תורת חיים חלק א קכ

במכל שכן ומה פגם לבסוף אסור מפני שהשביח מתחילה אע"פ שאותו שבח על מנת לפגום הוא פגם תחילה כ"ש דאסור דהא פגם זה אינו פגם כיון שהוא על מנת להשביח וא"ת כשנפל לתוך גריסין רותחין אמאי שרי והא סופו להשביח כשיצטננו וי"ל דפגם מתחילה ועד סוף דנקט הרמב"ם ז"ל היינו משעת נפילה פד שעת אכי ה וה"ק ל"ש אלא שנפל לתוך גריסין רותחין פי' ואכלו כשהן רותחין דה"ל פוגם מתחילה וע"ס אבל נפל לתוך גריסין צוננין אפי' הרתיחן ואכלן כשהן רותחין אסור כיון דהשביח מתחילה והא דנקט לישנא דנעשה אע"ג דודאי השביח מתחילה י"ל דכיון דהרתיחן ונעשו פגום ואכלן בפגימתן גילה דעתו דלא הוה ניחא ליה בנפילה דמעיקרא וכמאן דלא אשבח כלל דמו קמ"ל דנעשה כאיסור שהשביח ולבסוף פוגם ואסור והתו' כתבו לפי שעיקר השבח לא הוי עד לאחר שירתיחו ויצטננו וקשה דאם כן תיפוק ליה דהוי איסור שפגם ובסוף השביח דכל שכן הוא דאסור:

ואידך כדרב הונא כו' דאמר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא אע"ג דאפי' למ"ד נטל"פ מותר היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה קדירה של איסור שאינה בת יומא אסור לבשל בה היתר כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תצ"ח וראיה מפנכא דר' אמי דאימלח בה בישרא ותברה ואמאי חברה לשהייה פד צפרא ולקמן נמי יש ספרים דגרסי בהדיא והלכתא נותן טעם לפגם מותר והני מילי בדיעבד אבל לכתחילה אסור מכל מקום ל מצי לשנויי הכא דטעמא דאזהר רחמנא למיגעלינהו משום דלכתחילה אסור להשתמש בהן דמדאורייתא נותן טעם לפגם ודאי שרי אפי' לכתחילה דלית קרא לשעבר אלא דרבנן גזרו שלא ישתמש בו לכתחילה משום קדירה דבת יומא וה"ה דבשהייה בעלמא הוה סגי להו לכלי מדין רק שלא יהיו בני יומן אלא שהכתוב אתי למישרינהו אפילו כמות שהן בני יומן ע"י הגעלה:

דף סח איתיביה רב חגא לעולא יין שנפל לתוך עדשים וכו' משמע דהיינו סיפא דברייתא דמייתי רב עמרם בסמוך ותימה דלא ידע רישא דברייתא דקתני נפל של תרומה תחילה דברי הכל אסור אלמא בפגום מעיקרא פליגי כדדייק בסמוך:

תא שמע סיפא יין שנפל וכו' כתבו התוס' מהך דנפל של תרומה תחילה היה יכול לפשוט כו' דמהך דנפל של תרומה תחילה משמע בדהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור א"כ ע"כ בפגם מעיקרא הוא דפליגי ונראה דלאו קושיא היא דא"כ בסמוך דמפרש ש"ס דבבא דסיפא איצטריך לאשמעי' דבפוגם מעיקרא מחלוקת תיקשי נמי סיפא למה לי והא ממציעתא שמעי' לה דקתני נפל של תרומה תחילה דברי הכל אסור וכיון דבהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור א"כ ע"כ בפגם מעיקרא פליגי אלא ודאי האי תנא לא סמך עצמו אברייתא דלעיל דקתני דאחד נטל"פ ואחד נטל"ש אסור דברי ר"מ ר"ש אומר וכו' דלא ידע מינה מידי ולהכי איצטריך האי תנא למתני סיפא דיין שנפל לתוך עדשים כו' לאשמעי' דפגם מעיקרא מחלוקת דלא תימא ר' מאיר נמי אית ליה דנטל"פ מותר ולא פליגי בהכי כלל וטעמא דנפל של חולין תחילה דאסור משום דרבי זירא הוא וא"כ רב עמרם נמי איצטריך לאתויי סיפא דהכי קאמר כיון דאיתא להא דר' יוחנן דפליגי בפוגם מעיקרא א"א דלא משכחת לה ברייתא דקתני לה בהדיא דפליגי בהכי ולהכי נפק דק ואשכח ברייתא דקתני לה בהדיא דפליגי בפוגם מעיקרא והיינו בסיפא דיין שנפל לתוך עדשים וכו' ואי לאו דמייתי סיפא ממציעתא ליכא למישמע דאיכא למימר דלא פליגי בנטל"פ דאפי' לר"מ נמי שרי ונהי דאנן מצינו למידק שפיר מברייתא דהכא דהא דקתני בברייתא דלעיל אחד נטל"פ ואחד נותן טעם לשבח אסור וכו' בפוגם מעיקרא איירי מ"מ לא אשכחן תנא דקתני לה בהדיא דפליגי בפוגם מעיקרא אי לאו סיפא דהך ברייתא דקתני לה בהדיא:

