תורת חיים חלק א קב

חיישינן דאודי בתר תריסר ירחי שתא:

אי מינן מלכי מנייכו אפרכו וכו' משום דאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אתנו הכי אי נמי משום דאי אפשר ליעקב ועשו שיהיו שוין בגדולה דכתיב ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל לכך אתנו הכי דה"ל נמי כשזה קם להיות מלך זה נופל שלא יהיה רק איפרכו' דלא חשיב כמלך כדאיתא בריש מסכת שבועות וכשזה קם להיות מלך אידך נופל להיות אפרכוס:

שלחו להו מרגלית ואבן טובה איזהו מהן יעשו בסיס לחבריה וכו' לכאורה קשה מאי שלחו להו ואזלי כולי האי לא הוה להו לשלוח אלא מילתא בתרייתא לחודא אינך וס"ת איזהו מהן יעשה בסיס וכו' ונראה דהכי שלחו להו נהי דאתון מלכותא תקיפא וחשיבא כמרגליות מ"מ אנן חשיבי טפי מדידכו דהא פשיטא דלית מידי בעלמא דחשיבא כס"ת ובתר ספר תורה ישראל שקבלוה והרי הן כאינך לגבי ס"ת ובתר ישראל ליכא דחשיבא כעמלק הוא ארם דיעקב ועשו אחים הוו ולהכי שתפינהו בהדייהו והא בהא תליא כמ"ש שני גוים בבטנך וגו' והרי אנחנו לגבי ישראל כאבן טוב לגבי אינך נמצא דאתון יוונאי לגבי דידן כמרגלית לגבי אבן טבא:

בטלו דיני קנסות דכתיב בתשלומי כפל שהוא קנס אשר ירשיעון אלהים דהיינו סמוכים כדפי' רש"י ז"ל וטעם הענין דדיינים הסמוכים נקראים אלהים לפי שנמשך עליהן השפע ממנו ית' איש מפי איש עד משה רבינו מפי הקב"ה לפי שהוא ית' סמך את ידיו על משה שנא' ושכותי כפי עליך שע"י כן נאצל עליו קרני ההוד ומשה סמך ליהושע על כן היו פני יהושע כפני לבנה ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים דור אחר דור נמשך השפע ההוא זה אחר זה ע"י הסמיכה ולכך דיינים הסמוכים זה אחר זה מפיו ית' אלהים קרינן להו:

דכתיב ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם אע"ג דבפ' הנחנקין יליף לה מרישא דקרא דאיתא התם וקמת בב"ד ועלית מלמד שב"ה גבוה וכו' אל המקום מלמד שהמקום גורם תרוייהו צריכי רישא דקרא איצטריך להמראה לאפוקי מצאן בבית פאגי כדקתני בפ"ק דסנהדרין מצאן בבית פאגי והמרה עליהן יכול שתהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם וסיפא דקרא איצטריך למימר דאין ממיתין אותו אא"כ ב"ד יושבין בלשכת הגזית:

ששת אלפים שנה הוי עלמא וכו' פירש"י ז"ל כמנין ימי השבוע וביום השביעי שבת נראה דהיינו הא דאיתא במדרש ב"ר פי"א למה ברכו ר' דוסתאי אומר שאין לו ק זוג חד בשבא תרי תלתא בשבא ארבעתא חמשתא בשבא ערובתא שבתא לית לה בן זוג תני רשב"י אמרה שבת רבש"ע לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג א"ל כנסת ישראל וכו' לכאורה קשה דמה ענין אחד בשבת לשני בשבת וכן שלישי לרביעי אלא לפי דהנך ששת אלפים כנגד ימי השבוע הן א"כ שני אלפים תהו הן נגד אחד בשבת ושני בשבת ושני אלפים תורה נגד שלישי ורביעי נמצא שע"י האלפים הימים מזווגים:

שני אלפים ימות הבן דוד נראה דהה"ד כי אני ה' בעתה אחישנה הבטיחנו שאם נזכה אז כשיגיע זמנו של בן דוד דהיינו בשני אלפים אחרונים ימהר לשלחו בתחילתן ולא בסופן:

דף ט שני אלפים ימות הבן דוד והא דאיתא באגדת חלק דא"ל אליהו לרב יהודה דאין העולם פחות משמנים וחמשה יובלות וביובל האחרון בן דוד בא דהיינו לאחר ארבעת אלפים ומאתים י"ל דאליהו לאו היינו תנא דבי אליהו וכן משמע בסוף פרק כיצד הרגל דאיתא התם מנה"מ אמר חזקיה שו תנא דבי חזקיה אמר קרא וכו' ובפ"ק דשבועות נמי איתא תנא דבי ר' ישמעאל במים במים ב"פ אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט וכתבו התו' שם תימה דר' ישמעאל תני בי"ג מדות התורה נדרשת והא איכא טפי הך דשני כללות הסמוכות כו' וצ"ל נמי דתנא דבי ר' ישמעאל לאו היינו ר' ישמעאל וקצת קשה אהא דאיתא בפ"ק דשבת תנא דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וכו' ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפיליו וכו' פעם אחת נתארחתי אצלה אמרתי לה בתי בימי נדותיך וכו' מדנקט פ"א נתארחתי וכו' משמע קצת דתנא דבי אליהו היינו אליהו:

שבי אלפים ימות הבן דוד וא"ת א"כ מאי קאמר באגדת חלק מפני מה מים דלמרבה המשרה סתומה בקש הקב"ה לעשות חזקיה בן דוד וסנחריב גוג ומגוג והלא חזקיה בזמן בית ראשון הוה וזמן ביאת הבן דוד לא הוי עד קע"ב שנים לאחר חורבן בית שני דהיינו ד' אלפים מבריאת העולם וי"ל דזכות חזקיה וזכות דורו היה כל כך גדול עד שרצה הקב"ה לעשותו בן דוד לפני זמנו כדאיתא התם שנועץ חזקיה חרב בבית המדרש וכו' בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ וכו' דלא נקבע זמן אלפים שנה אלא לדור בינוני:

אי נימא ממתן תורה עד השתא כו' והא דלא פריך הכי מרישא דקתני שני אלפים תוהו והא תרי אלפי ופרטא דהאי אלפא היא משום דאיכא למימר דלא חשיב אלא כללי דהיינו האלפים ולא חש למיתני פרטי דהיינו ארבע מאות ומ"ח:

ואי טעי ספרא נשייליה לתנא כמה קתני ולעיל נקט נשייליה לתנא כמה חשיב משום דתנא דלעיל חשבון שני שטר חוב וחשבון סדר חכמים וחייהם כולן מזמן החורבן קא חשיב להו אבל האי תנא לא חשיב מידי אלא בשעה ששונה הך ברייתא ונקט בעונותינו שרבו יצאו מהן כך וכך כל אחד נקט ליה לפי זמנו שהוא עומד בו ולהכי נקט תנא בברייתא סתמא יצאו מהן מה שיצאו מהן ולא נקט בהדיא כמה שנים הוו שיצאו מהן בזמנו משמע דכל חד לפי זמנו נקיט ליה וסימנך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ לפי' רש"י ז"ל קשה אמאי נקט האי קרא' ולא מייתי קרא דויהי מקץ שנתים ימים דכתיב ברישא אי נמי קרא דשנתים ימים אחר המבול לכן צ"ל כגירסת רבינו חננאל ז"ל שכתבו התו' וא"ת דלעיל יהיב סימנא ספרא בצירא תנא תוספת שלא יטעה התנא ויפחות מהן ולא יטעה הסופר ויוסיף עליהן והכא דליכא סימנא איכא למיטעי שמא ישכח ויפחות ממנינא חמש שנים ויוסיף עליהן שתי שנים וי"ל דהך קרא ויופיה סימנא הוא דכי זה שנתים הרעב פי' עברו משני הרעב משמע שיעבור מהן שנתים ועוד חמש שנים משמע שיוסיף עליהן עוד חמש שנים:

דף י ספרא דוקנא כתביה כתבו התוס' מכאן יש להכשיר שטר שדלג בו הסופר לבריא' עולם וכו' שהרי בימיה' היו כותבין לשלטון יונים והסופר דלגו וכו' אין דבריהם מובנים דמנא להו שהיו כותבין בימיהם בפירוש לשלטון יונים והא אדרבא מדפריך ממאי דלשלטון יונים מנינן דלמא ליציאת מצרים מנינן משמע שלא היו כותבין בשטרות לשלטון יונים דאי הוו כתבי ליה מאי פריך ולבדוק בשטרות וליחזי אי כתיב בהו לשלטון יוונים או ליציאת מצרים משמע שהיו כותבין בשטרות סתמא למנין כך וכך ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל:

ממאי דלשלטון יונים מנינן דלמא ליציאת מצרים לא מצי פריך מנא לך למיתלי בספרא דוקנא ולאפוקי ממונא מספקא דלמא ספרא דלאו דוקנא כתביה משום דלאו סברא היא למימר מאוחר הוא לפי שאין דרך שימחול שעבודו כדפירש"י ז"ל לכך פריך ממאי דלשלטון יוונים מנינן כו' דלמא ליכא מאן דמני לשלטון יונים דלאו סברא היא כלל לומר דישראל מונין למלכי עכו"ם וניחא טפי למימר דמאוחר הוא אע"ג דלאו סברא הוא ממאי דנימא ולשלטון יונים מנינן דמה להם לישראל למלכי העכו"ם והוא הדין דהוה מצי למיפרך ממאי דלשלטון יונים מנינן דלמא לשום איזה מלך ממלכי ישראל שמלך קודם החורבן ש"פ שנה מנינן כיון דלאו סברא היא כלל למימר דישראל מונין למלכי העכו"ם דאע"ג דישראל משועבדים לשלטון יון הוו באותה שעה מ"מ כ"ז הבית לא בטלה מלכות מישראל אלא דעדיפא פריך דכיון דמיציאת מצרים ועד החורבן אלף וש"פ שנים הוה איכא למימר דשבקיה לאלפא קמא וכו' ועוד דבכמה מקומות אשכחן שמנה הכתוב ליציאת מצרים לכך מסתבר למימר דמיציאת מצרים מנינן. והשתא אתי שפיר הא דקאמר רבינא בסמוך מתני' נמי דיקא וכו' דלכאורה קשה מאי איצטריך לאתויי מתני' ואוקימתא דרב חסדא ולא דייק בפשיטות כדמסיק דכיון דאנן מתשרי מנינן ש"ט דשלטון יונים מנינן דאין לך מלכות מתחלת ש"פ שנים קודם החורבן אלא שלטון יון ואי ס"ד מיציאת מצרים מנינן מניסן בעינן למימני אלא משום דאכתי הוה קשיא דלמא לשום איזה מלך ממלכי ישראל שמלך קודם החורבן ש"פ שנה מנינן כיון דלאו סברא הוא שימנו ישראל למלכי עכו"ם לכך מייתי מתני' ואוקימתא דרב חסדא דלמלכי ישראל מניסן מנינן וכיון דאנן השתא מתשרי מנינן ש"מ דלאו למלכי ישראל מנינן ומ"מ אכתי איכא למימר דליציאת מצרים מנינן דאע"ג דאשכחן מתני' דזימנין ישראל מונין למלכי העכו"ם מ"מ היכא דמספקא לן מסתבר טפי למיתלי המנין בישראל דהיינו ליציאת. מצרים ממאי דנתלה בעכו"ם ועוד כיון דאשכחן בכמה דוכתי שמנה הכתוב ליציאת מצרים לכך איצטריך נמי למימר ואי ס"ד ליציאת מצרים מנינן מניסן בעינן לסימני וכו':

והתניא יום גינוסיא ויום הלידה והא דלא פריך לה ממתני' כבר תירצו התוספות והרמב"ם ז"ל בפ"ק מהלכות עובדי כוכבים כתב יום שמתכנסין בו עובדי כוכבים להעמיד להן מלך ומקריבין ומקלסין לעובדי כוכבים קרי הוא כשאר חגיהם אבל עובדי כוכבים שעושה חג לעצמו ומודה לכוכב שלו ומקלסו ביום שנולד בו ויום תגלחת זקנו או בלוריתו ויום שעלה בו מן הים ושיצא מבית האסורין וכו' אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד וכן יום שימות להן בו מת ויעשוהו חג אותן העושים אסורין בו ביום משמע מדבריו שהוא מפרש מתני' דה"ק ואלו אידיהן של עובדי כוכבים שאסורין לפניהם ג' ימים קלנדא וסטרניא ויום גנוסיא של שלטון והדר קתני אותן אידיהן ש ין אסורין אלא אותו היום בלבד וקחשיב יום הלידה ויום המיתה פי' של כל אדם ויום תגלחת זקנו וכו' ולא גרסי' אבל יום תגלחת וגם הרי"ף והרא"ש ז"ל לא גרסי אבל. ולפי זה אתי שפיר דלא מצי פריך ממתני' דיום גנוסיא אלידת שלטון קאי דאסור שלשה ימים לפניהם ויום הלידה אכל אדם קאי ואינו אסור אלא אותו היום אבל קשה לפירושו דא"כ אמאי לא קא חשיב מתני' נמי יום לידת השלטון ויום לידת בנו דאסורין שלשה ימים לפניהן כי היכי דחשיב להו ברייתא דע"כ הא דקתני ברייתא יום הלידה שלו ויום הלידה של בנו היינו דאסורין שלשה ימים לפניהם קאמר מדקתני להו גבי יום גנוסיא שלו ויום גנוסיא של בנו שהרי לקמן פריך ש"ס ותנא דידן מ"ט לא קחשיב לה להאי כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים יגיד דבר מדברי הזוהר משמע דעוף השמים ובעל כנפים הן הן שדים ומלאכי חבלה שומעין את הדבור אפילו בלחש ומוליכין ומגלין אותו לאחרים וכן משמע קצת מדברי הרמב"ן ז"ל בפ' אחרי מות כל יומא הוה מייתי תרי עבדי וא"ת תרתי למה ליה בחדא הוה סגי וליכא למימר דשני נעריו אתו בעינן דומיא דאברהם דהא בחזירתו לביתו הוה סגי ליה בחדא ועוד אמאי הוה קטיל חדא אבבא דבי רבי ולא קטיל תרוייהו אבבא דביתיה ואי חושש היה שמא יעמדו כנגדו א"כ אבבא דבי רבי נמי אמאי לא הוה חייש להכי ונראה דבכל זימנא הוה שלח ליה אנטונינוס לרבי חד מנייהו תחילה דרך המערה להודיעו שהוא בא אליו כדי שיוציא כל איש מעליו וישב לבדו והשליח ישב שם לפני רבי עד שחזר והלך עם אנטונינוס לביתו ואידך הלך עם אנטונינוס לבדו וכי מטא אבבא דבי רבי קטליה ונראה דהשליח לא הוה ידע מאומה דקטליה וכשחזר שמא לא ראה אותו מת ואפי' ראהו הוה סבר דמזיקין קטלוהו. ואי קשיא אכתי בחדא הוה סגי ליה שישלחנו לפני רבי להודיעו וימתין ין עליו אנטונינוס בביתו עד שילך ויחזור אליו ויוליכנו עמו יש לומר דלאו אורח ארעא שישב השלטון לבדו בלא שום אדם זמן ארוך כל כך עד שילך ויחזור השליח אליו דשלטון צריך שימור ולפני בני ביתו לא הוה מצי למימר ליה שלא ירגישו בו:

מאכיל ליה ומשקי ליה נראה דהיינו הא דכתיב ורב יעבוד צעיר פשטא דקרא משמע דבמלך איירי מדכתיב ברישא ולאום מלאום יאמץ ועליה קאי ורב יעבוד צעיר ולא שכחן בשום מקום שנתקיימה נבואה זו שהיה מלך עשו עבד ליעקב אם לא בהך עובדא וכן משמע דהא רישא דקרא דשני גוים בבטנך נמי נדרש על רבי ואנטונינוס כדאמר בסמוך. ונראה דמהאי טעמא קבל מיניה רב שישמשנו ולא חש לזלזולא דשלטון:

מאכיל ליה ומשקי ליה עשה כן כדי שיזכה ע"י זה לעלמא דאתי לישב נמי במחיצתו של רבי ולשמש לפניו כדאיתא