תורת חיים חלק א קיט

אצלו יין ואמאי בעי למימר דמבטל עכו"ם בעכו"ם ולרב נחמן בר יצחק אמאי אינו מבטל רשות והא כישראל גמור הוא כיון שקבל עליו באר כל המצות: למאי הלכתא לאו דמבטל עכו"ם עכו"ם לא ליתן רשות וכו' לכאורה תימה דמאי קא מותיב ומאי קא משני והא איכא לאוקמי לשאר מילי טובא כגון לקידושין כאין קידושין כלום ולשחיטה דשחיטתו נבלה כשחיטת עכו"ם ולעדות שאין בעדותו כלום ועוד מילי טובא וי"ל דכל הנך מילי לא איצטריך תנא לאשמעי' דכיון דאיירי בגר תושב שאינו מקיים שום מצוה בעולם אלא שאינו עובד עכו"ם כדפי' פשיטא דבשחיטתו נבלה ואין בקידושיו ובעדותו כלום וכיון שלא קבל עליו שום מצוה ודאי הרי הוא כעכו"ם לכ"ק מאי לאו דמבטל עכו"ם כעכו"ם והך מלתא איצטריך לאשמעי' דלא תימא כיון דקיימא לן דלא מצי לבטל עכו"ם אלא עכו"ם כעובד כו"ם ולא ישראל החי גר ותושב נמי כיון דאינו עובד כו"ם לא מצי מבטל לה קמ"ל דהרי הוא כעכו"ם ומצי מבטל לה כיון דב' מיניה מבטל ומשני רב נחמן בר יצחק ליתן רשות ולבטל רשות וכדתניא כו' דהך מלתא נמי איצטריך לאשמעי' דלא תירא כיון דביטול סול רשות לאו בישראל גמור תליא מילתא שהרי אפי' ישראל עכו"ם מחלל שבתות בצינעה מבטל רשות כיון דאית ביה מיהא צד יהודית מה שאינו מחלל שבתות בפרהסיא ה"נ הכי גר תושב כיון דאית ביה צד יהודית שאינו עובד כו"ם ה"א דמצי לבטל רשות קמ"ל דהרי הוא כעכו"ם ולא מצי לבטל דדוקא מי שמחזיק בשבת מבטל רשות בשבת וישראל עכו"ם מחזיק מיהא שבת בפרהסיא אבל האי גר ת שב דלא מחזיק שבת כלל לא. וכן משמע בפ"ק דשחיטת חולין דאי' התם ר' אבהו שדר לאתויי חמרא מבי כותאי וכו' ומסיק לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים לשחיטה וליין נסך וקא בעי מאי עכו"ם גמורים פי' גמורים למה לי היה ליה למימר עד שעשאום עכו"ם ותו לא וקאמר רב נחמן בר יצחק והתם נמי כדאמר הכא לבטל רשות וליתן רשות וכדתניא ישראל עכו"ם משאר שבתות בשוק וכו'. וצ"ל נמי כדפי' דלהכי נקט עכו"ם גמורים דלא תימא כיון דביטול רשות לאו בישראל גמור חליא מילתא אלא בצד יהודית רק שמשמר שבתות בשוק כותי נמי כיון דאית ביה צד יהודית מצי לבטל רשות קמ"ל דעשאום עכו"ם גמורים דלא מצו לבטל רבות כאלו לית בהו שום צד יהודית

דף סה איבעי ליה למימר מהאי קרא דדידן עדיפא טפי מדידיה דאלו לדידיה הוו קיימי זונות שפלות לשרתו ולדידן יעמדו בנות שלטונים לשרתנו אי נמי דידיה יש לו ערך שהרי נראה לעינים ואלו דידן אין לו ענך והשגה דכתיב עין לא ראתה

