תורת חיים חלק א קז

ולדותיה מותרין וכ"כ התוספות אמר רב כהנא במוחזקת קצת תימה דא"כ מאי איצטריך ליה לרב כהנא למימר שהיו מעבירין לפניה כוס אדום הל"ל דמין פרות היו לו לדמא בן נתינא שהיו מוחזקות לילד וולדות אדומין בלא כוס ומה שדמיה יקרין לפי ששתי שערות פוסלות בה דהא השתא נמי צ"ל דפרותיו של דמא היו משונות משאר פרות דעלמא דשאר פרות לא היו מולידין ולדות אדומין בהעברת כוס אדום ושלו היו מולידין:

שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו לעולה פירש"י ז"ל טלה חלב רחל מניקה את בנה משמע מפי' דס"ל דשמואל לקח את הרחל והעלה אותה לעולה ומהכא יליף דעולת נקבה כשרה בבמת יחיד ופירושו תמוה חדא דא"כ טלה חלב אחד אחת מיבעי ליה למימר ועוד דלשון טלה לא שייך למימר ברחל שכבר ילדה ומניקה את בנה ועוד דפריך ויעלהו זכר משמע דאמלתא דרב אדא בר אהבה פריך ואמאי לא פריך הכי אגופא דקרא ועוד כיון דכתיב ויעלה אמאי קרינן ליה ויעלהו. על כן נראה דטלה רך כ"ז שהוא יונק סלה חלב קרינן ליה ולקח שמואל טלה יונק והעלהו לעולה ורב אדא בר אהבה דאמר נקבה כשרה לעולה בבמת יחיד מדלא כתיב ויעלהו או ויעל וכתיב ויעלה יליף דויעלה משמע דא תו טלה נקבה הוה והא דכתיב אחד אע"ג דנקבה הוה משום דטלה לשון זכר הוא כדאיתא בפ"ק דבכורות דקתני נותן טלה א' לכהן מפריש טלה א ד לעצמו וטובא אשכחן התם כה"ג ולהכי אע"ג דכתיב ויעלה קרינן ליה ויעלהו כיון דאטלה קאי שהוא לשון זכר כי היכי דכתב לן אחד לשון זכר. ולהכי פריך ויעלהו זכר משמע וא"כ מנ"ל לרב אדא דנקבה כשרה ומשני ויעלה כתיב והשתא הוי דומיא להא דפריך בפ"ק מקרין תרתי משמע ומשני מקרן כתיב. ורש"י ז"ל בפירושו לספר שמואל כתב נמי ויעלהו כתיב נקבה היתה מכאן למדו רבותינו עולה נקבה כשרה בבמת יחיד משמע בהדיא כדפירשתי:

אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא וקרא דכל צאן קדר יקבצו לך דאותיבו ליה מיניה חברוהי לר' אליעזר צ"ל דרבנן מוקי ליה בפחותים משלש שנים וכל לאו דוקא נקט קרא:

אז ישיר משה ובני ישראל כי גאה גאה לשלוח יד בפלשתים ועוד דכתיב ביה חיל אחז יושבי פלשת:

דף כה אתיא תת תת משום דהאי גזרה שוה עדיפא דביום תת ה' את אמורי בגופיה דקרא דשמש בגבעון דום הוא דכתיב:

רב אידי אמר אשה כלי זיינה עליה כתב הרא"ש דהלכתא כרב אידי דתניא כוותיה וכתב בב"י סי' קנ"ג דהרי"ף השמיט כל זה ונראה שהוא מפרש כפירש"י ז"ל דלרב אידי כל אשה אסורה להתייחד עם אנשים משום ערוה ולפיכך כתב המשנה כצורתה דמשמע דכל נשים שבעולם אסורות להתייחד עם העובדי כוכבים ומזלות וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שגם הוא סתם לאסור ע"כ. ונראה דמ"מ איכא נפקותא דלכל הפירושים בין לרבי ירמיה בין לרב אידי יש ללמוד מכאן דאיש מותר להתייחד עם העובדי כוכבים ומזלות אם הוא חשוב וקרוב לשלטון דאז ליכא למיחש למידי ופשוט הוא:

הכי גרסינן בתוספתא וכי היכן מצינו וכו' אלא ימול לשם הר גריזים עד שתצא נפשו ר' יוסי מקללו על שהוא מל לשם הר גריזים ומכל מקום ס"ל דמותר למול את ישראל:

דף כז ורבי יוחנן אמר המול ימול משמע דס"ל לר' יוחנן דמילה בעובדי כוכבים ומזלות פסולה ותימא דקאמר לעיל דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן אם היה מומחה לרבים מותר ודוחק לומר דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן מדלא מפרש לה ש"ס הכי ושמא י"ל דרב ור' יוחנן תרוייהו מצי סברי דמילה בעובדי כוכבים ומזלות כשרה ובטעמא דר' יהודה הנשיא פליגי דקתני ברייתא שהיא פסולה מדכתיב ואתה את בריתי תשמור רב סבר דמהך קרא גופא יליף לה ור' יוחנן סבר דרישא דקרא נקט ואסיפא סמיך דבסיפא כתיב המול ימול אחר כך מצאתי שכ"כ בכ"מ הלכות מילה ועוד נראה דהא דאמר ר' יוחנן אם היה מומחה לרבים מותר לאו אהך מילתא דמילה בעובדי כוכבים ומזלות קא אמר לה אלא אהא דקתני לקמן שאין מתרפאין מהן משום דחשידי אשפיכות דמים קאמר שאם הוא מומחה לרבים מותר להתרפאות מהן דלא מרעי נפשיה כדאמר לקמן דר' יוחנן רופא מומחה הוה וש"ס מייתי לה אהך מלתא דמילה דחד טעמא הוא כמאן דס"ל מילה בעובדי כוכבים ומזלות כשרה:

אפלרו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו נראה דהיינו הא דאיתא בפרק חלק מאי אשר אין בהם כל מום א"ר רמא בר חנינא אפילו כריבדא דכוסילתא לא הוה בהו שכל כך היו נקיים מכל מום שלא היה נמצא בגופן אפי' מכה קטנה כריבדא דכוסילתא ורש"י ז"ל פי' שם שלא היו צריכין להקזה ולא משמע כן מדנקט כריבדא דכוסילתא ולא קאמר ריבדא דכוסילתא:

ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר וא"ת למאי דס"ד דטעמא שלא הניחו ר' ישמעאל משום דעובדי כוכבים ומזלות חשידי על שפיכות דמים מאי הל"ל לבן דמא מנ"ל דמותר מן התורה וי''ל דבעי לאתויי ליה ראיה מקרא דלעיל דכתיב אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר ורבי ישמעאל שלא רצה להניחו סבר דשאני התם דהוה ספיקא כמו שאמרו אם יחינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו לכך לא הוו חיישי לחיי שעה אבל להתרפאות מהן קרוב לודאי הוא שימיתנו כדפי' רש"י לכך איכא למיחש אפי' לחיי שעה:

איהו נמי חיויא טרקיה וכו' נראה דהכי פי' איהו נמי חיויא טרקיה וא"כ מאי רבותיה דקאמר עליה רבי ישמעאל אשריך בן דמא שלא עברת על דברי חביריך ולא נענשת בנשיכת נחש כיון דסוף סוף נענש בנשיכת נחש מאי אולמיה דהאי נחש מהאי נחש ומשני דה"ק אשריך שלא נענשת בחיויא דרבנן דלית ליה אסותא לפי שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה דנשיכת נחש זו כיון דהיתה לה רפואה לית בה צד חיוב מיתה ומוטב שמת זכאי בלא חיוב מיתה ממה שימות על ידי יום מיתה:

דף כה חושש הוא דלא כאיב טובא שפיר דמי משמע דלישנא דחשש לא כאב גמור הוא והשתא אתי שפיר הא דאיתא בפ' כיצד מעברין חש בראשו יעסוק בתורה וכו' חש בכל גופו יעסוק בתורה דלכאורה קשה כיון דחש בראשו ובמעיו וכ"ש בכל גופו היאך מצי לעסוק בתורה וצ"ל דאכתי לא מרגיש כאב גמור אלא חששא בעלמא ולהכי נקט לישנא דחש משמע מיחוש בעלמא:

ה"ג בפ"ב דיומא משחא דגדפא דאווזא ופי' רש"י ז"ל שומן מוח עצם קטן שבראש כנף העוף שקורין בניי"ל סכה על צדעיו:

מאי דציית ליהוד' מחיל שבי משום דהוה סבר דליכא אלא סכנת אבר דהיינו עוורון לחודא ולכך שלח ליה רב יהודה וכי מדידי וכו' דשורייני דעינא בלבא תליא וא"כ הוה ליה סכנת נפשות:

דף כט שני לדג דם שני לדם דג פי' יכול לאכול דג ואינו סכנה מיהו רפוא' נמי לא הוי לאפוקי ביום ראשון סכנתא וכן כתבו בפיסקי תוס' רמז לדבר שמעתי מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך האד"ם באד"ם נוטריקון וה"ק שופך דם היום אכילת דג מחר ביום אכילת דג מחר דמו ישפך:

ה"ג בפ' הרואה האוכל בשר שור בשר שמן בשר צלי והשתא ניחא דהוו להו י':

אבל לא בינו לבינו כתבו התוספות כי ההיא דרב חנא בשבילי דנהרדעא דביחוד ממש לא איצטריך דבלא מסתפר נמי תיפוק ליה משום שפיכת דמים ורב חנא נראה דס"ל דשבילי נהרדעא כיון דשכיחי בהו רבים טובא כרשות הרבים דמיא ומתניתין לא אתי למעוטי אלא שבילי עיירות דלא שכיחי בהו רבים כולי האי. ועוד נראה לפרש דאיצטריך למיתני אבל בינו לבינו לאשמעינן דאע"ג דגבור ובריא הוא דליכא למיחש להפיכת דמים אפ"ה מסתפר אסו' דיכול לחתוך צוארו בתער ולהמיתו אע"ג דגבור הוא וכן יש לפרש לעיל גבי מניקה דאתי לאשמעינן אע"ג דבריאה היא דליכא למיחש לשפיכות דמים דידה כמ"ש התוס' לעיל גבי הא דמשני ש"ס באשה חשובה:

איבא בינייהו שפחות בפרק אין צדין ובכתובות כתבו התו' דה"פ שפחות ושכנגדה פירוש האמצעית דהיינו אפר מקלה א"נ הכי פי' מתני' ומתני' דוקא רב מלכי' אבל שמעתתא יש מהן רב מלכיו ולעולם רב מלכי' אמרה שמעתתא דאפר מקלה ולכך אינו נותן סי' אלא למתני' ע"כ. ועוד נראה דדוקא שפוד וגומות שמעתתא נינהו דלא איירי בה מידי במתני' דהתם אבל אפר מקלה דמכות אמתני' דהתם קאי דקתני מתני' דאינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם וקאמר עלה דאפר מקלה על מכתו נמי אסור משוה דנראה ככתיבת קעקע ואע"ג דלא כתב מידי אסור משום מראית העין והא דלא קאמר לה אגופא דקרא משום דקרא איכא למימר דלא איירי ברושם בצבע כלל אלא כותב על בשרו בדבר המשרט לחודא חייב ולפי זה ליכא בינייהו אלא שפרות לחודא וכ"כ בהדיא בערוך ערך שפוד וז"ל וסימנך מחניתא מלכתא שפחות בלורית אפר מקלה וגבינה רב מלפי' שאלו ד' מתניתא הן ושפוד וגומות שמועות של רב מלכיו עכ"ל:

דף ל' הרי אמרו אימת ישן עליהן והא דאמר לעיל דמסר נפשיה היינו דוקא איין דמעלי אבל משום מיא לא מסר נפשיה כך כתב רש"י ז"ל וכ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל שיש לחלק בין מים ליין. מיהו הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות רוצח והטור בסימן קי"ו כתבו כל המשקין האסורין משום גילוי שנתגלו בין ביום בין בלילה אסורין ואפי' היה בצידן אדם ישן אימת ישן על הזוחלין משמע דס"ל דאם יש בצידן אדם שהוא ער מותרין דאימת פר עליהן ובכל משקין האסורין משום גילוי איירי אפי' ביין מדכתב ברישא כל המשקין האסורין וכו' וקשה מהא דאמרי' לעיל דמסר נפשיה וכו'. ועוד דמדברי הר"ן משמע קצת דגרסי' ההוא קסתא דחמרא וכן משמע קצת דהא שיעור קסתא היינו לוג כדאי' בפ' ערבי פסחים ואין סברא דאתי למישאל ולהכניס עצמו בספק סכנתא משום לוגא דמיא וא"כ משמע דס"ל דביין נמי לא מסר נפשיה. לכך נראה דאין נחש מסר נפשיה אלא מספק כגון שהרואים עומדין קצת רחוק מן היין ואין עומדין בצידו ממש דסבר שיכול לברוח ולא יהרגוהו ובהכי איירי עובדא דרבה בר רב הונא ודר' ינאי דלעיל אבל בעובדא דהכא דהוה ניים גבה דהיינו בצד היין ממש הלכך אי לאו דישן הוא הוה אשרי' אימת ער עליהן דכולי האי לא מסר נפשיה דלאו שטיא הוא שימסור עצמו בשביל כך להריגה ודאי כדמשמע בסמוך דקאמר מי טיף טיף אין בו משום גילוי וביין איירי כדפירש"י ז"ל אלמא מתיירא הנחש ולא מסר נפשיה כולי האי. ושמא משום הכי דקדק הרמב"ם ז"ל וכתב ואפי' היה בצידו אדם ישן ולא כתב ואפי' היה שם אדם ישן:

פי תאינה אין בו משום גילוי טעמא כדמסיק משום שנא' שומר פתאים ה' וא"ת מאי שנא תאנים וענבים שהקב"ה שומר את האדם שלא יאכל ממנו נחש משאר כל הדברים האסורין משום גילוי דלא אמרינן הכי וי"ל דכי היכי שהוא ית' שומר פתאים דוקא ולא החכמים לפי שהחכמים יכולין לשמור את עצמן שלא יבאו לידי מכשול מה שאין כן שוטים דלא אפשר להו לשמור עצמן הכי נמי משקין דשייך בהו גילו כגון יין ומים וחלב שמשימין אותן בכלים תמיד ואפשר לו לאדם לשומרן ולכסותן יפה מפני הנחשים לכך אין שמירתו ית' עליהם אבל תאנים וענבי' מלתא דלא אפשר הוא שצריך לייבשן בחמה לעשות מהן גרוגרות וצימוקין ואין דרכן להיות בכלים תמיד לכך שמירתו ית' עליהן מפני תיקון עולפו ואבטיח דבסמוך כיון דנתגלתה היה לו לש מרה ולכסותה וכה"ג איתא בס"פ מפנין גבי הקזה דפריך ש"ס מעלי שבתא נמי קיימא מאדים בזוזי ומשני כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים ה' פי' כיון דרבים הורגלו בו מפני דוחקן שיהו קרובין סעודת שבת כמילתא דלא אפשר דמי ולכך שמירתו יתברך עליהן מפני תיקון העולם כדפי' ושמא מהאי טעמא איתא בפ' ערבי פסחים גבי זוגות דמאן דקפיד קפדינן בהדיה ומאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה דדבר קשה הוא על האדם לשמור עצמו תמיד שלא יאכל תרי ולא ישתה תרי וכמעט מלתא דלא אפשר הוא לכך שמירתו ית' עליו ולכך מאן דקפיד ושומר א"ע אין שמירתו עליו:

רא ישפכם בר"ה וכו' לא זו אף זו קתני לא זו לר"ה דאסור שלא יזיק בהן את הרבים אלא אפילו להרביץ בהן ביתו אסור שלא יזיק לבני ביתו ואפילו