תורת חיים חלק א קיב

למימר דדמות ד' פנים בהדדי נמי אסור ופני אדם לחודא דאסור נפקא לן מדכתיב אתי ממעל לרבות מלאכי השרת קצת קשה דלמאי דסלקיה דעתי' דאיירי בעשייה א"כ לא תעשון אתי למה לי לדמות שמשי מלא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל נפקא וי"ל דקא ס"ד דאיצטריך לעבור עליהן בשני לאוין:

דף מד והלא כבר נאמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש וכו' מה שפי' רש"י ז"ל כבר דחו התוס' ומה שכתבו התו' דמה שאמרו לו הרי הוא אומר ויזר וישק כו' היינו דהשקה אותם הזהב ולא נשאר מן הזהב כלום אבל בשאר מימות אין שחיקה מועלת דבריהם תמוהים דא"כ מאי איצטרכו למימר ליה דלא נתכוין אלא לבודקן כסוטות לא הוה להו למימר אלא הרי הוא אומר ויזר וישק ותו לא דכיון דהשקה אותם הזהב ולא נשאר ממנו כלום ליכא למיחש לזבל ולא היו צריכין לפרש ליה השתא טעמא דקרא ועוד תימה ר' יוסי דמייתי ראיה מקרא דואת חטאתכם שנאמר במשנה תורה היאך לא ראה לפניו דקרא דויזר וישק דמשמע מיניה דליכא למיחש לזבל וגם דוחק הוא לומר דהשקה אותם כל הזהב כולו ולא נשאר ממנו כלום דאי אפשר שלא ירד ממנו במצולת הנהר ונעשה ממנו זבל על גדותיו וגם יש לדקדק קצת דהוה ליה למימר נתכוין לבודקן כסוטות מאי לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות על כן נראה לפרש דבהכי פליגי רבנן ור' יוסי ר' יוסי סבר דמשה רבינו כי הזיר אותו על פני המים לתרתי נתכוין נתכוין לבודקן כסוטות כמו שנאמר וישק את בני ישראל וגם נתכוין לבער את העכו"ם כדינא שלא יכשלו בה ישראל ליהנות ממנה ורבנן סברי דלא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות בלבד ולא נתכוין לבער את העגל דבכי ה"ג לאו ביעור הוא דאכתי הוה ליה למיחש שלא יעשה זבל דאי אפשר שלא ירד ממנו במצולת הנהר כדפי' ומה שלא ביער משה את העגל י"ל דע"פ הדיבור הוה שגזר לבודקן ממנו כסוטות והשתא ניחא ר' יוסי מייתי ראיה מקרא דמשנה תורה דמשה לתרתי נתכוין דמדכתב ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי וגו' ואשלך את אפרו אל הנחל היורד מן ההר ולא כתיב התם ואשק את בני ישראל אלמא דלבער עכו"ם נמי נתכוין דאי לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות א"כ קרא דמשנה תורה עיקר חסר מן הספר ומאי קמ"ל קרא דהתם שלקח את העגל ושרפו וטחנו היטב דק לעפר והשליך את עפרו אל הנחל דלא שמעינן מיניה למה זה עשה כן כיון דלא כתיב התם ואשק את בני ישראל נמצא דכולה קרא לית ביה נפקותא כלל אבל אי אמרי' דלבער עכו"ם נמי נתכוין אתי שפיר דאיכא למימר דקרא דמשנה תורה לא אתי לאשמעינן אלא דינא דביעור עכו"ם דבשוחק ומשליך לנהר סגי ולא נחית קרא דהתם לאשמעי' נמי כוונה אחריתי דהוה ליה למשה דהיינו לבודקן כסוטות ועוד דאי נתכוין אלא לבודקן כסוטות הוה ליה למיכתב ואשליך את עפרו אל המים ותו לא דמאי איצטריך קרא להזכיר אל הנחל היורד מן ההר אי לאו משום דלביעור עכו"ם נתכוין דלביעור עכו"ם דוקא נחל שוטף בעינן לאפוקי מים עומדין דלא שלש ישאר הכל במקום אחד ויהנו ממנו ומהאי טעמא בעינן שיהא זורה לרוח ולהכי נקט קרא אל הנחל היורד מן ההר דכיון שיורד ממעלה למטה ודאי נחל שוטף זרם מים הוא וקאמרו לו רבנן משם ראיה הרי הוא אומר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל אלמא דלא נתכוין אלא לבודקן כסוטות בלבד ולא לבער עכו"ם דאי לבער עכו"ם נמי נתכוין א"כ אמאי כתיב ויזר על פני המים דמשמע שלא נתכוין אלא שישאר הזהב שט למעלה על פני המים כדי שיטלנו משם עם המים לבודקן כסוטות הוה ליה למיכתב וישלך אל המים דהוה משמע שנתכוין לבער עכו"ם להשליכה אל תוך המים דהיינו אותו הזהב אשר ירד במצולת הנהר ומדכחיב וישק את בני ישראל שמעינן שנתכוין נמי לבודקן כסוטות וליכא למימר דלשון וישלך אל המים לא שייך בדבר הנזרה על פני המים דהא במשנה תורה כתיב ואשלך את עפרו אל הנחל אע"ג דנזרה על פני הנחל הוה מדלא כתיב הכי אלמא דלא נתכוין אלא שיהא הזהב שט למעלה כדי שיטלנו משם לבודקן כסוטות בלבד אבל במשנה תורה לא נחית קרא לפרושי בהדיא גופא דעובדא היכא הוה ולא הזכיר הדבר אלא ברמז משום כבודן של ישראל כמו שפירש"י ז"ל ריש פרשת אלה הדברים. ועוד דאי לבער עכו"ם נמי הוה מתכוין א"כ הוה ליה למיכתב ויזר על פני הנחל כמ"ש במשנה תורה דלרבי יוסי נחל מיהא בעינן מדכתיב לן ויזר על פני המים משמע דבמים בעלמא סגי אפי' בעומדין אלא דנזדמן ליה נחל היורד מן ההר:

לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות נראה דמהאי טעמא דקדק הכתוב במשנה תורה וכתב לן טחון היטב עד אשר דק לעפר וישלך את עפרו אל הנחל רמז הוא לעפר סוטה שנאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים ובהכי ניחא לרבנן דאמרי שלא נתכוין אלא לבודקן כסוטות דלא הוי עיקר חסר דמדכתיב עפר רמז הכתוב שבא לבודקן כסוטות. ועוד נראה דכך היכי דגבי סוטה היו מוחקין את השם אל תוך המים ומשקין אותה ממנו כל העגל השליכו בו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס כדאיתא במדרש ונטחן ונמחה והשקה אותם ממנו:

נחל קדרון עמק הוא כמו נחל איתן ולא נהר וכן פירש"י ז"ל בפרק כל שעה אמר רב ראויה לנוח על ראש דוד ונראה דלהכי כתיב ותהי על ראש דוד ולא כתיב ויתנה דוד על ראשו ועוד דקרא יתירא הוא ומאי קמ"ל אלא הא קמ"ל דאע"ג דעגולה ממש היתה נעשה לו נס שהיתה ראויה ומכוונת לו כאלו היתה עשויה למדת ראשו והולמתו. ונראה דהיינו הא דדריש בסמוך זאת היתה לי כי פיקודך נצרתי בשכר שפיקודך נצרתי זאת היתה לי לעדות דמנ"ל למדרש הכי אלא משום דהוה מצי למיכתב ז"ת לי כי פיקודיך נצרתי כמו וזה לך האות אלא ודאי ה"ק העטרה הזאת לכך היתה לי פי' שמכוונת לראשי כמ"ש ותהי על ראש דוד בשכר שפיקודיך נצרתי וא"ת ולמה הניחה דוד וכן שאר המלכים במקום תפילין דוקא ששם אין הראש עגול הוה להו להניחה למעלה בגובה הראש ששם הראש עגול ולא היו צריכין לנס זה וי"ל דדוקא מלך עכו"ם יכול להניח כתרו למעלה בגובה הראש אבל מלך ישראל לא דכיון דחייב הוא להניח כתר תפילין בראשו צריך הוא להזהר שלא יניח כתרו של חול למעלה מכתר תפילין שלא יבזה את התפילין וכיון דמקום יש בראש שראוי להניח בו שני תפילין לכך הניח כתר של קודש וכתר של חול גבי הדדי ולכך היה צריך להניח את העטרה במקום תפילין למטה סמוך למצחו ואת התפילין במקום שני למעלה מן העטרה וכה"ג אשכחן במרדכי כדאיתא בתרגום מגילת אסתר וז"ל ועביד לעילא מיניה כלילא רבה דדהבא מוקדונא ולעילא מן כלילא טומפן וכו' וכהן גדול נמי שהיה מניח את הציץ על מצחו כדמות כתר הנתן על ראש המלך שנינו שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין. ונראה דכתר מלכות בית דוד היתה צריכה להיות דוקא עגולה ממש רמז הוא למלכות דוד שאין לה קץ ותכלית עד עולם וכמ"ש חז"ל דוד מלך ישראל חי וקים כדבר העגול ממש שאין לו קץ ותכלית:

כולם נטולי טחול וחקוקי כפות הרגלים היו נראה דלכך כתיב ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו מדלא כתיב וחמשים איש היו רצים לפניו משמע דויעש לו אחמשים איש נמי קאי והיינו שצוה ליטול טחוליהן ולחקוק כפות רגליהן נמצא דעשאן לו עוד נראה דלכך כתיב וחמשים איש ולא כתיב וחמשים אנשים רמז הוא שכל איש ואיש לבדו רבותא הוה שהיה נטול טחול וכו' כמו וארבע מאות איש עמו דכתיב גבי עשו דרשו חז"ל שכולי ראשי גייסות הוו וכמו ואבד חמש מאות איש דמגילת אסתר מתרגמינן רופילין והיינו נמי מדלא כתיב אנשים שכל אחד בפני עצמו חשוב היה:

והיכי עביד הכי והאמר רבה בר בר חנה וכו' וא"ת תיקשי ליה מתניתין גופא דא"ל אין משיבין במרחץ אלמא דאסור וליכא למימר דאי מתני' איכא למימר דלאו משום איסורא קא"ל הכי אלא משום דרך ארץ דלאו אורח ארעא הוא להשיב במרחץ דכיון דעוסקין ברחיצה אין פנאי להשיב דא"כ השתא נמי לא פריך מידי דדלמא אין הכי נמי טעמא דר"ג דא"ל אין משיבין במרחץ לאו דינא קאמר ליה אלא משום דרך ארץ ובירושלמג מסיק הכי אמר רבי יודן מהלכות המרחץ שאלו פי' דשרי אלא שאין דרך לענות במרחץ א"ר שמואל בר אבדימי מהלכות המרחץ שאלו אלא שהבל המרחץ רע לשינים. וי"ל דלשון אין משיבין במרחץ ודאי דינא משמע אלא דאי מתניתין הוה אמינא דליכא איסורא ורבן גמליאל הוה קא מדחי ליה לההוא מינא וא"ל דאסור לענות במרחץ כדי שישים על לבו מה ישיב לו כשיצא מבית המרחץ או מפני שהיה עוסק ברחיצה ולא היה לו פנאי להשיב אמר לו דאסור להשיב ומשום כבודו של אותו עכו"ם לא רצה להשיב לו דרך בזיון שאין לו פנאי להשיב מחמת רחיצה וכי נעשה מרחץ נוי לעכו"ם מאי הוי לכאורה תימה דהא לקמן אמרינן דנוי ותכשיטי עכו"ם אסורין. ועוד כי משני נוי מיהא איכא ופירש"י ז"ל ואם היה רחיצה נוי לעכו"ם אע"ג דלא איתסר מיהא אסור לנו ליפותה כבר הקשו התוס' על דבריו ובלאו הכי נמי תימה דמי קתני מתניתין רחיצה מרחץ קתני וא"כ שפיר קאמר דתשובה גנובה היא דאי נמי הוה נעשה מרחץ גופיה נוי לאפרודיטי אכתי מאי הוי והתניא כו' וכיון דגוף המרחץ לא נאסר הוה שרי ליה לרבן גמליאל לרחוץ בו דרחיצה לא הוי נוי לעכו"ם. ועוד יש לדקדק במתני' אמאי הוה כייל ר"ג שתי תשובות בחדא דקאמר אין אומרים נעשה מרחץ נוי וכו' ולא קאמר ועוד או ד"א כדאמר בתר הכי. ונראה דהכי פי' דמתני' א"ל אני לא באתי בגבולה כו' שהמרחץ קודם לה נמצא דלאו מרחץ של אפרודיטי הוא וכיון דהמרחץ קודם לה הרי לך תשובה אחריתי