תורת חיים חלק א קטו

דנוטעין אגוז של ערלה משמע דטעמייהו משום דאית להו זה וזה גורם מותר א"כ לדידהו נמי תיקשי וסברי רבנן דזה וזה גורם אסור והתניא וכו' על כן נראה דליכא מאן דפליג אדר' יוסי בהך מלתא וליכא שום רבנן דפליגי עליה אע"ג דנקט ר' יוסי אומר ולא אמר ר' יוסי אורחא דש"ס הוא דלא מדקדק בהכי אע"ג דליכא מאן דפליג ומתני' היא בסוף פ"ק דערלה ר' יוסי אומר נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה שהוא פרי ואין מרכיבין כפניות של ערלה וליכא מאן דפליג עליה התם ופירש"י ז"ל שם ואין מרכיבין בכפניות של ערלה ייחור שיש בו כפניות של ערלה והן תמרים בעודן סמדר אין מרכיבין אותו ייחור בזקנה דלמא אתי למיכל כפניות שבו וכפניות פרי הוא והשת' הא דאמר רב רודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר אם נטע אאין נוטעין אגוז של ערלה קאי ואם הבריך והרכיב אאין מרכיבין בכפניות של ערלה קאי ואשמעינן דוקא לכתחילה אסורין לעשות כן אבל בדיעבד מותרין משום דזה וזה גורם נינהו אגוז דאיסור עם קרקע דהיתר וכפניות דאיסור באילן זקן וקרקע דהיתר דכפניות אע"ג דפירי נינהו לר' יוסי ואסורים לכתחילה מ מ לאו פירי גמור הן ולכי גדלי ומתבשלין באילן דהיתר זה וזה גורם הוא ומותרין וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מנטע רבעי שכתב שם נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה כפני שהוא פרי ופירות ערלה אסורין בהנאה ואם עבר ונטע אגוז של ערלה הרי הצומח מותר בשאר האילנות וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים מפני שהן כפרי עבר והרכיב מותר שכל דבר שיש לו שני גורמין אחד אסור ואחד מותר הרי זה הנגרם משניהם מותר לפיכך הצומח מפירות ערלה מותר שהרי גרם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת ע"כ משמע דס"ל דמודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב אאגוז ואכפניות קאי כדפי' וכן משמע בירושלמי דפ"ק דערלה. ונראה דלהכי דקדק הרמב"ם ז"ל דגבי אגוז כתב מפני שהוא פרי וגבי כפניות כתב מפני שהן כפרי משום דכפניות לאו פרי גמור הן דאי הוו פרי גמור תו לא הוו מתכשרי לכי גדלי באילן דהיתר ועוד נר, דאפי' אי הוו כפניות פרי גמור אכתי משתרי לכי גדלו ומתבשלי באילן דהיתר דכיון דהתמרים נעשין גדולין ונגמרין ע"י כפניות האיסור ואילן דהיתר זה וזה גורם הוא ושרי והא דנקט לישנא דמו:

ה ר' יוסי אע"ג דליכא מאן דפליג עליה לאו קושיא היא דהכי אשכחן בכמה דוכתי דבסוף פ' אותו ואת בנו תנן ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע אע"ג דליכא התם מאן דפליג עליה כמ"ש התוס' שם וא"ת דמשמע הכא דאין ר' יוסי מתיר בזה וזה גורם אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא ולקמן משמע דמתיר אפי' לכתחילה מדקאמר לדידי זה וזה גורם מותר פי' הלכך זורעין תחתיה אפי' בימות החמה משמע דלכתחילה נמי שרי ועוד דאי לכתחילה אסור א"כ מאי פריך וסבר ר' יוסי זה וזה גורם אסור דלמא ר' יוסי דמתני' דאמר אף לא ירקות כו' דוקא לכתחילה קאמר וי"ל דודאי לכתחילה נמי אית ליה דזה וזה גורם מותר וגבי אגוז של ערלה שאני דכיון דהאיסור בעין הוא לפנינו אי שרית ליה לנטוע לכתחילה גזרינן דלמא אתי נמי למיכל מיניה כמות שהיא ועוד דהוה ליה כמבטל איסור כתחילה

