תורת חיים חלק א יא

אבל בראשה ורובה שרי אלא ודאי צריך לומר כמ"ש התוס' דמשמע ליה לרב ענן דברייתא אמתני' קאי ואע"ג דאיכא ראשה ורובה אפ"ה קתני דלא ימלא ועוד דאי מצינו לאוקמי ברייתא בלא ראשה ורובה א"כ מאי פריך וכי נקט מנא ולא נקט לה מי שרי והתניא לא ימלא כו' דלמא מתניתין וברייתא תרוייהו בדלא נקט לה איירי אלא דמתניתין בראשה ורובה איירי וברייתא בלא ראשה ורובה כמו שכתוב לעיל אלא על כרחך צריך לומר כמ"ש התוספות דברייתא אמתניתין קאי ואע"ג דאיכא ראשה ורובה ועוד דלאו סברא נכונה היא לומר לפירש רש"י ז"ל דברייתא בסתם פרות איירי שאין להם אפסר לכך נראה דרש"י ז"ל נמי ס"ל כמו שכתבו החוספות דמשמע דקאי אמתניתין ואף על גב דאיכא ראשה ורובה:

דף כא איני והאמר שמואל לא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים תימה מאי פריך דלמא הא דבעינן מים חיים משום דמכונסין עבידי דפסקי והתוספות כתבו בריש פירקין דלר"י בן בבא דאמר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד לית ליה טעמא דפסקי מדלא מתיר בבור של רבים דליכא למיחש דלמא פסקי ועל כרחך טעמיה משום דבעי מידי דחזי לאדם אבל תימא דממה שפירש"י ז"ל לקמן במתניתין דאחד בור הרבים ובאר היריד וכו' משמע דלר"י בן בבא נמי טעמא דבעי מים חיים משום דמכונסין עבידי דפסקי שכתב בור הרבים אי פסקי מיא מדכרי אהדדי באר היחיד נמי שרי דהא לא פסקי מיא ובאר הרבים דאיכא תרתי למעליותא ע"כ ותרתי למעליותא דנקט דהיינו דרבים עבידי מדכרי אהדדי ובאר לא עביד דפסק מיא דאדלעיל קאי אלמא ס"ל דלר"י בן בבא נמי טעמא דבאר משום דעביד דלא פסיק מיא הוא אלא דבעי תרתי למעליותא משום דאיכא למיחש שמא זימנין דבאר נמי פסיק מיא וזימנין דרבים נמי לא מדכרי אהדדי וא"כ לפירש"י ז"ל מאי פריך הכא. ועוד דלמאי שכתבו התוספות דלרבי יהודה בן בבא טעמא משום דבעינן מידי דחזי לאדם קשה דא"כ מאי איריא באר הרבים אפילו באר של יחיד נמי וגם דוחק הוא לומר דר"ע ורבי יהודה בן בבא מחולקין הן דטעמא דבאר דלמר משום דחזי לאדם ולמר משום דלא פסקי מיא:

ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים לפי שהתורה ארכה פי שנים ברחבה כדאמר בסמוך ארבעין בעשרין והארץ נמי פי שנים בים כמ"ש התוספות בפרק מי שהיה כמא דהעולם שליש יישוב שליש מדבר שליש ים לכך נקט ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ומיהו לא הוה ידע שיעור כמה היא ארוכה מארץ ורחבה מן הים:

הללו דברי תורה והללו דברי סופרים ד"ס שנתחדשו בכל דור ודור חדשים הם ונראה דהיינו הא דכתיב יבחר אלהים חדשים שהוא ית' בוחר בד"ס וחביבין לפניו ולכך כתיב ויותר מהמה בני הזהר:

