי ביציאת נגע על נגע אכתי הוה נפקא מינה בביטולו דאע"ג דנטמא כבר מ"מ השתא שנתבטל השחין ונעשה מכוה ושחין ומכוה אין מצטרפין טהור הוא כיון שנתמעט השחין משיעור גריס דקיימא לן נגע שהיה כגריס ונטמא ואח"כ נתמעט מכגריס טהור:

התם נמי דברזייה מיברז פירש"י ז"ל שלא הכהו בכח אלא דקרו משמע מפירושו דלא הוה גריס דהיינו חדוד מיהו קשה דמאי איצטריך למימר דברזייה מיברז לישני התם שהכהו בנחת דליכא חבטה ואין לפרש נמי דה"ק דברזייה מיברז דהיינו חדוד דאיירי שחודו של שפוד חד כחדודו של סכין ואין הבל האור חזקה בחודו ולכך חבטא קדים דא"כ אכתי תפשוט דכיון דלא סגי בבציר מכגריס ע"כ צריך לפרש דהשפוד מתרחב והולך למעלה מן החוד כרוחב גריס וכיון דבמקום שמתרחב ליכא חידוד ואפ"ה נידון משום מכות אש אלמא חבטא קדי' ודוחק לומר דלענין צירוף איירי כגון דהוה ביה כגרים מכוה מעיקרא פחות ממשהו כשיעור רוחב חודו של סכין. וע"ק קצת בין לפרוש זה בין לפירש"י ז"ל אמאי נקט איבעיא להו ליבן שפוד והכה בו ולא קאמר ליבן ברזל והכה בו והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טומאת צרעת כתב ליבן שפוד והכה בו אם היה ראשו מבורז הרי זה מוכה ואם היה ראשו חד הרי זה ספק אם היה מכוה או שחין משמע מדבריו דס"ל דכל המכה בשפוד בכח כדרך שמכין במקל פשיטא דחבטא קדים ולא קמיבעיא ליה אלא בליבן שפוד והכה בו בכח בדקירה דאע"ג דהכהו בכח מ"מ כיון דאין השפוד רחב בחודו אלא משפע והולך במקום השיפוע אינו מכה כל כך בכח ואיכא למימר דהבלא קדים ובעי למיפשט מברייתא דקתני ליבן שפוד וכו' ודחי דברייתא איירי דברזיה מיברז כלומר שהשפוד אין לו חוד אלא הוא רחב ומבורז למעלה כעין בריא וכיון דרחב למעלה לכך כשהוא מכהו בכח חבטא קדים ולהכי נקט דברזיי' מיברז ולא קאמר דדקריה מידקר