ולרבי שמעון ליצטרף היתר ואיסור בהדי הדדי וליתסר כתבו התוס' וא"ת אמאי לא תלי פלוגתייהו בזה וזה גורם וי"ל דכשיש בכל אחד כדי להחמיץ אין שייך זה וזה גורם כו' ולא ידענא דכי איתא נמי בכל אחד כדי להחמיץ מאי הוי אכתי לא הוה אפשר שתחמץ בשעה ראשונה אלא ע"י שניהם וא"כ מאי פריך דלצטרף וליתסר כיון דהשביח תחילה בשעה ראשונה הא שבח דמעיקרא זה וזה גורם הוא ונראה כיון דכולה הך ברייתא לא איירי מידי מזה וזה גורם אלא מנטל"פ כדקתני נפל של תרומה תחילה דברי הכל אסור כיון דהשביח תחילה ופגם לבסוף וכי נפל של חולין תחילה וכן ביין שנפל לעדשים פליגי דר"ש מתיר כיון דפגם מעיקרא א"כ רישא נמי דקתני ר"ש מתיר ע"כ טעמיה נמי משום דנטל"פ הוא ולכך פריך והא לא שייך להתירו מהאי טעמא דהא לאו נטל"פ הוא הלא בסוף וכיון דהשביחו מעיקרא ליצטרף וליתסר דהא מודי ר"ש בהשביח מעיקרא דאסיר:

דף סט דלמא כתבלין של תרומה בקדירה דמי דוקא נקט תבלין של תרומה דהאיסור מחמת עצמן וה"ה נמי תבלין של ערלה וכלאי הכרם אבל תבלין הנאסרין מחמת דם וחלב שנבלע בהן בטלי בששים דאין הנאסר יכול לאסור יותר מן האוסרו וכתבו התוס' דלא בטיל טעמייהו לא בששים ולא במאה כו' אבל אין לומר דלא בטיל כלל דהא בהדי נותן טעם חשבינן ליה. וכן משמע מדנקט ש"ס דלא בטיל טעמייהו ולא נקט סתמא דלא בטיל משמע דודאי בסלי היכא דידעינן דלא יהבי טעמא כגון ביורה גד לה אלא דפעמייהו לא בסל אע"ג דאיכא ששים ואע"ג דבשאר איסורים נמי קיימא לן דכ"ז דיהבי טעמא בתבשיל לא בטילי אע"ג דאיכא בהיתר ששים נגד האיסור כמ"ש רש"י ז"ל בפרק גיד הנשה וכ כ הרשב"א והר"ן ז"ל ה"מ היכא דידוע לן ודאי דיהבא טעמא כגון שטעמו את התבשיל והרגישו טעם איסור אבל מסתמא לא חיישי' כי איכא ששים נגד האיסור דמסתמא לא יהבו טעמא בטפי מששים לאפוקי בתבלין וכן מלח של עכו"ם כיון דלטעמא עבידי לא מהניא בהו ששים דודאי יהבי טעמא בטפי מס' ולא בטלו אא"כ ידוע לן שנתבטל טעמן כגון ביורה גדולה או ע"י טעימת קפילא:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כתבו התוס דהך ברייתא נמי ב ביות מיירי מיהו בפתוחות שקל ליגע בהן ולכך לא מצי לשנויי בלא הודיעו שהפליג דמ"מ ליתסר וכו' ונ"ל דבבא להם דרך עקלתון לא מהניא אלא לגבי מגע חברו דכיון שאין הטהרות בידיהם לא מצי ליגע בהן בקלות כל כך ולהכי כיון דאפשר לבא להם דרך עקלתון מירתתי אבל לגבי פועליו שהטהרה בידיהם ומצו ליגע בהן בהרף עין לא מהניא לגבי דידהו דרך עקלתון ולכך איצטריך לאוקמי במטהר חמריו ופועליו דליכא למיחש אלא למגע חברו. ונראה ליישב פירש"י ז"ל דהני טהרות לאו בחביות נינהו ומה שהקשו התו' דא"כ אמאי פריך מרישא לסיפא ולא פריך ארישא גופא מיניה וביה י"ל דהמקשה נמי ידע דאיכא לאוקמי במטהר חמריו ופועליו אלא דא"כ קשיא סיפא אמאי טהרותיו טמאות לכך קאמר מ"ש רישא מ"ש סיפא ונראה דמקשה דר' יצחק הוה ידע שפיר דברייתא בבא להם דרך עקלתון איירי ולכך כי משני ליה משום מגע חברו לא הוה פריך ליה אי הכי רישא נמי אלא דבתר הכי בימי רבא אקשו ליה אי הכי רישא נמי דאינהו לא הוו ידעי הא דדרך עקלתון ומשני להו רבא בבא להם דרך עקלתון:

היכי דמי בחזקת המשתמר כדתניא הרי שהיו חמריו וסו'. כתבו התוסבות ומיתוקמא בבא להם דרך עקלתון והכי נמי הכא כגון שיבא לו דרך עקלתון ומדברי רב אלפס ז"ל לא משמע כן שכתב היכי דמי בחזקת המשתמר כדתניא היו חמריו ופועליו כו'. הביא ברייתא כצורתה ולא מייתי אוקימתיה דרבא כלל וגם הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות מאכלות אסורות כתב עובד כוכבים ומזלות שהיה מעביר עם ישראל כדי יין וכו' ולא כתב דבעינן שיוכל לבא שם בדרך עקלתון משמע מדבריהם דדוקא גבי טהרות בעינן דרך עקלתון דכיון דלאו סתומות נינהו בקל יכול ליגע בהן לכך בעי דרך עקלתון אבל הכא גבי יין שהחביות סתומות וליכא למיחש אלא שמא טרח ופתח וסתם לכך אפי' ליכא דרך עקלתון מירתת למיעבד כולי האי ותימה דא"כ מאי בעי היכי דמי חזקת המשתמר הא מדקתני סיפא ואם הודיעו כו'. מכלל דרישא בלא הודיעו איירי והיינו חזקת משתמר דהשתא ליכא למימר כמ"ש התוספות. ועוד דמאי ראיה מייתי מברייתא הא מתני' נמי קתני כה"ג. ונראה לפרש משום דאם היה בחזקת המשומר דקתני מתני' יש לפרש דהיינו שלא הפליג ולא הלך משם כלל אבל הלך משם אסור אי' לא הודיעו שהוא מפליג וסיפא דקתני אם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום כו' אתי לאשמעי' דכשהודיעו שהוא מפליג לא בעינן שיעכב זמן ארוך אלא אפי' לא עיכב רק כדי שישתום ויסתום ויגוב אסור מיהו בלא הודיעו נמי אסור כל שהוא מעכב בשיעור מיל ויותר ולא שרי אא"כ לא הפליג או לא עיכב אלא פורתא לכך בעי היכי דמי חזקת המשתמר ופשיט מברייתא דלא בעינן שישב שם עמו אלא אפי' הפליג ממנו יותר ממיל כל שלא הודיעו שהוא מפליג מותר וכן משמע מפירש"י ז"ל במתני' שכתב אם היה בחזקת המשתמר מפרש בגמרא שאע"פ שהפליג ישראל מן העכו"ם מיל אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר דמירתת עכו"ם כו' משמע כדפי' דמייתי ראיה מבריתא דחזקת המשתמר הוי אע"פ שהפליג ממנו כיון שלא הודיעו ובש''ע כתב בד"א שיש דרך עקלתון וכו' ולא הביא דעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י ז"ל ונראה דבהפסד מרובה יש להקל כדבריהם וז"ת לדעת הרי"ף והרמב"ם דבלא הודיעו לחוד סגי אע"ג דליכא דרך עקלתון א"כ מתני' אמאי קתני אם היה בחזקת המשתמר הוה ליה למיתני אם לא הודיעו מותר וי"ל דטעמא דמלתא אשמעינן דטעמא דשרי לפי שהוא בחזקת המשתמר אפילו הפליג מהן יותר ממיל הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהמ"א כתב אפי' הפליגו ממנו כדי מיל הרי אלו מותרות וכתב בב"י ובכ"מ דנראה דהרמב"ם ז"ל היה גורס כדי מיל והיא הגירסא הנכונה ע"כ ולא משמע כן דבסוף הלכות מטמא משכב ומושב כתב הרמב"ם ז"ל היו חמריו ופועליו טעונין טהרות ועוברין לפניו אע"פ שהפליגו יותר ממיל הרי אלו טהורות משמע דהוה גריס בברייתא יותר ממיל כגירסת הספרים:

רשב"ג הוא דלא ידע מאי קאמרי רבנן כתבו התוספות וא"ת ולימא ר' יוחנן דפליגי בשל סיד ובשל טיט ויהא רשב"ג כמשמעו דבריהם תמוהים דהא לא מצי למימר דפליגי בשל טיט דא"כ שפר קאמר להו רשב"ג לרבנן והלא סתומו ניכר בין למעלה בין למטה ומאי טעמא דרבנן דפליגי אי אמרת בשלמא דבשל סיד דוקא פליגי ניחא כדאמר בסמוך דכיון דלמעלה לא ידיע לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה אי נמי זימנין דחלים אלא אי אמרת בשל טיט נמי פליגי אם כן מאי טעמייהו דרבנן נהי דלמשה לא ידיע למעלה מיהא ידיע כיון דשחור הוא בתחילתו:

וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרשב"ג דלא חייש לשתומא והלכתא כוותיה דר"א וכו' פי' רש"י ז"ל ולזפת את חביות כולה דחייש לה רבן שמעון לא קיימא כוותיה דהאי זיו א דטירחא הוא ואנן קבעינן הלכה כר"א כו' ותימה דהא בהדיא קאמר רבא הלכה כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כוותיה משמע דקיימא לן כוותיה דבעינן כדי שיפתח ויגוף ותיגוב וכי שהה כל כך היין אסור אלמא חיישינן לזיופא דחותם אחד ודוחק לפרש דהלכה כרשב"ג דקאמר היינו לאפוקי מדרבנן דחיישי לשתומא מיהו כרשב"ג נמי לא קיימא לן דאין הלשון משמע כן ועוד דא"כ הל"ל אין הלכה כרבנן. ועוד דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכל הפוסקים כולהו פסקו כרשב"ג דאין היין נאסר עד כדי שיפתח כו' מיהו כי שהה כל כך היין נ סר ונראה כגירסת הספרים דגרסי בפרק אין מעמידין אחד הלוקח ואחד השיכר בית בחצירו של עכו"ם ומצאוהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר"א מתיר וחכמים אוסרין ולר"א אע"ג דסגי ליה בחותם אחד מ"מ מפתח נמי בעינן ורבנן סברי דדוקא שתי חותמות בעינן והשתא אתי שפיר דרבנן ורשב"ג בחותם אחד בלא מפתח פליגי דר"א נמי מודה דאסור וקיימא לן כרשב"ג דבכה"ג אין היין נאסר אלא א"כ שהה כדי שיפתח ויגוף ותיגוב ולא חיישינן לשיתומא והא דפריך ש"ס וכי מאחר דקיימא לן וכו' הכי פי' מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עכו"ם בחותם אחד ופ"י מפתח דהיינו שישכור לו חדר בבית עכו"ם וישים שם יינו בחותם אחד ויסגרנו במפתח: