תורת חיים חלק א קו

אלא שעל המבוזין מותרין ותו לא

בל המתייהר נופל בגיהנם מדה במדה לפי שמגיס דעתו ומגביה עצמו למעלה לכך ענשו לירד למטה בבאר שפת בגיהנם כמו שאמרו בעירובין גי שעמוקה כגיהנם וכ'. והיינו הא דכתיב בישעיה גבי נבוכדנצר שאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון השיבו בת קול ואמרה אך אל שאול תורד אל ירכתי בור

דף יט שלא הלך בעצת דור הפלגה שנטלו עצה זה מזה שנאמר ויאמרו איש אל רעהו הבה וגו' לכך נקט קרא אשר לא הלך בעצת רשעים. שלא עמד במדת סדום שכילו את הדרך מארצם כדאיתא באגדת חלק אמרו וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרות זהב לו למה לנו עוברי דרכים שאין באין אלא לחסרונו באו ונשכח תורת רגל מארצנו לכך נקט קרא לשון דרך ובדרך חטאים. שלא ישב במושב אנשי פלשתים שכן דרך הלצים מתאספים ויושבים אוכלים ושותים ובטוב לבם מתלוצצים שנאמר ויהי בטוב לבם וגומר ולכך גרס קרא ובמושב לצים

כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה וכו' נראה דהיינו הא דאיתא בפ"ק דבתרא והם תכו לרגליך תני רב יוסף אלו ת"ח שמכתתין רגליהן מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה ישא מדברותיך לישא וליתן בדברותיו של מקום פי' דבשביל משא ומתן של תורה דהיינו פלפול חריפות וחידות הלב צריכין לכת' רגליהן מעיר לעיר מרב לרב דסברא לא סגי ללמוד מרב אחד

אם פריו יתן בעתו עלהו לא יבול תלמיד חכם המורה הוראה או מלמד תורה לאחרים זהו פריו וקאמר שאם נותן פריו בזמנו עלהו לא יבול ואם לאו יבול. ונראה דהיינו הא דאיתא בפ' בן זומא הלומד מן הקטנים למה הוא דומה לאוכל ענבים קהות דהיינו קודם זמן בישולן והלומד מן הזקנים למה הוא ד מה לאוכל ענבים בשולות. והדר קאמר על הלומד ועל המלמד עליהם הכתוב אומר לא כן הרשעים וגו' לפי שאותן תלמידים קטנים הקופצים להורות ולישב בראש להתגדל בפני עמי הארץ דרכם לשכור להן תלמידים מפני הכבוד ומפזרי להן ממון לכך הרי הן בכלל הרשעים שאין כוונתן לש"ש אלא בשביל עושר וכבוד

אחד גר כותי ואחד עכו"ם בין בנתינה בין במכירה כתבו התוס' דקרא איירי שאינו מחיהו באותו מתנה שאם לא יתן לו לא ימות וצ"ל דגר כותי נמי בכה"ג מי רי שיש לו מעט ולא ימות אם לא יתן לו מיהו לאו בגר עשיר מיירי דלא עדיף גר עשיר מישראל עשיר שאין מצווין ליתן לו ונראה דלהכי כתיב גביה ואכלה לאשמעינן דלאו עשיר ה"א אלא הוא צריך לה לאוכלה ומדנקט קרא לגר אשר בשעריך תתננה דמשמע דוקא בא"י שאין עכו"ם מצויין שם ואינה שוה אלא דבר מועט כמ"ש התוס' אבל היכא דעכו"ם מצויין לא משמע דלאו בגר שאין לו כלום לגמרי איירי דאי אין לו כלום והוא מחייהו בכך א"כ מאי איריא בא"י אפי' בחוצה לארץ שהעכו"ם מצויין שם נמי כיון דאתה מצווה להחיותו אלא ודאי בגר עני שיש לו מעט משלו איירי

