תורת חיים חלק א קט

לש"ס לסדר דבריו לעיל בתר מילתא דרב יהודה אמר שמואל ולמימר וכן אמר רב אחא בריה דרב איקא לכך צ"ל דאשמעינן נמי דהלכה כחכמים דמדשמואל לא שמעינן אלא פירושא דיבשים ואע"ג דפשוט הוא דיחיד ורבים הלכה כרבים שוא טעמיה דרבי מאיר מסתבר הוא אי נמי דלמא ידע דמאן חכמים יחידאה ולהכי איצטריך למיפסק הלכתא וכ"כ הרשב"א בתשובה וכתבו התו' דפורצני נמי דשרי לאחר י"ב חדש היינו דוקא לאחר שנתמדו. וא"ת בפרק כל הבשר גבי רמי בר תמרי דהוה אכל כחלי חוץ לתחום דסורא דא"ל רב חסדא במאי טויתנהו א"ל בפורצני ודלמא מיין נסך הויא א"ל לאחר שנים עשר חדש הוה אכתי תיקשי ליה דלמא לא ניתמדו וי"ל כיון שהיו מונחין על פני השדה דרך הפקר ודאי ניתמדו תחילה שאין אדם מפקירן קודם שמתמדן. ועוד כיון שירדו עליהן גשמים הוי להו כאילו ניתמדו. וכתב הראב"ן דכיון דחרצנים של עכו"ם לאחר י"ב חדש מותרין אפי' באכילה לכך מי שהוא משולשל מותר לו ליקח מהן לאחר י"ב חדש ולדוקם לאפר ולאכול באפר ויעצר המורייס וגבינות בית אונייקי נראה דלכך קתני להו גבי הדדי בחד בבא משום דתרוייהו אין איסורן מחמת עצמן אלא מחמת תערובת איסור דף לה ומי אמר שמואל הכי והתנן וכו' ואמר שמואל וכו' תימה מאי קמ"ל מתניתין דקבת שחיטת עכו"ם נבלה הוו והא בהדיא תנן בפ"ק דחולין שחיטת עכו"ם נבלה ולא הוה ליה למיתני אלא קבת עכו"ם אסורה וכן הקשו הת' בפרק כל הבשר ועוד אמאי פריך מדאמר שמואל חדא קתני תקשי בפשיטות בלא מילתא דשמואל ממתני' דחולין אמילתא דשמואל דהכא כמ"ש התו' ועוד תימה אמאי לא פריך ממתני' דלעיל דמסיק דקבת נבלה מדאורייתא שריא דפירשא בעלמא היא אמתניתין דחולין דקתני קבת נבלה אסורה ונראה לפרש דלא אסרו חכמים גבינות של עכו"ם מספק אלא היכא דאיכא למיחש לספק איסור דאורייתא אבל לספק איסור דרבנן לא חששו ולהכי נקט שמואל מפני שמעמידין אותה פעור קבת נבלה ולא נקט שחיטה ומשום איסור בשר בחלב דלא הוי מדרבנן כמ"ש התו' הכא ובפרק כל הבשר לפי זה צ"ל דמעיקרא הוה סבר ר' יהושע דמתניתין דהכא דקבת נבלה אסורה מדאורייתא כנבלה גופא דכגופא דמי ובתר הכי חזר בו וס"ל דמדאורייתא שריא ורבנן הוא דגזרו בה משום מראית עין וכיוצא בו וכן משמע בהדיא מפי' רש"י ז"ל במתני' דהכא. והשתא ניחא דלא מצי פריך ממתני' דהתם אמסקנא דמתני' דהכא ואדשמואל דהכא דאיכא למימר מתני' דהתם דקתני קבת נבלה אסורה מדרבנן קאמר ומתני' דהכא לפי המסקנא וכן שמואל דהכא מודו דמדרבנן מיהא אסורה אלא דלא גזרו רבנן מספיקא כל היכא דליכא ספקא דאיסורא דאורייתא ולהכי פריך מדשמואל דמפרש מתניתין דחדא קתני קבת שחיטת עכו"ם נבלה הוי ואסורה משמע לדידיה דמתני' אתי לאשמעי' דחלב הקבה נבלה הוי ואסורה דאורייתא בבשרה דכגופה הוי וכמ"ש רש"י ז"ל בפרק על הבשר דאי לאו הכי מאי קמ"ל דשחיטת עכו"ם נבלה הוי הא בהדיא קתני לה בפרק קמא דחולין וכיון דחלב הקבה אסור מדאורייתא א"כ אמאי נקט שמואל עור הוא קבת נבלה הא קבה גופא נמי אסירא מדאורייתא בעין וא"ת כיון דלא גזרו אגבינות אלא היכא דאיכא ספיקא דאורייתא אמאי קאמר רב חסדא מפני שמעמידין אותה בחומץ והא סתם יינם מדאורייתא שרייא ורבנן הוא דגזרו עליו וי"ל כמ"ש התוספות לעיל דהחמירו רבנן בסתם יינם ועבדוהו כיין נסך גמור שנתנסך לפני עכו"ם שאסור מן התורה קשיא מיהא תיובתא לא הוי דאיכא למימר דכיון דליתא לאיסורא בעיני' לא החמירו לאוסרה בהנאה ואע"ג דלעיל קאמר דכיון דאוקמיה קא מוקים חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה פרש של עכו"ם שאני דאסור מדאורייתא וגוף האיסור הוא אבל חומץ של סתם יינם מדרבנן הוא דאסור ושרף פגין לאו גוף פרי נינהו לכך לא החמירו בה רבנן כולי האי לאוסרה בהנאה:

ולא עוד אלא שדברים המכוסין ממנו מתגלין לו פירש"י ז"ל מעצמן בלי טורח דכיון שמלמד מתורתו לאחרים ותלמידיו מחסרין אותו לכך חכמתו ותורתו נובעת בקרבו והולך ומתגבר תמיד לידע תעלומות חכמה יותר מתלמידיו כבאר מים חיים שכל זמן שדולין ממנו תמיד הולך ומתגבר ומתמלא מעצמו מנביעתו:

דף לו קסבר נותן טעם לפגם מותר כתבו התו' דשמואל סבר דב"ש וב"ה כי גזרו על השמן משום תרי טעמי גזרו משום חתנות ומשום זליפתן של כלים וה"ק בשלמא לדידי ניחא מה שהתיר ר' יהודה הנשיא משום דלא פשט איסורו והטעמים לא נראו לו כי אין טעם חתנות טוב כל כך וכו' ולדבריהם עיקר חסר דאמאי לא נקט ש"ס נמי דלית ליה טעמא דחתנות כי היכי דנקט דלית ליה טעמא דזליפתן משום דקסבר נותן טעם לפגם מותר. לכ"נ לפרש דתנא דמתני' שפיר אית ליה דנטל"פ אסור ומה שהקשו התוס' מהא דאמר לקמן גבי דבש למאי נחוש אי משום גיעולי עכו"ם נטל"פ היא לאו קושיא היא דדבש שאני דפוגם אפילו בעין אבל שמן כשהוא בעין הוה ליה שבת וכ"כ התוס' בהדיא לקמן והא דאמרינן שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא א"כ כו' איירי דוקא בגזרתן ותקנתן שכל גזרה ותקנה שגזרו ותקנו הראשונים אין ביד האחרונים לבטלה אלא א"כ הם גדולים מן הראשונים אבל לחלוק בדין איסור והיתר סומאה וטהרה וכיוצא בהן ודאי הרשות נתונה לאחרים לחלוק על הראשונים אע"ג דלא עדיפי מנייהו מר דריש הכי ומר דריש הכי כפי מה שנראה להן דקרא בהדיא כתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות ממרים והשתא ניחא דקאמר רב דניאל גזר עליו פי' דאיסור שמן דנקט מתני' גזירת דניאל הוה משום חתנות אבל מדינא הוה שריא ושמואל סבר דדניאל לא גזר מידי ותלמידי הלל ושמאי אע"ג דגזרו על השמן כדאמר בסמוך פיתן ושמנן כולן משמנה עשר דבר הן וכולהו מילי די"ח דבר גזירות ותקנות נינהו מ"מ גזירות שמן לא נתפשטה ברוב ישראל ומתני' דהכא דאסרה שמן לאו גזרת דניאל היא דהא לא גזר מידי ולאו משום גזרת ב"ש וב"ה הוא דהא לא פשטה אלא תנא דמתני' מדינא קאמר שהשמן אסור דזליפת איסור של כלי עכו"ם אוסרתו מן הדין דס"ל נטל"פ אסור ולכ"ק בשלמא לדידי היינו דהתיר ר' יהודה ובית דינו דפליג אמתני' דאיהו סבר נטל"פ מותר דבפ' בתרא פליגי תנאי בהכי אלא לדידך דאמרת דניאל גזר וכו'. והיינו דנקט ש"ס בסמוך ור' יהודה הנשיא היכי מצי למישרי תקנתא דתלמידי שמאי והילל ולא ק זמר הכי למישרי איסורי דתלמידי שמאי והלל אלא משום דמילי די"ח דבר גזירות ותקנות הוו ולא דיני וטעמא דשמן משום גזרה דחתנות הוה:

ושמן דניאל גזר עליו הכי נמי הוה מצי למיפרך איין אלא משום דאשמן קאי כמ"ש התו' ועוד י"ל דאיין לא מצי למימר מאי אסהדותא דרב וא"כ איכא למימר דאתא דניאל גזר ולא קבלו וכו' מיהו קשה דגזירת דניאל כיון דכתובה בתורה פשיטא דקבלי' ישראל כמ"ש התו' לעיל דלהכי פשיטא ליה דפשטה כו':

וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג וכו' איצטריך למימר הכי דלא תקשי דאדרבא הוי ליה למנו' ולאסו' דבכמה דוכתי אשכחן דר שונים גזרו ולא קבלו מנייהו ובתראי גזרו וקבלו מנייהו לכ''ק דלא רצה להמנות ולאסור משום דחזא דאין רוב צבור יכולין לעמוד בו וכ"כ התוס' בפרק השולח:

חייב משום נשנ"א פירש רש"י ז"ל דישראל הרגיל בכך הואיל ובא עליה בנדותה אתי למיבעל וכו' משמע דלא גזרו משום נשג"א אלא בישראל הרגיל בכך אבל באקראי לא ובספרים אחרים גרסי' בהדיא בסמוך דמשני התם דמייחד לה אבל הכא אקראי בעלמא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' אסורי ביאה והטור בסימן י"ו שאם ייחדה לו לזנות חייב משום נשג"ז ואם לא ייחדה לו אינו חייב אלא משום אשת עכו"ם ורש"י ז"ל כתב בסמוך דאורייתא דמייחד בהדיה כו' לא גרסינן ולפי מה שפירשתי אתי שפיר ולגירסת ס"א צ"ל דגרסינן וא"א כי גזרו ב"ד של חשמונאי ביאה וכו' והיה ליה כמהיום אם מתי כמעכשיו אם מתי מתניתין היא בפרק מי שאחזו מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי הרי זה גט ולכאורה משמע דתרי גווני נינהו שאם אמר מעכשיו אם מתי הוי גט לאלתר ואם אמר מהיום לא הוי גט לאלתר דשמא אין דעתו שיהיה גט אלא מסוף היום ואילך וכ"כ התוס' בפ' מי שאחזו דר"ת ז"ל כתב שאם אמר מהיום אם מתי אם מת בו ביום לא ידענא מה אדון בה וכתבו שם שיש להחמיר וקשה דא"כ כשאמר לה בלילה אם תצא אמאי הוי גט לר' יהודה הנשיא נהי דסבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו מ"מ הא לא כתבינן שעות בגיטין אלא ימים וכי הוה ליה כמהיום אם מתי מאי הוה הא אכתי איכא למימר דמסוף היום ואילך קבעי דליהוי גט וכבר הוא מת ואין גט לאחר מיתה לכ"נ דמהיום הוי כמו מעכשיו דדעתו נמי שיהא גט לאלתר וכיון דכותבין זמן בגיטין דעתו שאם תצא חמה יהיה גט בו ביום מיד כשהגיע הגט לידה וכ"כ התוספות שם בשם הר"ר אלחנן וכן משמע לישנא דכמהיום אם מתי כמעכשיו אם מתי דתרוייהו כי הדדי נינהו:

לא תתלו ביה בוקי סריקי וא"ת אמאי קרי לה בוקי סריקי נהי דרב נחמן לא אמרה מ"מ מתוקמא שפיר בהכי וליכא למימר משום דרבא אית ליה דטומאה בחבורין מדאורייתא אינו טמא אלא טומאת ערב כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' טומאות מת וקרא דוכל אשר יגע בו הטמא יטמא טומאת ערב קאמר וכמ''ש הר"י קורקוס דהא מ"מ מתוקמא שפיר דאיכא למימר דאורייתא דיקרב טמא שבעה דיקרב בדיקרב טומאת ערב ואתו אינהו וגזור אפילו דיקרב בדיקרב טומאת שבעה ואתא איהו ואוקמא אדאורייתא דדוקא על דיקרב למיתה מסאב טומאת שבעה ונראה דלהכי קרי ליה בוקי סריקי משום דלהך אוקימתא עיקר חסר דה"ל ליוסי בן יועזר למימר ועל דיקרב למיתה מסאב שבעה אבל אליבא דרב נחמן ניחא דועל דיקרב ודאי נגע משמע לאפוקי ספק נגע ספק לא נגע דלא:

מבא ה"מ א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא בעי למימר דאסור מדאוריי' מהאי קרא אלא אסמכתא א בעלמא יליף כדמסיק וסתמא דש"ס מפרש לן מילתא דר' יוחנן דלא תימא דס"ל דאסור מדאורייתא ולהכי קאמר אלא מעתה חטין וכו' אלא מדרבנן וכו' והוה מצי למיפרך אלא מעתה פת נמי ליתסר מדאורייתא דלא גרע ולא נפיק פת מכלל שלקות אלא דניחא ליה למימר משלקות גופייהו ולפ"ז נראה דשלקות לאו גזרת קדמונים הוה כדמשמע מתני' דנקט להו בתר פח אלא מעיקרא גזרו על הפת דשייך ביה חתנות טפי משאר כל מאכלים דעל הלחם יחיה האדם ואין סעודה בל א לחה ולהכי נקראת על שם הלחם כחו עבד לחם רב ובתר הכי גזרו נמי על השלקות משום חתנות אע"ג דלא שייך בהו חתנות כולי האי. ונראה דיש סמך מהאי קרא לאסור פת של עכו"ם מדנקט קרא אוכל בכסף תשבירני ומתרגמינן עיבור' ולא כתיב לחם בכסף תשבירני ואכלתי ומים וגו' דבכל מקום מזכיר הכתוב לחם בהדי מים כמו וברך את לחמך ואת מימיך משמע דלחם של עכו"ם אסור:

אמר קרא אוכל בכסף תשבירני קצת קשה אמאי לא מייתי קרא דאכל תשברו מאתם בכסף ואכלת וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם דכתיב קודם להך קרא ובירושלמי מייתי קרא דאכל תשברו מאתם וגו':

דף לח כל שאינו נאכל על שלחן מלכים ללפת את הפת דוקא נקט ללפת את הפת דכיון דמלכים מלפתין בו את הפת חשיב הוא ושייך ביה חתנות אבל דבר שע לה על שלחן מלכים ואין מלפתין בו את הפת אע"ג דאינו נאכל כמות שהוא חי אכילת עראי הוא ולא שייך ביה חתנות. ונראה דמהאי טעמא נוהגין לאכול מרקחת של עכו"ם מעשה רקח אע"ג דעולה על שלחן מלכים ואין נאכלין כמות שהן חיין כגון מיני עיקרין וקליפי פירות מרוקחין לפי שאין מלפתין בהן את הפת ואין אוכלין מהן קבע אלא אכילת עראי והטור כתב ללפת בו את הפת או לפרפרת וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל וצ"ל נמי דדבר העולה לפרפרת חשוב הוא:

דנים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי עכו"ם כתבו התו' דמדקאמר מלוחים צ"ל דמיירי בגדולים קצת שעולין לפעמים על שלחן מלכים וקשה דא"כ מאי קמ"ל רב יוסף דישראל סומך עליהן משום עירובי תבשילין כיון דעול על שלחן מלכים וי"ל דאין סומכין משום עירובי תבשילין אלא בדבר המבושל