תורת חיים חלק א קכא

דף ע' זונה ישראלית ועכו"ם מסובין חמרא אסור וכו'. וא"ת נהי דבתרייהו גרירא מכל מקום אמאי אסור נימא נמי נהי דתקיף לה יצרא דעבירה יצרא דיין נסך לא תקיף לה וי"ל דכיון דזילא עלייהו ובתרייהו גרירא הן נוגעין בו שלא מדעתה אבל זונה עכו"ם וישראל מסובין היין מותר לפי שאימתן עליה ואינה נוגעת אפי' שלא מדעתה וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה בפי"ב מהמ"א

אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואם לאו אסור וא"ת מאי שנא בהאי עובד' דאמר אם נתפס עליו כגנב וכו' ובעובדא דבתר הכי קאמר אי אית ליה לאשממוטי וכו'. ונראה דהאי עובדא באושפיזא הוה שיש רשות לכל אדם ליכנס שם נמצא דעכו"ם ברשות עייל וכל שכן לגירסת הרי"ף והרמב"ם זכרונו לברכה דגרסי בהך עובדא דהוה יתיב ביה. חמרא דישראל ודעכו"ם דעכו''ם נמי הוה ליה חמרא באושפיזא אם כן ברשות עייל לכך רק אם נתפס עליו כגנב פירוש על הנגיעה חמרא שרי דאז ודאי לא נגע דליכא למימר דאם כן למאי עייל אם לא לנסוכי דהא ברשות עייל משום יינו או אושפיזא כדפרשתי רשפי והוה ליה כי ההיא דמניח עכו"ם בחנותו דהתם נמי כיון דברשות עייל כל זמן שלא הודיעו שמפליג מותר דמירתת למינגע דלמא חזי ליה אבל בעובדא דההוא ביתא דבתר הכי דלא הוה רשות לעכו"ם ליכנס שם לכך קאמר אי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסור דסמכה דעתיה ולא מירתת ואף על גב דנתפס כגנב על הנגיפה לא מהניא כדפירש רש"י זכרונו לברכה דאי לאו לנסוכי על למה ליה דעייל אבל לית ליה לאשתמוטי דהוה ליה נתפס כגנב על הכניסה לכך חמרא שרי דמירתת ולא נגע. ופריך מננעל הפונדק דאסור מאי לאו אף על גב דלית ליה לאישתמוטי ולומר לכך נעלתי אפינו הכי אסור ולא אמרינן דמירתת ונראה דלהכי ננעל הפונדק ולא קתני נכנס לפונדק משום דפונדק נמי כאושפיזא דמי ויש לו רשות ליכנס שם אבל אין לו רשות לנעלו

מ"ט רוב גנבי ישראל נינהו דוקא בפומבדיתא קאמר דהיו רוב גנבי ישראל דרשעים היו כדאמר בפרק חזקת הבתים תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא ואמרי' פומבדיתא לוויך אשני אושפיזך אבל בנהרדעא לא היו רוב גנבי ישראל וכי פריך ש"ס כמאן כר"א אעובדא דשמואל פריך אבל אדרבא לא מצי פריך דכיון דרוב גנבי ישראל הוו התם ל בנן נמי שרי כדאמר בסמוך אי משום דסבר רובא דאזלי בהדי פולמסא ישראל נינהו וכן כתבו התוספות בפרק חזקת הבתים

האי ספק ביאה ספק מגע הוא דעל כרחך ודאי עכו"ם נינהו דקאמר ולא ידענא אי משום דסבר לה כרבי אליעזר ואי ספק עכו"ם ספק ישראל אם כן הוה ליה ספק ספקא ספק עכו"ם ספק ישראל ואם תמצא לומר עכו"ם ספק נגע ספק לא נגע ובספק ספקא רבנן נמי מודו דשרי לשיטת רש"י זכרונו לברכה אלא צריך לומר דודאי עכו"ם נינהו לכך פריך האי ספק ביאה וכו'

