תורת חיים חלק א קד

בעי למישחטיה או לשוויה גיסטרא דשפיר טפי פירות כסות וכלים ירקבו וסגי להו בהכי ולא חיישינן דלמא אתי בהו לידי תקלה וליבעו שריפה וכיוצא בזה דכיון דמניחן במקום שאין אדם יכול לבא שם אלא בדוחק ליכא למיחש כמ"ש התו' מיהו בירושלמי קתני כסות תשרף וטעמא נראה משום דלא דמיא לפירות לפי שהן מרקיבין בזמן קצר ולכך ליכא למיחש בהו שיבא לידי תקלה מעות וכלי מתכות כיון דלא שייך בהו רקבון לכך צריך שיוליכם לים המלח וקתני סיפא ואיזהו עיקור כו' מן הארכובה ולמטה פי' דאפי' בהכי סגי ולא חיישינן דלמא אתי לידי תקלה דמינכרא והשתא פריך שפיר ורמינהו אין מקדישין וכיון דבמנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה סגי לה דלא חיישינן תו לתקלה אמאי קתני ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה משמע דלא סגי לה במנשר פרסותיה אלא במיתה ומשני דודאי סגי לה בהכי ושאני קדשים משום בזיון דכי מנשר לה פרסותיה אינה מתה מהרה אלא כשיגיע זמנה ונראה בזיונה זמן מרובה וצ"ל כדפי' רש"י ז"ל דכי מנשר לה אכתי היא אסורה בהנאה והתוס' כתבו דיכול להיות שמותרת בהנאה ותימה דא"כ מאי פריך דלמא שאני הכא דמותרת בהנאה וליכא למיחש לתקלה ולא מעקרינן לה אלא משום קנסא ולכך סגי ליה בהכי אבל גבי הקדש. דאסורה בהנאה לכך לא סגי ליה בעקירת פרסותיה מארכובה ולמטה דלא ליתי לידי תקלה אלא במיתה וליכא למימר דפריך למה לי מיתה ליעקר פרסותיה מן הארכובה ולמטה דכי נמי מיעקר לה מן הארכובה ולמעלה אכתי איכא למיחש לתקלה דגיזה ועבודה כדאי' בפ"ו דיומא וכמ"ש הרא"ש ז"ל דלהכי לא פריך בלא ברייתא דהכא אגופה דברייתא דהתם דלמה לי מיתה ולא סגי ליה בעקירת פרסותיה מן הארכובה ולמעלה אלא משום דאיכא למימר דאכתי איכא למיחש לתקלה ולפי מה שפי' ניחא כי פריך בסמוך ונשחטיה ולישויה גיסטרא דלא פריך הכי אהך ברייתא דקתני בהמה תיעקר דסגי לה בעיקור קאמר וכ"ש כי הרבה לגמרי דשפיר טפי:

ונישחטיה מישחט וכו' ולישויה גיסטרא משמע דאהא דמשני משום בזיון קדשים פריך וא"ת אמאי פריך הכי אגופא דברייתא וי"ל דאי לאו הך שינויא איכא למימר דהא דקתני איזהו עיקור נועל דלת בפניה לא אתי אלא לאפוקי מינשר פרסותיה דדוקא מיתה בעינן דלא ליתי לידי תקלה וה"ה לשאר מיתות אבל השתא דמשני דכי מינשר פרסותיה הוי סגי לה ולא בעינן נעילת דלת אלא משום בזיון קדשים לכך פריך ונשחטיה ולישויה גיסטרא כי היכי שתמות מיד השתא דמתה בערב אינה מתה אלא אחר כמה ימים ואיכא בזיון קדשים אי נמי אגופא דברייתא לא פריך דאיכא למימר דאסור להרוג בהמה בידים ואפי' לעשות בה מום בידים אסור אבל השתא דקתני איזהו עיקור מנשר פרסותיה בידים לכך פריך גבי הקדש נמי ליעקר פרסותיה וכי משני משום בזיון קדשים פריך דאכתי לישחטיה או ליעבד גיסטרא דליכא בזיון כיון דבידים נמי שרי וא"ת ואמאי לא קאמר ש"ס אלא אמר אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותם וגו' דהא השתא תו לא איצטריך לשינויא קמא דבזיון קדשים וי"ל דאכתי איצטריך לשינויא דבזיון קדשים דלא שייך למימר לא תעשון כן לה' אלהיכם אלא היכא דהורגה לגמרי דשחטה מישחט או שויה גיסטרא אבל כי מינשר פרסותיה לית ביה משום לא תעשון כן לה' אלהיכם אע"ג דהנותן אפילו אבן אחת מן המזבח דרך השחתה לוקה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ק מהל' בית הבחירה הכא במקדיש בזמן הזה לא מחמרינן כולי האי וכן משמע מדברי רבינו נסים ז"ל שכתב נועל דלת ואע"ג דלעיל אמרי' דעיקור היינו מנשר פרסותיה הכא משום בזיון קדשים לא שרי למיעבד הכי וכן אינו רשאי לשוחטה כדי שלא יבא לידי תקלה וכן אינו רשאי להורגה בידים דכתיב ונתצתם את מזבחותם וגו' משמע דאשינויא קמא קאי:

ארא משום מיעוטייהו הכא נמי דממעטי שרי משמע דאי לאו משום מיעוטייהו לא שרי ליה אע"ג דלריש לקיש מהנה שרי וכ"ש לר' יוחנן דמוקי לה בבעל בית דלא שקלי מיניה מיכס' וכן משמע מדקתני לוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים ולא קתני סתמא דלוקחין מהן כל דבר משמע דדוקא הנך משום דבהנך מילי ממעטינן להו וכן כל כיוצא בהן אבל שאר מילי לא:

דף יד עכו"ם שעשה משתה לבנו או שהיה לו חולה בתוך ביתו מותר פירש"י ז"ל מותר דלסעודתו קבעי ליה משום נוי ולחולה נמי קבעי ליה משום רפואה ופירושו תמוה דתרנגול לבן לצורך סעודה למה ליה והלא לאו בנוצתו מעלין אותו על השלחן וכיון שכבר נמרטו הנוצות אין הפרש בין אם היה לבן או שחור וחולה נמי מה לו לתרנגול לבן ודוחק לומר דדוקא תרנגול לבן בעינן לרפואות החולי ההיא דמלתא דלא שכיחא הוא וברייתא סתמא קתני או שהיה לו חולה בתו ביתו משמע דבכל חולה איירי ועוד דהא דמשני רב נחמן כגון דאמר זה וזה על כרחין צ"ל דמיירי כגון שיש ביד הישראל הרבה תרנגולים לבנים ושחורים וקאמר זה וזה מדקאמר אימתי בזמן שאמר תרנגול זה לבן משמע דקמי' קאי כמ"ש התוס' וא"כ תימה ל"ל ל וקמי בכה"ג דוקא דקמיה קאי ואמר זה וזה לוקמא דאמר בהדיא לבן ושחור ואדום אע"ג דלאו קמיה קאי וכדפירש"י ז"ל ע"כ נראה לפרש דהיכא דאדכר לבן בהדי' אע"ג דאמר לבן ושחור ואדום ושקיל להו לכולה אסור אפי' לר' יהודה דכיון דהזכיר לבן בהדיא ודאי לעכו"ם קבעי והאי דאדכר נמי שחור ואדום איערומי קא מערים וכן אפי' לא הזכיר לבן ושחור כגון דקאי קמיה שיש ביד הישראל הרבה תרנגולים לבנים ושחורים ואמר תרנגול זה ומראה ב צבע אלבן נמי ליכא מאן דפליג דאסור אע"ג דאיכא למימר דלא קאמר זה לפי שהוא לבן אלא לפי שהוא טוב ושמן וכיוצא בו אפ"ה אסור דכיון דאיכא למימר הכי והכי מספיקא אסור אבל אם אמר זה וזה מתיר ר' יהודה דאתי ודאי ומוציא מידי ספק דכיון דזה דשחור ע"כ לפי שהו שמן קאמר מסתמא זה דלבן נמי לפי שהוא שמן קאמר ות"ק אוסר אפי' בכה"ג והא דנקט ר' יהודה אימתי בזמן שאמר תרנגול זה ל נראה דעכו"ם לא קאמר אלא תרנגול זה לחוד והתנא מפרש לן דלבן הוא וכן משמע קצת מדקתני סיפא ואפילו אמר תרנגול זה ולא נקט תרנגול זה לבן. והשתא ניחא הא דקתני ואפילו אמר תרנגול זה עכו"ם שעשה משתה וכו' דכיון דאורחא דמלתא הוא לקנות תרנגולים לצורך המשתה מסתמא לאו לעכו"ם קא בעי ליה וזה דקאמר לפי שהוא טוב ושמן וכן כשיש לו חולה בביתו כיון דדרך החולים לאכול תרנגולים מסתמא לאו לעכו"ם זבין ליה וזה דקאמר לפי שהוא טוב ושמן ועוד י"ל דאפילו כשאמר תרנגול זה לבן איכא לספוקי אי זה דוקא נקט ומשום דשמן שפיר ולבן דנקט קושטא דמלתא קאמר ולא משום דלעכו"ם קבעי ליה דאי הוה שחור נמי הוה שקל ליה אי לבן דוקא נקט דלעכו"ם קבעי ליה וזה דנקט משום דקמיה קאי וקאמר ר"י אימתי בזמן שאמר תרנגול זה לבן דכיון דאיכא לספוקי אי זה דוקא נקט אי לבן דוקא נקט מספיקא אסור למכור לו אבל אם אמר זה וזה פירוש תרנגול זה לבן ותרנגול זה שחור מותר דאתי ודאי ומוציא מידי ספק דכיון דתרנגול זה שחור ע"כ זה דוקא נקט ומשום דשמן הוא ושחור דנקט קושטא דמלתא קאמר תרנגול זה לבן נמי זה דוקא נקט ולבן קושטא דמלתא קאמר וקתני ואפילו אמר תרנגול זה לבן עכו"ם שעשה משתה לבנו וכו' דכיון דאורחא דמילתא לקנות תרנגולים לצורך סעודה או לצורך חולה לאכול אמרי' מסתמא דזה דוקא נקט ומשום דשמן הוא ולבן דנקט קושטא דמלתא הוא. והא דבעי רב אשי בסמוך תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור ושקל ליה כו' אע"ג דהיכא דאדכר לבן בהדיא אפילו אדכר נמי אדום ושחור בהדיא אסור דמיערומי קא מערים כדפי' יש לומר דע"כ לא אמרינן אלא היכא דבעי לבן ושחור ואדום ולא יהיב דמי עד דשקיל לכולהו דאז יש לחוש דדעתיה אלבן וקונה שחור מפני הלבן שעמו אבל היכא דיהבי ליה שחור ופרע ליה ושקיל ליה ואזיל איכא למימר דלא מערים כיון דיהיב דמי ושכתי לא הוה ידע שיתנו לו לבן כמו שכתב התוס' ולעיל דנקט רבי זירא תרנגול לבן למי אסור דה"נ אי אמר תרנגול לבן ושחור ואדום למי נמי אסור כדפי' ואיידי דנקט ברישא תרנגול למי נקט נמי בסיפא תרנגול לבן למי ובלאו הכי נמי צריך לומר דסיפא איידי רישא נקט דסיפא מילתא דלא צריכא היא דמתניתין קתני לה:

מאי דקל טב פירות דקל טב כלו' אע"ג דתלושין הן אסור למוכרן לעכו"ם משום דהך מינא מסתמא לעכו"ם קא בעי להו דהא דתנן אין מוכרין להן במחובר לקרקע בפירות נמי איירי שכ"ז שהן מחוברין באילן אסור למוכרן לעכו"ם כדקתני לקמן קמה על מנת לקצור וקוצר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות עכו"ם ואין מוכרין להן פירות ותבואה וכיוצא בהן במחובר לקרקע וא"כ צ"ל דפירות דקל טב בתלושין קאמר חצב קשבא פירש"י ז"ל מין תמרים וכן נראה דהשתא הוי דומיא דדקל טב דאיירי נמי בפירות ודומיא דנקלס דהיינו קורייטי שהוא מין פירות כדפי' רש"י ז"ל ומה שהקשו התוס' דא"כ אמאי נקט דקל טב כיון דדקלי כולהי אסירי לאו קושיא היא דהא רש"י ז"ל כתב בהדיא קשבא מין תמרים ולא כתב קשבא תמרים משמע דס"ל דסתם תמרים מותרין למכור לעכו"ם ולא אסריה אלא ההוא מינא דקשבא ומינא דדקל טב לפי שה מיוחדין לעכו"ם והשתא ניחא דמוקי לה בפירות דקל טב ולא מוקי לה בדקל גופא ובתלוש אלא משום דניחא ליה לאוקמי בפירות דומיא דחצב ונקלס דהוו מיני פירות דף טז גזרה משום נסיוני בירושלמי מפרש זימנין שמוסרה לו לנסיון והוא מחזירה אחר ג' ימים ונמצא עובד עבודתו בבהמתו של ישראל:

ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה מי לא קתני ברישא אף ע"פ שמזונותיה עליו כדקתני סיפא משמע דדוקא באין מזונותיה עליו איירי אבל במזונותיה עליו לא וקשה דלמאי דמסיק דשכירות לא קניא כי מזונותיה עליו אמאי לא יאכילנה הא קנין כספו דכהן היא וליכא למימר משום גזלה דמשמע דבאסור תרומה לזרים איירי דומיא דסיפא. ועוד דזימנין לאו גזלן הוי כגון שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואמאי לא יאכילנה כיון דשכירות לא קניא לכך נראה דברישא נמי אפי' במזונותיה עליו שרי והא דלא קתני נמי אע"פ שמזונותיה עליו י"ל דאי מזונותיה על הישראל לא שייך שפיר למיתני שיאכילנה כרשיני תרומה דמנא ליה כרשיני תרועה לישראל אטו ברשיעי עסקי' שלא יתן תרומתו לכהן ומלתא דלא שכיחא הוא שיפלו לו מבית אבי אמו כהן לכך לא קתני לה בהדיא דאורחא דמלתא נקט וכיון דבסיפא קתני לה בהדיא לכך ניחא טפי למידק מסיפא הא דשכירות לא קניא. וכ"כ התו' בהדיא ביבמות בפרק אלמנה לכ"ג דרישא נמי איירי במזונותיה עליו וז"ל שם ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה אע"פ שמזונותיה עליו אומר ר"י היינו משום דבהמה האוכלת קנין כספו של כהן וישראל אין נהנה אלא הדמים והרי הוא כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו אבל כהן ששכר פרה מישראל וכו' לכאורה משמע שם דגרסי בהדיא ברישא נמי אע"פ שמזונותיה עליו:

אילימא משום דחשידי ארביעה וכדאמר רב לעיל קודם חזרה דבהמה דקה לעכו"ם תליא במנהגא היכא דחשידי עכו"ם ארביעה וכו' ובהמה גסה אסורה לעולם משום איסור שבת ומי חשידי והתניא וכו' פירש"י ז"ל אלמא לא חשידי כותים ארביעה ואפ"ה קתני בברייתא קמייתא דבהמה דקה תליא במנהגא הא בהמה גסה אסור לזבוני להו אלמא משום דהדר ומזבין ליה לעכו"ם חיישינן פירוש וקעבר ישראל אלפני עור דכותים גרים ק ומחזיקין במצות אסור להכשילן דגרי אריות נינהו וכישראל חשוד דמו ואיכא למיחש שמא הדר ומזבין ליה לעכו"ם וקעבר כותי אנסיוני שאלה ושכירות וישראל דזבין ליה קעבר אלפני עור וא"ת כיון דמדיוקא דבהמה גסה פריך א"כ מאי פריך נהי דכותי לא חשיד ארביעה דלמא חשוד הוא על איסור שבת ולהכי אסור למכור לו גסה שמא יעשה בה כותי גופיה מלאכה בשבת וקעביד ישראל אלפני עור וטעמא לאו משום דחיישי' דאתי לזבוני לעכו"ם וי"ל דס"ל דכיון דלא חשד כותי ארביעה וש"ד לא חשיד נמי אשבת דשבת נמי איסור חמור הוא אי נמי כיון דבהמה דקה במקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין להן טעמא משום דחיישינן שמא ימכרנה לעכו"ם ממילא כי דייקינן הא גסה אסורה בכל מקום מסתמא טעמא נמי משום דאתי לזבוני לעכו"ם מיהו לעיל כתבו התו' דהא דקתני ברייתא