דאין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי כו' פי' דע"כ צ"ל שנתכוונו לעשות אפרודיטי נוי למרחץ או איפכא דאי לאו הכי מה ענין זה לזה שהעמידו שניהן גבי הדדי בחצר אחד וזה ידוע שלא אמרו נעשה את המרחץ שכבר בנוי שיהיה נוי לאפרודיטי דהיינו שנעמיד את אפרודיטי א"ל המרחץ כדי שיהיה המרחץ נוי לאפרודיטי אלא אמרו נעשה אפרודיטי נוי למרחץ וכיון דלנוי בעלמא נעשה ולא למיפלחיה לאו עכו"ם הוא ושרי כדאמרי' בריש פירקין דבשל כרכים מותרין משום דלנוי עבדי להו אבל אין לפרש דהך תשובה קאמר ליה באם תימצי לומר דאפרודיטי קודם למרחץ דא"כ כי נמי אמרו נעשה שיהיה אפרודיטי נוי למרחץ דהיינו שנבנה מרחץ אצלו כדי שיהיה אפרודיטי נוי למרחץ מאי הוה אכתי עכו"ם היא ואסור כיון דמעיקרא קודם שבנו את המרחץ נעשה למפלחיה כי הדר ובנו מרחץ אצלו שיהיה נוי למרחץ לא פקע מיניה איסור עכו"ם דדוקא ביטול בעי כדאמרי' לקמן וכיון דהשתא נמי צ"ל דהמרחץ היה קודם לה כדפי' לכך כיילינהו בחדא אבל תשובה שלישית אפי' באת"ל דאפרודיטי קודם קאמר ליה לכך נקט דבר אחר. והשתא ניחא דאמר רבה בר עולא דתשובה גנובה השיב לו דכיון דע"כ השתא נמי צ"ל דהמרחץ קודם לה הוה א"כ כי נמי אמרו נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי דהיינו שנעמיד את אפרודיטי אצלו כדי שיהיה המרחץ שכבר בנוי נוי לאפרודיטי מאי הוי דכיון שהמרחץ כבר היו בנוי ולא עשו בו שום מעשה אלא אמירה בעלמא מה שאמרו שיהיה נוי לאפרודיטי הא פשיטא דבאמירה בעלמא לא מיתסר דדוקא לגבוה הוי הקדש באמירה בעלמא אבל לעכו"ם לא דאין הקדש לעכו"ם ולכך האומר בית זה או כוס זה לעכו"ם לא אמר כלום ואפי' איסור דרבנן ליכא כיון דאין הקדש לעכו"ם והא דקיימא לן נוי עכו"ם אסורה היינו דוקא דקא עביד מעשה כגון שעשה נרות או שהדליק נרות לפניה או שטח לפניה בגדים נאים לנוי אבל באמירה בעלמא לא. ומסיק דשאני התם גבי בית זה לעכו"ם דלאו בנוי איירי ולכך לא אמר כלום דאפי' מדרבנן שרי אבל הכא אלו העמידו אפרודיטי אצל המרחץ כדי שיהיה המרחץ נוי לאפרודיטי לא היה רבן גמליאל נהנה ממנו דאע"ג דאיתסורי לא מיתסר בהנאה באמירה בעלמא מ"מ כיון דנוי לעכו"ם מיהו הוי מדרבנן יש לאסור שלא יאמרו נוי עכו"ם מותר ושאני בית וכוס דלאו נוי נינהו ונראה דגם התוס' נתכוונו למה שפירשתי:

אלא תחת כל עץ רענן למה לי דוקא אליבא דרבי יוסי בר יהודה פריך הכי אבל ר' יוסי הגלילי דמתני' דריש נמי תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא מן