הבי גרסי' בתוספתא דטהרות פרק שביעי גגו של עם הארץ חבר שוטח שם כלים ומניח שם טהרות ובלבד שאין עם הארץ יכול לפשוט וליגע גגו של חבר למעלה מגגו של פ"ה אף על פי שעם הארץ יכול לפשוט ידו וליגע חבר שוטח שם כלים ומניח שם טהרות רשב"ג אומר גגו של חבר למעלה מגגו של ע"ה חבר שוטח שם כלים ומניח שם טהרות ובלבד שאין ע"ה יכול לפשוט את ידו וליגע ותימא דא"כ מאי פריך הכא לרב מהא דקתני גגו של חבר בצד גגו של ע"ה כו' אדרבא תיקשי מיניה לר' יוחנן ועוד דמעיקרא ה"ל לאקשויי מהא דגגו של חבר בצד גגו כו' דמיתני התם ברישא ועוד קשה דמשמע דהא דקתני גגו של חבר בצד גגו של ע"ה רבי שמעון בן גמליאל היא וכן משמע מפירש"י ז"ל שכתב בצד גגו שאינו גבוה ממנו וליכא למימר מתמוגג אני כשמושיט ידו שם דלרבנן אפי' איכא למימר מתמוגג אני נמי שרי דהא בגגו של חבר למעלה מגגו של פ"ה נמי אית להו דשרי אע"ג דמ"ל מתמוגג אני וא"כ תימה מאי משני אמר לך רב אנא דאמרי כרשב"ג והא כרשב"ג נמי לא אתיא דהא טעמא דרשב"ג דאוסר משום דחצי לאשתמוטי הוא ורב אוסר אף על גב דלא מצי לאשתמוסי ולא שייך למימר דרב פליג אדרשב"ג וס"ל דאין לחלק בין שגג חבר למעלה בין שהוא שוה לו. עכ"נ דברייתא דמייתי הכא גגו של חבר בצד גגו של ע"ה לאו היינו ההיא דתוספתא אלא ברייתא בעלמא היא ולא תיקשי להו אהדדי דהכא מיירי דאיכא מסיפס בין הגגות ולכך שרי לשטוח אע"ג דידו של ע"ה מגעת לשם דכיון דאיכא מסיפס ביניהן מירתת להושיט ידו לגגו של חבר וההיא דתוספתא בדליכא מסיפס ביניהן איירי ולהכי אם יכול ע"ה לפשוט ידו לשם אסור לשטוח שם דלא מירתת. וכשגגו של חבר למעלה מגגו של ע"ה ס"ל לת"ק דמותר לחבר לשטוח שם אע"ג דע"ה יכול לפשוט ידו לשם דכיון דלאו שוין הן אלא של חבר גבוה משל ע"ה ואין ע"ה יכול להושיט ידו שם להדיא כמסיפס דמי ושרי ורשב"ג פליג עליה דקסבר מסיפס בעלמא לא מהניא דלא מירתת בהכי. וקא בעי ש"ס לאוקמי הא דרשב"ג אפי' כר' יוחנן לכ"ק ת"ש רשב"ג אומר וכו' ומשני דשאני התם דאית ליה לאשתמוטי לכך אסור לשטוח אע"ג דה"ל כמסיפס ולר"י אידך ברייתא דמייתי הכא דהיינו גגו של חבר בצד גגו של ע"ה מצינו לאוקמי אפילו כרשב"ג ושאני התם דליכא לאשתמוטי אבל רב סבר דטעמא דרשב"ג דאוסר בגגו של חבר למעלה מגגו של ע"ה לאו משום אישתמוטי הוא דהך סברא דאימצורי לאו סברא היא אלא טעמא משום דאע"ג דהוה ליה כמסיפס לא מהניא ולדידיה הך ברייתא דגגו של חבר בצד גגו של ע"ה דמייתי רבנן היא ולא רשב"ג דלרשב"ג לא מהניא מסיפס והשתא ניחא הא דקאמר לך רב אנא דאמרי כרשב"ג דלדידיה נמי מסיפס לא מהניא וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דבפ' י"ב מהלכות משכב ומושב כתב חבר שהיה גגו למענה מגנו של עם הארץ הרי זה שוטח שם כלים ומניח טהרות למעלה והן בחזקתן אף על פי שעם הארץ יכול לפשוט ידו וליגע וכן בעכו"ם אינו חושש לא משום מומאה ולא משום יין נסך היו הגגות זה בצד זה ושטח החבר כלים או הניח טהרות בגנו הרי מקום שיכול עם הארץ לפשוט את ידו וליגע טומאה משמע דפסיק הלכתא כרבנן דתוספתא ובפרק שלשה עשר מהלכות מאכלות אסורות כתב חצר החלוקה במסיפס עכו"ם בצד זה וישראל בצד אחר וכן שני גגין שהיה גג ישראל למעלה וגג העכו"ם למטה או שהיו זה בצד זה ויש ביניהן מסיפס אף על פי שיד עכו"ם מגעת לחלק ישראל אינו חושש משום יין נסך ולא משום טהרות אלא צריך לומר כדפירשתי דמה שכתב בפרק שלשה עשר מאכלות אסורות ביש ביניהן מסיפס איירי כמו שכתב בהדיא וס"ל דההיא דתוספתא בלא מסיפס איירי וההיא דהכא במסיפס איירי כי היכי דלא י ברייתות אהדדי כדפרישית

