תורת חיים חלק א קיז

דף נה כלום מתקנא אלא חכם בחכם וגבור בגבור וכו' במדרש רבה פר' כי תשא איתא נמי בכה"ג למה ה' יחרה אפך בעמך א"ל משה כלום גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו ונראה דנפקא ליה דהוה א"ל הכי מדקאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה דלכאורה קשה אמאי קאמר אשר הוצאת בכח גדול וביד חזקה אדרבא כ"ש שיחרה אפו על כל הטובה אשר עשה להם שהוציאה בכח גדול והמה כפרו בו לכך מפרש דה"ק כיון שהוצאת אותם בכח גדול וביד חזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותך נמצא שאין לך מקום לקנאות בו דאין גבור מתקנא וכו' ועל יד פלוני ועל סם פלוני נראה דהיינו הא דאיתא בפ' במה אשה דאין יוצאין בקמיעה בשבת אלא א"כ אתמחי גברא או אתמחי קמיע דכיון דאתמחי גברא מסתמא האי גברא מוכן הוא להתרפאות על ידו כדאמר הכא ועל יד פלוני לכך הויא ליה כתכשיט ומותר לצאת בו וכן כי אתמחי קמיע מסתמא האי קמיע מוכן הוא להתרפאות על ידו כדאמר הכא ועל יד סם פלוני ולכך הוי ליה תכשיט ומותר לצאת בו:

דורכין עם העכו"ם בגת פירש"י ז"ל ומשום גרס טומאה ליכא דמשעה שדרך בהן העכו"ם מעט נטמאו משמע דדורכין עמו דוקא בסוף דריכה קאמר וכ"כ התוס' מיהו מדקתני סתמא משמע דאפי' בתחילת דריכה נמי דורכין עמו לכך נראה דאפי' בתחילת דריכה קאמר דמותר מטעם שנטמא הכל בגת טמאה אי נמי משום שכבר נטמאו בשעת בצירה דקיימא לן הבוצר לגת הוכשר ועכו"ם טמא הוא וסימא אותן כשבצרן ומה שהקשו התו' דא"כ ישראל העושה פירותיו בטומאה אמאי לא דורכין עמו לאו קושיא היא דכל מלאכות שעושין בענבים עד שנגמר היין כחד מלאכה חשיבי נמצא דבצירה ודריכה חד מלאכה נינהו דדריכה סוף בצירה היא הלכך אין דורכין עמו דהוה ליה מסייע לעוברי עבירה באותה מלאכה עצמה אבל הולכת חביות לגת מותר כיון שכבר נגמר היין הוה ליה מלאכה אחריתי וכ"כ התו' גבי נחתום דאין לשין ואין עורכין ואין אופין עמו משום דאפייה ולישה כחד מלאכה חשיבי כיון דאפייה סוף לישה היא ואין הפת נגמר אלא אחר האפייה ולכך הוה ליה מסייע ידי עוברי עבירה באותה מלאכה אבל לאחר שנגמר הפת מותר להוליך עמו את הפת לפלטר משום דזו מלאכה אחרת היא:

אמר רב הונא יין כיון שהתחיל להימשך וכו' רוב הפוסקים הסכימו לפירש"י ז"ל שכיון שהתחיל להימשך בגת עצמה קאמר שהגת עשויה במדרון וכיון שנמשך מלמעלה למטה קרוי יין ולדבריהם כך פי' הסוגיא תנן לוקחין גת בעוטה מן העכו"ם וכיון דבעוטה היא מסתמא נמשך היין בתוכה וקתני דלוקחין מן העכו"ם ומשני בגת פקוקה ומלאה ולא נמשך היין בתוכה ולא זז ממקומה כלל תא שמע ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור אא"ב ליתא לרב הונא ניחא דאתי לאשמעי' שאפי' נגע עכו"ם בקילוח המושך מן הגת אינו נאסר כמ"ש התוס' לעיל אא"א איתא לדרב הונא הא כבר נעשה יין בגת גופה משעה שהתחיל להימשך ומשני דה"נ בגת פקוקה ומלאה איירי דלא נמשך בה היין כלל ואשמעי' שאם נסלו הפקק והתחיל היין לקלח קצת מלמטה מיהו עדיין לא התחיל היין להמשך בגת ונגע העכו"ם בקלוח היוצא קודם שירד לבור אינו נאסר ורש"י ז"ל פי' דאשמעי' דבגת מלאה אין בה משיכה עד שיפול פקק שלפניה וכו' וקשה דהא מרישא שמעי' לה מדקתני לוקחין גת בעוטה מן העכו"ם ולספרים דגרסי שאינו פושה יי"נ אתי שפיר ת"ש ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר וכיון דכבר ירד היין לבור אע"ג דהיתה הגת פקוקה ומלאה אי אפשר שלא נמשך עתה היין בגת גופא וקתני דהשאר מותר בנגיעת העכו"ם ומשני כאן במשנה ראשונה וכו' וי"מ דה"ק יין כיון שהתחיל להמשך פירוש לקלח קצת מחוץ לגת עושה יין נסך דאפי' מה שבתוך הגת הוי יין ואסור במגע עכו"ם ולדבריהם כך פי' הסוגיא תנן לוקחין גת בעוטה מן העכו"ם וכיון דהנח פתוחה מלמטה שהיין יוצא משם ויורד לבור נמצא דבשפת בעיטה מסתמא כבר יצא ממנה יין וקתני דלוקחין מן העכו"ם ומשני בגת פקוקה שלא יצא ממנה יין כלל ולא גרסי' ומלאה כמ"ש התו' ח"ש ואינו עושה יין נסך עד שיורד לבור קס"ד בגת פתוחה איירי ומסתמא כבר ירד ממנה יין אל הבור ואשמעי' שאם נגע עכו"ם אח"כ בקלוח היוצא ממנה קודם שירד לבור אינו נאסר אע"ג שכבר ירד ממנה יין הבור אלמא ליתא לדרב הונא דאין היין שבגת קרוי יין בשביל היין שירד ממנה אל הבור ומשני ה"נ בגת פקוקה ומלאה איירי ולא ירד ממנה עדיין שום יין אל הבור ואשמעי' שאם נטלו הפקק והתחיל לירד ונגע עכו"ם בקלוח ועדיין אין שום יין בבור אינו נאסר ת"ש יורד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר אלמא ליתא לדרב הונא ומשני כאן במשנה אחרונה כו':

דף נו לימא תלתא תנאי נינהו כתבו התוס' תימה אמאי לא קא משני מתני' עד שירד לבור ויקפה כדמתרץ מתני' קמייתא נראה דלאו קושיא היא דנהי דניחא ספי לאוקמי בתרי תנאי מ"מ כי אמרינן נמי דחלתא תנאי נינהו ליכא אלא דוחק קצת אבל להגיה את המשנה ולמימר דעד שירד ויקפה קאמר דוחק גדול הוא דהא עד שירד סתמא קתני וניחא ספי למימר דתלתא תנאי נינהו ממאי דנימא דעד שירד היינו עד שירד ויקפה וברייתא שאני דאי אפשר לפרושי בגוונא אחריתי וע"כ צריך להגיה כי היכי דלא תיקשי דר"ע אדר"ע ודרבנן אדרבנן:

הכא נמי שפחסתו בורו וא"ת א"כ מאי קמ"ל רב הונא שאם החזיר גרגותני לבור דאסור פשיטא דיין גמור הוא וכיון דספח בשולי הגרגותני והחזירה לגת ודאי אסור וי"ל דאחי לאשמעינן דנאסר במשהו משום דהוה ליה מין במינו כאביי אע"ג דמה שבגת לאו יין הוא שהרי אינו נאסר בנגיעת עכו"ם אפ"ה מין במינו מיהא הוי דאפילו חמרא חדתא בעינבי מין במינו הוא לאביי:

דף נו דאי משכחנא חנא דאסר כרבי נתן כתבו התוס' תימה הא איכא תנא דמתניתין דקתני מדדו וכו' וי"ל דמתניתין הוא הדין וכו' ועוד יין נראה דמתניתין איכא למימר דהוא הדין דביד שרי בהנאה והא דקתני מדדו בקנה משום דמעשה כך היה דבהדיא קתני סיפא דמתני' בכל אלו היה מעשה ואמרו ימכר:

קתני מיהת גדולים אין קטנים לא אע"ג דמגדולים לא פריך מידי אלא מקטנים לחודא איצטריך למימר גדולים אין דלא תימא טעמא דקטנים לא משום דמלו שאני לכך קאמר דמילה לחודא ע"כ לא מהניא בלא סבילה דאי לאו הכי גדולים אמאי עושין יין נסך כיון דמלו:

תרגמא אבני השפחות כתבו התוס' וא"ת ואמאי לא נקיט תרגמא ארוקן ומדרסן ונקט מל ולא טבל דוקא אבל מל וטבל לא ולא קאי מידי איין נסך וי"ל דניחא ליה לשנוייא כשיטה ראשונה וכן כתבו בסמוך גבי הא דמשני הא קמ"ל עבדים דומיא דבני השפחות ודבריהם נראים דחוקים דהא בשיטה ראשונה רב הוא דשקיל וטרי הכי בהדי רב שימי בר חייא ובהך שיטה רב נחמן הוא דשקיל וטרי בהדי רבא ומה ענין זה לזה לכך נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דלא מצי לשנויי תרגמא ארוקן ומדרסן ומל ולא סבל לא קאי איין נסך כלל דהא סיפא יינן קתני דהיינו יין שלהם א"כ ע"כ אעבדים ובני השפחות דאיירי בהורישא קאי ואי בדלא מלו ולא טבלו א"כ עכו"ם גמורים הן ואמאי נקט יינן הוה ליה למיתני יין שנגעו בו עכו"ם גדולים עושין וכו' אלא ודאי סיפא נמי בעבדים ובני השפחות שמלו ולא טבלו איירי ואשמעי' דאע"ג דמלו גדולים עושין יין נסך דמילה בלא טבילה לא מהני א"נ דיוקא אתי לאשמעי' דדוקא מלו ולא סבלו הוא דגדולים עושין יין נסך אבל מלו וטבלו לא וקשיא לדרב נחמן ומשני דיינן אבני שפחות לחודא קאי ולא אעבדים ומסיק דהא קמ"ל עבדים דומיא דבני השפחות וכו' ומ"ש התוס' דהוה מצי למימר כשאר וכן מה עבדים גדולים עושין יין נסך אף בני השפחות גדולים עושין יין נסך נראה דלא מצי לשנויי הכי דהא לאו דמיין להדדי ומאי וכן דלדידיה עבדים גדולים אפי' מלו וטבלו עושין יין נסך עד שנים עשר חדש ובני שפחות גדולים כשמלו וטבלו אין עושין יין נסך מיד דהא יינן דסיפא אבני שפחות קאי כדמשני ליה ומשמע דוקא מלו ולא טבלו הא טבלו אין עושין יין נסך מיד ולכך איצטריך למימר דדמיין להדדי לעניין קטנים אי נמי כמ"ש התוס' לעיל דמשום הכי לא איצטריך למיתני וכן:

דף נח מאן דאסר שפיר אסר ומאן דשרי שפיר שרי ואע"ג דליכא נפקותא מדברי ריב"ל בסך עובדא כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי מ"מ איכא נפקותא בדוכתי אחריתי כגון היכא דברי לן דעכו"ם הוי סבר דחמרא הוא דאז היין אסור דכח עכו"ם בכוונה אסור וכן איפכא היכא דברי לן דעכו"ם הוה סבר דשיכרא הוא היין מותר דכחו שלא בכוונה מותר דאינהו לא פליגי בהכי אלא בהך עובדא פליגי בסברא אי הוה סבר עכו"ם דחמרא הוא או שיכרא הוא. וכתבו התוס' דמה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש דנגע היינו לאסור אף מה שבפנים שלא עירה עדיין כו' ומה שלא פי' כפשוטו דלא פליגי אלא ביין שכבר עירה אי הוי כמו בכוונה וגזרו ביה רבנן אי לאו משום לישנא דונסכיה דנקט ש"ס משמע דעכו"ם עביד מילתא מדלא קאמר אלא ודאי חמרא הוא ואסור ותו לא מדנקט ונסכיה משמע דחיישי' דלמא נסכיה בנגיעה מיהו יותר נראה דסבירא ליה דבהרקה לחוד לא מיתסר בהנאה ועיין בדברי הרא"ש ז"ל:

שמסכו עכו"ם מהו פי' והיין ביד ישראל ואין העכו"ם נוגע בו ואע"ג דקלוח המים יורדין מידו של עכו"ם לתוך היין לא הוי כמגע פ"י דבר אחר דדוקא בנוגע בו בקנה וכיוצא בו שמנדנד את היין בראש הקנה וראש השני בידו אבל בדבר לח לאו נגיפה הוא ואפי' למ"ד נצוק חבור הוא לאו משום נגיעה הוא דאסור אלא משום דהוה ליה כאלו יין של איסור מעורב ביין של היתר ע"י נצוק אבל הכא אין המים שביד עכו"ם נאסרין שיאסרו את היין בתערובתן משום לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב מפורש בפ' קמא:

דף נט כל שאינו עולה לשלחן של מלכים ללפת בו את הפת דוקא נקט ללפת בו את הפת אע"ג דעולה על שלחן של מלכים ואינו נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם דלא חשיב ולהכי אוכלין מיני מרקחת שמבשלין עכו"ם, אע"ג דעולה על שלחן מלכים ואינו נאכל כמות שהוא חי:

האי עכו"ם דנסכיה לחמרא דישראל בכוונה לכאורה משמע דלכך נקט בכוונה משום דמגע עכו"ם שלא בכוונה מותר בהנאה מיהו ק"ק דא"כ הל"ל סתמא האי עכו"ם דנסכיה לחמרא דישראל אע"ג וכו' לכך נראה דלהכי נקט בכוונה לאשמעינן דלא שרי למשקל דמיה אפי' מההוא עכו"ם אלא א"כ נתכוין עכו"ם לנסכו כדי להזיקו דכיון שנתכוון להזיקו הרי זה כמי ששברו ושרפו וחייב לשלם ונמצא שנוטל ממנו דמי ההיזק ולא דמי המכירה אבל אם לא נתכוין להזיקו ולאסרו עליו לא וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל מיהו רב אלפס לא גריס בכוונה אמר רב אשי מנא אמינא לה פי' מנא אמינא לה דאמרינן מיקלא קלייה ודמי הזיקו שקיל מיניה דכיון דהיזק שאינו ניכר הוא מסתבר למימר דלאו היזק הוא ופטור עכו"ם ונמצא דשקיל מיניה דמי מכירה דהא אפי' ישראל שהזיק את ישראל חבירו היזק שאינו ניכר פטור הוא מדאורייתא אלא דרבנן קנסוה שלא ילך כל אדם ויטמא טהרותיו של חבירו לכך מייתי ראיה מדקאמר דמצי למימר ליה לא כל הימנך כו' משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דאין בידו להזיק את חבירו אלמא דמזיק הוא אע"ג דאינו ניכר ועד כאן לא פליגי רבנן אלא משום דס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו כדאמרי' בפ"ק דחולין מיהו כ"ע אית להו דמזיק הוא:

דף ס אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ובעי ניגוב כתבו התו' בחנם הזכיר הדחה דכל ניגוב צריך שיתן מים תחילה אלא לפי שהיה ר"ל וכו' ודבריהם דחוקים לכ"נ דהא דקאמר אי איכא טופח להטפיח היינו בשולי הגת שכן דרך להיות שם טופח להטפיח אבל דופני הגת כבר נתייבשו דכל כלי שיש בו יין או מים כשמערין אותו הדפנות מתייבשין בשעה מועטת כי הטיפות יורדות למטה ונשאר פעמים בשוליה טופח להטפיח ולכ"ק דבעי הדחה ובעי ניגוב הדחה בעי בשביל דופני הכלי וניגוב בעי בשביל השולים שיש בהן טופח