תורת חיים חלק א קג

בפרק הנושא דקאמר רב יוסף חפני ושמעון אפרתי המה שמשוני בחיי והפה ישמשוני במותי. והיינו דכי א"ל ר' שלא יזלזל עצמו כולי האי השיב לו מי ישימני מצע תחתיך לעוה"ב דכל עצמו נתכווין שיזכה ע"י תשמיש זה לשמשנו ג"כ לעלמא דאתי ולהיות במחיצתו אפי' אם לא יהיה שמה רק מצע תחתיו ולכך לא היה חושש בזלזולו. ועוד נראה דהוה ידע אנטונינוס דסעודת לויתן לא יזכו בה אלא ת"ח כדאיתא בפ' הספינה וכן יין המשומר לא יהנו ממנו אלא ת"ח כדאיתא בפ' חלק והסוחרים המסייעין בעה"ז לת"ח לא יאכלו אלא משיורי לויתן מה שישתיירו ת"ח כדפי' שם והיינו דא"ל אנטונינוס לרבי את מאכילני מן לויתן מדנקט את משמע כדפי' שאמר ליה מי תאכילני את מן המותר שלך בשכר מה שאני מסייעך ולהכי זלזל בעצמו שהיה מאכיל ליה ומשקי ליה כדי שיזכה בזה לשמש לפניו בסעודת לויתן ויאכילנו וישקנו מן המותר שלו:

כל נשיאיה ולא כל שריה קצת תימה מנא ליה למידק הכי והא איצטריך קרא לגופיה לאשמעינן דכל נשיאיה שמה וי"ל דלגופא לא איצטריך דהוה מצי למיכתב שמה ארם ותו לא דומיא דשם אשור וכל קהלה שם עילם וכל המונה שם משך תובל וכל המונה דכתיבי התם ולא נקט בהו קרא מלכיהם ונשיאיהם מדנקט להו הכא ש"מ לדרשא אתיא מלכיה ולא כל מלכיה כל נשיאיה ולא כל שריה מיהו קשה לכתוב קרא שמה ארם מלכיה ושריה ולא לכתוב כל נשיאיה ושמא משום דנשיאים חשיבי טפי ודומיא דמלכים נינהו נקט להו בהדי מלכים וי ליה לאילפא דאזל' בלא מכסא דכי היכי דאילפא דאזלא בלא מכסא כל הסחורה שבה נתפסת בשביל העברת המכס כך הוא בדינה של גיהנם כל גופו של אדם נתפס בה בשביל ערלתו שבו דכל מי שהוא נימול אברהם מצילו מן הגיהנם וגם בג"ע אין מניחין מי שלא נימול לכך המשילו דבר זה להעברת המכס:

דף יא אל תיקרי גוים אלא גיים קצת קשה דהא קרי וכתיב הוא גיים כתיב וגוים קרינן ליה:

עיקור שיש בה טריפה אסור פירש"י אסור לעשותן וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל סוף הלכות אבל שכתב מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב עליו ועגלה שהיתה מושכת בקרון שהיה יושב בו מנשר פרסותי' מן הארכובה ולמטה מקום שאין עושה אותה טרפה ואע"ג דבתוספתא קתני אסור באכילה ברייתא דהכא אחריתי היא וטעמא דאסור משום בל תשחית הוא וכ"כ בכסף משנה שם ומה שהקשו התוספות דא"כ היכי מוכח מהכא דמיירי בבהמה טהורה אפילו בבהמה טמאה נמי שייך איסור בל תשחית לאו קושיא היא דע"כ בטהורה איירי דאי בטמאה כיון דלא חזיא לאכילה אלא למלאכה לא שייך לחלק בה בין עיקור שיש בה טריפה לעיקור שאין בה טריפה דכי מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה נמי לא חזיא תו למלאכה אלא ודאי בכשרה איירי דכי מנשר פרסותיה למטה מן הארכובה אכתי חזיא לאכילה. ולהכי מחלק הרמב"ם ז"ל דבסוס שרוכב עליו כתב סתמא דעוקרין משמע אפי' למעלה מן הארכובה ובעגלה המושכת בקרון כתב דמנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה דוקא וצ"ל כדפי' דבבהמה טמאה לא שייך לחלק בהכי דבין כך ובין כך לא חזיא למלאכה והא דאיתא בפ"ק דחולין גבי כודנייתא דבי רבי דא"ל עקרנא להו איכא צער בעלי חיים קטילנא להו איכא בל תשחית ומדלא קאמר ליה מעיקרא איכא בל תשחית משמע דכי מיעקר להו ליכא בל תשחית דאכתי חזיא למלאכה וכן פירש"י ז"ל שם בהדיא עקרנא להו שלא יוכלו לבעט ובל תשחית ליכא שיהא ראויות לדישה י"ל דלא כפירש"י ז"ל דמעיקרא נמי הוה מצי למימר ליה דאיכא בל תשחית אלא דעדיפא קא"ל דאפי' צער בעלי חיים איכא דאסור מדאורייתא כדאיתא בפ' אלו מציאות אבל בבל תשחית אינו עובר מדאורייתא אלא באילנות בלבד ושאר כל דבר ליכא אלא איסורא דרבנן כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מלכים ופירש"י ז"ל נראה דוחק דאין סברא שיהיו ראויות לדישה אחר שנשרו פרסותיהן ועוד דא"כ אכתי איכא מיהא בל תשחית כיון שאין ראויין למלאכה כמות שהיו מעיקרא אבל קשה למאי דמסיק דאיירי בעגלה המושכת בקרון אמאי אסור למיעבד בה עיקור שיש בה טריפה משום בל תשחית מאי שנא מכלי תשמישו שמותר לשורפן אפי' בשבעים מנה צורי אע"ג דקעביד השחתה טובא דהא בכלי תשמישו נמי מצי למיעבד השחתה זוטי לקלקלן ולשברן עד שלא יהיו ראויין למלאכתן הראשונה ואפ"ה שרינן לשורפן ולקלקלן לגמרי וי"ל דעגלה המושכת שאני דבתר דשחיט לה כיון דיצתה נשמתו פנים חדשות בא לכאן ושם בעליה אזלה לה אבל כלי תשמיש אע"ג דמשבר להו לחתיכות אכתי שם בעליהן עליהן אבל חתיכה כיון דלא נשתנה מכמות שהיה לכך צריך לשורפן:

אחת לשבעים שנה מביאין וכו' לפי שבגלות בבל נגאלו ישראל לסוף שבעים שנה לכך בגלות ארם כל שבעים שנה הראשונים חששו בני ארם שמא יחזור הקב"ה ויגאלנו לסוף שבעים וכיון שהגיע סוף שבעים ולא גאל אותנו שמחו ועשו האיד ההוא ועושין כן בכל שבעים שנה לזכר האיד הראשון:

דף יב דרמא מהדר אפיה ישראל לאחוריה ושדי עכו"ם נבלה בקדירה לישנא דדלמא דנקט אשדי עכו"ם נבלה קאי כאלו אמר דלמא כי מהדר אפיה ישראל לאחוריה שדי עכו"ם נבלה בקדירה ובהגהת אשירי כתב דמשמע מהאי לישנא דהיכא דמהדר ישראל אפיה חיישינן וכתב דמכאן פסק רבינו פטר בשם ר"ת שאם היו קדרות על גבי כירה אחת של ישראל ואחת של עכו"ם ואהדר ישראל אפיה חיישינן דלמא שדי עכו"ם נבילה בקדירת ישראל ואסורה ולפי מה שפי' אין מכאן ראיה. וכ"כ בטור י"ד סי' קי"ח ובש"ע שם:

