תורת חיים חלק א קיח

להטפיח דדפנות לא בעי ניגוב כיון דלית בהו טופח להטפיח וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפי"ב מהמ"א עכו"ם הנמצא בבית הגת אם יש שם לחלוחית יין כדי לבלול הכף עד שתבלול הכף לכף שניה צריך להדיח כל בית הגת וינגב מדכתב צריך להדיח כל בית הגת ולא כתב צריך להדיח בית הגת משמע דאתי לפרש טעמא דהדחה דאע"ג דהדחה בכלל ניגוב הוא מ"מ איצטריך להזכיר הדחה בשביל שאר כל בית הגת דלא בעי ניגוב כגון בדפנות כדפירשתי:

טעמה דאין מניחו הא מניחו שרי מפורש לקמן בסמוך:

כר שבזב טמא בעכו"ם עושה יין נסך לא אתי לאשמעינן אלא דזריקה בעכו"ם מותר כמו שכתבו רש"י ז"ל והתו' וכתבו התוס' דכן הלכה שאם זרק אבן או כל דבר ליין ואפי' בכוונה מותר בשתיה אבל הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהמ"א כתב עכו"ם שנטל חבית וזרקה לבור הרי זה מותר בהנאה וצר ך לומר דמפרש מתני' דזה היה מעשה והכשירו היינו שהתירו בהנאה דאי אפי' בשתייה הל"ל והתירו מיהו תימה מדנקט הרמב"ם וז"ל סתמה וזרקה לבור משמע דלאו בדאזיל מיניה איירי אלא שזרקה ממש וא"כ אמאי לא התיר אלא בזרקה בחמתו הא אפי' שלא מחמהו נמי מותר בזריקה ממש וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל מהאי טעמא וצ"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלית הלכתא כרב אשי וגם הרי"ף ז"ל השמיט מילתא דרב אשי משמע דס"ל דלית הלכתא כוותיה ובש"ע סימן קכ"ד פסק כהרמב"ם ז"ל שכתב או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור מותר בהנאה ואסור בשתיה ובסי' קכ"ה העתיק לשון הטור שכתב זרק אבן או חפץ לתוך היין מותר אפי' בשתיה וכו' והיינו דעת ש"י ז"ל והתוס' וא"כ אין דבריו מכוונים דף סא והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אבל אם ירצה כו' כך היא הגירסא בכל הספרים ותימה דא"כ מאי איצטריך רב אשי למידק לעיל מלתא דשמואל מסיפא דמתני' דקאמר טעמא דדין מניחו הא מניחו שרי והא ברישא בהדיא קתני לה שאם כותב לו התקבלתי דמותר אלמא כל שאין לעכו"ם מלוה על אותו יין אע"ג שיש לו מלוה על בעליו מותר ועוד דלישנא דאבל אם ירצה לא אתי שפיר דהוה ליה למיתני ואם ירצה או בד"א כשמניחו להוציאו אבל אם ירצה כו' דהא סיפא נמי כשכתב לו התקבלתי איירי אלא שאינו מניחו להוציאו אע"ג שכתב לו כן מדלא קתני ואם לא כתב לו התקבלתי זה היה מעשה כו' לכ"נ דלא גרסי' פותר אלא הכי גרסי' והלא כותב לו התקבלתי ממך מעות אבל אם ירצה ישראל להוציאו אינו הניחו כלומר אע"ג שכתב לו התקבלתי מ"מ אינו מניחו להוציאו עד שיתן לו מעותיו זה היה מעשה וכו' וה"ג לה בהדיא בתוספתא דעכו"ם פרק שמיני דקתני התם ישראל שטיהר יינו של עכו"ם ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות אבל אם ירצה ישראל אין מניחו עד שיתן את מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואמרו אין זו אלא ערמה וכן משמע מדברי הרמב"ן ז"ל בפי"ג מהמ"א שכתב עכו"ם ששכר ישראל לדרוך לו יינו בטהרה וכו' אם היה השומר דר בחצר אחרת היין אסור אע"פ שהמפתח והחותם ביד ישראל אפי' כתב העכו"ם לישראל שנתקבלו ממנו המעות למכור לו בהן יין הואיל ואין הישראל יכול להוציאו מרשות העכו"ם עד שיתן לו המעות הרי הוא של עכו"ם ואסור משמע דס"ל דלא גרסי' מותר מדפסיק וכתב הואיל ואין הישראל יכול להוציאו כו' ולפי גירסא זו לא נחית תנא דמתני' כלל לאשמעי' התירא אלא איסורא דמטהר יינו של עכו"ם ברשות עכו"ם דאפילו אם כתב לו התקבלתי נמי יינו של עכו"ם הוא כיון שבינו יכול להוציאו ואסור ולהכי איצטריך ליה לרב אשי למידק לעיל טעמא דאין מניחו הא מניחו שרי. ולפ"ז רישא דמתני' שפיר איירי אפי' בדלא כתב ביה התקבלתי וגם אפי' אין בידו המפתח וחותם דהכי משמע פשטא דמתני' מדקתני סתמא וטעמא דשרי משום דהבית פתוח לרה"ר לחודא הוא דמרתת עכו"ם ליגע וכי האי גונא דאמרי' בפרק אין מעמידין בין הגיתות שלו דכיון דכ"ע אפכי מירתת וכ"כ רבינו נסים בשם הראב"ד ז"ל וכן משמע מדברי הרמב"ם בפי"ג מהמ"א שכתוב סתמא היה יין זה הטהור של עכו"ם מונח ברה"ר או בבית הפתוח לרה"ר מותר ולא כתב והוא כשהמפתח וחותם בידו כמ"ש שם לעיל מיניה וסיפא דקתני המטהר יינו של עכו"ם והלה כתב לו התקבלתי כו' נמי מסתמא איירי אפילו כשיש בידו מפתח וחותם. מיהו כי דייקינן מינה הא מניחו שרי היינו דוקא כשיש בידו מפתח וחותם דהא אפילו ביינו של ישראל מפתח וחותם בעינן כדקתני ברייתא ולאו דוחק הוא דמתניתין לא איירי מידי מהיתרא אלא היא גופא אתי לאשמעינן דכל שאינו מניחו אסור בין שאין בידו מפתח בין שיש בידו מפתח אי נמי יש לחלק כמו שכתב הר"ן וע"ש ובש"ע לא הביא אלא דעת ר"ת ז"ל ונראה דהמיקל בהפסד מרובה לא הפסיד:

השוכר את הפועל פרק חמישי דף דף סב מכרן וקידש בדמיהן מקודשת כתבו התו' משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש רישא דהך מתני' קתני לה בהדיא המקדש בערלה בכלאי הכרם וכו' אינה מקודשת וכתבו התוס' שם אע"ג דשלא כדרך הנאתן שרי י"ל דאיירי דליכא שוה פרוטה אלא כדרך הנאתו אי נמי כיון דהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות:

קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין וביין נס וח"ת תינח ביין נסך דעביד איסורא דרוצה בקיומו אלא בפירות שביעית מאי קעביד דקנסינהו רבנן וי"ל דאיירי דעבדי מלאכת שביעית האסורה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שמיטה כגון שהביאו יותר מדאי וכ"כ רבינו נסים ז"ל וכתב דהכי איתא בירושלמי וא"ת א"ע אמאי קאמר לקמן פועל דלא נפיש אגריה לא קנסוה כי לא נפיש אגריה מאי הוי מ"מ קא עבד איסורא וי"ל כיון דפועל הוא ולא נפיש אגריה אקילו ביה רבנן משום כדי חייו כדאמרינן בפרק כל הנשבעין דעקרוה רבנן לשבועה מב"ה ושדיוה אשכיר משום כדי חייו וכן משמע מדברי הרמב"ם שם ולפי זה מה שכתבו התוס' בסמוך חמרין דנפיש אגרייהו קנסו רבנן משום דדמי טפי לסחורה לא הוצרכו לכתוב כן אלא כיון דעביד איסורא קנסו רבנן דלא שייך להקל בהו משום כדי חייו דכיון דנפיש אגרייהו לית בהו משום כדי חייו:

ונותנין זה לזה מתנה של חנם מלתא באפי נפשיה הוא ואשמעי' דנותן אדם לחבירו מעשר שני במתנה ולא אמרינן מתנה כמכר דמי:

דאגר לארביה לסתם יינן כתבו התוס' תימה מאי ראיה מייתי מארבא לפועל שאני התם דנפיש אגריה ודמי לחמרין לפי מה שכתבו התו' לעיל דטעמא דקנסו לחמרין משום דנפיש אגרייהו ורוותי טפי ודמו טפי לסחורה נראה דלאו קושיא היא דלא דמיא לחמרין דשאני חמרין דכיון דנפיש אגרייהו דמי לסחורה ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה אבל גבי סתם יינן לא שייך לחלק בין נפיש אגרייהו לבין לא נפיש אגרייהו דאי אמרינן דלא קנסו רבנן היכא דלא נפיש אגרייהו משום דאיסור קיל הוא כי נפיש אגריה מאי הוי אכתי הא איסור קיל הוא ובמאי דקא שקיל אגריה טפי לא קא מוסיף איסורא מיהו לפי מה שפירשתי לעיל דטעמא דחמרין משום דכיון דנפיש אגרייהו לית בהו משום כדי חייו ודאי קושיא היא דמה ראיה מייתי מארבא דלמא שאני התם דנפיש אגריה ודמי לחמרין וצ"ל כמ"ש התו' שלא היה השכר כי אם מעט:

דף סג כשקדמה והקריבתו ואיידי שהיא חייבת להביא קרבן ואשמעינן דיצתה ידי חובתה בקרבן זה:

כגון דקאי בחצרה כתבו התוס' דניחא ליה לאוקמי בטלה סתם אפי' קאי בחצרה עם טלאים אחרים שלו אע"פ שאינו יכול לדחותה לטלה מן השוק ולפי זה צ"ל שאמר לה השבע לי בטלה שבחצרך דאי לאו הכי אמאי לא מצי לדחותה לטלה מן השוק ן הל' משמע כן מדקאמר הא דאמר לה השבע לי בטלה סתם משמע דלא קאמר לה אלא השבע לי בטלה ותו לא לכך נראה דניחא ליה לאוקמי בטלה סתם אפי' יש לו טלה אחד עומד בחצרה ואח"כ נתן לה אותו הטלה ואשמפי' דאפ"ה לא הוי אתנן ולא אמרי' דמסתמא להך טלה נתכוונו מעיקרא כיון שכבר הוא עומד בחצרה אלא אמרינן לטלה אחד מן השוק נתכוין כיון דאמר טלה סתם. שכרו לשכור ביין נסך מהו לעיל מסיק טעמא דשכרו אסור משום קנסא וקמיבעיא ליה מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו שכרו נמי אסור משום קנסא או דלמא כל למעוטי תיפלה ש"ד וא"ת מאי קאמר לימא מסייע ליה אין עודרין עם עכו"ם בכלאים וכו' דלמא שאני התם דלא שייך קנסא בפועל אלא ביין נסך ומשום חומרא דיין נסך אבל בשאר איסורים לא כדאמרי' לעיל וי"ל דדי"ק שפיר מדקתני אבל פוקרין עמו דאפי' לכתחילה שרי אלמא דכל למעוטי תיפלה לא שייך קנסא דאי שייך קנסא בכי האי גונא אם ק בשאר איסורים נמי נהי דקילי ולא קנסינן ליה בדיעבד משום כדי חייו מ"מ לכתחילה אמאי שרי דלכתחילה ליכא משום כדי חייו ומצי למיגר נפשיה בדוכתא אחריתי בהיתר:

דף סד כיון דדעתו לאיגיורי ודאי בטלה דכיון דדעתיה לאיגיורי שוב אינם חוששין בה וע"י כן הוא בטלה ומותרת בהנאה כדתנן בפרק ר' ישמעאל עכו"ם שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת דכיון דיצאו לדעת ולא נטלוה עמהם ביטלוה וא"ת אמאי אמר להו זילו זבינו מעיקרא והדר תו איתגיירו והא יכולין היו למוכרן אחר שנתגיירו הכותית כיון שכבר ביטלוה וי"ל דמ"מ משום מראית עין אסור כיון שהיה שלימה וכה"ג איתא בירושלמי דפירקין ומה שכתבו התו' דאלו אמר להן לבטלה בשבירה יכולין היו למוכרה בגרות שבורה שאני דליכא מראית עין ורש"י ז"ל כתב בטלו להו מקודם ועכו"ם מבטל עכו"ם כו' משמע קצת דס"ל דודאי בטלה דקאמר היינו שבטלוה בידים שקטעו ראש אזנה או ראש אצבעה וצ"ל דס"ל דבכה"ג נמי איכא משום מראית עין דלאו כולי עלמא ידעי דקטע ראש אזנה:

וכי רוצה בקיומו כה"ג מי אסור הא פשיטא רוצה בקיומו אסור כדאמרינן בכמה דוכתי מ"מ כה"ג הוה ליה כמציל מידם מי אסור והתנן גר כותי ועכו"ם שירשו וכו' אלמא דלא חיישינן לרוצה בקיומו אלא היכא דרוצה להרויח אבל להציל את שלו שרי דומיא דלפני אידיהן דנפרעין מהן מלוה על פה מפני שהוא כמציל מידם כדאיתא בריש פ"ק ומסיק רב פפא דלעולם רוצה בקיומו אסור אפי' במציל מידם וירושת הגר שאני דאקילו ביה רבנן והשתא איצטריך לאתויי ראיה לשינויי דרב פפא מברייתא דקתני בד"א שירשו כו' דאלו ממתניתין דגר כותי ועכו"ם שירשו דיכול לומר טול עכו"ם איכא למימר דטעמא משום דהוה ליה מציל מידם וא"כ ישראל שהיה נושה מנה בעכו"ם ואמר לו המתן לי עד שאמכור עכו"ם איכא למימר נמי דשרי דכיון דבא להציל מידו לכך מייתי ברייתא דקתני אבל נשתתפו אסור אע"ג דבא נמי להציל מידו אלמא דרוצה בקיומו אסור אפי' במציל מידם וירושת הגר שאני כדרב פפא והא דלא חששו נמי בשותפות שמא יחזור לקלקולו י"ל דשותפות שאני דמנפשיה קעביד דאי בעי מצי למימר לעכו"ם קודם שנתגייר תא ונחלוק או יזיהרנה שלא יקנה עכו"ם אבל ירושה לאו בידו הוא ומה שכתבו התוס' דאלו מרישא ליכא למשמע דהא דבדין הוא מטעם ברירה בפרק קמא דקידושין כתבו אדרבא דאין לומר טעמא משום ברירה דא"כ אפילו באו לרשותו נמי יהא מותר מהאי טעמא:

בעבודת כוכבים המתחלקת לפי שבריה וצ"ל דאינו נוטל כנגדה מעות לפי שוויה כמות שהיא שלמה דא"כ אכתי רוצה בקיומו הוא אלא נוטל כנגדה מעות לפי שויה אלו היתה שבורה ושמא היינו הא דנקט ש"ס בעכו"ם המתחלקת לפי שבריה כלו' בעכו"ם של כסף איירי וחולקין כנגדה לפי שבריה:

איזהו גר תושב וכו' בלהחיותו דוקא הוא דפליגי וסיפא דקתני מיחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין מלתא באפיה נפשיה אשמעי' דגר חושב רק שאינו עובד עכו"ם מיחדין אצלו יין כו' ואפי' לא קבל עליו בפני שלשה חברים דומיא דהא דרב יהודה דבסמוך דאגר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידו משום דלא הוה פלח לעכו"ם אע"ג דלא קבל עליו בפני שלשה חברים ובהא לא פליגי דליכא למימר דבהא נמי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דא"כ תיקשי לאחרים דאיירי שקבל עליו כל המצות שבתורה חוץ מאיסור נבלות אמאי אין מפקידין