תורת חיים חלק א קח

לגבל בהן את הטיט אסור אע"ג דלא יזיק אלא לעצמו ואפי' להשקותו לבהמתו ובהמת חברו אסור אע"ג דליכא סכנת נפשות אלא ממון והא דקתני ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו אחי לאשמעי' דאפי' גב היד וגב הרגל ורומני דאפי אסור כדמסיק אבל קשה כיון דקתני שלא ישקה מהן את בהמתו כל שכן בהמת חברו וא"כ ה"ל למיתני איפכא ולא ישקה מהן לא בהמת חברו ולא בהמתו כמ"ש התו' וי"ל דאיצטריך למיתני ולא בהמת חברו לאשמעינן דאפי' שונרא של חברו אסור להשקות מהן אע"ג דשונרא דידיה מותר להשקות מהן של חברו שאני דזימנין דבעי לזבוני ומפסיד ליה מניה כדמסיק. והוה מצי למיפרך השתא בהמתו אסור בהמת חברו לא כ"ש אלא דעדיפא פריך אחרים היינו ת"ת ורבינו נסים ז"ל פי' ולא ישקה מהן בהמתו בראויה לאכילה לפי שהאוכל ממנה ניזוק ולא בהמת חברו אפי' כשאינה ראויה לאכילה משום דמכחש לה וקשה דא"כ אמאי מוקי לברייתא דבסמוך דקתני אבל משקהו לבהמת עצמו בשונרא לוקמה בבהמה שאינה ראויה לאכילה דהשתא דמוקי לה בשונרא דחיק נפשיה דהא בהמה קתני ושונרא חיה היא כדאיתא בבכורות:

דף לא אמר רב הלכה כר' אליעזר כתבו התו' ויש להקשות דרב אדרב דהא אמר רב לקמן חבי"ת אסור בחותם אחד ותירצו דיש לחלק בין שולח לחברו ואינו חוזר ורואה חותמו לבין היכא שמניחו ביד עובדי כוכבים ומזלות ועתיד לראות חותמו. ועוד נראה דשאני הכא דאיירי שהישראל לקח או שכר בית בחצרו של עובדי כוכבים ומזלות לצורך יינו כדקתני בהדיא אחד הלוקח או השוכר וכו' דבכה"ג העובדי כוכבים ומזלות מירתת דכיון שהחדר שהיין בתוכי הוא של ישראל נתפס העובד כוכבים ומזלות עליו כגנב אם יכנס לתוכו לכך אית ליה לרבי אליעזר דבמפתח או בחותם אחד סגי ובכה"ג איירי נמי ברייתא דר' תנחום דקתני המפקיד יינו אצל עובדי כוכבים ומזלות מותר בשתיה וכן מלתא דרבי יהודה בן בתירא דאמר המפקיד יינו אצל עובדי כוכבים ומזלות אסור בשתיה ומותר בהנאה איירי נמי הכי דהא מוקי להו כגון שייחד לו קרן זויות דכל שייחד לו העובדי כוכבים ומזלות לכנס שם ולכך במפתח או חותם אחד שרי לר"א אפילו בשתיה ולרבנן בהנאה והוה מצי לאוקמי תרוייהו אליבא דר"א והא דייחד לו קרן זויות והא דלא ייחד לו אלא כיון דתרוייהו חד לישנא נקטי המפקיד יינו אצל עכו"ם משמע דבחד גוונא איירי אבל הא דא"ר חבית אסור בחותם אחד איירי שהפקידו יינו ברשות העכו"ם דכיון דלא נתפס עליו כגנב בכניסתו לכך צריך שני חותמות:

דף לב וליטעמיך קנקנים של עובדי כוכבים ומזלות ליתסרו למיזבן ובסמוך נמי פריך ולמ"ד רוצה בקיומי פ"י ד"א אסור מ"ש הנקנים דשרי וא"ת מנא ליה דקנקנים שרי וליכא למימר דממילתא דרבנן דמתני' פריך דקתני וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה חדא דפלוגתייהו דרבי מאיר ורבנן דמתני' לא קאי אקנקנים אלא איין הכנוס בהן כמ"ש התוס' מעיקרא. ועוד דא"כ נודות נמי אית להו לרבנן דשרי ואמאי פריך מאי שנא קנקנים ולא פריך מנודות דמיתני ברישא. ועוד מדפריך סתמא משמע דאפי' לר"מ פריך. ונראה דמהך ברייתא גופא דקתני נודות של עכו"ם אסור לעשות מהן שטיחין ולא קתני נמי דינא דקנקנים דאסורין למיזבן דבתוספתא קתני בסיפא דהך ברייתא דינא דנודות וקנקנים דקתני התם נודות העכו"ם גרודין מותרין חדשים זפותין אסורין כו' קנקנים של עכו"ם חדשים וכו' כדמייתי להו ש"ס לקמן ואם כן ברישא נמי אמאי לא קתני דקנקנים אסורין מדלא קתני הכי משמע דקנקנים שרי:

וד לבוב לבוב הוא לשון לב לפי שקורעין אותו כנגד הלב ולהכי קרי לה עור לבוב:

הלכה מקלל דפליגי נראה דבתמיה קאמר ליה דע"ב לא פליגי מדקתני ברייתא וקדו' כמין ארובה וברייתא לפרושי מלתא דת"ק קאי אלמא דנת"ק נמי עגול בעינן:

דף לג ולהכי בעידנא דקא שדי ליה נעשה כזורק מים לטיט לכאורה משמע דביין של איסור דהיינו ביינו של עובדי כוכבים ומזלות איירי ואפ"ה שרי כיון דהולך לאיבוד ולהכי התיר ר"ת ז"ל המלח שמשימין עליו דם בשעת רתיחה כמ"ש התוס' ותימא דא"כ מאי איצטריך למימר והכא בעידנא דקאי שרי ליה הוה ליה למימר והכא נעשה כזורק מים לטיט ותו לא למה ליה להזכיר שעת זריקת היין ועוד דא"כ ישראל עומד על גביו למה לי ודוחק לומר דבעינן ישראל עומד על גביו שיראה שלא ישתמש בו עובדי כוכבים ומזלות ביין אחר הזפיתה דמשמעות הלשון דבעינן ישראל עומד על גביו כשעוסק במלאכתו בשעת זפיתה. לכ"נ דביין היתר של ישראל איירי אלא דקיימא לן כחו של עובדי כוכבים ומזלות כגון שמערה מכלי אל כלי יין היוצא אסור כדאמרינן בפ' השוכר את הפועל המערה מחבית לבור קלוח היורד אסור ומוקי לה רב ששת בעובדי כוכבים ומזלות המערה דאתי מכחו ואשמעי' רב זביד דלא אסרינן כחו של עובדי כוכבים ומזלות אלא כשמערה אותו למקום שאינו הולך לאיבוד אבל כשמערה אותו למקום שהולך לאיבוד אין דרך ניסוך בכך ושרי והיינו דנקט דהכא בעידנ' דקא שדי ליה ויוצא מכחו נעשה כזורק מים לטיט והשתא ניחא דבעינן ישראל עומד על גביו בשעת מלאכה כדי שלא יגע עובדי כוכבים ומזלות את היין בידו לנסך, וכן הא דאמר רכ פפי האי עובדי כוכבים ומזלות דשדא חמרא לבי מילחי דישראל שרי ביין היתר של ישראל איירי ולהכי נקט לבי מילחי דישראל דכיון דהמנח של ישראל הוא מסתמא גם היין דידיה הוא אלא שהעכו"ם עוסק במלאכתו של ישראל הוא וצ"ל שהיו רגילין לזרוק מעט יין במלח בשעת עשייתו ללבנו וכמ"ש בש"ע בטור י"ד ס"ס קל"ד בהג"ה ולעיל נמי כי קתני עכו"ם ריבבן ועיבדן כו' בנודות דישראל איירי אלא שהעובד כוכבים ומזלות אומן הוא ועוסק במלאכתו דישראל ולפ"ז אין מכאן ראיה להתיר את המלח שמשימין עליו דם בשעת רתיחה דשאני הכי דאין דרך ניסוך בכך ולהכי שרי כיון דיין דישראל ה א ולא נאסר זויות כמאן דלקח או שכר ממנו אותו המקו' דמי דמירתת מעולם ומ"מ יש להתירו מטעם אחר לפי שהדם נותן טעם לפגם הוא במלח וכמ"ש בש"ע שם וגם הראב"ד ז"ל פירש מייתא א זביד כי האי גונא כמ"ש רבינו נסים ז"ל:

הני מאני דקוניא מהו לאשתמושי בהו בפיסחא אין לפרש דקמיבעיא להו מי אמרינן דבלעי ואסירי אפי' בהגעלה כדאמר בסמוך התורה העידה על כלי חרש וכו' או דלמא לא בלעי כלל ושרי לאשתמושי בהו אפי' בלא הגעל' דומיא דכלי זכוכית שאין צריכין שום הכשר כמו שפסק בב"י סי' תנ"א. דא"כ כי משני זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן צריך לומר דכל שתשמישו בצונן אפי' הגעלה לא בעי בין ביין בין נסך בחמץ בפסח ואמאי כתב הטור בסי' תנ"א בשכר של שעורים שנותנין בחביות של חרס דהתיר רבינו יואל ליתן בהן יין בפסח ע"י הגעלה דהא דאמרי' כלי חרס א נו יוצא מידי דופיו לעולם היינו דוקה כשבלע ע"י האור אבל בצונן סגי להו בהגעלה משמע דהגעלה מיהא בעי לכך נראה דקמיבעיא להו מי אמרינן דבלעי טובא ואסירי בהגעלה א"ד לא בלעי סובא אלא קצת ושרי לאשתמושי בהו ע"י הגעלה דלא העידה התורה על כלי חרס אלא היכא דבלע סובא כדכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר דע"י בישול בלע סובא וכן משמע מפי' רש"י ז"ל שכתב זה תשמישו בחמין לענין חמץ נשתמשו בו כל ימות השנה חמין ובלעי טובא משמע דס"ל דע"י צונן נמי בלעי אלא דלא בלעי טובא והשתא אתי שפיר דלא תיקשי כי תשמישו בצונן מאי הוי אכתי אסור כיון דאיסור לח הוא והוה ליה ככבוש וכל כבוש כמבושל דמי וכמ"ש בב"י בי"ד ריש סי' ק"ה דאיסור לח ששה' בכלי של היתר ג' ימים אסרו וצ"ל דודאי הכלי נאסר כשנתנו בו איסור לח צונן יום שלם מיהו בהגעלה שריא אפי' בכלי חרס דלא מהניא ליה הגעלה הני מילי כשנשתמש בו חמין דבלע טובא אבל כשנשתמש בו צונן לא בלע אלא פורתא אע"ג דכבוש הוא ומהניא ליה הגעלה וכ"כ בש"ע דחביות של חרס שנתנו בהן שכר שעורים דמותרים בהגעלה. ונראה דאף על גב דמדינא שרי מ"פ יש להחמיר שאותן חביות שנותנין בהן שכר שעורין כל השנה שאין להגעילן לצורך פסח אפילו בחביות של עץ דעינינו רואות דאע"ג דרוחצין ומדיחין אותן היטב בחמין ומגעילין אותן יפה עדיין ריח השכר נרגש בו ויוצא מפי המגופה וחמץ בפסח במשהו וגריעי טפי מבית שאור ובית חרוסת והמחמיר תע"ב:

דף לד ה"ב שאינו יוצא מידי דופיו לעולם והוא מלשון שמץ ודופי כלומר הזוהמא שבו אינו יוצא ממנו לעולם:

הלכתא מתענין לשעות ואם השלים מתפלל תפלת תענית כר היא גירסת הספרים ולפי גירסא זו יש לפרש דתרתי קאמר הלכתא מתענין לשעות שאם קבל עליו תענית עד חצי היום ודעתו לאכול אח"כ או שאכל עד חצי היום ומקבל עליו תענית משם ואילך הוו תענית לענין שצריך להשלים נדרו מיהו אינו מתפלל תפלת תענית כיון דבכי האי גונא לאו מעונה הוא והדר קאמר ואם השלים שהתענה לשעות והשלים כגון שקבל עליו מאתמול להתענות עד חצי יום וכשהגיע לחצי יום נמלך וגמרו או איפכא מתפלל תפלת תענית כיון דמעונה הוא אבל בפ"ק דתענית גרסי' הלכתא מתענין לשעות ומתפללין תפלת ענינו משמע דחד מלתא הוא וכ"כ התוס' בשמעתין:

האי דורדריא דחמרא דארמאי וכו' כתבו התוספות שהעיסה שנתחמצה בהם קודם תמודם או תוך י"ב חדש אסורה ואפי' באלף לא בטיל כיון דלטעמא עביד וכ"כ בטור וש"ע סי' קכ"ג ונראה דדוקא בכה"ג שהשמרים שנותנין בעיסה לטעמא עבידי שהן מחמיצין את העיסה ולהכי לא בטלי אפי' באלף אבל שמרים שנותנין בשכר ומי דבש כדי שיהיו תופסין מהם אותן השמרים אם הן של יין של עובדי כוכבים ומזלות בטלו במשקה בששים דלאו לטעמא עבידי אלא יהא תוסס מהר. מיהו אם נתנו בהן אותן שמרים כדי שיתנו טעם במשקה ודאי לא בטלו באלף. וכ"כ בש"ע סי' קי"ד וז"ל צריך ליזהר ולבדוק ולחקור בשכר ומשקה של דבש שעושין העובדי כוכבים ומזלות אם נותנין בהן שמרים של יין ואם דרכן ליתן בו שמרים אסור לקנות מהן אם אין במשקה ששים מן השמרים והוא דלא עבידי לטעמא דלטעמא אפי' באלף לא בטיל ולפי זה היה נראה לומר דמי דבש שנתנו בו שמרים של שכר שעורים כדי שיהא תוסס מהר אין צריך לבערו ומותר לקיימו בפסח כיון דלאו לטעמא עבידי ויש במי דבש כנגדן ששים כמה פעמים בטלי וכ"כ הראב"ן מעשה היה בוורמש"א ביהודי אחד שבשל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבשל כל השנה ודבש הראשון היה מחומץ בשמרים של שכר וזה שבישל עתה היה רביעי לו או חמישי לו והתיר לו רבינו יעקב בן רבינו יצחק להניחו עד לאחר פסח ולמכרו ונחלקו עליו חכמי דורו וטעמא הוה משום דלא קניס רבי שמעון היכא דליתא בעיניה והוא ז"ל כתב עליו דתמוה בעיניו דהא דבר המעמיד כמאן דאיתיה בעיניה דמי כדאמרינן לקמן גבי קיבה דכיון דקא מוקים כמאן דאיתיה בעיניה דמי וא"כ שמרים נמי כיון שהחמיץ בהן כמאן דאיתנהו בעין דמי ע"כ ולפי מה שפירשתי אין לתמוה כלל דאותן שמרים של שכר שנותנין במי דבש לאו לטעמיה עבידי ואין נותנין אותן לתוכו אלא כדי שיהיה תוסס ויעמוד מהר כמ"ש התו' לעיל גבי הא דקאמר האי חלא דשיכרא דארמאי אסור וכו' לכך לא חשיבי כמאן דהוו בעין ובטלי בששים מיהו מי דבש שנתנו בו שמרים של שכר עצמן נראה דצריך לבערו ולא מטעמיה אלא משום דשמרים יורדים למטה בשולי החבית ואין מתערבין בתוך מי הדבש ולכך חשיבי שמרים כמאן דאיתנהו בעין ולא בטלי ואע"ג דמתערבי למטה בתוך השמרים דהך ע"י דבש גופיה ומ"מ אין בהך שמרים ששים לבטלן ומ"מ מי דבש שנתנו בו שמרי מי דבש אחר ומי דבש הראשון נתנו בו שמרים של שכר כעובדא דלעיל נראה דלאו אסור הוא לקיימו ולמכרו אחר פסח משום דאף על גב דשמרים יורדין למטה ועומדין בפני עצמו מכל מקום כיון דלית בהו אלא מעט משמרי שכר שנתנו במי דבש הראשון אותו מיעוט בפי בששים בין שאר השמרים שבחביות דמסתמא אית בהו ששים כנגד אותן פעם שמרי שכר שבהן:

הני פור ני דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי אין לפרש דלא אתי אלא לפרושי מתניתין לומר דיבשין היינו בתר תריסר ירחא שתא דא''כ הוה ליה