אסור ליכנס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת פירש"י ז"ל משום חשד דאמרי איהו נמי למפלח וכ"כ בפי' המשנה וכתב עוד בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום שאין דרך יציאה מאותה העיר לילך לעיר אחרת וכו' ותימה כיון דטעמא דשרי בזמן שאין הדרך מיוחדת משום דהרואה אומר למקום אחר הולך א"כ בזמן שהדרך מיוחדת נמי יהא מותר מהאי טעמא שהרואה אומר לספר עם אחד מבני העיר הלך שם או לצורך אחר דלא עדיף האי מהאי דכל היכא דמצינו למיתלי במלתא אחריתי ולמימר דלא אזיל למיפלח תלינן. ועוד תימה דהא דקתני ברייתא אסור ליכנס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת לא אתי שפיר דכיון דקתני דאסור ליכנס לתוכה מפני החשד אע"ג שאין הדרך מיוחדת מאי איצטריך תו למיתני ולא מתוכה לעיר אחרת פשיטא שהרי אין הרואים יודעים שהוא הולך משם לעיר אחרת ואכתי איכא חשד וליכא למימר נמי דלא זו אף זו קתני לא זו כשהדרך מיוחדת דאסור ליכנס לתוכה אלא אפי' כשאין הדרך מיוחדת אסור לילך מתוכה לעיר אחרת דאכתי קשה למה ליה למימר ולא מתוכה לעיר אחרת הוה ליה למימר אסור ליכנס לתוכה אפי' כשאין הדרך מיוחדת ע"כ נראה דטעמא דמתני' לאו משום חשד הוא אלא טעמא הוי משום דאסור ליהנות שום צד הנאה בעולם מן העיר שיש בה עכו"ם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה עיר שיש בה עכו"ם אסור ליכנס לה כ"ש לדור בה וכ"ש לסחור בה ואפי' לעבור דרך עליה למקום אחר אסור כדי להרחיק מן העכו"ם שלא ליהנות ממנה שום צד הנאה והכי פי' דמתני' מהו לילך שם פי' אם רוצה לילך ממקום למקום מהו לילך לשם כדי שילך משם לאותו מקום וכן פי' הרמב"ם ז"ל בהדיא בפי' המשנה וקאמר דבזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום דרך העיר ההוא ואין שם דרך אחרת אסור שהרי הוא נראה כנהנה מאותה העיר שיש בה עכו"ם שאלמלא היא לא היה יכול לילך למחוז חפצו אבל כשיש דרך אחרת לא מיחזי כנהנה מאותה העיר שהרי יש דרך אחרת. והשת' ניחא ברייתא דה"ק עיר שיש בה עכו"ם לא זו דאסור ליכנס לתוכה לצורך שום עסק שיש לו שם דהוה ליה נהנה מן העיר שיש בה עכו"ם אלא אפי' רק לעבור דרך עליה למקום אחר נמי אסור דנראה כנהנה מאותה העיר והיינו דקאמר ולא מתוכה לעיר אחרת וחכ"א כ"ז שהדרך מיוחדת אמתוכה לעיר. אחרת פליגי דכל שיש דרך אחרת לעבור משם לאותו מקום לא מיחזי כנהנה כדפי' במתניתין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"פ מהל' עכו"ם עיר שיש בה עכו"ם מותר להלך חוצה לה ואסור להכנס בתוכה היה חוצה לה עכו"ם מותר להלך בתוכה ההולך ממקום למקום אסור לו לעבור בעיר שיש בה עכו"ם בד"א בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אבל אם יש שם דרך אחרת ונקרה והלך בזו מותר משמע כדפי' וכן פי' שם בכסף משנה את דבריו ובש"ע סור י"ד סימן קמ"ט כתב בדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל עיר שעושין בה יריד ביום אידם כו' והולכין שם לכבד עכו"ם מותר לילך חוצה לה ואסור ליכנס בתוכה היתה חוצה לה מותר ליכנס בתוכה ההולך ממקום למקום אסור לעבור בהאם הדרך מיוחד לה ופשוט הוא דמה שכתב ההולך ממקום למקום לאו למקום שיש שם עכו"ם קאמר אלא ממקום המותר למקום המותר קאמר ואשמעי' דאסור לעבור ממקום למקום דרך העיר שיש שם עכו"ם אם הדרך מיוחד לה שאין שם דרך אחרת כדפי' ולהכי נקט אסור לעבור בה ולא נקט אסור ליכנס בה או לילך בה כדנקט ברישא ואע"ג דפשוט הוא כתבתי לפי שכתב שם בהג"ה אם היריד מיוחד לה דהיינו שאין עוברין מאותה עיר לעיר אחרת ולא דק כלל כי לא זו הדרך ולא זו העיר דאדרבא איירי שעוברין מאותה עיר לעיר אחרת שהרי הוא הולך ממקום למקום דרך עליה כדפי' והוא הרכיב פירש"י ז"ל לפי' הרמב"ם ז"ל ואין ענין זה לזה מיהו הטור כתב דבירושלמי משמע וטעמא דאסור משום חשדא מדלא אסר אלא באכסנאי אבל בן עיר וכן שיירא מותר שכן דרך שיירא לילך בכל מקום ולאו ראיה היא דיש לדחוק ולפרש הירושלמי כדעת הרמב"ם ז"ל ואין להאריך:

ה"ב פרצופות המקלחות מים בפני עכו"ם לא יניח פיו וכו' וכן גריס הרי"ף והרמב"ם ז"ל והשתא ניחא הא דפריך בסמוך פרצופות למה לי דאע"ג דפרצופים גופייהו לאו עכו"ם נינהו מ"מ כיון דמקלחות מים בפני עכו"ם נראה כמנשק לעכו"ם לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות וכו' הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות רוצח כתב ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה משמע דגרסינן לא ישתה אדם מים בלילה מן הנהרות וכו' וכ"כ בש"ע סי' קי"ו והא דקתני ולא בידו אחת משמע דבשתי ידיו שרי אע"ג דלילה הוא אפ"ה אפשר לו לעיין כשמסתכל בהן יפה:

דף יג ישראל שנמצאו שם וכו' לכך נקט שנמצא שם דלכתחילה ודאי אסור לו לישראל ללכת שם לישא וליתן כיון דמה נפשך קעביד איסורא אלא שאם כבר נמצא שם קאמר מה יעשה כלומר מה היה יכול לעשות שלא יהיה לא נהנה ולא מהנה וכיון דלא סגי בלאו הכי לכך אמרו הנושא ונותן בשוק של עכו"ם כו':

ללמוד תורה ולישא אשה כתבו התוס' דבשאלתות דרב אחאי מפרש הנך דקולי וכ"ש וכו' והא דאיתא בפ' בתרא ד מגילה אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה משמע דהנך חמירי ספי י"ל דלדוגמא בעלמא נקט להו וה"ק אין מוכרין ס"ת אלא לדבר מצוה כגון ללמוד תורה ולישא אשה וכ"ש לשאר מצות מיהו קשה מהא דתניא אלו דברים שהאדם אוכל מפירותיהן בעה"ז וכו' כיבוד אב ואם וגמילות חסדים וכו' ותלמוד תורה כנגד כלם משמע דתלמוד תורה חשיב טפי משאר כל המצות וליכא למימר דהא דקתני ותלמוד תורה כנגד כלם לאגמורי לאחריני איירי דבשאלתות דרב אחאי שהביאו התוס' סוף פ"ק דב"ק משמע דלמיגמר נפשיה עדיף ומ"ש התו' דדוקא בהנך מצות שהן חשובות כתלמוד תורה שגדול ת"ת שמביא לידי מעשה וכו' קשה דהא אפי' לדבר הרשות כדי לדון ולערער עמהן כהן מטמא בח"ל מפני שהוא כמציל מידם כ"ש לדבר מצוה דיכול לטמא עצמו בח"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות אבל משמע דללמוד תורה ולישא אשה לאו דוקא נקט שכתב מותר לכהן להטמא בבית הפרס וכו' לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה וכו' משמע דלכל דבר מצוה שרי מדכתב כגון לישא אשה ולא כתב ודוקא לישא אשה אע"ג דס"ל נמי דהנך חשיבי משאר מצות שהרי כתב בפ"י מהלכות ס"ת דלעולם אין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו. וכן משמע מדברי הטור סימן שע"ב דלכל דבר מצוה שרי אבל בש"ע שם לא משמע כן:

בהמה תיעקר פירות כסות וכלים כו' פי' בהמה סגי לה בעיקור דכיון דמיעקר לה מינכרא מילתא ותו לא אתיא בה לידי תקלה וכ"ש דאי