תורת חיים חלק א קטז

ובמקום ת"ח כאלו נטעו אצל המזבח משמע דת"ח דומין למזבח וכן איתא בפרק בא לו אמר ר' ברכיה הרוצה שינסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של ת"ח יין שנאמר אליכם אישים אקרא. ונראה דלהכי נקט לישנא דימלא גרונם יין ולא קאמר ישקה ת"ח לפי שהיין שהיו מנסכין על גב המזבח היו נותנין בתוך הספל שהיה ע"ג המזבח והיה בו נקב כמין חוטמין כדאיתא סוף פ' לולב וערבה ואותו הנקב עשוי כגרון של אדם ומשם יורד לשיתין וקאמר ריש לקיש התם בזמן שמנסכין פוקקין את השיתין לקיים מה שנאמר שכר לה' ופי' רש"י ז"ל שפוקקין את הנקב שהנסכים יורדין בו לשיתין שיראה היין עליו כגרון מלא ושבע ואיתא נמי התם ש"מ כי שבע איניש חמרא מגרוניה שבע לכך נקט ימלא גרונם של ת"ח יין פי' תחת גרונו של מזבח והוה ליה כמנסך יין ע"ג המזבח כיון דת"ח כדמזבח דמו:

ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי וא"ת מנא ליה לרבי דמשמעות הכתוב כך הוא דלמא הכנו דאטבלננהו וכו' כדקא ס"ד דר' יוסי בן שאול וי"ל דברישא דקרא כתיב ויאמרו טהרנו את כל בית ה' ואת מזבח העולה ואת כל כליו ואת שלחן המערכה ואת כל כליו וא"כ ה"נ ה"ל למיכתב ואת כל הכלים אשר הזניח וגו' טהרנו או הקדשנו מדכתב הכנו והקדשנו משמע דה"ק הכנו שגנזנום והקדשנו אחרים תחתיהם:

דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם וכו' וא"ת והא כתיב נמי פסילי אלהיהם תשרפון באש אע"ג דלאו מחוברין נינהו ועבודת כוכבים ומזלות של עובד כוכבים ומזלות יש לה ביטול ואפ"ה צוה הכתוב לשורפן וי"ל משום דהוה להו אלהי כסף וזהב והיו ישראל חוטפין אותן במלחמה וקנאן בהגבהה והוה להו עבודת כוכבים ומזלות של ישראל אבל באשירה לא שייך למימר הכי אי נמי שאני התם דבהדיא פירש הכתוב בסיפא דקרא שעל ידי ביטול הן מותרין דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ודרשינן לעיל פסלו לאלוה לא תחמוד פסלו מאלוה ולקחת לך אבל גבי אשורה כתיב סתמא ואשריהם תשרפון באש משמע דאין להן ביטול כלל. וא"ת היאך קאמר ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו והא בתר הכי כי נתן הקב"ה את הארץ לאברהם ולזרעו קנאום והוה להו עבודת כוכבים ומזלות דישראל וי"ל דאע"ג דקי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ איסור' לא ניח' ליה דליקני מדפלחי ישראל לע''ג גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים ומזלות וכי אתו עובדי כוכבים ומזלות שליחותא דידהו עביד נראה דהיינו הא דאיתא באגדת חלק וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם א"ר חנינא לאחר עשרים וארבע דורות נגבה פסוק זה שנאמר ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבה דת העיר ואיש כלי משחיתו בידו לכאורה קשה למה זה גבה הקב"ה חובו של מעשה העגל בשעת חורבן ירושלי' וארץ ישראל ונרא' לפי שא"י קדושה היא וטהור' אשר ה' דורש אותה ולכך אינה סובלת עליה טומאח עבודת כוכבים ומזלות ועובדיה ומקיאה אותן ובשעה שחטאו ישראל בעגל וגלי אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים ומזלות ואיוו לאלוהות הרבה אז הוסיפו ישראל טומאה בא"י שעל ידי כן נאסרו כל האשרות שבארץ ישראל ונעשו עבודת כוכבים ומזלות אבל קודם מעשה העגל אע"ג דנעבדו מ"מ כיון דלאו דידהו הוו ולא נאסרו לאו עובדי כוכבים ומזלות מיקרי כמ"ש התוספות בפרק כל האלילים גבי העובדי כוכבים ומזלות העובדים את ההרים. וכיון דישראל סימאו את א"י במעשה העגל לכך עלה על דעתו של הקדוש ברוך הוא שלא יביאם שם שהרי לבסוף לא גלו משם אלא בשביל שעבדו שם עבודת כוכבים ומזלות כל שכן שלא היו ראוים להביאן לשם לולי תפילתו של משה שאמר ואם אין מחני נא מספרך אז השיב לו יתברך ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם פירוש ביום החורבן בשעה שאפקוד עליהם טומאת הארץ שטימאוה שם בעבודת כוכבים ומזלות ופקדתי עליהם גם סומאה הראשונה שטמאוה במעשה העגל ולכך לאחר עשרים וארבע דורות ממעשה העגל צירף הקב"ה ופקד פון אבות על בנים כיון שאחזו מעשיהן בידיהן וגזר על האר' להקיא אותן כדרכה שאינה סובלת טומא' עכו"ם ולהכי צוה הכתוב לאבד את כל המקומו' אשר עבדו עם העכו"ם. ונראה דלהכי כתיב ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך ולא כתיב אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' כדאמר בתר הכי לפי שקודם שנגפם עדיין היה לו ית' לב עליהן לכך אמר סתמא אל אשר דברתי לך ולא רצה להזכיר את הארץ כלו' שאינם ראויים לכך וכ"ש שלא ר"ל אשר נשבעתי לאברהם כיון שע"י כן טמאוה במעשה העגל דירושה היא להם מאבותיהם כדפי' נמצא דע"י השבועה אדרבא אינם ראויים לכך אבל אחר שנגפם כמ"ש ויגוף ה' את העם וגו' כתיב מיד אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' כי אז נסתלק חרון אפו ית' מהן:

מפני שמעמידין אותן בשעה שהשלטונים עוברין לפי מה שפירש"י ז"ל קשה דמפרש בגמרא דשלטונים מניחין דרך זו והולכין בדרך אחרת למה זה הם מניחים דרך זו כיון שהוא מוכן ומזומן לצרכן ועוד דא"כ עיקר הטעם חסר ממתני' דקתני מפני שמעמידין אותה בשעה וכו' דאין בזה טעם כלל ועוד אמאי נקט בימוסיאות לשון רבים הוה ליה למיתני בימוס של שלטון הרי זה מותר וכו' כדקתני בכולה פירקא לשון יחיד והרמב"ם ז"ל מפרש שכל שלטון כשמעמידין אותו הוא מעמיד בימוס לעצמו להקריב עליו ומניח בימוסיאות של שלטונים הראשונים שעבדו וכיון שהוא מניח את הראשונים נתבטלו והיינו דקתני מפני שמעמידין אותן בשעה שהשלטונים עוברין פירוש בשעה שהשלטון מת או מעבירין אותו אז מעמידין בימוס חדש והרא"ש ז"ל גריס בשעה שהשלטונים עומדין ולפי זה ניחא ספי ומפרש בגמ' דה"ק מפני שמעמידין אותה בשעה שהשלטונים עוברין דכיון דמעמידין בימוס חדש לכל שלטון מסתמ' לכך מעמידין לו בימוס חדש לפי שמניח דרך בימוס זו והולך לו להקריב דרך בימוס אחרת שמתוקן לו נמצא שכל הראשונים בטלים:

דף גר מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה תימה נהי דפטור ממיתה בדיעבד מ"מ לכתחילה הוא חייב למסור עצמו וא"כ למה לא יאסור מטעם נעבד דהא פרהסיא דבסמוך לרבא קרי ליה נעבד מהאי טעמא כמ"ש התוס'. ומ"ש התוספות בשם ר"י ז"ל דר' זירא ורבא לא פליגי בהא דלכתחילה חייב למסור עצמו ורבי זירא מדיעבד פריך וכו' לכאורה נראה דוחק ועוד תימא לכאורה דלמה ליה לרבא לאתויי כל הנך קראי ולא קאמר דמ"מ כיון דחייב למסור עצמו עבודת כוכבים ומזלות קרינא ביה ונהי דבעי לאתויי קרא דוחי בהם וקרא דולא תחללו למידק מנייהו דיש לחלק בין צינעה לפרהסיא מ"מ קרא דלא תעבדם לא הוה לאתויי כלל. ועוד אמאי נקט ש"ס אלא אמר רבא כיון דלא הדר ממלתא קמייתא וע''ק לכאורה דמשמע הכא דרבא אית ליה דבצינעה אין לו למסור עצמו באונס ולא שייך לומר כן כמ"ש התוספות. ונראה לפרש דהכי פריך מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה אע"ג דשוגג נמי רחמנא פטריה שאני התם דכיון דקבלה עליה האליל לאלוה נעבד הוא וכיון דאומר מותר הוא לכך הוא פטור אבל אונס דרחמנא פטריה ממיתה משום דלבו לשמים הוא ולא קבלה עליה לאלוה א"כ לאו נעבד הוא ואע"ג דלכתחילה חייב למסור עצמו כדאיתא בפ' בן סורר ומורה נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה וכו' חוץ מעבודת כוכבים ומזלות וג"פ וש"ד היינו דמצות עשה הוא כדיליף להו התם עבודת כוכבים ומזלות מדכתיב ובכל נפשך ורוצח סברא הוא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו' ונערה מאורסה ילפינן לה בהיקש כדאיתא התם אבל אזהרה ומיתה ליכא וכיון דליכא אזהרה ומיתה ע"כ כיון דלא קבלה לאלוה לאו נעבד הוא. ומשני רבא דמשכחת לה אזהרה ומיתה אפי' באונס היכא דאנסוהו בפרהסיא דהיינו לפני עשרה מישראל וילפינן לה משום דהכל היו בכלל לא תעבדם בין רצון בין אונס בין לאזהרה בין למיתה כשפרט לך הכתוב וחי בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו דאפי' באונס והא כיצד הא בצנעה והא בפרהסיא וכיון דבפרהסיא חייב מיתה ע"כ כיון דחילל את השם בפרהסיא הוה ליה עובד עבודת כוכבים ומזלות והכא נמי בפרהסיא איירי וכיון דחייב מיתה הוה ליה נעבד ואע"ג דאין לבו לעבדה כיון דחילל את השם בכך וחייב מיתה ואונס דצינעה מאזהרה ומיתה יצא אבל עשה דבכל נפשך ודאי איכא וכמ"ש התו' בשם הר"מ מקוצי. ושמא לכך נקט לישנא דאלא אמר רבא דהדר ביה ממאי דס"ד דרבי זירא דלא משכחת לה מיתה באונס וקצת היה נראה דגם התוספות בשם ר"י נתכוונו למה שפי' מדכתבו ורבי זירא הכי פריך וכו' אע"ג שיש לו למסור עצמו וכו' ולא כתבו אע"ג שחייב למסור עצמו כמ"ש בתר הכי בשינויא דרבא דהואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עכו"ם קרינא ביה משמע דר' זירא הוה סבר דחיוב גמור ליכא אלא דיש לו למסור עצמו לקיים מצות עשה אבל רבא אית ליה דבפרהסיא חייב אסור עצמו חיוב גמור כיון דאיכא אזהרה ומיתה ובסוף הדיבור נמי כתבו התוס' דפס' השאלתות קיים שיש לאדם למסור עצמו למיתה וכו' ולא כתבו שחייב למסור עצמו משמע קצת כדפירשתי אבל בתוס' ריש פרק הבא על יבמתו לא משמע כן שכתבו שם דלרבא חשיב שפיר נעבד באונס אע"ג דפטור ממיתה כיון דחייב למסור עצמו. מיהו נראה דוחק לומר דעכו"ם אפי' באונס חייב מיתה כשהוא בפרהסיא וגם הרמב"ם ז"ל בפרק חמישי מהלכות יסודי התורה כ' דבכה"ג לאו בר מיתה הוא ומייתי ראיה מדכתיב במולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג וכו' והרמ"ך הקשה עליו כמ"ש בכ"מ שם:

אילימא מכהנים הוה מצי למימר דשאני התם דלא נאסר כהנים אלא לגבוה ואכתי מנא ליה לרב הונא דאפי' להדיוט נאסרה מיהו תימא דמסיק דיליף לה מכלים דאחז ופירש"י ז"ל מדקתני גנזום ולא אמרי' ליפרקו וליפקו לחולין ולישתרו אפילו להדיוט והא לא שייך למימר הכי דלעיל מסיק דכיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא וא"כ אכתי מנא ליה לרב הונא דאפי' להדיוט אסורה ועוד דלכאורה נראה דכלים כיון דקדושת הגוף נינהו אין יוצאין לחולין פ"י פריקה ואי משום דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה ההוא בפריצי עובדי כוכבים ומזלות איירי ולא בפריצי ישראל. והתוספות כתבו דאף על גב דרב הונא להדיוט איירי ונעבד שלו אסור מיירי לגבוה מכל מקום מייתי ראיה דכי היכי דמעשה בגופו כגון שחיטה מהני לאוסרה להדיוט הה"נ דמעשיו דידיה מהני לאוסרה לגבוה ולפי זה נראה דשפיר יליף מכלים דאחז שלא עשו מעשה בגופן אלא שהיה משתמש בהו לעבודת כוכבים ומזלות ונאסרו לגבוה כיון דגנזום לכך ס"ל לרב הונא דכי עשה מעשה בגופו ממש כגון שחיטה נאסרה אפי' להדיוט:

שאלו פילוסופים את הזקנים בארם וכו' לא שאלום על עצבי עובדי כוכבים ומזלות עץ ואבן כסף וזהב אשר פה להם ולא ידברו וגו' דלא שייך למימר שיבטלן וכי יעשה הקדוש ברוך הוא נסים ונפלאות בכל יום להרקיב ולהתיך את העבודת כוכבים ומזלות כדרך שעשה בהן שפטים כשהוציא את ישראל ממצרי' הא ודאי ליתא אלא על אותן עבודת כוכבים ומזלות אשר היו בימים קדמונים אשר נעשו על פי כשפים ומעוננים ומנחשים והשפעות והיו מדברים ושואלין בהן כתרפים דלבן ופסל למיכה וכיוצא בהן וידוע שכל עושה אלה מושכין כוחות הטומאות ממקום טומאה על פי טבע הבריאה אשר נתן ה' כח לכל הנבראים כפי עבודתם ולכך שאלום כיון שהוא יתברך אין רצונו בעבודת כוכבים ומזלות לפה אינו מבטל אותן הכוחות שלא יעשו פעולתן. ואמרו להן הרי הן עובדין לחמה ולבנה כו' שגם מן החמה ולבנה כל צבא השמים הן מושכין כוחות על אותן עבודת כוכבים ומזלות ואי א אפשר לבטל אותן הכוחות כיון שהן צורך העולם והיינו מה שאמרו הרי שגזל סאה של חטים וזרעה דין הוא שלא תצמח פי' בדין היה שיבטל הקב"ה כח הצמיחה שנתן לארץ בשעת הבריאה אלא עולם כמנהגו היא נוהג. וכן משמע בכולה סוגיא דהך שמעתא דאיירי בהנך עבידת כוכבים ומזלות שהיו פושין פעולית ע"י כשפים כההיא דאזלי כי מתברי וכו' כההיא דאייתי וכו'