דף עא צא והפס עלי מנת השלטון פירש"י ז"ל שישראל שחייב לתת לשלטון יין מותר לומר לעכו"ם הפס עלי וכו' ולפירושו קשה אמאי סידר ש"ס מימרא דרב אהך מתני' שאין ענין זה לזה לכך נראה כמו שכתב הרמב"ם זכרונו לברכה ומקצת גאונים שפירשו דמנת השלטון היינו כשיש לו יין הרבה ושאר תבואה הוא גוזר על אנשי המדינה שיקחו ממנו בעל כרחם ואשמעינן רב דישראל שכתבו עליו ליטול מנת השלטון יין נסך מותר לומר לעכו"ם צא והפס עלי שיטול הוא אותו היין ויפרע את דמיו לשלטון ולא אמרי' כיון דכתבו עליו ליטול היין קנאו ישראל והוה ליה כמוכרו לעכו"ם מכל מקום שיתן הדמים לשלטון בשבילו דכל כמה שלא בא לרשות ישראל לא קנאו דומיא דמתני' דמותר לומר לו תן לנו את דמיה כל כמה דלא נכנס לרשותן אבל כשאמר לו פול תחתי לאוצר אסור דאז העכו"ם עומד במקומו וכשלוחו דמי והראב"ד ז"ל כתב דדברי הרמב"ם ז"ל סתומים וכאשר כתבתי נכונים הם. והא דנקט הרמב"ם ז"ל אל יאמר אדם לעכו"ם הא לך מאתים זוז והכנס תחתי באוצר אותן מאתים זוז נותן לעכו"ם בשכרו כדי שיכנס תחתיו דודאי לאו בחנם קעביד כיון דהשלטון נותן להם בעל כרחם