אלא כל ההוגה בהן אדברי סופרים שנזכרו ברישא דקרא קאי שכל ההוגה בד"ס דהיינו הש"ס טועם טעם בשר דבכמה דוכתי אשכחן דטעמי ש"ס נמשלין לטעם בשר כדאיתא בפרק לא יחפור אדגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלי בישרא שמינא בי רבא. ואיתא בב"ק דא"ל לא אכלתי בישרא דתורא ופירש"י ז"ל לא דקדקתי בטעמו של דבר וגם הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות יסודי התורה כתב שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא הוויי דאביי ורבא ע"כ דכי היכי דמזון הבשר וטעמו נאות למזג כל אדם קטן וגדול יותר מכל המזונות כך חכמת הש"ס וטעמיה ניאותים ומתקבלים לכל אדם יותר מכל שאר החכמות ולכך קאמר כל ההוגה בהן דהיינו בד"ס דאיירי ביה טועם טעם בשר ורב פפא נמי נקט בהדיא כל המלעיג על דברי חכמים ורש"י ז"ל כתב כך ההוגה בהן כל שעה שאדם מחזיר בדברי תורה מוצא בהן טעם משמע קצת דס"ל דלאו בד"ס דוקא איירי מדנקט בדברי תורה סתמא ומשמע גמי דס"ל דקרא אתי לאשמעינן שכ"ז שאדם קורא ושונה מוצא בהן טעם דומיא דההיא דאמר בפרק כיצד מעברין למה נמשלו דברי תורה לתאנים מה תאנה זו כ"ז שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים אף דברי תורה כ"ז שאדם הוגה בהן מוצא בה טעם ופשטא דשמעתא לא משמע כן ועוד דא"כ הול"ל אלא כ"ז שהוגה בהן טועם פעם בשר כדאמר התם לכך נראה כדפי' מוטב אמות מיתת עצמי משמע דמותר לו לאדם להחמיר על עצמו למסור נפשו למות כדי שלא יעבור אפילו איסור דרבנן וכן משמע בפרק מרובה בעובדא דחסיד שהיה גונח מלבו ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שינק חלב רותח לימים נכנסו חבריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה חזרו לאחוריהם וכו' וקשה דבפרק בן סורר ומורה איתא כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ולא תהרוג יעבור ואל יהרג חוץ מע"א וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות יסודי התורה כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרוג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו אלמא דאסור להחמיר אפילו באיסור דאורייתא מיהו הרא"ש ז"ל והטור סימן קנ"ו כתבו שאם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי וכ"כ בש"ע שם אבל בפרק בן סורר ומורה כתבתי ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל ושמא יש לחלק דכל היכא דברי לו שיהרג אינו רשאי למסור עצמו ושאני הכא דספקא הוה שהרי לסוף הביא לו מים ועובדא דחסיד נמי שמא בלא חלב עז נמי לא היה מת. דף כב לשונאיו הוא דלא יאחר משום דלשונאו מיותר הוא כיון דברישא כחיב ומשלם לשונאיו אלא קרא דיוקא אשמעי' ופשטא דקרא דעל פניו אפני רשע קאי שמשלם לו בעודו קיים כמו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני פירש"י ז"ל כ"ז שאני קיים:

בית סאתים מותר יחר מבית סאתים אסור אבור קאי כדמסיק דבור בלא פסין קאמר והא דנקט שיעורא דבור כמה הוי ולא נקט שעורא דפסין לחוד דהא אי לאו משום פסין לא איכפת לן בבור אפילו היא גדולה הרבה נראה משום דרבי יהודה לא התיר לעשות היקף פסין לבור יתר מבית סאתים שתי אמות לכל רוח אלא א"כ הבור הוא בית סאתים דאז הרחקת אותן שתי אמות מן הבור צורך הבור נינהו כדי ראשה ורובה של פרה דלא סגי לן בלאו הכי ולכך שרי דאע"ג דהיקף פסין הוי ביתר מבית מאתים כיון דשייכין לבור בטלי לגבה וכי חדא נינהו ואין אדם נותן עיניו אלא בבורו שהוא עיקר הדבר אבל כשהבור בציר מבית סאתים כגון שהוא ארבע אמות לא התיר רבי יהודה לעשות היקף פסין אלא עד בית סאתים טפי לא דכל הרחקה שאתה מרחיק את הפסין מן הבור שפי מראשה ורובה של פרה לאו צורך בור הוא וכאלו הוקף בלא בור דמיא הלכך עד בית סאתים שרי דליכא למיחש מידי טפי לא דלמא אתי לאחלופי טפי מבית סאתים בקרפף דהשתא לא שייך למימר אדם נותן עיניו בבורו כיון דאז הרחקת ההיקף לא שייך לבור ה"ל ההיקף כמלתא באפי נפשיה ואיכא למיחש שמא ילמוד ממנו למקום אחר ומהאי טעמא אית ליה לר"י דאע"ג דאדם נותן עיניו בבורו ולא במחיצה א"ש להתיר יותר משתי אמות כמ"ש התוס' ונראה דהא דקאמר ש"ס ולא היא ר"י בור בלא פסין קאמר דייק לה מדקתני ברייתא ר' יהודה אומר בית סאתים מותר יתר מבית סאתים אסור ואי בפסין איירי דומיא דת"ק הוה ליה למיתני ר' יהודה אומר עד בית סאתים ותו לא כדקתני במתניתין לכך משמע ליה דר"י מלתא אחריתי קאמר ובבור איירי דבור בית סאתים מותר והרחקת פסין ממילא שמעינן להו דהוי שתי אמות:

חייבין עליה משום רשות הרבים כתבו התו' וא"ת כיון דמסקינן דר' יוחנן סבר לה כר' יהודה אמאי חייבין עליה משום ר"ה הא אית ליה שתי מחיצות דאורייתא וי"ל וכו' וטפי נראה דנהי דר' יוחנן כר' יהודה ס"ל בהא דרבים מבטלי מחיצות מ"מ בהא דאית ליה לרבי יהודה דשתי מחיצות דאורייתא לא ס"ל כוותיה דלאו הא בהא תליא ואיכא למימר דאית ליה שלשה מחיצות דאורייתא שוב מצאתי שכן כתב הרמב"ן ז"ל:

דרמא מעלות ומורדות קאמר כתבו התו' טעמא דלרבנן ארץ ישראל אינה נעשית רשות היחיד על ידי סולמ' דצור כו' משום דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא חשיב מחיצה כולי האי ואפי' רבנן מודו דאתי רבים ומבטלי מחיצה וקשה דא"כ מאי קאמר בסמוך תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וכו' אליבא דרבנן לא תיבעי לך השתא ומה התם דניחא תשמישתיה וכו' הכא דלא ניחא תשמישתיה לכ"ש והא תל נמי מחיצה שאינה עשויה בידי אדם הוא בשלמא קמה לחיי אלא תל ונקע מאי איכא למימר דמימות עולם הן וכיון שאינה עשויה בידי אדם אפילו רבנן מודו דאתו רבים ומבטלי מחיצה. ונהי דיש לדחוק ולאוקמי בעיא דהכא בתל העשוי בידי אדם מ"מ קשיא משבילי בית גלגל דבסמוך דקאמר נמי אילימא רבנן השתא ומה התם דניחא תשמישתיה וכו' הכא דלא ניחא תשמישתיה לא כ"ש ושבילי בית גלגל מעלה גבוה וזקופה היא ופשיטא דאינה עשויה בידי אדם וא"כ אפי' רבנן מודו דאתי רבים ומבטלי מחיצה ודוחק לחלק ולומר דסולמ' דצור ומחתנא דגדר אינו ראוי להעשות בידי אדם והוי דומיא דבעלי חיים שכתבו התוספות בפ"ק גבי תל ונקע אבל שבילי בית גלגל ראוי להעשות בידי אדם:

איתיביה חצר שהרבים נכנסין לה בזו מתניתין היא בפ"ו דטהרות וכן הא דמבואות המפולשות בבורות ושבילי בית גלגל דבסמוך משניות הן בפ"ו דטהרות ולכך דייק ש"ס וקאמר אילימא רבנן השתא ומה התם כו' הכא דלא ניחא תשמישתיה לא כל שכן פי' וא"כ משנה יתירה היא ותימה דהא דשבילי בית גלגל קתני התם ברישא ובתר הכי קתני הא דמבואות המפולשות בבורות והא דחצר שהרבים נכנסים לה מיתני התם באחרונה וא"כ אמאי היפך להו המקשה ופריך מנייהו שלא כסדרן ע"כ נראה לפרש דמגופא דמתני' דשבילי בית גלגל לא מצי פריך מידי אי לאו הא דר' ינאי דאיכא למימר הא דהוי רשות היחיד לשבת לאו משום דהיו מתלקטין עשרה מתוך ארבעה וכיון דלא ניחא תשמישתיה לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא אלא משום דשבילי בית גלגל לא הוו בקעי בהו רבים ואע"ג דלא היו מתלקטין עשרה מתוך ארבעה והוה ניחא תשמישתיה אפ"ה הוי רשות היחיד לשבת כיון דלא שכיחי בהו רבים וכ"כ שם הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל שבילי בית גלגל מקומות הן לא ילך בהן המון העם ע"כ דומיא דבקעה דקתני התם דהוה בימות החמה רשות היחיד לשבת והיינו משום דלאו הילוך לרבים הוא שאין רבים מסתלקין מן המסילה לילך בשדה כדפירש רש"י ז"ל בהדיא בפ"ק דשבת אבל מדרבי ינאי פריך שפיר דמפרש דלא מקרי שבילי בית גלגל למיהוי רשות היחיד לשבת אלא א"כ לא ניחא תשמישתא שאין העבד יכול ליטול סאה של חטין וכו' דהיינו מתלקט עשרה מתוך ארבעה כמ"ש רבינו שמשון ז"ל שם בפי' המשנה אם כן על כרחך כשרבים בוקעין בו איירי דאי לאו הכי אפילו ניחא תשמישתיה נמי הוי רשות היחיד לשבת אלמא מודה רבי יהודה דכל היכא דלא ניחא תשמישתיה לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא. והשתא אתי שפיר הא דלא פריך מעיקרא מהא דשבילי בית גלגל משום דלא מצי פריך מגופא דמתניתין אלא מדרבי ינאי וניחא ליה טפי לאקשויי מגופא דמתניתין דחצר שהרבים נכנסין לה דאלימא טפי והא דלא פריך מעיקרא ממתניתין דמבואות המפולשות דמיתני ברישא משום דמבואות המפולשות ושבילי בית גלגל גבי הדדי קתני להו התם ולא ניחא ליה להפסיק ביניהן בתיובתא דחצר שהרבים נכנסין לה ולכך פריך מנייהו בזה אחר זה למפרע אבל למה שכתבו התוספות דמייתי הא דרבי ינאי כי היכי דלא תימא דהכא נמי ר"ה לטומאה איצטריכא ליה קשה דאם כן מעיקרא הוה להו לאקשויי מהא דשבילי בית גלגל דמיתני ברישא דהא מתני' דחצר שהרבים נכנסין לה אלימא מהך ואדרבה מהך אלימא טפי לאקשויי דליכא לשנויי עלה דר"ה לטומאה איצטריכא ליה כיון דאמר רבי ינאי כל שאין העבד ולא קאמר אפילו אין העבד וכו' ועוד נראה דמה שהקשו התוספות אמאי לא משני ר"ה לטומאה איצטריכא ליה לאו קושיא היא דעדיפא משני דהשתא מוקי לה למתניתין ככולי עלמא אפילו כרבי יהודה והמקשה נמי היה נראה לו דוחק לאוקמא דוקא כרבנן ולהכי הוה פריך ליה ממתניתין דמבואות המפולשות אע"ג דהוה ידע דאיכא לשנויי רשות הרבים לטומאה איצטריכא ליה ורבנן היא כדמשני ליה מעיקרא:

יהושע אוהב ישראל היה ובמעלות ומורדות דארץ ישראל מודינא לך דאין חייבין עליהן דכיון דמסרן ליחי' הואיל ולא ניחא תשמישתייהו לא אתו רבים ומבטלי תקנתא דיהושע אבל בשאר ארצות אף על גב דלא ניחא