דף מט ואמר אביי לא שנו אלא שקדם וסליק את האיסור וכו' נראה דאבי דייק ליה הך מלתא ממתני' דעצים דמייתי בסמוך דשמעינן מינה דאית ליה לר"א זה וזה גורם אסור וקתני עלה וכן היה ר' אליעזר אוסר בכל אסורי' שבתורה כדאיתא בפ' כל שעה דמייתי ש"ס התם ראיה ממתני' דעצים דאית ליה לר' אליעזר זה וזה גורם אסור ופריך אימור דשמעת ליה לרבי אליעזר בעבודת כוכבים ומזלות דחמיר בשאר אסורים מי שמעת ליה ומשני הא הניא בהדיא וכן היה ר' אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה. והא דפריך הכא וממאי דטעמא דר' אליעזר כדאביי וכו' כלומר דמהך מתני' דשאור ליכא למישמע מינה דזה וזה גורם אסור אי לאו מתני' דעצים ולא איצטריך ליה לש"ס לאתויי הכא ברייתא דוכן היה ר' אליעזר אוסר בכל האיסורים שבתורה משום דלא קא מהדר ש"ס הכא אלא לאשכוחי רבי אליעזר דאית ליה מיהו בעבודת כוכבים ומזלות זה וזה גורם אסור. וכתבו התוספות וא"ת היכי מייתי מדרבנן דזה וזה גורם מותר דלמא שני להו בין עבודת כוכבים ומזלות לשאר איסורין ולא ידענ' מאי קושיא דהא בסמוך פריך לה דקאמר אלא רבנן דשאור אימור דשמעת לה לרבנן וכו' ומעיקרא עדיפא פריך ממאי דטעמא דר' אליעזר כדאביי כו' דהך קושיא אלימתא הוא דאיכא למימר דרבי אית ליה זה וזה גורם מותר לגמרי אבל קושיא דבסמוך לא אלימא כולי האי כיון דאשכחן רבנן דאית להו מיהא דזה וזה גורם מותר

לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור הרמב"ן ז"ל כתב דהיינו מדקתני לעיל אמרו לו אף היא נעשה זבל וכו' וכבר כתבתי דלא שייך לפ' כן ועוד דא"כ לישני נמי איפכא הא דקתני שדה תבור ר' יוסי והא דקתני שדה הזרע רבנן ולעיל דקתני אמרו לו אף היא נעשה זבל רבנן לדבריו דר' יוסי קאמרו ליה לדידן זה וזה גורס מותר לדידך דאמרת גבי נבייה זה וזה גורם אסור אודי לן מיהת דאף היא נעשה זבל ושמא ניחא ליה ספי לשנויי דלא שני ליה לר' יוסי בין עכו"ם לשאר איסורין