מיתיבי מעשה ברשב"ג וכו' מדרשב"ג לחודא פריך אבל מדר"ע לא קשיא מידי דלא הוה מספר בשבחה ולהכי לא משני מיניה מידי וכן משמע בירושלמי דלא פריך אלא מדרשב"ג דלא מייתי התם מלתא דר"ע כלל. והא דקאמר ואף ר"ע ראה וכו' סיומא דברייתא הוא דמייתי לה ש"ס דהכי אורחא דש"ס דכולהו דוכתי דמייתי ברייתא כולה אע"ג דלא איצטריך ליה לאתויי אלא רישא לח דא: ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל וכו' מדסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה דריש הכי א"נ משום דהמוציא שכבת זרע לבטלה איקרי רע שנאמר ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' כמ"ש הזוהר: רק שהיתה באה מטיפה סרוחה פי' והרוק דומה לאותה טיפה סרוחה כמ"ש בהגה' מיימוני טעם החליצה וז"ל אמר הקב"ה למשה אמור אל היבם שאינו רוצה ליבם רשע בגופך היית יכיל לקיים מצות יבום ומאנת לפיכך תחליץ מנעליך כאבל ומנודה שדרכן להיות יחפים וגם מטיפה סרוחה שבגופך היית יכול לקיים לאחיך זרע לכך ירקה בפניך טיפה סרוחה וכו' וכתב בשבילי אמונה נתיב רביעי כי הזרע הוא דמיון הקצף שנעשה בפיות הסוסים הרצים

וטיפה של מרה פי' טיפה של ארס כדתנן במסכת תרומות פ"ח שיעור מים המגולים כדי שתאבד בהן המרה ופירשו שם דהיינו ארס של נחש ושמא הוא רמז לארס נחש הקדמוני אשר גרם המיתה לעולם כי מלאך המות הוא סמאל אשר רכב על הנחש

איבעיא להו בהמה על מנת לשחוט תהו כתב הרא"ש ז"ל דנראה מדבעי סתמא דש"ס בבהמה אליבא דר' יהודה אלמא הלכתא כוותיה והא דקתני מתני' מלתא דר"מ בלשון סתמא דקתני אבל מוכר הוא משיקוץ לאו סתמא הוא כר"מ אלא ר' יהודה ור"מ פליגי בדברי ת"ק דר' יהודה מפרש דבריו אבל מותר הוא משיתמה עמו לקוץ דנא משמע ליה כו' ר"ח פי' בברייתא משיקוץ ממש ע"כ ולפירושו ניחא מה שהקשה הר"ר אלחנן לישמעינן שחת דידע שבחא וקמה דפסדא וכ"ש אילן דאילן איצטריך למיתני דעיקרא דמלתא הוא כיון דאינהו פירושא קא מפרשי ליה למלתא דת"ק דמתני' ות"ק באילן איירי מדקתני משיקצץ ולא שייך לישנא דקציצה אלא באילן והדר פליגי נמי בשחת לרבותא דר' יהודה ובקמה לרבותא דר"מ. מיהו פשטא דמתני' לא משמע כן ועוד מדקתני אין מוכרין להן במחובר לקרקע בבית ולא קתני מחובר לקרקע משמע דאשמעי' דאפי' התנה עמו ע"מ לקיץ אפ"ה בזמן שהוא מחובר לקרקע אין מוכרין להם דהכי משמע לישנא דמחובר והיינו כר"פ

אבל שדהו לעובדי כוכבים ומזלות מאי שרי תימה אדדייק הך מילתא מדרבי שב"ג תיקשי ליה מתני' דקתני בהדיא שמשכירין שדות מאי שנא שדות ממרחץ דקתני ובכל מקום לא ישכר לו את המרחץ וליכא למימר דה"א דטעמא דמתני' גבי מרחץ דאסור משום עובדי כוכבים ומזלות הוא שמעחידין על הכיפה כדתנן לעיל דמדקתני טעמא מפני שהוא נקרא על שמו ע"כ טעמא משום איסור שבת הוא. וי"ל דמלתא דרשב"ג ומלתא דרשב"א דבסמוך גבי הדדי מיתנו בתוספתא פרק שני וחד ברייתא הוא אלא דש"ס פסקינהו לתרתי לפרושי מעיקרא מלהא דרשב"ג דקתני ברישא והדר מפרש סיפא דברייתא דהיינו מלתא דר"ש ב"א והשתא אתי שפיר דמתני' לא קשיא ליה דאיכא למימר דדוקא מרחץ נקרא על שמו ולכך אסור אבל שדה אין נקרא על שמו ולהכי שרי אבל מדרשב"ג פריך שפיר דאסיפא דברייתא סמיך דקתני בהדיא לא ישכור אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שפו ופשיטא דרשב"ג ורשב"א לא פליגי בהכי אם נקראת על שמו אם לאו והשתא א ניחא הא דדייק לעיל אבל לכותי מאי שרי כותי נמי עביד מלאכה כו' דמנא ליה למידק הכי דלמא לכותי נמי אית ליה דאסור ונקט עובדי כוכבים ומזלות דומיא דמתניתין כמו שכתבו התוס' ומתניתין דאיירי בעובדי כוכבים ומזלות משום דכולהו פירקא בהכי איירי אלא צ"ל דאסיפא סמיך דכיון דהא דרשב"ג והא דרשב"א גבי הדדי מיתנו וחד ברייתא היא הוה ליה לרשב"ג נמי למינקט כותי כי היכי דנקט ליה רשב"א. ומ"ש התוס' בשם הר"ר אלחנן ז"ל דהא דדייק אבל שדהו לעובדי כוכבים שרי לאו אמילת ה דייק דאיכא למימר דדוקא נקט מרחץ אבל שדהו אפי' לכותי אסור לאו קושיא היא דא"כ ליהני סתמא לא ישכור אדם לעכו"ם דבר שנקרא על שמו דהשתא ליכא למידק אבל לכותי שרי אפי' שדהו דאיכא למימר דנקט עכו"ם לאשמעינן דאפילו מרחץ אסור להשכיר לעבודת כוכבים ומזלות

תא שמע אם התנו מתחילה מותר הא סתמא אסור כתבו התו' וא"ת ולידוק מרישא אלא משום דבעי למיתני סיפא וכו' ועוד נראה דמרישא לא מצי דייק דאיכא למימר דרב תא נקט דלא מיבעיא אם קבלו ועשאו וחלקו הכל בסתם דאסור דנמצא דישראל נהנה ממלאכת שבת ועובדי כוכבים ומזלות שלוחו הוה אלא אפילו אם קבלו סתם וברר הכי רוצה ישראל לעשות חלוקה עם העכו"ם שיעשה עובדי כוכבים ומזלות בשבת וכנגדו יעשה ישראל יום אחר בחול נמצא שאין ישראל נהנה ממלאכת עכו"ם דשבת אפ"ה אסור כיון דמעיקרא קבל ישראל עליו עבודה דשבת

אין מעמידין פרק שני

אם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה אע"ג דתנן בפרק רבי ישמעאל מכרה העובד כוכבים ומזלות או משכנה ר' אומר ביטל משמע דעובדי כוכבים ומזלות מזבין לעבודת כוכבים ומזלות שלו אע"ג דפלחה יש לומר דנהי שאם מכרה עובדי כוכבים ומזלות אים ליה לרבי דבטלה מ"מ מילתא דלא שכיחא הוא שימכור עובדי כוכבים ומזלות עבודת כוכבים ומזלות בתר דפלחה וה"ק בשלמא מוקצה ונעבד מסתמא לא חיישינן להו כל כמה דלא חזינן לה בהדיא דאם איתא דפלחיה מסתמא לא הוה מזבין ליה והראב"ן ז"ל תירץ דבהמה שאני משום דאיתנהו בהמות טובא ומסתמא כי מזבין לא מזבין בהמה דפלח לה אלא איתה דלא פלח

אי הכי זכרים מנקבות לא ניזבון לישנא דאי הכי לכאורה לא אתי שפיר דהל"ל ואכתי זכרים מנקבות לא ניזבון כיון דלאו אמאי דמשני ליה פריך ונראה דהך שקלא וטריא וכן הא דפריך לעיל אלא הא דתניא וכו' סתמא דש"ס הוא דפריך הכי אשינויא דרב ורב כהנא ולכך נקט לישנא דאי הכי כלומר לאפוקי אליבא דרבינא דבסמוך ניחא דבדיעבד שרי וכן אליבא דר' פדת אתי שפיר דברייתא כרבנן ואתי נמי שפיר דלא רמי ליה ברייתא דקתני לוקחין בהמה מרועה שלהן אברייתא דקתני אין מוסרין בהמה לרועה שלהן משום דאיכא לשנויי הא לכתחילה הא דיעבד אי נמי הא רבי אליעזר הא רבנן

תדע דקתני כיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה. כתבו התוספות תימא מה קאמר תדע דלמא שאני ע"י נפשות דאיכא למימר מחמת פחד נתרצית לו ותבעתו כו' לדעת הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות אסורי ביאה לאו קושיא היא שכתב שם האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים ומזלות ע"י ממון מותרת ע"י נפשות אסורה לכהונה משמע דס"ל דאפי' נחבשה ע"י נפשות לא חיישינן שמא נתרצית. וכתב הר"ן שכך פירשו ר"ח והגאון וגם המגי"ד כתב פירשוה כל הגאונים דוקא אם היה הבעל כהן אבל לישראל ודאי לא חיישינן שמא נתרצית וכן הכריחו כל האחרונים וטעמא דנחבשה ע"י נפשות דאסורה משום דכיון דליכא הפסד מתון חיישינן שמא נאנסה לכך אסורה לכהן דדוקא הפסד ממון בעינן והא דנקט ע"י נפשות אסורה ולא קתני שלא פ"י ממון אסורה י"ל דאורחא דמלתא נקט סתם חבישה ע"י ממון או ע"י נפשות הוא כמ"ש הרא"ש ז"ל

והכא היינו טעמא דר' אליעזר כדרב יהודה אמר רב כו' הא דלא קאמר דטעמא משום דחייש שמא העלה עליה עול גמור דלהכי ודאי ליכא למיחש דמירתת עובדי כוכבים שמא יראה ישראל ויפסיד אבל עודה של שקין דלעיל עראי הוא קסבר עכו"ם שלא יראה ישראל

ואי ס"ד כדקתני שילא וכו' תימא א"כ מאי קס"ד דשילא דתני הכי כיון דסיפא דמתני' לא משמע הכי וי"ל כדמסיק לקמן דר' אליעזר אית ליה תרתי אית ליה טעמא דקיחה וחייש נמי לרביעה ודייק שילא דע"כ אית ליה נמי טעמ' דקיח' דאי לית ליה אלא דטעמא דרביעה לחודא ליערבינהו וליתנינהו פרת חטאת וכן כל הקרבנות כולן רבי אליעזר אומר אין ניקחין מן העובדי כוכבים ומזלות מדקא פסקינהו לתרתי משמע ליה דפרה אית ליה טעמא אחריתי ונפקא מינה היכא דליכא למיחש לרביעה כדאמרי' לקמן. וה"ק לא ס"ד דקתני סיפא וכן היה רבי אליעזר פוסל וכו' ואי ס"ד כדקתני שילא פי' דליכא אלא טעמא דקתני שילא לחודא בשלמא פרה וכו'

דף כד וניחוש דלמא רבעי לאימא כתבו התוספות הא דלא פריך דלמא עלה עול על אמה והיא ואמה נשאו עול לא ידענא מאי קושי' דלמאי דמשני אתי שפיר דאיכא למימר נמי שהיו משמרין אותה לאימא שלא תעל' עליה עול וניחא ליה טפי לאקשויי מרביעה חדא דרבא בהדיא נקט דהיא וולדה נרבעו ור"א נמי מרביעה איירי

ותני עלה ור"א אוסר לאו בכל הפסולים קאי שהרי בעלת מום פסולה למזבח