מאוונא לאוונא צ"ל דנקט הכי משום דאי הוה שכיח למיטרח ולמיזבין בכל שעה שוכר מצי לעכב על החמר שלא יניח עליו מזונות כלל. וא"ת א"כ מעיקרא דקאמר היכי דמי אי דשכיח למיזבן חמר נמי ליעכב מדלא קאמר נמי אי דשכיה למיזבן מאוונא לאוונא משמע דשכיח למיזבן בכל שעה קאמר וא"כ תיקשי שוכר נמי ליעכב על החמר שלא יניח עליו מזונות כלל וי"ל דאלימא ספי לאקשויי מאי שנא דהאי מעכב והאי לא מעכב ולכ"ק חמר נמי לעכב כי היכי דשוכר מעכב עליה אבל במזונות של אותו יום דתרוייהו שוין בו לא אלימא לאקשויי ולא חש להאריך ולמימר ותו מזונות דההוא יומא נמי ליעכבי מיהו רב פפא דנקט מאוונא לאוונא קושטא דמלתא קאמר משום דאיהו אתי לפרושי ברייתא ולא משכח לה אלא בכי האי גוונא והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שכירות כתב סתמא וכן יש לבעל החמר להניח עליה שעורים ופת ומזונות של אותו היום יתר על זה השוכר מעכב מפני שאפשר לו לקנות בכל מלון ומלון ולא כתב שאם אפשר לו לקנות בכל שעה שאין מניח עליה כלום ובש"ע העתיק לשונו כתם וצ"ל כדפירשתי

נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים אם יש בהן בנותן טעם אסור ה"ג בספרים שלנו וקשה דא"כ איכא למידק מדקתני סיפא גבי תאנים ותמרים אם יש בה בנ"ט אסור וברישא גבי ענבים קתני כתמא היו מבוקעות אסורות ולא קתני נמי אם יש בנ"ט אסורות משמע דבענבים אפילו במשהו דליכא נותן טעם אסורות משום דהוה ליה מין במינו דבמשהו א"כ אמאי מוקי לה בגמרא דאסורות בנותן טעם קאמר ויש לדחוק ולפרש משום דבעי לחלק בין תאנים לגרוגרות ולמיתני אם נטל"פ הוא מותר ומעשה וכו' כדמפרש בש"ס לכך קתני אם יש בהן בנותן טעם אסור כלומר אם יש בהן טעם לשבח דהיינו שנפל על גבי תאנים לחים דאז היין נותן בהן טעם יפה לכך אסור אבל אם נטל"פ הוא דהיינו שנפל על גבי תאנים יבשים מותר ומעשה וכו' ועוד דלספרים דלא גרסי ליה ניחא הא דקאמר בש"ס והא מדקתני סיפא זה הכלל וכו' מכלל דבנותן טעם עסקינן משום דאז לא קתני מתניתין אלא דין ענבים ודין גרוגרות חד אסור משום דנטל"פ הוא וחד שרי משום דנטלפ"ג הוא ועלייהו קאי זה הכלל כל שהנאתו בנותן טעם כלומר לאו דוקא שנפל על ענבים אלא כל שנפל עליו ויש הנאה בטעמו כו' אלמא דבנותן טעם איירי אבל לספרים דגרסי ליה משמע דזה הכלל אתאנים וגרוגרות קאי ואיכא למימר דלעולם ענבים במשהו אסורות לכך נראה דלא גרסינן ליה גם בירושלמי לא גרסינן ליה וכן הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כולהו לא גרסי ליה ולא חילקו בין תאנים לגרוגרות