רבי ישמעאל פרק רביעי

מצא בראשו מעות וכו' פירש"י ז"ל בראשו של מרקוליס ובש"ס גבי הא דקאמר כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפי' מים ומלח אסור כתב כיון דכעין פנים נינהו הוה תקרובת. ותימא אי מתני' במרקוליס איירי אמאי נקט מצא בראשו וכי ראשו אית ליה והלא ג' אבנים הוא מיהו י"ל דבראשו היינו למעלה בגבהו כמו סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה אבל תימה דבסמוך מוקי לה בכיס קשור ותלוי לו בצוארו וכי צואר אית ליה למרקוליס. ועוד קשה דבש"ס מפרש טעמא דמותרין לפי שמצאן דרך בזיון ואי במרקוליס איירי כי מצאן דרך בזיון מאי הוה הא כל עבודתו דרך בזיון דמהאי טעמא אמרי' בסמוך דאפי' חוץ כפנים דמי. וע"ק דקאמר בסמוך כל שהו לפנים מן הקלקלין אפי' מים ומלח אסור אי מים ומלח כעין פנים נינהו א"כ מאי קמ"ל דאסורין מתני' היא דקתני וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור וליכא למימר דאשמעינן דאינו אסור אא"כ הוא לפנים מן הקלקלין דאין הלשון משמע כן מדנקט אפי' מים ומלח אסור. ועוד תימא דקאמר בסמוך אין קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס ופריך למאי אילימא דאפי' פנים כחוץ דמי וכו' ואי מתני' במרקוליס איירי אם כן היאך ס"ד למימר דאפי' פנים כחוץ דמי ומותר והא מתני' בהדיא קתני דאסור מדקתני וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור ומים ומלח נמי בכלל דברי' הנקרבים על גבי המזבח נינהו לפירש"י ז"ל. ע"כ נראה דמתני' לא אמרקוליס קאי אלא אשאר עכו"ם דעלמא וגרסי' מצא בראשו מעות ואי נמי גרסינן בראשו י"ל דקאי אאליל שעובדין אותו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וכיון דמצאן דרך בזיון לכך הרי אלו מותרין כדמפרש טעמא דלא אסרה תורה אלא דרך נוי אבל פרכילי ענבים ועטרות של שבלים שהיו מביאין מהן ביכורים לפני' כמ"ש רבינו נסים ז"ל ויינות ושמני' וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסורין אפי' מצאן בראשו דרך בזיון דכיון דכעין פנים נינהו בודאי לשם תקרובת העמידום שם וכבר הקריבו קצת מהן ואלו שיריים נינהו וכ"כ הרמב"ם והרא"ש ז"ל דסיפא דפרכילי ענבים וכו' אמצא בראשו דרישא קאי וכן איתא נמי בתוספת. וקח' ר"א ב"ח כ"ש לפנים מן הקלקלין אפי' מים ומלח אסור פי' אפי' מים שהן פחות שבמשקין ומלח שהוא פחות שבמאכלים וגם אין מקריבין אותן לפנים שאין דרך להקריבן כמות שהן לבדן דמלח ודאי אין מקריבין אותו כמות שהוא ומים נמי אין מנס ין אותן בלא יין כדאיתא בפרק החליל שני ספלים של כסף היו שם אחד של מים ואחד של יין אפ"ה אסורין דכל שנמצא לפנים מן הקלקלין דאי לא הכניסוהו שם אלא לשם תקרובת ואפי' נמצאים דרך בזיון ומתני' דקתני דברים הנקרבים לפנים דוקא כשנמצאים חוץ לקלקלין איירי דכל דברים שהן כעין פנים אפי' נמצאים חוץ לקלקלין ודרך בזיון ודאי תקרובת עכו"ם נינהו ואף על גב דסיפא איירי נמי כשמצאן בראשו דומיא דרישא כדפירשתי י"ל דקלקלין לאו היינו קלעים כדפי' רש"י ז"ל אלא מקום עבודה שמקריבין שם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל אבל חוץ לקלקלין דבר של נוי אסור דנפקא לן מאשר עמהם שאינו של נוי סותר כל שאינו כעין פנים. וקאמר ר' יוסי בר חנינא נקטינן אין קלקלין לפעור כו' ופריך למאי אילימא דאפי' פנים כחוץ דתי ושרי השתא פעורי מפערין וכו' אבל מתני' לא קשיא חדא דלאו כמרקוליס איירי ועוד דמתני' בדברים שהן כעין פנים איירי ומשני דלא דאפי' חוץ כפנים דמי ואם ר דמידי הוא טעמא דחוץ לקלקלין שרי בדברים שאינן של פנים לפי שבזיון ה א בעיניהם להעמיד מידי דתקרובת חוץ לקלקלין ואמרי' ודאי לאו תקרובת הוא ופעור ומרקולים כיון דעבודתן דרך בזיון לא איכפת להו בהכי הלכך אפי' חוץ כפנים דמי ואסור. וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות עבודת כוכבים ומזלות שכתב שם המוצא כסות וכלים ומעות בראש עבודת כוכבים ומזלות אם מצאן דרך בזיון וכו' מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח ה"ז אסור בד"א בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו אבל אם מצאו בפנים בין דרך כבוד בין דרך בזיון בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי כל הנמצא בפנים אסור אפי' מים ומלח. ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהן בין בפנים כין בחוץ אסור בהנא' משמע כדפירשתי והא דקאמר לעיל מניין לשוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו כו' משמע דוקא שוחט בהמה שהיא עבודת פנים אבל מקריב מים ומלח למרקוליס לא יש לומר דודאי גברא לא מחייב מיתה בעובד שלא כדרכה אלא א"כ עובדה כעין פנים אבל לענין תקרובת לאוסרו בהנאה כל היכא דחזינן שהעמידוהו שם לשם תקרובת דהיינו לפנים מן הקלקלין בשאר עכו"ם ובפעור ומרקוליס דלא חיישי לבזיון אפי' חוץ לקלקלין נמי אע"ג שחין דרכן בכך כיון שעומד שם נאסר דמסתמא נעשה תקרובת כדאמר השתא פעורי מפערין קמיה וכו' ומ"ש התו' דלפנים מן הקלקלין מקריבין כל דבר אפי' אינו של נוי וחוץ קלקלין אין מקריבין אלא דבר של נוי לכאורה נראה דאדרבא איפכא מסתברא