סוף סוף כי מסי לאוירא דמנא קנייה פ רש"י ז"ל קניית עכו"ם בהגבהה וקשה דמאי הגבהה איכא כל כמה שהיין הוא באויר הכלי ועוד דאי שייך הגבהה בכה"ג א"כ אפי' בכלי ישראל נמי שייכא וא"כ תיקשי לדידיה אמאי קאמר מדמשכ' עכו"ם קנייה אפי' לא משכה נמי תיפוק ליה דכי מטא לאוירא דמנא קנייה בהגבהה ומאי איריא דמשיכה בעכו"ם לא קניא אפי' הגבהה דעדיפא ממשיכה נמי לא קניא לפי זה. ומפירש"י ז"ל משמע דלא פריך כי מטא לאוירא דמנא קנייה אלא למאי דמוקי לה דדמי לה נמצא דעכו"ם שהרי כתב מדמטי לאוירא דמנא דעכו"ם קנייה משמע דבמנא דישראל לא שייך למימר הכי ונ"ל משום דקיימא לן כליו של אדם קונות לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו לאפוקי בר"ה וברשות מוכר כדאיתא בפ' הספינה והיינו מיד כשהגיע אותו דבר לאויר כליו ואם אין הכלי מונח על גבי הקרקע אלא הלוקח תופסו בידו אפי' בר"ה וברשות מוכר נמי קני לוקח מיד כשיגיע אותו דבר לאויר כליו דע"כ לא קמיבעיא ליה בהספינה כליו של לוקח ברשות מוכר אי קניא אי לא אלא כשמונח על גבי קרקע דמספקא לן אם הכלי בטל לגבי הרשות או הרשות בטיל לגבי הכלי כמ"ש רשב"ם ז"ל לכ"פ סוף סוף כי מטי לאוירא דמנא קנייה דכיון דכלי דידיה הוא וקיימא לן כליו של אדם קונה לו מיד כשהגיע דבר ומשני דמנח אארעא וכיון דרשות מוכר הוא בטל כלי לגבי רשות ולא קני. והא דפריך ותיקני ליה כליו כלומר ואכתי תיקני ליה כליו אלא שמעת מיניה כליו של לוקח וכו' ומעיקר' דלא נקט בהדיא ותיקני ליה כליו משום דאיצטריך למימר דכי מטי לאוירא דמנא קניא קודם שנעשה יין נסך. וכן משמע בהדיא בתורת הבית הארוך שכתב ואפי' מדד ישראל וכו' עד מותרין והוא דקאי כלי בחצרו של עכו"ם דמכי מטי לאוירא דמנא קנייה דאויר כליו קונה לו וא"נ קאי בחצירו של ישראל אי קאי בידים דעכו"ם נמי שרי ואפי' לכתחילה משום דמכי מטי נמי באויר כלי המונח בידו קנייה ויין נסך לא הוי עד דמטי לקרקעיתו עכ"ל משמע דקניא משום דאויר כליו של אדם קונה לו כשהוא בידו או בחצרו. ויש לדחוק ולומר דבהגבהה שכתב רש"י ז"ל היינו נמי במה שמגביה הכלי ואוחזו בידו דבהכי קנייה ליה אוירא

דקמא קמא אינסיך ליה לכאורה תימה דמאי קשיא ליה דקאמר הכי ונראה דאיצטריך למימר הכי כי היכי דלא תיקשי תינח מידה קמייתא דשפיך ליה דאינסיך מאותן טיפין דאפומיה אלא שאר כל המידות דשפיך ליה בגו ההיא מנא מאי איכא למימר אמאי הוי דמי יין נסך והא עכבת יין דהוה אפומיה אזלה ליה דנפלה לגו מנא בהדי מידה ראשונה ושאר כל המידות דשפיך ליה בחר הכי קני ליה עכו"ם כי מטי לאוירא ולא נעשו יין נסך עד דמטו לתתא ונתערבו בהדי מדה קמייתא וממלתא דרב משמע דכולה חמרא דמי יין נסך הוי לכך קאמר דקמא קמא אינסיך ליה דכי שפיך ליה מדה קמיית' ואינסיך אשתיירו מיניה נמי כמה טיפות באפומיה נמצא דכי שפיך מדה שנייה אינסיך ליה מאותן טיפות שנשתיירו ממדה קמייתא וכן כולן

וכמאן דלא כרשב"ג תימה מאי פריך דלמא רב לכתחילה קאמר למשקל דמי ברישא מקמי דנתסר בההוא עכבה וע"כ לא קאמר רשב"ג דמותר למוכרו חוץ לדמי יין נסך אלא כשנתערב לו יין ביין בדיעבד אבל לערב לכתחילה ליכא מא דשרי כמ"ש בהדיא הרשב"א ז"ל כתורת הבית וכ"כ הטור בסימן קל"ב ישראל שמוכר ייני לעכו"ם צריך ליזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימסר לו היין וכו' ואם לא עשה כן ומודד לכליו של עכו"ם שיש בפיו עכבות יין אסור כו' ומיהו בדיעבד מותר דקיימא לן יין שנתערב בסתם יינם מוכרו לעכו"ם חוץ מדמי יין נסר שבו והיינו כרבי שמעון בן גמליאל אלמא דלערב לכתחילה אשור לכולי עלמא וכן קשה על מה שכתבו התוספות תימא ליבטל ההוא פרתא בששים והא קיימא לן דא ן מבטלין איסור לכתחילה ויש לומר דמילתא דרב משמע דאי לא שקלי זוזי ברישא אפי' בדיעבד אסור מדלא קאמר כי כייליתו חמרא לעכו"ם שקלא זוזי מנייהו וכו' כי היכי דתיהוי הלואה לגבייהו וכי קא הוי יין נסך ברשותייהו