תורת חיים חלק א קה

מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לכותים טעמא לאו משום רביעה הוא דף טו אמרו לו והלא מרביעין עליה ויולדת הרמב"ם ז"ל בפירש המשנה כתב דטעמא דרבנן בשבורה משום דגם היא משמש לטחון ברחים ובפרק מקום שנהגו איתא נמי להך מתני' וכתב שם נמי בפי' המשנה וז"ל והתיר ר' יהודה למכור שבורת יד או רגל לפי שאינה ראויה למשא וזה אינו אפת כי אפשר לקשרה ולמשוך ברחים והקרנות להניעם ע"כ ואין להקשות לדבריו מהא דאמרו לו והלא מרביעין עליה ויולדת כו' משמע דטעמא לאו משום דחזיא למלאכה הוא דאיכא למימר דרבנן לדבריו דר' יהודה קאמרי ליה הכי כדמשמע בריש פרק קמא דבכורות מיהו קשה דהתם משמע בהדיא דטעמייהו דרבנן משום דאתי לאיחלופי הוא דאיתא התם איבעיא להו מכר בהמה לעובריה מהו תיבעי לרבנן תיבעי לר' יהודה וכו' ופריך וטעמא דרבנן משום איחלופי הוא והתניא אמרו לו לר' יהודה והלא מרביעין עליה ויולדת אלמא משום עובריה הוא ומשני ה"ק ליה טעמא דידן משום דאתי לאיחלופי אלא את מ"ט שרית משום דאין יכולה להפרפאות כמאן דזבנה לשחיטה דמי והלא מרביעין עליה ויולדת וכיון דמרביעין עליה ויולדת משהא ליה ואמר להו לכשתלד דלא מקבלת זכר אלמא טעמייהו משום אחלופי הוא. וצריך לומר דהא דקאמר הכא וכיון דמרביעין עליה ויולדת אתי לשהויה לאו מלישנא דברייתא הוא אלא סתמא דש"ס מפרש לן דטעמא הוי משום דאתי לשהויי כמסקנא דהתם לאפוקי ממאי דס"ד דטעמא משום עובריה הוא דאי לישנא דבריית' היא א"כ מאי פריך התם וכי לא ראה סיפא דבריית' ונר' דלהכי איצטריך ש"ס לפרושי הכא והתם בבכורות דהא דאמר להו ר"י לכשתלד דהיינו דלא מקבלת זכר דלכאורה לא תליא הך מילתא בסוגיא דהתם כלל אלא משום דלמאי דס"ד התם דטעמא משום עוברין איכא למימר דהא דאמר להן לכשתלד היינו דלא חייש ר"י שתלד משום דאית ליה דטרפה אינה יולדת אבל השתא דטעמא משום דאתי לשהויה א"כ כי אית ליה דאינה יולדת מאי הוי הא אכתי איכא למיחש שמא יסבור העכו"ם דטרפה יולדת ואתי לשהויי וירביענה לכך קאמר דלא מקבלת זכר:

אבל האי דסתמיה לשחיטה קאי כתבו התוס' לאו דוקא נקט האי דהא בסת' שוורים גופייהו וכו' וזה דוחק ועוד מדנקט עד כאן לא קאסרי אלא התם דסתמיה לאו לשחיטה קאי משמע דאיירי במידי דשייך ביה שחיטה אלא דסתמיה לאו לשחיטה קאי ולא כבהמה טמאה. גם מ"ש התוס' לעיל בשם ר"ת ז"ל דשור של פטם לאו מפוטם עדיין הוא לא משמע כן דבפ' גיד הנשה איתא ההוא טבחא דא"ל לחבריה אי הוות פייסת מנאי מי לא ספיי לך משור של פטם דעבדי אתמול והתם כבר מפוטם הוה. לכך נראה דשור של פטם כיון דשמן הוא סתמא לשחיטה קאי וסתם שוורים לאו לשחיטה קאי אלא לדידיה כדאיתא בכמה דוכתי וכ"כ התוס' אבל פרה כיון דאין כחה גדול ככח השור זימנין דזבני לה לרדיא וזימנין דזבני לה לשחיטה והיינו טעמא דרב הונא דאמר אימר לשחיטה זבנה וכ"כ התוס' לעיל וטפי נראה לפרש דאין לחלק כלל בין פרה לשור דאדרבא פרה עדיפא לחרישה כמ"ש ר"ת ז"ל ורב הונא דזבן ההיא פרה לעכו"ם ס"ל דבית הלל דמתירין למכור פרה החורשת בשביעית מפני שיכול לשוחטה פליגי אמתני' דהכא דקתני אין מוכרין להם בהמה גסה ואיהו כבית הילל ס"ל והך בעיא דשור של פטם אליבא דמתני' קאי דלא אמרינן שמא לסחיטה זבנה והשתא אתי שפיר לקמן דפליגי רבי יהודה ורבי מאיר במוכר בהמת עכו"ם ע"מ לשחוט ואי אפי' בסתם בהמה אמרינן שמא לשחיטה זבנה על מנת למה לי ורבי מאיר אמאי פליג ואושר אלא צ"ל דבית הלל פליגי אמתני' ורב הונא כב"ה ס"ל ור' יהודה ור"מ אמתניתין קאי:

דף יו וכמה אמר רב חסדא ד"א דמייתורא דקרא נפקא ליה דהוה מצי למיכתב ואל תקרב אל ביתה מדנקט פתח ביתה משמע ד"א דכל פתח צריך שיהיה לפניו ד"א פנוי לצורך הבית לפרק משאו מעל חמורו וכיוצא בו כדאיתא סוף פ"ק דבבא בתרא דאין חולקין את החצר אלא א"כ יהא ד"א לכל א' חוץ מאותן ד"א שנותנין לכל פתח ופתח משמע דאותן ארבע אמות שייכים לפתח ובכלל פתח נינהו:

אבי ידייהו ואמרי לה אבי חדייהו מדלא נקט ש"פ אידייהו ואחדייהו משמע דלא הוה מנשק להו על היד ועל החזה גופייהו אלא על בית היד ובתי החזה דהיינו על המלבוש שמכניסין בו היד והחזה והיינו דנקט ע לא קריבה בעלמא אסור דאפי' בכה"ג דעביד הרחקה קצת אסור והא דמייתי ראיה מהא דאמרי אינשי אמרי' לך לך לנזיר' סחור סחור לכרמ' לא תקרב לאו דאמרי ליה שלא יקרב אל תוך הכרם וילך סחור סחור סב בו מבחוץ דא"כ לכרמא לא תקרב לא א"ש דהל"ל לתוך כרמא לא תלך א"נ בכרמא לא תלך ועוד דא"כ לך לך סחור סחור תרתי למה לי אלא משום דכל היכא דכתיב סביב מתרגמינן סחור סחור לפי שהוא מן התיבות הכפולות כמו ירקרק אדמדם ואמרינן ליה לנזיר שילך לו מן הכרם וירחיק עצמו ממנו בתכלית הריחוק דאפי' סחור סחור לכרמא דהיינו סביב הכרם לא יקרב דאפי' קריבה בעלמא אסור. ונראה דאסור ללכת במחול עם הכלה בשבעת ימי המשתה אפי' אינו אוחז בידה ממש אלא בהפסק מטפחת כדרך שנוהגין מקצת ת"ח שבדור הזה אפ"ה לאו שפיר עבדי כדמשמע הכא דשום קריבה בעלמא אסור ואין לחלק בין כלה לאחרת דליכא האידנא מאן דמצי למימר דדמיא עליה ככשורא ולא אמרו חכמים אלא כיצד מרקדין לפני הכלה ולא עם הכלה וכה"ג פסק ש"ס ברפ"ב דכתובות דאסור להסתכל בפני כלה כל שבעה כמו שאסור להסתכל באשה אחרת ואותן בני בליעל ההולכין במחול עם נשים דעלמא עליהן אומר הכתוב יד ליד לא ינקה רע מעונשה של גיהנם וראוי לגעור בהן וכל מי שיש בידו למחות וכו':

וכי מאחר שלא שבו היכן ישיגו דקס"ד דלא ישיגו אורחות חיים בעה"ב קאמר לכך פריך פשיטא מאחר שלא שבו היכן ישיגו וכיון דמשני דאם ישובו לא שיגו קאמר לכך פריך למימרא דכל הפורש ממינות מיית דהשתא ליכא למימר דלא ישיגו לעוה"ב קאמר דאין להדבר עומד בפני התשובה ויש לו עה"ב:

רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העה"ב וכה"ג נקט בכפה דוכתי ומדלה קאמר יש נו חלק לעולם הבא משמע דעולם הנשמות לאו היינו עה"ב דעה"ב היינו תחיית המתים כמו שפירשתי בריש אגדת חלק:

כדבעי ליה לא עבד והא דא"נ רבי יוסי אהך עובדא אם כן מחלקך יהי חלקי וכו' עה"ב שאני כי שם מקבל אדם שכר מצותיו אבל בעולם הזה כיון דשכר מציה בהאי עלמא ליכא אינה מגנה על האדם אא"כ מדקדק בה הרבה לעשות כתקנה דאז אוכל מפירותיה בעה"ז אי סייפא לא ספרא ואי ספרא לא סייפא אף ע"ג דקיימא לן דאסור לו לאדם לכפור ולומר שהוא עובדי כוכבים ומזלות כדי שלא יהרגוהו כמ"ש הפור סי' קנ"ז שאני התם דהוה ליה ככופר בעיקר דכיון דרוצים להרגו אם לא יהפוך לדתם ויהיה עובדי כוכבים ומזלות כמותם נמצא כשאומר עובדי כוכבים ומזלות הוא הודה לדתם וקבל עליו עובדי כוכבים ומזלות שלהן אבל הכא במאי דכפר ר' אלעזר בן פרטא ואמר שלא שנה ושלא נסמך אין זה כופר בעיקר דהרבה יהודים יש שלא למדו ושלא נסמכו כ"כ הרא"ש ז"ל בר"פ אין מעמידין מיהו קשה אמאי נקט לישנא דאי סייפא לא ספרא וכו' הוה ליה להשיב בלשון ששאלוהו אי תנא לא גנב ואי גנב לא תנא ע"כ נראה לפרש דכי היכי דר' אליעזר דלעיל השיב לאותו שלטון נאמן עלי הדיין כסבורים היו שעליו הוא אומר והוא לא נתכוין אלא לאביו שבשמים הכי נמי ר' אלעזר בן פרטא למילתא אחריתי נתכוין אלא שהם טעו בדבריו דאיתא במדרש רבה פ' בחקותי תני בשם ר"א הסיי' והספ' נתנו מכורכין מן השמים אמר להן הקב"ה אם שמרתם מה שכתוב בספר זה הרי אתם ניצולין מן הסייף ואם לאו סוף שהוא הורג אתכם וכו' והיינו דאמר להן אי סייפא לא ספרא ואי ספרא לא סייפא כלומר איני חושש ואינני מתיירא מכם דכיון דהסייף והספר נתנו מכורכין והא בהא תליא דכל מי שאינו מקיים מה שכתוב בספר נהרג בסייף וכו' ומדהא ליתא כי יודע אני בעצמי שקיימתי את התורה הא נמי ליתא ואיני חושש נסייף שלכם ואינהו הוא דטעו כסבורים היו שכופר ואומר שלא עסק בתורה וכה"ג ודאי שרי וכמ"ש בש"ע סי' קנ"ז דאע"ג דאסור לומר שהוא עובד כוכבים ומזלות מ"מ יוכל לומר להן לשון דמשתמע לתרי אפי וכבר שמעתי על גדול אחד מן הקדמונים ששאלוהו בשעת הגזרה אם יהודי הוא והשיב להן כן יו"ד כסבורים דיו שמשיב להן בל"א שאינו יהודי וניצול ומ"ט קרו לך ר' לפי שגזרו שכל הנסמך יהרג כדאמרי' לעיל וענין הסמיכה היינו בשמ' דקרו ליה ר' כדאיתא בפ"ק דסנהדרין לכך א"ל מ"ט קרו לך ר' והשיב רבן של תרסיים אני כוונתו היה שהוא רבן של ת"ח שנקראין בעלי תריסין כדאמרי' המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לב"ה ואינהו טעו כסבורים היו שאומר שהוא רבן של גרדיים. אחר שכתבתי זאת מצאתי לי קצת ראיה בס' הערוך בערך סייף. ומדרש זה הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דאיתא תו התם תני בשם רשב"י הככ' והמקל נתנו מכורכין ן השמים אמר להם אם שמרתם את התורה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות וכו' ונראה דפליגי ר"א סבר דשכר מצות ליכא בהאי עלמא כלל כדאיתא בסוף פ' שלוח הקן ולכ"ק דהספר והסייף נתנו מכורכין מן השמים על הארץ דעונשן של עונות לחוד איתנהו בהאי עלמא שכל העובר על הספר נהרג בסייף וכל שאינו ע בר עליו ניצול ממנו מיהו אינו מקבל שום שכר בהאי עלמא ורשב"י סבר דאע"ג דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא מ"מ אדם אוכל מפירותיהן בעה"ז ולכ"ק דככר ומקל נתנו מכורכין מן השמים על הארץ:

ומ"ט קא שבקת עבדך לחירות נראה שגזרו על כך לפי שרצו למעט ולבטל את המצוה מישראל ועבד היוצא לחירות מתחייב בכל המצות:

דף יח מאי בינייהו א"ר חנינא וכו' כתבו התוספות דהכי פריך במקום שמזבלין מאי בינייהו דהא ודאי א במקום שמזבלין פליגי מדהזכירו חכמים בדבריהם מקום שמזבלין דאי לא פליגי וכו' ולפי זה כי משני נשא ונתן איכא בינייהו צ"נ דלרבנן כיון דליכא אלא משום חשד עובדי כוכבים ומזלות נשא ונתן מותר אבל לר' מאיר אסור ודבריהם תמוהים דכיון דמזבלין שם ואיכא למיחש לדמי עבודת כוכבים ומזלות בידו מה לי טעמא דחשד ומה לי טעמ' אחרינא כי הלך שם ונשא ונתן אמאי אוסר ר' מ מאיר וחכמים מתירין במאי קמיפלגי. ועוד אי אית ליה לר' מאיר טעמא דחשד א"כ אמאי אית ליה דאין הולכין שם ואי משום דאסור ללכת במקום שעובדין עובדי כוכבים ומזלות א"כ רבנן נמי אמאי לית להו האי טעמא ע"כ נראה דטעמא דר' מאיר נמי הא דאין הולכין שם מפני חשד עובדי כוכבים ומזלות הוא אלא דאיהו מפני שמזבלין סתמא קאמר דסבר דודאי מזבלין שם לעובדי כוכבים ומזלות ואיכא חשד בכל מקום וחכמים סבירא להו דדוקא במקום שאוכלין שם בודאי אסור מפני חשד עובדי כוכבים ומזלות אבל במקום שאין מזבלין שם אינו אסור אלא מפני מושב לצים ולכך בעי מאי בינייהו כיון דבין ר"מ בין לרבנן אסור בכל מקום מה לי מפני חשד עובד כוכבים ומזלות מה לי מפני מושב לצים וקאמר נשא ונתן איכא בינייהו דלר' מאיר דאית ליה דמסתמא בכל מקום מזבלין נשא ונתן אסור דאיכא למיחש לדמי עובדי כוכבים ומזלות בידו ולרבנן במקום שאין מזבלין נשא ונתן מותר דליכא למיחש שם לדמי עובדי כוכבים בידו וכן פירש"י ז"ל. וכן משמע בתוס' דמכילתין פ"ב דבמקום שמזבלין ר' מאיר וחכמים חד טעמא אית להו דקתני התם העולה לטרטיאות של עובדי כוכבים ומזלות אסור משום עבודת כוכבי' ומזלות דברי ר"ט וחכמי' אומרים בזמן שמזבלין אסור משום עבודת כוכבי' ומזלות ואם אינו מזבלו אסור משום מושב לצים מדנקט ר"מ משום עבודת כוכבי' ומזלות ורבנן נמי משום עבודת כוכבים ומזלות משמע דחד טעמא אית להו במקום שמזבלין ולא פליגי אלא במקום דאין מזבלין והא דלא קתני וחכמים אומרי' אף במקום שאין מזבלין אסור לאו קושיא היא כלל דהכי אורחא דש"ס בכמה דוכתי היכי דפליגי תנאי או אמוראי כי ההיא דר"פ כל עובדי כוכבים ומזלות דקתני רשב"ג אומר שעל המכובדין אסורין שעל המבוזין מותרין אע"ג דת"ק נמי אית ליה דעל המכובדין אסורין וא"כ לא ה"ל לר"ש בן גמליאל למימר