מניין לעבודת כוככים ומזלות של ישראל שטעונה גניזה כתבו התוס' פירוש ביעור כמו עגל ששחקוהו וזרוהו ולא משמע כן מדנקט לישנא דגניזה ולא קאמר מניין שטעונה שריפה או מניין שצריכה לאבדה כדכתיב אבד תאבדון פסילי אלהיהם תשרפון ועוד דקרא דושם בסתר לא משמע שרפה ואבדה אלא גניזה ואידך נמי דיליף ממזבח משמע גניזה ככלי שרת שגנזום ולעיל נמי נקט ש"ס השתא גניזה בעי. ובעגל נמי בגניזה בעלמא הוי סגי ליה אלא בשביל כבודן של ישראל שחקוהו וזרוהו או כדי לבודקן כסוטות כמ"ש התו'. וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות עבודת כוכבים ומזלות שכתב שם כיצד מאבד עבודת כוכבים ומזלות כו' שוחק וזורה לרוח או שורף ומפיל לים המלח וגבי עבודת כוכבים ומזלות של ישראל כתב עבודת כוכבים ומזלות של ישראל אינה בטלה לעולם אלא אסורה בהנאה לעולם וטעונה גניזה משמע דלא בעי לשוחקה ולשורפה אלא בגניזה סגי לה. אבל קשה קצת יעקב אבינו ששמר כל התורה כולה כמ"ש עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי א"כ כשנתנו לו בני ביתו את אלהי הנכר שהיה להם משלל שכם אמאי גנזם דכתיב ויטמן אותם תחת האלה אשר עם שכם הוה ליה לאבדם ולשורפם כיון דדינם בשרפה ולא בגניזה ונהי שכבר קנאום בני ביתו והוה להו כעבודת כוכבים ומזלות של ישראל מ"מ לא פקע מנייהו דין עכו"ם של עבודת כוכבים ומזלות דבשרפה והרמב"ם ז"ל בפרשת וישלח כתב דיעקב צוה לבטל תחילה עבודת כוכבים ומזלות דשכם דעכו"ם מבטל עבודת כוכבים ומזלות בעל כרחו ולא הטמין אותן מן הדין אלא משום חומרא בעלמא לטהר את ביתו טהרה יתירה. והטור בסי' קמ"ו ובש"ע שם כתבו סתמא כיצד מבער עבודת כוכבי' ומזלות שוחק וזורה לרוח כו' משמע דס"ל דאין חל ק בין עבודת כוכבים ומזלות דעובדי כוכבים ומזלות לשל ישראל ולא משמע כן כדפירשתי: