תורת חיים חלק א קא

ר"י דטעמא משום דכיון דכבר אסרו הראשון ושויה חתיכה דאיסורא אין לו לסמוך על אחר שיתירנו לו:

לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור כתבו התוס' כיון דהן בלא אידיהן קתני הא דשמואל אתי לאשמעי' דיום אליל חשיב יום איד לאסור כשאר יום אידם והא דאשמעי' הכי אליבא דר' ישמעאל דוקא ולא קאמר סתמא דיום אליל אסור כשאר יום אידם אליבא דכ"ע משום דלרבנן יום אליל לא הוי כשאר יום אידם דלקמן תנן בהדיא ואלו אידיהן של עכו"ם קלנדא וסטרניא וכו' ולא קחשיב יום אליל משמע דדוקא הנך דחשיבי להו ומקריבין בהו זבחים לכך ג' ימים לפניהם אסורים אבל יום אליל דלא מקריבין ביה לא אבל לדברי ר' ישמעאל דייק שפיר דכיון דאוסר גם לאחריהן ע"כ ס"ל דטעמא לאו משום הקרבה הוא דלא היו מקריבים אלא ביום אידם ונהי דשלשה ימים לפניהם העכו"ם מחזיר אחריה מ"מ לאחריהם לא שייך טעמא דהקרבה כלל וצ"ל דאית ליה לר' ישמעאל דבכל יום איד אורחיה דעכו"ם הוא להיות שגור בפיו שם עכו"ם שלשה ימים לפני האיד ושלשה ימים לאחר האיד ולאו משום הקרבה הוא א"כ יום אליל נמי לדידיה אסור כשאר יום אידם אע"ג דאין מקריבין בו כיון דאורחיה כך הוא לזכור בעכו"ם ג' ימים לפני האיד וג' ימים לאחריו ועוד נראה דהיינו דנקט ר' ישמעאל סתמא שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור ולא קאמר שלשה לפני אידיהן ושלשה לאחר אידיהן אסור כדנקטי רבנן קמאי ורבנן בתראי אלא ודאי ר' ישמעאל לאו באידיהן דרבנן דוקא קאמר דאידיהן דרבנן היינו קלנדא וסטרניא וכו' ואיהו ביום אליל נמי איירי:

דכתיב ה' אלהים אתה החלות וגו' נראה דלכך יסדו לומר בתחילת סדר שבחו של מקום האל הגדול הגבור והנורא דומיא דמשה דאמר נמי הכי דאת גדלך היינו גדולה ואת ידך החזקה היינו גבורה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך היינו נורא כמ"ש מי כמוך נאדר בקודש נורא תהלות עושה פלא שלפי שאיך כמוהו באלים שיעשה נפלאות כמוהו לכך הוא נורא תהלות ושמא לכך השיב לו הקב"ה רב לך אל תוסף וגו' שלא יוסיף לספר בשבחו עוד דלא לימרו סיימתינהו לכולהי שבחא דמרך כההיא תלמידא דהוה אמר האל הגדול הגבור והנורא החזק והאמיץ והעיזוז וכו' אתר ליה סיימתינהו וכו' דאפי' הגדול הגבור והנורא אי לאו דמשה אמרן וכו':

דף ח שאני משה דרב גובריה נראה דה"ק מידי הוא טעמא דמספרין שבחו של מקום תחילה לפי שהוא משל להדיוט שרוצה לבקש דבר ממלך ב"ו שמסדר שבחו תחילה כדי שיעשה בקשתו וזה לא שייך לפני מלך מלכי המלכים שיאמר אדם בדעתו שהוא ית' ימלא בקשתו לפי שסיפר בשבחו מחילה דומיא דהא דאמרי' המעיין בתפילתו בא לידי כאב לב דהיינו שחושב בלבו שהוא ית' יעשה בקשתו לפי שדקדק בתפילתו ומשה שאני דרב גובריה שפיר הוה מצי לתלות שאלתו במה שסידר שבחו ית' תחילה:

וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה וכו' פירש"י ז"ל משתעבדות לה ליתן המס ולהביא להן כל צרכיהן ודבריו תמוהים חדא דא"כ למאי דדייק רב אשי בסמוך דהא דקתני מתני' ואותו האיש בלבד אתי לאפוקי משעבדיו אמאי אשמעי' תנא דינא דמשועבדין בסיפא גבי הנך דיום תגלחת זקנו ויום שעלה בו מן הים וכו' והא בהנך דקתני רישא קלנדא וסטרניא כו' נמי דינא הכי וא"כ הכי איבעי ליה למיתני בסיפא בד"א הן עצמן אבל משעבדיהן מותרין דהוה קאי אכולה מתני' וגם לישנא דאבל לא אתי שפיר כיון דבהנך דרישא נמי משעבדיהן מותרין מיהו יש ספרים דלא גרסי אבל. ועוד דא"כ מה ענין ברייתא דר' ישמעאל דאמר ישראל שבח"ל עכו"ם בטהרה הן וכו' בהך שמעתא ודוחק לומר משום דקתני הכא עכו ם שעשה משתה לבנו לחוד כיון דבעיקרא דמלתא אין ענין זה לזה. ועוד דאי משתעבדות לה היינו מה שמביאין להן כל צרכיהן א"כ מאי הוה מספקא ליה הא מילתא דפשיטא הוא דכל מה דזבני ממטו להו דכל כרכים ועיירות גדולות אין מסתפקות אלא מן הכפרים ועיירות קטנות הסמוכות להן. ועוד חימה דא"כ אמאי נקט רב מתנא ארם שעשתה קלנדא דוקא ולא נקט נמי שאר אידיהן ואי משום דקלנדא מיתני ברישא מ"מ אמאי לא בעי סתמא ארם שעשתה איד וכל העיירות הסמוכות כו' ורבי יהושע בן לוי נמי אמאי נקט קלנדא אסורה כו' ולא קאמר סתמא אסורה לכל היא כיון דעלה אי ואת"ל דריב"ל מלתא באפיה נפשיה אמר ולאו אדרב מתנא קאי מ"מ הוה יה למימר סתמא אידיהן אסורין לכל. וע"ק דרב חנן בר רבא קאמר לעיל קלנדא שמונה ימים אחר תקופה וכו' מאי קמ"ל בהכי וליכא למימר דאתי לאשמעי' זמן אידיהן של עכו"ם אימת כדי שיזהר אדם שלא ישא ויתן עמהן באותן הימים דא"כ סימנים למה לי דקאמר וסימניך אחור וקדם דאף אם יטעה אדם ויאמר דקלנדא לפני תקופה וסטרניא אחריה מה בכך דבין כך ובין כך לא ישא ויתן עמהן. ועוד דא"כ אמאי לא מפרש נמי זמן שאר אידיהן דנקט מתניתין. וע"ק כיון דסטרניא לפני התקופה וקלנדא אחריה אמאי נקט מתני' קלנדא ברישא שלא כסדרן. ופ"ק בברייתא דמייתי בסמוך דקתני אע"פ שאמרו ארם עשתה קלנדא וכו' מאי אע"פ דקאמר ודוחק לומר דאע"פ אסיפא קאי דקתני וכל עיירות הסמוכות לה וכו' דא"כ הוה ליה למיתני ארם שעשתה קלנדא אף ע"פ שכל עיירות הסמוכות לה וכו'. ע"כ נראה דהכי קמיבעיא ליה ארם שעשתה קלנדא וכל העיירות הסמוכות לה משעבדות לה שגם הן שמחים בו ואוכלין ושותין עמהן ועושין ומשמרין אותו מפני כבוד השלטון אבל הן אין מודין בו אסורות או מותרות מי אמרינן כיון דשמחין עמהן אסורות או דלמא כיון דאין מודין בו מותר ת ולהכי נקט ארם שעשתה קלנדא דוקא לפי שהיתה חשובה בעיניהן יותר משאר כל אידיהן ולכך עיירות המשועבדות לה הוצרכו לשמוח בו ולעשות עמהן מיראת השלטון וגדולי העיר אבל בשאר כל אידיהן שאינן חשובות לא היו עושין עמהן שלא היו מקפידין עליהן ולהכי נקט מתני' קלנדא ברישא אע"ג שהיא לאחר התקופה לפי שהיא חשובה בעיניהן טפי מסטרציא וטעמייהו לפי שעיקר קביעת ימים טובים שקבע אדם הראשון היו אותן שמונה ימים של אחר התקופה מרוב שמחה כשראה שלא ימות אבל אותן שמונה ימים שלפני התקופה לא היו אלא זכר לתעניותיו בעלמא ולכך אינהו נמי שקבעום לשם עכו"ם הוי חשיבא להו אותן שמנה ימים שלאחר התקופה טפי ולהכי יהיב בהו רב חנן בר רבא סימנא דלריב"ל נפקא מינה טובא דקלנדא אסורה לכל היא וסטרניא אינה אסורה אלא היא עצמה אבל משעבדיה מותרות. ואפי' לר' יוחנן איכא למימר דנפקא מינה דקלנדא כיון דחשובה היא בעיניהן יש ליזהר ולהחמיר בה טפי מבסטרניא. והשתא אתי שפיר דאשמעי' מתני' דין משועבדים בסיפא ולא ברישא משום דרישא לאו ביום אידיהן איירי בהדיא אלא בשלשה ימים שלפני אידיהן דקאי אמתני' דלעיל ובשלשה ימים שלפני אידיהן פשיטא דמשועבדין מותרין שאין שמחים עמהן אלא ביום אידם דלפני אידיהן ליכא שמחה אלא שמחזירין אחר בהמה ואינהו אין מחזירין אלא שמחין עמהן אבל סיפא דאיירי ביום איד עצמו יום תגלחת זקנו ויום שעלה בו וכו' לכר אשמעי' דהמשועבדין לאותו איש מותרין אע"ג דשמחין עמו בו ביום ואתי נמי שפיר הא דמייתי הכא ברייתא דר' ישמעאל לאשמעי' דישראל שבחוצה לארץ עושין נמי כמו אותן העיירות המשועבדות לארם דאע"ג דאין העיירות מודין באותו האיד כיון שאוכלין ושותין עמהן קרוב הדבר לומר דהוו להו כאלו פלחו ליה כך ישראל כשאוכלין ושותין עם העכו"ם בהלוליה ושמחין עמו הוו להו כאלו פלחו לעכו"ם ומקריבין עמו אע"ג שאוכלין משלהן וכו' ואין מטמאין עצמן במאכלם. ונראה דהיינו דנקט עובדי עבודת כוכבים בטהרה כיון שאוכלין משלהן. והשתא ניחא הא דקתני אף ע"פ שאמרו ארם עשתה קלנדא לכל עיירות וכו' דבכל הספרים גרסי' לכל וה"ק אע"פ שאמרו דארם עושה קלנדא לכל העיירות הסמוכות ומשעבדות לה שכך היה מנהג ארם לגזור על כל העיירות המשועבדות לה סביבותיה שיעשו קלנדא וישמחו עמה אפ"ה אין אסורה אלא לעובדיה בלבד ולכך לא קתני ארם שעשתה קלנדא אלא עשתה משמע כדפירשתי ונראה דגם בבעיא דרב מתנא גרסי' לכל העיירות בלמ"ד. וכאשר פי' הסוגיא כן משמע בהדיא בתוספתא דעכו"ם דקתני התם עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה עכו"ם אחת עושה ועכו"ם אחת אינה עושה משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה ע שה העושין אסורין שאין עושין מותרין קלנדס אע"פ שהכל עושין אין אסור אלא לפולחין בלבד משמע דדוק' קלנדא לחודא דחשיבא לגבייהו לכך הכל עושין ושמחין בה אע"ג שאין עובדין אותה מדקתני דאין אסור אלא לפילחין. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מעכו"ם אין יום החג אסור אלא לעובדין בו בלבד אבל אותן ששמחים בו ואוכלין ושותין ומשמרין אותו מפני כבוד השלטון ואין מודין בו הרי אלו מותרין:

אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה וכו' עיין בב"י טור א"ח סי' קי"ט שם האריך לפרש מאי איכא בין הא דרב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת לבין הא דרבי חייא בר אשי:

עמד וישב שמונה ימים בתענית נראה שהיה מתענה בהן גם בלילות דאי לאו הכי תיקשי מהא דקתני בפרק עושין פסין אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה משמע שהיה מתענה מיום שנברא עד שנעשה בן מאה ושלשים שנה:

עומד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו ובסמוך נמי קאמר שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו משמע שהיה מתכוין להקריב דוקא שור שהיתה לו קרן אחת במצחו ושהיתה קודמת לפרסותיו ותימה למה זה ומה היתה כוונתו בזה ונראה לפי שאדם הראשון בשעה שחטא כפר ביחודו של עולם דאיתא בב"ר והמה כאדם עברו ברית המה כאדם הראשון מה אדם הראשון הכנסתיו לגן עדן וכו' וקוננתי עליו איכה שנאמר ויאמר לו איכה איכה כתיב אף בניו כו' שנאמר איכה ישבה בדד ואיתא באיכה רבה לא גלו ישראל עד שכפרו ביחודו של עולם ובמילה שניתנה לעשרים דורות ובעשרת הדברות ובחמשת ספרי תורה כמנין איכה ונראה דהא דקאמר וקיננתי עליו איכה רמז לו נמי שכפר ביחודו של עולם ובמילה כו' דאי לאו הכי מאי קינה איכא במלת איכה בלבד ובפרק אחד דיני ממונות איתא אמר רב אדם הראשון מין היה רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה רב נחמן אמר כפר בעיקר היה לומר העלה במחשבתו שהוא ית' איננו עיקר היסוד חלילה אלא העולם קדמון ומן העץ אכל וברא את העולם כמ"ש הנחש וידוע כי קרבנו של אדם תמורת נפשו הוא בא נפש תחת נפש לפיכך אדם הראשון כשחזר בו והודה כל כפירתו ומחשבתו הרעה ובא להקריב קרבן הודאה בחר לו שור שהיתה לו קרן אחת במצחו ושהיתה קודמת לפרסותיו כי בזה תיקן את אשר חטא דנגד מה שכפר ביחודו של עולם הקריב שור שהיה לו קרן אחת במצחו עומד זקוף למעלה רמז לו ית' שהוא יחיד ויושב למעלה ברומו של עולם וכדאיתא בפרק הקומץ אמר רב אשי חזינא לספרי דווקני דבי רב דחטרי ליה לגגא דחי"ת כלומר חי ברומו של עולם ופירש"י ז"ל חטריה לגגא עושין למעלה כעין חוטר פי' מקל כלומר הקב''ה חי שוכן ברומו של עולם ולפי שכפירתו של אדם היתה במחשבתו הבאה מן המוח לכך קאמר שבחר לו בשור שיצא לו קרן אחת באמצע הראש ממצחו מקום משכן המוח אשר המחשבה באה משם לתקן בזה מחשבתו הרעה. והסופרים נהגו לעשות חטריה דחית נמי באמצע כמ"ש בב"י בטור א"ח סי' ל"ו. ונגד מה שחטא והאמין בקדמות יסוד העולם חלילה לכך הקריב שור שהקרן היתה קודמת לפרסותיו כי הפרסות הן הן יסוד השור שעליהן השור עומד רומזות ליסוד עולם וקרן אחת שבמצחו רמז לו ית' שהוא יחיד ויושב ברומו של עולם כדפי' והודה בזה כי יחודו ית' קודם ליסוד עולם כי הוא ראשון וברא את העולם ויסדו וזה רמז מה שהקרן היתה קודמת לפרסותיו:

מאי לאו לאפוקי משעבדיו ש"מ וריב"ל נראה דס"ל דאתי לאפוקי בני משפחתו שאוכלין ושותין עמו מיהו אין משעבדין לו אבל משעבדיו לא דכיון דהן משעבדין לו כאיהו גופיה דמיין:

ושמעיה דאודי אלמא בתר תריסר ירחי שתא נמי עביד עכו"ם דאודי וא"כ בתר י"ב חדש אמאי שרי ניחוש דלמא אודי ומשני שאני רב יצחק דאדם חשוב הוה ושמח ממ מאוד סו' עכ והלכך אודי אבל באיניש דעלמא לא