תורת חיים חלק א קי

אבל בדבר המלוח אע"ג שנאכל מחמת מלחו לא ואשמעי' רב יוסף דדגים קטנים המלוחים ונאכלין מחמת מלחן אע"ג שאין בהן משום בישולי עכו"ם שאם בשלן עכו"ם אחר מליחתן מותרין דלאו בישול הוא כיון דנאכלין מחמת מליחתן אפ"ה לענין עירובי תבשילין הוי בישול וסומנין עליהן ובישולי עכו"ם שאני דהתם משום אקרובי דעתא הוא וכל שנאכל [כמות שהוא חי אין קירוב הדעת בבישולו. וכן משמע בהדיא מדברי טור ה"ח סי' תקכ"ז מיהו בב"י ובש"ע שם משמע בהדיא דסומכין על דבר מלוח אע"ג שאינו מבישל דאפי' אכבוש ומעושן סומכין וא"כ צ"ל דרב יוסף אשמעי' דסומכין עליהן אע"ג שהן קטנים וכיון דעולין על שלחן מלכים פשיטא דחשיבי ועוד כיון דדגים קטנים סתמא נקט משמע שהן קטנים מאוד דומיא דדגים קטנים דנקט לעיל מיניה דאיירי שאין עולין על שלחן מלכים לכ"נ דהא דרב אסי אמר רב כלישנא קמא דרב שמואל בר רב יצחק אמר רב ס"ל דכל שאינו נאכל כמות שהוא חי יש בו משום בישולי עכו"ם אע"ג דאינו עולה על שלחן מלכים ולהכי נקט דגים קטנים מלוחים:

הניח ישראל בשר על גבי גחלים וכו' נראה דלאו דוקא נקם הניח ל' דיעבד דאפי' לכתחילה נמי מותר דהא בברייתא דמייתי בסמוך קתני מניח ישראל בשר על גבי גחלים וכו' ואינו חושש שופת' אשה קדירה ע"ג כירה וכו' ואינה חוששת משמע דאפי' לכתחילה נמי שפיר דמי והא דנקט ברייתא תרתי מילי אתי לאשמעי' דבין דרך צלי בין דרך בישול מותר בכי האי גונא:

דג מליח פירש"י ז"ל שמלחו עכו"ם ובמליחתו הוא נאכל חזקיה שרי דלאו בישול הוא ור' יוחנן אסר דזהו בישולו כן נראה עיקר ויש מפרשים דהכא בדג גדול מליח שצלאו עכו"ם פליגי דחזקיה שרי כיון דנאכל ע"י הדחק כמות שהוא מלוח ורבי יוחנן אסר דקסבר אכילה ע"י הדחק בכי הא לא שמה אכילה כמ"ש הר"ן והראב"ן ז"ל ולא משמע כן מדלא נקט דג מלוח מבושל כדנקט ביצה צלויה ולא נקט ביצה סתמא משמע דטעמא דדג משום דמלחו עכו"ם הוא ולא משום דצלאו אח"כ ובסמוך נמי נקט האי משחא שליקא הני אהיני שליקי ועוד דא"כ צ"ל דהא דחזקיה דשרי פליג אדרב דאמר לעיל דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי עכו"ם דמשמע הא דגים גדולים מלוחים יש בהן משום בישולי עכו"ם ופליג נמי אהא דלוי דאסר בסמוך אהיני שליקי מציעאי אע"ג דנאכלין חיין ע"י הדחק וזה דוחק. וקצת קשה לפירש"י ז"ל אמאי נקט דג מליח וביצה צלויה גבי הדדי מה ענין זה לזה אבל לפירוש הר"ן והראב"ן ז"ל ניחא דתרוייהו נאכלין חיין ע"י הדחק כמ"ש הראב"ן בהדיא דיש בני אדם אוכלין דג חי מליח וגומעין ביצה חיה ושמא דיש לומר דטעמא דביצה צלויה לאו כדפירש"י ז"ל אלא משום דבישול קל הוא שאין צריכין לבשלה אלא כל דהו ומתני' שלקות קתני משמע בישול יפה וכן דג מליח לאו בכלל שלקות הוא אע"ג דנאכל על ידו להכי נקט להו גבי הדדי:

ורבי יוחנן אמר אפילו בידוע נמי מותר והא דנקט מתניתין שדרכן לתת בתוכן יין ולא קתני שנתנו בתוכן יין לאשמעינן דאף ע"ג דלאו ידוע אפ"ה אסורין באכילה דף רט יש לו עכשיו ועתיד להשיר בשעה שעולה מן הים ילפינן לה מדכתיב כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים מה ת"ל במים שיכול אין לי אלא המעלה סימני טהרה שלו ליבשה השירו במים מנין ת"ל במים כדאי' בספרי:

וסימניך טמא טהור טהור טמא אע"ג דבפרק הספינה גבי אימיה דאברהם ואימיה דהמן הוי סימנא טמא טמא טהור טהור משום דהתם בדבר היוצא מדבר איירי וקיימא לן היוצא מטמא טמא מטהור טהור אבל הכא ים ויבשה שני הפכים הן לכך הוי סימנא טמא טהור טהור טמא וכתבו התו' דלא יהיב סימנין אשאר מינין מדרבא מלח שיבוטא והוא עז של ים כדאמר בפ' הפרה הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי לא ידענא מנא להו דשיבוטא היינו עז של ים דאדרבא התם משמע דשיבוטא לאו היינו עיזא אלא מין אחר וקמיבעי ליה מי הוי כלאים בכה"ג מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לאו כלום עביד או לא כדאיתא התם וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' כלאים דשיבוטא לאו מין בהמה הוא אלא מין חיה שבים היא:

הפיא בדיקולא פי' רש"י ז"ל כסהו בסל ופרכס בתוכו וטפי נראה לפרש שהיה משפשף ומתכ' את הדג בסל וחזא ביה קלפי כדאמרי' מי שאחזו כי נקט ליה ואתו מטו דיקלא חף ביה שדייה וכמו אשה חופפת וטובלת נזיר חופף ומפספס וכן י"ל בסמוך גבי חפיי' במשיכלי חיורי:

ה"נ כולן צריכין לקבל דברי חברות בתחילה ומפרש בתוספתא דדמאי שלא יתן תרומה ומעשר לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל ע"ה ושיאכל חולין בטהרה ושיעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח וזה צריך לקבל בפני שלשה חברים:

חבית אסור ברותם אחד כתבו התו' בשם הר"ר אפרים דטעמא משום דהנך איתיה לאיסורא בעיניה אבל חמפ"ג אינו אלא תערובות וכן משמע בירושלמי דפירקין דקאמר רבי יודן טעמא דרב כל שאיסור מגופו אסור בחותם אחד ע"י תערובת מותר בחותם אחר ולפי טעם זה יש ליישב גירסת הספרים דגרסי בסמוך פת למאי ניחוש לה וכו' אמילתא דרב דדוקא אפת קשיא ליה משום דפת נמי איסורה מגופיה הוא ולא ע"י תערובת אבל אחילתית ואמורייס וגבינה לא קשיא ליה מידי דכיון דאיסורייהו ע"י תערובת הקילו בהו רבנן והר"ן ז"ל כתב על הירושלמי וא"ת א"כ פת ליבעי שתי חותמות וי"ל דכל שאיסורו מדבריהם אע"פ שאיסורו מגופו הוא מותר בחותם אחד ע"כ ועוד נראה דאיסור של פת נמי לאו מגופיה הוא דמחרת גופו אין בו איסור אלא דחיישינן דלא ליתי לידי חתנות על ידו והוה ליה כדבר הנאסר ע"י תערובת דלית ביה איסור מחמת עצמו אלא מחמת ד"א:

איו לוקחין ימ"ח שח"ג בסוריא סוריא היא ארם צובה שכבשה דוד ולאו ארץ ישראל ממש היא ולכך אין לוקחין שם אלא מן המומחה דהיינו מישראל שהוחזק בכשרות דדוקא בא"י בזמן שהיתה כולה או רובה ישראל היה מותר ליקח שם מכל אדם אפילו לא היה מוחזק בכשרות דליכא למיחש שמא לקחו מן העכו"ם ולא חייש בלפני עור דאזלינן בתר רובא ומסתמא מישראל לקחן אבל בסוריא דרוב עכו"ם נינהו וכ"ש בח"ל דאיכא רוב עכו"ם אין לוקחין אלא מישראל שהוחזק בכשרות וכן בא"י בזמן הזה דאיכא רוב עכו"ם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג ובפי"א מה"מ אסורות וכ"כ בהגהת ש"ע סי' קי"ט וכן נוהגין שלא לקנות לא יין ולא גבינות ודגים יבשים אלא מישראל שהוחזק בהכשרות וממנין אנשים כשרי' לעסוק במלאכת היין וגבינות וכיוצא בהן:

תנינא להא דת"ר מדלא רמי ש"ס מברייתא דקתני יושב ישראל בצד עדרו אפי' אין רואהו אמתני' דקתני וישראל רואהו ומשני דרואהו דמתני' היינו יכול לראותו משמע דפשיטא ליה דמתני' בהכי איירי ולהכי נקט תנינא להא דת"ר וא"ת מנא ליה דמתני' בהכי איירי ואי משום דאי בריאתו ממש פשיטא דשרי הא איכא למימר דאיידי קתני רישא חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו דאסור תני נמי סיפא איפכא ונראה דמתניתין ע"כ בהכי איירי מדקתני רישא חלב שחלבו עכו"ם ואין ישר ל רואהו ולא קתני סתמא אלו דברים של עכו"ם אסורין ואין איסורן איסור הנאה החלב והפת והשמן כו' משמע דאשמעי' דאע"ג דישראל יושב בצד עדרן כשחולב אלא שאין יכול לראותו אפ"ה אסורה באכילה א"כ סיפא נמי דקתני וישראל רואהו ביכול לראותו איירי דומיא דרישא ולכך קאמר תנינא להא דתנו רבנן:

והדבדניות פירש"י ז"ל אשכולות של ענבים משמע דאתי לאשמעי' דאע"ג דמנטפות ביד עכו"ם הואיל ומנטפות מעצמן לאו יין הוא ושרי וקשה דא"כ מאי קמ"ל הא קיימא לן דאפי' ענבים שדרכן עכו"ם בגת מותרין כ"ז שלא נמשך מהן יין כדתנן בפרק ר' ישמעאל לוקחין גת בעוטה מן העכו"ם וכו' לכך נראה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דדבדניות היינו. חלות דבש שרודין מן הכוורת ואשמעי' דאע"ג שהן נוטפות לחות לא אמרינן שמא הטיף עליהן יין אשמעינן נמי שהדבר הזב ממנו אינו מכשיר אע"ג דדבש הוא בכלל שבע משקין שמכשירין הני מילי בדבר שמתיכין מן החלה אבל כל זמן שהוא בתוך החלה ואפילו נוטף ממנו מעצמו לאו משקה הוא אלא מאכל ולפי זה נראה דהיינו דפריך בסמוך מהבוצר לגת דקס"ד דדבדניות נמי למשקה קא בעי להו סתם חלות דבש לאו לאכילה עומדות אלא מתיכין אותן ומפרידין מן השעוה:

איזו היא טרית שאינה טרופה טרית היינו דגים כתושים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה לכך בעי איזהו טרית שאינה טרופה וקאמר כל שראש ושדרה ניכר עדיין שאינה כתושה בתכלית ואיזו ציר שיש בה דגה מדנקט דגה ולא נקט ציר שיש בה דג משמע דדג קטן כל דהוא סגי וקאמר כ"ש שכלבית אחת וכו' דכלבית היינו דג קטן מאד כדאמרינן בפ' המוציא יין אימת כלבית על לויתן:

כל שראש ושדרה ניכרין פירש"י ז"ל שהטמאים ראשיהם חדים ואין להן חוט השדרה ותימה דלא אשכחן בשום מקו' דליהוי ראש ושדרה סי' להכשיר את הדג וש"ס נמי לא מייתי לה אמתני' דפ' אלו טרפות דקתני התו' ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת משמע דלא סמכינן עלייהו ועוד אי סמכינן עלייהו וא"כ בהנך עובדי דאמוראי דלעיל דמייתו לקמייהו ההוא נונא דהוה דמיא לחיפושא ולצלועת ולשפרנות אמאי לא הוה בדקי להו בראש ושדרה לכך נראה כמ"ש הראב"ד ז"ל דהא דקתני כל שראש ושדרה ניכר לאו בראש חד ואינו חד קאמר אלא שהוא מכירו בטביעת עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה והר"ן ז"ל דחה פי' זה דא"כ מאי מותיב בסמוך מדתנן והדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת וכתב הב"י סי' פ"ג די"ל דהכי מותיב דמשמע דלא משכחת שיהא דג נאכל אלא כשימצא בו סימנים אלו דוקא והא לדידך משכחת לה שאע"פ שאין בו סימנים אלו נאכל אם הוא מכירו בטביעת עין וכו' וקשה דמהיכא משמע ליה הכי דהא מתני' איצטריך למיתני סימני דגים מאי נינהו ואיכא למימר דכי אית ליה טביעת עין שהוא דג פלוני שהוא טהור שפיר דמי אע"ג דלית ליה קשקשים דתלינן שהשירו או נשרו בשעה שעלה מן הים ומתני' לא איירי בהכי. ונראה דדייק הכי מדקתני מתני' ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת דלא ה"ל למיתני הכי דכיון דהנך סימנים כתיבי בהדיא בקרא מיבעי ליה למיתני סתמא סימני דגים נאמרו מן התורה כדקתני רישא דמתני' סימני בהמה חיה ועוף נאמרו מן התורה ולא פירש אותן משמע דמתני' אתי לאשמעינן דאפי' אית ליה בגויה טביעת עין שהוא מין דג פלוני שהוא טהור כל שאין לו קשקשים לא מהניא דדוקא קשקשים בעינן ולא תלינן לומר קשקשים היו לו ונשרו וא"כ אמאי קתני כל שראש ושדרה ניכר דטביעת עין מהניא אע"ג דליכא קשקשים ולהכי קא מותיב להו ממתני' ולא קא מותיב להו מקרא גופיה דכתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת ומשני דלעולם טביעת עין מהניא אע"ג דלית ליה קשקשים דתלינן לומר שנשרו או השירן ומתני' בראה ופלמודא אשמעינן שאם בא לפנינו דג שאין בו קשקשים ויש בו טביעת עין שהוא דומה בראשו לראה ופלמודא לא סמכינן ביה אטביעת עינא לומר שנשרו קשקשי משום דראה ופלמידא ראשייהו דמיא לטמאים ואיכא למימר דדג טמא הוא כל שאין בו קשקשים ולרב נחמן נמי י"ל דאיכא דג טהור דדמי בטביעת עין לטמאים בשדרה ואשמעינן מתניתין דלא סמכינן באותו דג על טביעת עין אלא דש"ס קיצר דלא מייתי אלא ראה ופלמודא הידועים להם כמ"ש הרא"ש ז"ל א"נ משום דקיימא לן כרב הונא נקט שינויא אליביה:

דף מ מתיב רב עוקבא בר חמא ובו דגים כו' כתבו התו' דמשדרה לא פריך מידי דסימני גואי לא קחשיב ולפ"ז אתי שפיר דלא קא מותיב אגופא דברייתא דקתני סל שראש ושדרה ניכר דמשמע דדוקא אמימרא קא פריך משום דברייתא איכא למימר דשדרה נמי בעינן ולהכי לא קחשיב להו דסימני גואי לא חשיב:

נמצאת כלבית באחת מהן כתבו התוס' פי' הכשר כלבית וקצת נראה דחוק דנמצאת כלבית חד כלבית משמע ולעיל נמי גבי הא דמשני כאן בפתוחות כאן בסתומות פירש"י ז"ל דחביות פתוחה לא סגי בחדא ורבינו אפרים