הדר שרא למיטחינהו ולמתינהו וכו' ובעובדא דפסחים גבי ההיא ארבא דטבעה בחישתא קאמר הדר אמר רבא לזבנהו קבא קבא לישראל פי' אפי' לישראל כי היכי דכליא קמיה פיסחא והא דלא אמר להו נמי התם למיטחינהו ולמפינהו כו' משום דלמזבן קבא קבא ניחא טפי דלא איצטריך למיטרח בטחינה ואפייה והכא לא בפי למימר דליזבנינהו קבא קבא דדוקא התם גבי חמץ שרי בכה"ג דאי נמי יחזור עכו"ם ומכרם לישראל אכתי אמרינן דאותו ישראל יאכלנו קודם פסח אבל הכא אפי' לא יקנה עכו"ם אלא דבר מועט מ"מ חיישינן שמא יחזור וימכור אותו לישראל וישראל אסור לאוכלו משמע מכאן דבדבר מועט נמי חיישינן שמא יחזור עכו"ם וימכרנו לישראל ובטור י"ד סי' קל"ד כתב הב"י בשם רבינו ירוחם על הא דמוכרו כולו לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו ולא חיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל כי ישראל לא יקנה יין מעכו"ם וכן נראה מהירושלמי והתו' כתבו דמשום תומר עכו"ם חיישינן שמא יחזור וימכרם לישראל לצורך פועליו ולפיכך לא ימכרנו ביחד לעכו"ם ם עכ"ל וכן כתב בש"ע כם דיין שנפל למים ואין בהן כדי לבטל היין מוכר הכל לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו מיהו לא ימכור לעכו"ם הרבה ביחד שמא יחזור וימכור המים לישראל וקשה כיון דחיישינן שמא יחזור וימכור לישראל כי מוכר לו ישראל מעט מעט מאי הוי הא אכתי איכא למיחש להכי כדפי' ושמא יש לחלק בין חיטי' למי' ודוחק: דף כו תבלין של שנים ושלשה שמות והן מין אחד פירש"י ז"ל כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפל ארוך כבר הקשו התוספות עליו ודחו דבריו. ועוד קשה לפירש"י ז"ל דמ"ש פלפל לבן ופלפל שחור דקרי להו שני שמות ספי מחמירא דחיטי וחמירא דשערי דקרי להו שם א' דקאמר לעיל בסמוך ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן והאי חמירא מיקרי והאי חמירי מיקרי וגם הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות מאכלות אסורות כתב ג' שמות ממין אחד כיצד כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גינה וכבר השיג עליו הראב"ד שם כמ"ש וצריך לדחוק ו ומר דחמירא דחיטי וחמירא דשערי תרוייהו חמירא סתמא קרו להו אינשי אבל פלפל לבן ופלפל שחור לא קרי להו אינשי פלפל סתמא אלא בשם לוויי דידהו וכן כרפס של נהרות וכרפס של אפר לא קרו להו אינשי אלא בשם לוויי דידהו מיהו במסכת ערלה בפירוש המשנה כתב הרמב"ם ז"ל איפכא שכתב שם או שיהיו ג' מינים אלא שיש להם שם א' כמיני הכרפס שרן מינים הרבה משונים ולהם שם אחד ר"ל שכל מיני הכרפס נקראין כרפס עכ"ל

והן מין אחד או מין שלש פירש"י ז"ל הו מין שלשה ושלשה שמות י להן וקשה דא"כ השתא שלשה שמות והן שלשה מינין אוסרין ומצטרפין שלשה שמות והן מין אחד מיבעיא דבכה"ג לא שייך למימר דלא זו אף זו קתני כיון דכחד בבא קתני להו ולהכי בריש פרק מפנין דקתני מפנין אפי' ארבע וחמש קופית פריך ש"ס השתא חמש מפנין ד' מיבעיא. ועוד קשה דמידי הוא טעמא ד דחזקיה דמוקי לה במיני מתיקה משום דקשיא ליה סיפא אמאי מצטרפין כיון דתלת מילי נינהו ובשמא נמי לא שוו א"כ מאי איצטריך אביי לפרש ולמימר אי אמר בשלמא בתר טעמא אזלינן כוליה חד טעמא הוא אלא אי אמרת וכו' כיון דחזקיה גופיה דייק אוקימתא דיליה מהאי טעמא לא הל"ל אלא אלמא בתר טעמא אזלינן ולא בתר שמא ע"כ נראה דה"ק תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד או מין שלש פי' ושם אחד ובפרק ר"ע מייתי לה ש"ס וגרסי' לה התם בהדיא הכי ובמס' ערלה דלא גרסינן לה הכי פי' שם הרמב"ן ז"ל באו מין שלש ויש להם שם אחד קאמר ובפי"ו מהלכות מאכלות אסורות משמע נמי דמפרש לה הכי והא דקתני סיפא ר"ש אומר בין שלשה שמות והן מין אחד בין שלשה מינין והן שם אחד אינן מצטרפין ולא קתנ' ר"ש אומר אינן מצטרפין ותו לא משום דה"א דר"ש לא פליג אלא אסיפא דשלשה מינין והן שם אחד משום דלא מסתבר למימר שהשם גורם שיצטרפו אבל ארישא לא פליג קמ"ל דפליג אתרוייהו וחזקיה דמוקי לה סיפא במיני מתיקה כרבא ס"ל דלא אזלינן בחר שמא דלא מסתבר ליה שהשם גורם שיצטרפו כמ"ש התו' בפרק ר"ע וכי דייק רבא וקאמר א"ב בתר טעמא כו' אלא אי אמרת כו' מרישא דייק דאא"ב בתר טעמא אזלינן ניחא דכולה חד טעמא נינהו דהא במין אחד ממש איירי אא"א בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד וכו' וכיון דמרישא דייק לכך איצטריך לפרש דיוקא אבל מסיפא גופא ליכא למידק אי לאו מדחזקיה וניחא ליה טפי למידק מגופא דברייתא דרבא מצי למימר מנא ליה דחזקיה וטעמא דסיפא דמצטרפין כין משום דאית להו חד שמא לכך דייק מרישא דליכא לאוקמא אלא משום דבתר טעמא אזלינן ולא מייתי אביי הא דחזקיה אלא כי היכי דלא תיקשי עליה מסיפא דמצטרפין אף על גב דתלת מיני נינהו

הואיל וראויין למתק בהן את הקדרה הא דלא קתני הואיל וממתקין את הקדירה דהא איירי שכבר נפלו לתוך הקדירה עיין בתוס' ס"פ כלל גדול: חמירא דחיטי וחמירא דשערי וכו' כתב רבינו נסים ז"ל הקשה הרמב"ן ז"ל מדתנן בפרק שני דערלה למה אמרו כל המחמע והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו וכו' כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ וכו' אלמא שאור ועיסה מין במינו הוא אע"ג דלא הוה ליה חד שמא ולא חד טעמא וקשיא בין לאביי בין לרבא ותירץ דשאני עיסה הואיל וראויה להמתין והוי חמץ מש"ה הוה ליה מין במינו מהשתא עכ"ל משמע בהדיא דשאור בעיסה מין במינו הוא ודלא כמו שכתב ב"י בטור י"ד סימן צ"ח וז"ל מצאתי כתוב דכבד ותרנגול שני מינים הם וכו' וקי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן חמרא חדתא וענבי שני מיני הם ושאור ועיסה שני מינים הם וכו' דהא ממתני' דערלה משמע דשאור ועיסה מין במינו הוא

דף סז והא דידי נמי כפת חמה וכו' לישנא דדידי לא אתי שפיר וגם מיותר הוא לכך נראה כספרים דגרסי והא לדידי נמי כו' אבל לרבא לא הוי הכי אלא בפת חמה וחבית מגופה ובפת צוננת וחבית פתוחה ולהכי לדידיה ודאי תנאי היא מיהו בפת חמה וחבית פתוחה רבא נמי מודה דריחא מלתא היא דליכא מאן דפליג בהכי כמ"ש התוס' ובתשובת מהר"ם ז"ל סימן כ"ה כתב והיינו דקאמר אביי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמי אבל לרבא לא הוי הכא אלא כפת צוננת וחבית סתומה דשריא לכ"פ ואי אפשר לומר כן דא"כ אמאי קאמר לרבא ודאי תנאי היא דכיון דלדידיה הך דהכא כפת צוננת וחביות סתומה דמיא אתיא ככ"ע דהא ר"מ נמי מודה דבכה"ג שרי וגם אין סברא לומר דליהוי סברותייהו דאביי ורבא רחוקה כולי האי

לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחי' הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות כתב דנטל"פ לא שרי וא"כ יהיה האיסור פוגם להיתר מתחילה ועד סוף אבל אם פגם בתחילה וסופו להשביח או השביח בתחילה אע"פ שמותר לפגום הרי זה אסור וכ"כ הרשב"א ז"ל והטור וטעמם כתב בכ"מ משום דאתי