תולדות יעקב יוסף, יתרו

וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא קריעות ים סוף ומלחמת עמלק. והוא תמוה למה פרט אלו ב' דווקא מכל הנסים ועוד מה יש יחוס לביאתו ע"י ב' דברים אלו דווקא ועוד וכי התורה שנקרא תורת ה' תמימה הוא ספורי דברים מה דהוי הוי. ונ"ל שהוא רמז מוסר לכל אדם ובכל זמן. דנודע שהאדם מורכב מחומר וצורה שהיא הנשמה והגוף. והנה הנשמה תתלהב תמיד לידבק בקונה רק סיבב החומר מפסיק הדביקו' ומתאווה גם לחומריים משגל ואכילה שהיא ג"כ צורך גבוה לברר ניצוצין וכיוצא בזה כי אם לזמנים ידועים יכול לגבור הצורה על החומר לידבק בו ית' בסוד והחיות רצוא ושוב ונק' קטנות וגדלות וכמו ששמעתי ממורי בזה סוד הצימצום שהוא מני' ובי' וסוד ג' רישין ודפח"ח. ולפעמים מחמת עבירת האדם שנעשה מסך מבדיל בינו לבין קונו נוסף על הפסק המחיצה שמצד החומר ונתגבר החומר על הצורה לבקש מותרות יתר על המדה ומשקל שראוי לאדם להתקדש במותר לך כמו שנא' קדושים תהיו כי קדוש אני ודרשו חז"ל קדש עצמך במותר לך ולמנוע מן היתרון שזהו נק' יתרו.

והנה להסיר ב' מונעים הנ"ל הוא א' קריעות ים סוף וב' מלחמת עמלק ויחלוש יהושיע וגו'. והוא דכ' בספר עללות אפרים דף ל"ג ולא יוכל משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן דהיינו ששכן על משה עב וחשכת חומרו שהי' חומרו מסך מבדיל בינו לבין אור שכלו עד ויקרא אל משה שיעשה לו דרך ומסלול לבוא בסוד ה' כמו כן בי"ס קרע להם ים החכמה ועשה להם דרך ומסלול ונפתחו להם צינורת החכמה וכו' עד שנקרעו כל מימות שבעול' כל ז' חכמות וכו' יעו"ש.

והנה ע"י אור החכמה תוכל הנשמה לידבק בקונה אחר שנעשה דרך ומסלול האמור אך כאשר חנו ברפידים שריפו ידים מד"ת אז ויבא עמלק שהוא היצה"ר כמ"ש האלשיך טעם מלחמה מדור דור שהוא היצה"ר שהוא הכרחי מצד הבחירה כמו היצ"ט יעו"ש. ונסתם הדרך ומסלול הנ"ל וכאשר יחלש יהושיע את עמלק חזר ונכנע החומר אל הצורה. ובזה יובן וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא קריעת י"ס ומלחמת עמלק וק"ל.

ועפ"ז נבאר מכות חשך למצרים ולישראל אור. גם להבין מה זה שאמר לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו מהיכי תיתי שיחרוץ ונ"ל כי חשכת חומר הי' מסך מבדיל בינו לבין אור שכלו וזהו גלות מצרים ממש שהיה חשך אפלה שלשת ימים לכל ג' סוגי המין כמ"ש בזוהר וירא ויהי ביום השלישי זה יעקב שהוא ימין ושמאל ואמצע ולא ראו איש את אחיו שמצד מסך חשך ואפלה לא ראו והשגיחו איש את אחיו היפך מה שצריך לראות את אחיו מצד ערבות ולהוכיחו ולכך לא קמו איש מתחתיו לעלות ממדריגה למדריגה כי דרך כסיל ישר בעיניו וחכמים בעיניהם משא"כ לכל אשר בשם ישראל יכונה הי' אור במושבותם גם שלא יוכל לעלות ממדריגה למדריגה והוא יושב במדריגה א' מ"מ אור לו שיודע ורואה נגעי עצמו וחסרונו ומצפה לישועה והוא תועלת גדול לעצמו כנודע היפך מי שאינו מכיר א"ע כמו שצוה חכם א' לבנו שלא ידבק לאדם כי אם מי שמכיר ערך עצמו יעו"ש וזהו ענין רשעי ישראל שמתו בג' ימי אפילה שגם עתה מתים ויורדי למדריגה תחתונה הנק' מיתה מחמת חשך ואפילה הנ"ל שאינו מכיר ערכו מחמת היצה"ר האומר שלום לך משא"כ ישראל שיצאו מגלות הנ"ל לא יחרץ כלב לשונו שכבר ניצל ממנו כמ"ש הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי שהוא עמלק שהי' אז ביטל הקליפות בליל יציאת מצרים שאומרין הלל גמור וכמ"ש בכתבים וק"ל.

ובזה תבין וישמע יתרו ששמע והבין כי הוא בחי' יתרו לבקש יתרון והרגיש חסרונו לכך בא ונכנע למשה בחי' הדעת כי בלא דעת נפש לא טוב משא"כ כשיש לו דעת טובה נפשו וק"ל.

בפסוק וישמע יתרו את כל אשר עשה אלדים למשה וישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. וי"ל מה זה ספורי התורה לאיזה צורך. עוד כפל הדברים ובתחלה אלדי' ואח"כ הוי'. ואגב נבאר פסוק שאח"ז עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלדי' כי בדבר אשר זדו. וי"ל שהעיקר חסר מהספר ותרגום א"ש. ועוד וכי זה וגדולתו שהוא גדול מכל אלדי' וכמו שהקשו בזוהר משפטים בפסוק בכל חכמי ובכל מלכותם מאין כמוך וכו' יעו"ש. הגם דק' א' לבד אפשר לתרץ שאינו חסר מהספר בש"ס דר"ה פ"ק רמי כתיב ולך ה' החסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ומשני בתחלה וכו' ומה שהקשיתי בזה עיין ביארו במ"א והאלשיך פ' שמיני ביאר שזה חסדו ית' לפרוע מדה כ"מ שע"י כן יפשפש וימצא מאשר חטא על הנפש ושב ורפא לו משא"כ בלא"ה הי' אומר מקרי הוא וגם הוא ית' ילך עמו בחמת קרי ?[וכמ"ש הרמב"ם מזה יעו"ש וז"ש ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו יעו"ש.

ובזה יובן עתה ידעתי כי זה גדולתו ית' הוי' מצד הרחמים וז"ש כי גדול ה' מכל אלדי' ר"ל מצד האלדי' שהוא נפרע מהאדם מזה נודע רחמנותו כי גדול ה' שהוא רחמים והיינו בדבר אשר זדו שנפרע מהם בדבר אשר זדו מדה כ"מ א"כ מבואר בפסוק הכל ואינו חסר כלום וק"ל.

אך לבאר גם ק' ב' ל"ל דכ' בעקידה פ' שמיני וכו' כי יש ג' מיני הנהגה טבעיות והשגחיית ומשותפת וכל אחת תשמש לפי הדרגת המקבל כי הנה הטבע נתייחד לכללות ההמון אמנם ההשגחה המוחלטת לשרידים אשר ה' קורא אמנם המשותפת לבינוני' ואשר נמצא במעשיהם צד שיתוף ג"כ וכו' יעו"ש ולי נראה שהוא סוד ב' מיני זווגים שמכוונים בשמע ישראל מבואר בכ' האר"י ז"ל א' זווג חיצונית חיות העולמות שאינו תלוי במעשה התחתוני' והוא גם לכללות ההמון שאינם מכשירים מעשיהם והוא תדיר ב' זווג פנימיות העולמות להוליד נשמות הוא תלוי במעשי התחתונים ואינו תדיר וכו' והוא לשרידים אשר ה' קורא ולפעמי' ימצא משותף והוא סוד ג' ספרים וג' קוין והבן. והנה סוד זווג חיצונית הוא אלדי' ופנימי הוא שם הוי'.

ובזה יובן וישמע יתרו ר"ל שהבין ג' מיני הנהגה שבעולם א' את כל אשר עשה אלדי' למשה ולישראל עמו ר"ל עמו של משה הם ערב רב וכמו שנא' כי שחת עמך וגו' ולהם הנהגה ע"פ הטבע גי' אלדי' ולשרידים אשר ה' קורא הנהגה היא בהשגחה ממנו ית' וז"ש כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. וממילא בין ב' הנהגות אלו יש משותפת ג"כ וא"ש. ועו' לימד דעת העם שילכו בהדרגה תחלה בטבע כי אז הוא בסוד אלדי' שהוא קטנות שצריך לסיגופים והתבודדת ואח"כ למעלה מהטבע בסוד גדלות שהוא הוי' וז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלדי' והבן כי בא הגדלות מכל אלדי' שהוא הקטנות שהי' תחלה וז"ש אשר עשה אלדי' למשה ולישראל עמו הוא השיעבוד ומה שהי' בורח והוא מצד קטנות אלדי' ואח"כ בא גדלות כי הוציא ה' וגו' וכמו שהוא בכלל כך הוא בפרטות אדם א' שרוצה להתקרב לעבודתו ית' הוא ככל חוקת הפסח שפסח תחלה ואח"כ חזר למדריגה בסוד הספירה ע"פי הטבע עד חג השבועו' שבא סוד הגדלות והבן.

ועפ"ז נבאר ש"ס דסוטה חכם לב יקח מצות זה משה שכל ישראל עסקו בביזה וכו' וי"ל הא גם ישראל עשו מצות ה' שנא' דבר נא באזני העם וישאלו וגו' ועו' מאי מצות לשון רבים. ונ"ל דזכרנו דיש ב' מיני זווגים א' תדיר תרין ריעין דלא מתפרשין ומשם נק' משה רעיא מהימנא ומשם הם המצוות מעשיות זיווג ב' שאינו תדיר והוא בסוד הדיבור תורה ותפלה. ובזה יובן כי חכם לב הוא או"א תרין ריעין משם יקח וימשוך מצות זה משה שהי' שרשו משם ומצדו עסקו ישראל בביזה מצות מעשיות וז"ש גם האיש משה גדול מאוד בעיני וגו' והבין ובזה תבין מ"ש שנתעסק בעצמות יוסף כי עור ובשר וגידים ועצמות הוא חיצוניות ונר"ן הוא פנימי' וז"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו וא"ש והבן.

בפסוק עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלדים כי בדבר אשר זדו עליהם. והוא תמוהו מה ענין זה לזה. ונ"ל דכ' האלשיך בפ' שמיני לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שזהו חסד ה' שמענש מדה כ"מ שאז יודע וישוב בתשובה וכו' יעו"ש. וז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלדים ר"ל גם בעת העונש שמכונה למדת הדין הנק' אלדים יש בתוכו חסד גדול המכונה לשם ה' וז"ש כי גדול ה' מכל אלדים היוצא מאלדים והוא כי בדבר אשר זדו לענשו מדה כ"מ ויתנו לב לשוב. ובזה יובן פי' רש"י מה שמועה שמע ובא שראה שהש"י רוצה בתשובת רחוקים והוא בקריעת י"ס נשאר פרעה למען ספר שמו בכל הארץ ובמלחמת עמלק כי יד על כס יה שאין השם שלם עד שיתמו החוטאים א"כ לכך נכנע יתרו ובאמת עשה פעולה גדולה שבא ואמר עתה ידעתי ונכנע שמאל בימין אז נתנה תורה כמ"ש בזוהר וק"ל.

בפסוק הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. והספיקו' רבו א' דכבר האמינו קודם לזה כמ"ש ויאמן העם הגם דהרמב"ם ביאר זה יעו"ש. ועוד מאי לשון וגם וגו'. ולדברינו הנ"ל א"ש דהא ק' איך אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן הא אדרבא עב הענן הוא מסך מבדיל וכנ"ל דהוצרך לעשות דרך ומסלול ולא יוכל משה לבוא אל אהל מועד לפי ששכן עליו הענן. אך דז"א דשם הי' הדיבור למש' לבד הי' אפשר כך משא"כ במתן תורה הוצרך להתגלות גם לכל המוני עם לכך הוצרך לירד בעב הענן שהיא מדריג' המוני עם כדי שישמעו העם כשיהי' בבחינת' כדי שיתחברו עמו והתועלת אח"כ כשיחזור משה למדריגתו עליו' אז כשנתחברו כבר עמו גם הם יעלו עמו ע"י שיאמינו בו לעולם כי האמנה הוא דביקות כנודע וז"ש וגם בך יאמינו לעולם וק"ל.

בפסוק עתה ידעתי כי גדול וגו' כי בדבר אשר זדו. וי"ל למה לא סיים הפסוק בדבר אשר זדו כמו התרגום. וגם למה ע"י בדבר אשר זדו מזה מוכח כי גדול ה' וכו' וגם שנעשה יחוד גדול כמ"ש בזוהר. הביאור כי קו' הפילוסופי' מי שברא אור לא ברא חשך כי לא יתכן שיהי' ית' בעל שינוי רצון מפעולת הטוב לפועל רע. אבל באמת מבואר ליחידי סגולה הוא ית' תכלית הפשיטות והשינוי מצד המקבלים כמבואר בפסוק ואומר חלותי היא שנות ימין עליון וכו' וזה נתברר ליתרו מכללות האומה מצרים וגם מפרט איוב כמ"ש האלשיך בפ' התורה ונתן לך רחמים ורחמיך ובמשלי פי' וכו' ושניהם בקנה א' עולה כי בהתעוררת מעשה התחתונים נתעורר כך למעלה דלכך נק' מדות באות' מדה שמעור' האד' במעשיו אותה מדה נתעור' למעלה להשפיע בו ולכך איוב שיעץ ליקח מישראל כו' אשר להם גם הוא נידן בזה ג"כ בכל אשר לו רק נפשו שמור וכמ"ש בזוהר שמות. במצרים בדבר אשר זדו נתעורר אותה מדה עליהם וא"כ השינוי הוא מצד המקבלים וז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' מצד אחדותו שאין בו שינוי רצון וזה נודע מכל אלדים מכל מיני מדת הדין שכל אחד נידון באותו מדה שמעורר כי בדבר אשר זדו וגו' אבל למעלה אין שינוי רק הכל אחדות גמור והבן.

כתב הרמב"ם בפ"א מה' יסודי התורה והיא מצוה אנכי י"י אלהיך שכתב וזה לשונו

יסוד ה יסודות ו עמוד ה חכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא לנמצא וכו' עד וידיעת דבר זה הוא מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלדיך וכו' יעו"ש. ובפרק ב' שם וז"ל האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנא' ואהבת את ה' אלדיך ונאמר את ה' אלדיך תירא. והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים וכו' יעו"ש. וכ' המפרש להרמב"ם וז"ל ולא ניתנו כל המצות אלא כדי שנגיע בהם לזו המדריגה שנא' ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה' עכ"ל. לכך אמרתי לבאר מצוה זו אנכי ה' אלדיך. גם מצוה השייך לה את ה' אלדיך תירא וכל הנזכר בפסוק זה.

וכדי לבאר מצוה זו ראשונה צריך לעורר בזה מה שכ' הרמב"ם בספר י"ד שרשים וז"ל מצוה א הוא אשר צונו בהאמנות אלדות שנאמין שיש עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו אנכי ה' אלדיך ובסוף מכות אמרו תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה ר"ל מנין תורה והקשו על זה ואמרו תורה גי' תרי"א והשיבו אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו. הנה נתבאר לך שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצות עכ"ל. והרמב"ן השיגו בזה וז"ל ראיתי לבה"ג שלא מנה אותה מצוה מכלל תרי"ג מצות והנראה מדעתו שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו ית' שגזר עלינו או מנענו שלא נעשה אבל האמונה במציאתו ית' הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן וכו' יעו"ש שהאריך. וכדי להבין טעם פלוגתתן נציע לפניך דברי הש"ס הנ"ל דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני שס"ה לאוין כמנין ימות החמה רמ"ח עשה כנגד איבריו של אדם א"ר המנונא מאי קראה תורה צוה לנו משה וכו' בא דוד והעמידן על י"א מי יגור באהליך וכו' בא מיכה והעמידן על ג' וכו' עד בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחי' ע"כ. והקו' מפורסמת בזה וכי באו לבטל המצות והרב הרמ"ה ז"ל כתב שם לפי דרכו יעו"ש ומהרש"א האריך בזה ג"כ שם. ונ"ל ביאר ק' זו אחר שתבין במה פליגי הרמב"ם והרמב"ן ובה"ג הנ"ל אם אנכי הוא במנין המצות הנ"ל או לאו כי לכאורה משמעות הש"ס כדברי הרמב"ם כי אנכי ולא יהיה לך ב' מצות אלו השלימו למנין תורה שצוה לנו משה ונעשה תרי"ג משא"כ להרמב"ן ובה"ג דס"ל לא יהי' לך וגו' יש בו ב' מצות א"כ למה הזכיר הש"ס הנ"ל אנכי כלל במ"ש אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו. ונראה דהרמב"ם והרמב"ן פליגי בפלוגתא דתנאי בסנה' דף קי"א לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק אמר ר"ל אפילו משייר חק א' נידון בגיהגם ור"י אמר אפילו לא עשה אלא חק א' ניצול מגיהנם. ובודאי ק' איך מרחקי פלוגתתן כרחוק מזרח ממערב דמה ס"ל אפילו משייר רק מצוה א' מתרי"ג מצות נידון בגיהנם ומר ס"ל אפילו לא קיים אלא מצוה אחת ניצול מגיהנם.

ונראה לי כי טעם פלוגתתן יהיה בזה אם אנכי ה' אלהיך ממנין תרי"ג מצות או לאו. דאיכא למימר ב' טעמים מה שאמר הקב"ה רק אנכי ולא יהיה לך ותו לא מידי טעם א' י"ל כמ"ש הרמב"ם במשנה דסוף מכו' אר"ח בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמ' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וכ' וז"ל כשיקיים האד' מצוה מתרי"ג מצות כראוי והגון ולא שיתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים רק שיעשה מאהבה הנה זכה בה לחיי עה"ב. וז"ש ר"ח כי המצו' בהיותם הרבה א"א שלא יעשה אדם בחייו אחד מהן על מתכונתה ושלמותה ובזה זוכה לחיי ע"הב ולכאורה ק' מנ"ל להרמב"ם זה דהא תרי"ג מצות נצטו' כל א' מישראל לקיימן ומנ"ל דסגי באחד.

ונראה לי דיצא להרמב"ם זה מדמצינו שלא א' רק מצות עשה א' במפורש אנכי ה' אלהיך והיינו לכוונה זו דגם בקיים מצוה אחד כראוי סגיא ובאמת יש סברה ברורה לזה עפ"י החקירה שכ' הראשוני' בראוי לידע סוד אחדותו ית' כי בכל מקום שאני תופס ואוחז בקצה וחלק מחלק האחדות הרי אני תופס כולו. וכן שמעתי ממורי והבן. והנה מאחר שהתורה והמצות נאצלו מעצמותו ית' שהוא אחדות האמיתי א"כ כשמקיים מצוה א' על מכונה ובאהבה שהוא הדביקו' בו ותפס במצוה זו חלק האחדות א"כ כולו בידו כאלו קיים כל המצות שהם כללות אחדותו פרצוף שלם כביכול וכ"כ בזוהר נשא דף קך"ד דמקיים מצוה א' על מתכונתו סגי וכיון הרמב"ם לדעת חכמי האמ' ברוח קדשו גם שלא ראה חכמה זו כשכ' ספרו הנ"ל כנודע אך דכל זה א"ש לשיטת הרמב"ם דס"ל אנכי הוא מתרי"ג מצות אז י"ל כנ"ל שהי' לכוונה זו להודיענו אהבתו כי בא' מתרי"ג ג"כ זוכה לחיי עה"ב וכמאמר ר"ח ה' חפץ למען צדקו וכהרמב"ם משא"כ להרב בעל הלכו' גדו' דלא נכנס זה במנין המצות כלל הדרינן אסברא קמייתא כי תרי"ג מצות נצטוו וצריך לקיים כולן בכלל ומהיכי תיתי לומר דסגי במצוה א' אחר דאין לנו רמז מזה ובזה פליגי ר"י ור"ל דר"י ס"ל דסגי בא' כי אנכי במנין ור"ל ס"ל דאינו במנין וכו'.

איברא דיש עוד טעם לומר למה פתח באנכי ובזה יבואר ק' הנ"ל איך בא חבקוק והעמידן על אחת דכ' מוהרש"א שם כי ריבוי תרי"ג מצות הוא מצד המקבל אבל מצד הנותן שהו' הש"י אינם רק כמצוה א' וז"ש במד' כי כולם בדיבור א' נאמרו מה שאי אפשר לב"ו וכו' כי הוא אחד ומצותיו א' ולהורות זה אמ' אנכי שהיא אמונת היחיד והפוכם שהוא לא יהי' לך אלדים אחרים על פני שלא לשתף ש"ש וכו' וכמ"ש רבינו כי כל מצות התורה נכללו בי' הדברות וכו'. ושוב כלל הכל במצו' אמונה שהוא שורש ומקור לכל שהוא אנכי וכו' עד אר"ח מנין שהקב"ה לבן של ישראל שנא' צור לבבי הכוונה כמו הלב חיות כל האיברים כך מצות האמונה מקור ושורש לכל רמ"ח מ"ע והיא מצו' עשה אנכי וגו' יעו"ש. ומעתה לפי' זה י"ל דל"פ ר"י ור"ל בוודאי במקיים שורש האמונה שהיא מצוה א' סגי לכ"ע בין לר"י בין לר"ל דגם ר"ל מודה דהוא כולל כל רמ"ח מצות רק ר"ל ס"ל דלא נכלל זה במצות דהוא השורש בכולם וממנו יוצאין המצו' וכאשר פסק בה"ג דאין אנכי ממנין המצות וא"כ לא איירי ר"ל בזה לכך ס"ל דצריך לקיים כולם משא"כ ר"י ס"ל שנכנס במנין תרי"ג מצות וזוכה ע"י מצות אמונה לבד לחיי ע"הב שהוא לב של כל המצות וכך ס"ל להרמב"ם דנכנס במנין תרי"ג. ומעתה לא מוכח סברת הרמב"ם דמקיים א' מתרי"ג מצות סגי דלמא לא וכ"ת הא הקב"ה ג"כ לא אמר רק מצוה א'. ז"א דשאני מצוה זו שבו כלול הכל כי אנכי הוא אמונת יחודו שבו נכלל הכל ונק' לב כנ"ל. משא"כ באחת משאר מצות לא מוכח דסגי במצוה א' וכל זה לטעם ב' שזכרתי. משא"כ לטעם א' דאמ' הקב"ה אנכי למצות עשה בעלמא שפיר מוכח במקיים מצוה א' סגי אמנם כשתדקדק לשון הרמב"ם במה שכ' שיעשה מאהבה וכו' אז תראה בעין עיונך כי אמונה היא האהבה שהוא שורש הכל ומעתה לא נפלאת ממך להבין איך יש מקום לדבק את נפשו בשרשו ע"י אמונה ואז במצוה א' שיש בו אמונה ואהבה זוכה ע"י לחיי עה"ב.

וכדי לבאר לך הענין נראה לבאר מצוה את ה' אלדיך תירא. מצוה ואותו תעבוד [ זו תפלה] מצוה ובו תדבק [ הדבק בת"ח ]. מצוה ובשמו תשבע הנה אלו ד' מצות שזכרן בהמשך זה אחר זה בפסוק א' ולכאורה ק' מה ענין זה לזה אבל אחר הביאור תבין כי אלו ד' מצות הם כללות כל תרי"ג מצות והם רמוזין בד' אותיות השם המיוחד ושרשו א' ושפיר יבואר ש"ס הנ"ל בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יחי' וגם אינו סותר לאלו הקודמין בא דוד והעמידן על י"א בא מיכה והעמידו על ג' וכו' יעו"ש. וכדי לבאר אלו ד' מצות נראה לעורר הספיקות שבזה. והוא כי הרב בעל הלכות גדולות מנה יראת חכמים למצות עשה כך דרשו הש"ס את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח. אבל הרמב"ם בספרו י"ד שרשים שרש ב' כת' וז"ל ובשורש זה נשתבשו בו זולתינו ולכן מנה יראת חכמים למצות ע"ה והוא מאמר ר"ע את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח חשב כי הנלמד מי"ג מדות הוא מן הכלל הנז' ואם הענין כן למה לא מנה כבוד אשת האב דנלמד ג"כ מן כבד את אביך למצוה בפני עצמו וכן בעל האם וכו' עכ"ל והרמב"ן החזיק סברת בה"ג והגאון מו' יצחק דוליאו"ן החזיק סברת הרמב"ם יעו"ש.

ובמצות תפלה שכ' הרמב"ם שהוא מ"ע דאורייתא השיגו הרמב"ן דמפורש בש"ס בפ"ג דברכות לענין בעל קרי דקורא ק"ש שהוא דאורייתא ואינו מתפלל דתפלה דרבנן וכן בסוכה וכו' ומה שאמרו בספרי ולעבדו זו תפלה וגם דרשו ואותו תעבודו עבדו בתורתו עבדו במקדשו וכו' אסמכתא בעלמא היא. או במקדשו היא עבודת הקרבנות וכו' ואם יהי' בתפלה עיקר מן התורה נאמר שהוא מצוה לעת הצרה ר"ל וכמ"ש וכי תבואו מלחמה וגו' שנאמין שהוא ית' שומע ומציל עכ"ל. והרב בעל כסף משנה ומגד' עוז בס' אהבה הל' תפל' פ"א הרגישו בזה ואמרו משמעות הש"ס דתפלה דרבנן וכמ"ש תפלות כנגד תמידין תקנום היינו שאין זמנו מן התורה קבוע רק רבנן תקנום אבל שורש התפלה שיתפלל עכ"פ בכל יום באיזה נוסח שירצה דאורייתא הוא יעו"ש.

ובמצוה בשמו תשבע כ' הרמב"ם בהל' שבועות פי"א שהיא מצות עשה וז"ל כמו שהשבועה שאין צורך אלי' מזהיר ממנה והיא מצות ל"ת כן השבועה בעת הצורך מצוה בה שנא' ובשמו תשבע שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא וכו' עכ"ל. והראב"ד השיגו וכו' וז"ל א"א אינה מן המנין אלא בא להזהיר שלא ישבע באל אחר וכו'. וכן הרמב"ן השיגו בשרשם הנ"ל שאינו ממנין המצות רק להזהיר על השיתוף וכמ"ש הרמב"ם עצמו שם הנשבע במשה רבינו שהש"י שלחו אבל המאמין בו שהוא אמיתית עצם הרי זה שיתף וכו'. גם הרב המזרחי השיגו בזה בפ' ואתחנן יעו"ש.

וכדי לבאר כל א' מן ד' מצות הנ"ל כ"א בפני עצמו ואח"כ יחוברו יחד ד' הנ"ל. ואען ואומר דפלוגתא זו דפליגי הרב בעל הלכות והרמב"ם אי נמנה יראת חכמים למצוה בפני עצמו זה נמשך אחר הפלוגתא דפליגי באנכי י"י הנ"ל ותחלה נדקדק בפסוק ל"ל תואר ב' שמות יחד ה' אלדיך. ב' דהל"ל את ה' אלדיך ירא כמ"ש את האלדים ירא. ומאי לשון תירא. ג' באיזה סברא פליגי בה"ג והרמב"ם וי"ל דק' חדא יבואר באידך ע"י ק' ג' והוא דמצינו להרמב"ם אפי' דבר שהוא דאורייתא רק שאינו מפורש מפי הקב"ה רק למשה בסיני נאמרה בג"ש או הלכה אינו נכנס במנין תרי"ג מצות דכ' האשה נקנית בג' דרכים בכסף ושטר וביאה וכו' שטר וביאה מדאורייתא וכסף מדברי סופרים. והקשו עליו רבים וכן שלימים הא בש"ס משמע דהוא דאורייתא דפריך בכסף מנ"ל ומשני גמר קיח' קיחה. וכן כתבו החכמים שבדורו להרמב"ם עצמו מנא לי' זאת הא כולהו ילפינין להו מן התורה. והשיב להם כבר בארתי בספרי י"ד שרשים שאפי' דבר שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן לי' ואין שום דבר שהוא מהתור' רק מה שהוא מפורש בתורה וכו' יעו"ש ולכך ס"ל דלא נכנס במנין רק המופרש בתורה והרמב"ן השיגו שם וכו'.

והנה יש להבין הא כל תרי"ג מצות משה אמרן כמו שדרשו חז"ל רק שנים אמ' הקב"ה במפורש וסך תרי"א מצות אמרן משה כמ"ש תורה צוה לנו משה וא"ל ה"ה כשנאמרו למשה בסיני מפי הקב"ה גם שלא נזכר במפורש בתורה רק בגז"ש או הלכה מפי הגבורה מ"ט לא יכנס במנין המצות ושיקרא דאורייתא.

ונראה לי דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דמצוה א' שאמר הקב"ה אנכי ה' אלדיך בו הי' כלולין אפי' בדיבור א' כל המצות מה שאי אפשר לאזן לשמוע ואתי משה רבינו ופירשן בפרטו' כל דיבור בפני עצמו לישראל וכתבם בתורה כל א' על מקומו משא"כ בה"ג אזיל לשיטתי' כי אנכי אינו במנין המצות רק לא יהי' לך אלדים אחרים על פני הם ב' מצות ואינו ענין לכלול המצות עשה במצות ל"ת רק משה אמרן מפי הגבורה ולכך ה"ה כל מצות שנאמרו למשה מפי הגבורה בג"ש או מי"ג מדות ג"כ נכנס במנין וגם מה שדרשו חכמים אח"כ בי"ג מדות כמו ר"ע שדרש את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח ג"כ נכנס במנין תרי"ג.

כך נ"ל ע"פ פשט אבל אי דייקת צחות לשון בה"ג תראה דגם הרב בעל הלכות נתכוין למ"ש הרמב"ם במצוה זו ושוב לק"מ מן כבד את אביך שהקשה עליו הרמב"ם והוא דזכרנו לעיל מאמר של ר' שמלאי תרי"א מצות צוה לנו משה וב' מצות נאמרה מפי הגבורה והם א' מצות עשה הרומז בשם הוי' ו ב' מצות ל"ת הרמוז בשם אלדים כאשר נבאר טעמן אח"כ וז"ש אנכי ה' אלדיך כי אחת דבר אלדי' שתים זו שמעתי כי אלדי' קאי על ל"ת שאמר אח"כ לא יהי' לך אלדי' אחרים על פני.

והנה אותיות תירא הוא אותיות תריא וגם אותיות יראת ובזה יובן שא' את ה' אלדיך תירא שהוא יראת חכמים שכ' בה"ג ור"ל כי בא להודיעני כי רק שתי מצות שמענו מפי הגבורה והוא נרמז בתואר ה' אלדיך כנ"ל אבל סך מצות גי' ירא"ת הוא מדרש חכמים וז"ש שרימז בעל ה"ג יראת חכמים על כלל המצות והרמב"ם סבר כנ"ל והשיג עליו וז"א ובאמת נמשך ג"כ ממילא לירא מת"ח אחר שהם עיקר התורה והמצות והבן ומאמר הש"ס ג"כ יש לפרש במ"ש לרבות ת"ח כי שורש ל' הוא ג' במ"ק כנודע וא"כ הוא ג"כ תרי"א שנמסר לת"ח לדרוש ולכך מהם יש לירא וק"ל.

איברא נראה דגם הרמב"ם לא פליג על בה"ג בגוף המצוה ולומר שאין זה מצוה יראת חכמים ח"ו מלומר זה רק ס"ל שאין צורך לייחד על זה מצוה בפני עצמו רק הוא נכלל בכלל יראת הש"י ויוצא לן מזה דבר חדש. והיא דקשיא לן במה שאמרו חז"ל ובו ובו תדבק הדבק בת"ח. דלכאורה הוציאו הדבר מפשוטו דהמצוה שידבק בו י"ת דוקא ורז"ל אמרו הדבק בת"ח ועוד לר"ע ואינך דדרשו את ה' אלדיך לרבות ת"ח ומ"ט לא דרשו הכי ואהבת את ה' אלדיך לרבות ת"ח.

הגם דראיתי בשל"ה בשער האותיות דרש כך ג"כ יעו"ש. אבל ק' על הש"ס דלא דרשי כך ונ"ל דק' חדא יבואר באידך ואתי הרמב"ם ללמדינו שאין לך דבר בעולם נפרד ממנו י"ת הן אהבתו ויראתו וכיוצא בזה. והוא דקבלתי מפי חכמים וסופרים דבר גדול נמצא בעולם והוא ענין יראה ואהבה שנמצא בכל העולמות אציל' בריאה יצירה עשי' ובכל המדריגות שבעולם נמצא דבר זה והוא נתחיל מפחותים שבנבראים כי העכבור יש לה יראה מהחתול והחתול יש לה יראה מהכלב וכן הגדי מן הזאב והזאב מן הארי ושאר הדורס' שבחיות וכן בעופ' וכן בבני אדם אימת חלש מהגבור ומוראה של מלכות על כל הנבראים שבבני אדם עד למעלה למעלה שהוא שורש כל היראה דאמרי' מה ה' אלדיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלדיך. ופריך בש"ס וכי יראה מלתא זוטרתי היא הא אמרינן אין להקב"ה בעולם וכו' שנאמר יראת ה' ומשני אין לגבי משה ורבו המפרשי' בזה להקשות הא זה נאמר לישראל ואינו זוטרתי.

ונראה דמה שאמ' כי אם ליראה את ה' אלדיך אינו משום דיראה מלתא זוטרתי רק לפי שיש הרבה מיני יראה וראוי לאדם המשכיל שיבחור ביראה א' במעט ולא במרובה וכמ"ש בח"ה כי עבודת החנוף הוא הרבה משא"כ החכם אינו עובד אלא א' וה"נ כך כי כבר הזהיר הכתוב אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וכתבתי שם כי יש ג' מדריגות במין בני אדם וכו' ונזכיר כאן הבינוני כי אדם הוא עולם קטן וכאשר כתבתי במשנה דע מה למעלה ממך ר"ל כי נודע מהענין שלמטה מה שיש למעלה והוא ממך כי לפעמי' נופל על האדם איזה יראה מהשררה או מבני אדם הרעים ולסטים יראה להדביק נפשו בשורש היראה שהוא ליראה מפניו ית' בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין וזה היראה שנפל עליו הוא כדי לעוררו שיש לו ליראה מהעונות שבידו כי פחדו בציון חטאים ויתן לב לשוב וליראה מיראתו ית' ואז מקשר כל מדריגות היראה ממנו עד למעלה בשורשן ואז שום מורא ויראה לא יעלה על ראשו כי נמתקו בשרשן.

וז"ש מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלדיך שאז נתבטל ממך כל מיני יראת שבעולם שהם הרבה אחר שנקשרת ביראה יחידית של יחידו של עולם משא"כ הכסיל שאינו ביראתו ית' אין מספר וקץ למיני יראתו ופחדו המרובים וז"ש מה ה' שואל ממך כי אם לבחינת יראה א' שהוא ה' אלדיך ולא שיהי' לך הרבה מיני יראה וזה כוונת המצוה ג"כ את ה' אלדיך תירא ור"ל דודאי יש הרבה מיני יראה בכל הנבראים שנבראו ע"י ך"ב אותיות התורה וז"ש את רק עצה היעוצה לך שתקשר כל היראות בשרשן לירא את ה' אלדיך וממילא יראת חכמים בכלל דכבר נאמר כי מכבדי אכבד וכו' וק"ל.

וכמו שיש מדריגות היראה בכל העולמות ובכל הנבראים כנ"ז כך יש מדריגות האהבה בכל העולמות ובכל הנבראים כי יש אוהב לאכול ולשתות או אהבת המשגל וכיוצא בזה הרבה ושורש כולם אהבת הבורא ית'.

והנה כל אדם מדבק א"ע אל הבחינה אשר אהבתו תקועה בלבו וכמאמר החכם אם תרצה לידע מהותו של איזה איש תראה עם מי הוא מדבק א"ע ומתחבר לו וכמאמר רז"ל הדבק לשחוור וישתחוו לך וכו'. ולכך יראה האדם כשנופל עליו איזה שמחה ידבק בשמחתו ית' ולדבק בו שהוא שורש הכל. וכאשר קבלתי ממורי שאם יראה מחשבת זרות אם מענין הרהורי תאות המשגל ידבק בשרשו שהוא חסד וכיוצא בזה וכבוד ה' הסתר דבר ודפח"ח.

ומעתה מה שדרשו חז"ל על ובו תדבק הדבק בת"ח כי זה נמשך מזה כי הדבוק בו ית' ממילא הוא דבוק בת"ח הדבקים בו י"ת וחוש הראות מעיד על זה והוא נסיון וידע בעצמו אם הוא דבוק בו ית'.

ומעתה שפיר הוכיח הרמב"ם כמו בענין אהבת ת"ח לא נזכר מצוה מיוחדת כי הוא נכלל באהבתו ית' כך בענין היראה א"צ מצוה מיוחדת ליראת חכמים כי הוא בכלל יראת ה' וכנ"ל כך יצא לן מדברי הרמב"ם כלל גדול לעבוד' ה' ביראתו ואהבתו לחכמי' דוקא. והרב בה"ג גם כי כתבנו לעיל כי רימז בצחות לשון יראת חכמים על תרי"א מצות שנדרש מפי חכמים וכנ"ל מ"מ יוצ' לן לשיטתי' ג"כ דבר נאות והוא מדכתיב לשון תירא

הגם שהוא ממש אותיות תי"רא ירא"ת תרי"א כנ"ל וא"כ בא ללמד על כלל המצות הרמוזים כאן שיעשה ביראה כמו שהזהיר בזוהר כמה פעמים דחילו ורחימו מ"מ נלמד עוד ענין מיוחד ליראת חכמים ואהבת חכמים כמ"ש ובו תדבק הדבק בת"ח למצוא דרך לאנשי המוני' איך ידבק בו ית' ואיך ליראה מפניו ומצא הרב בה"ג דבר ממוצע והוא הת"ח אשר ע"י יכול לבוא לידי מדריגות הנ"ל וזולתו א"א כי אם לבני עליה. וא"כ גם שדברי הרמב"ם אמת שהדבוק בו ית' ממילא דבוק בת"ח אבל איך יבוא לידבק בו י"ת לא נודע מדרגתו וגילה הבעל הלכות דרך הדרגה לזה.

ומעתה מא"ח ומא"ח ול"פ ודברי שניהם דברי א"ח וצריך לשניהם המשכיל שרוצה לידע דרך ישכון אור. ולבאר זה הוא ע"פ מה שכתבנו במשנה והיה כאשר ירים משה ידו.

ותחלה נבאר מכילתא ויראו העם את ה' לשעבר לא היו יראים וכו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו אם במשה האמינו ק"ו בה' ומה ת"ל במשה ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם ע"כ וכבר הקשו המפרשים בזה דהתחיל להקשות אם במשה וכו' וא"כ הקושיא ל"ל בה' ומסיים מה ת"ל במשה ועוד דמשני כל המאמין ברועה ישראל וכו' דצריך הבנה בענין האמנה זו ברועה ישראל איזה תועלת יוצא מזה לעבודת הש"י שיהי' נחשב כאלו מאמין בו ית' שהאמנה בו ית' הוא הדביקו' והוא תכלית השלימות וכמ"ש המפרש להרמב"ם שלא ניתנו כל המצות אלא כדי שיגיע בהם לזו המדריגה ובחר' בחיי' למען תחי' לאהבה את ה' וכו' עכ"ל והאמנה היא סבה לבטחון שיבטח בהש"י בכל מאורעותיו ויאהב להש"י לעבדו כאשר נזכר עוד מזה משא"כ האמנה ברועה ישראל וגם יאהב אותו איזה תועלת נמשך מזה. ועו' לשון תואר זה דאמר רועה ישראל ולא אמר ראשי ישראל וכיוצא בזה.

ונראה לי דהא יש לתמוהו אמכילתא הנ"ל דפריך בפשיטות אם במשה האמינו ק"ו בה' הא ודאי טובא קמ"ל דהא כ' הרמב"ם בשרשי' מצוה ז' וז"ל ועל זה הצד תשבע אומתינו בשם משה רבינו מה נכבד שמו כאלו הנשבע נשבע באדון משה או במי ששלחו וכשלא יכוין הנשבע בזה רק שיש לו אמתת עצם עד שישבע בו כבר עבר על השיתוף וכו' עכ"ל.

וא"כ אלו נאמר כאן ויאמינו במשה הי' מקום לטעות ולומר כי ח"ו האמינו במשה שהוא אמיתת העצם בכל פעולת הנסים שפעל עמהם הן ביציאת מצרים וקריעת י"ס ולא בשליחות הש"י עשה כל זה דהוי שיתו' לכך הוצרך לומר שהאמינו בה' ובמשה עבדו דייק' שעשה זה בשליחות הש"י מצד שהיא עבדו הנאמן והי' עיקר האמנתם בה' שהוא פעל ועשה עמהם כל הנסים ומשה אינו רק עבדו ר"ל שלוחו בדבר זה לפעול על ידו אלו הנסים

וצ"ל דכוונת המכילתא הי' באמת על כוונה זו להקשו' ממ"נ מדכתיב במשה שהאמינו בו מכ"ש שהאמינו בה'. וכ"ת כקושיין הנ"ל דאיצטרך לאשמיענן שלא טעו ישראל בשיתוף ח"ו לומר שהוא אמיתת עצם פעולת הנסים האלו רק האמינו אמונה שלימה בו י"ת אשר הוא פעל כל זאת ע"י משה שלוחו א"כ קשה מאחר שהאמנה זו שהאמינו במשה היא עצם האמונה בו י"ת ולא נתחדש בזה שהאמינו במשה שום דבר זולת אמונתן בו י"ת. השתא מצא המקשן מקום להקש' א"כ ל"ל כלל במשה כי מה בא ללמדינו בזה שהאמינו במש' שהיא טפל אל העיקר שהאמינו בה' וז"ש ומה ת"ל במשה.

ומשני דבא ללמדינו ענין חדש שכל המאמין ברועה ישראל וכו'. והא דזכרתי בביאור מתני' והי' כאשר ירים משה ידו וכו'. והוא מיוסד על שורש מה שאחז"ל זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו' כי צריך המנהיג הציבור לש"ש להיישיר את העם בגשמי וברוחני לא בעובדא ובמלולא בלבד לומר תוכחה ומוסר רק גם במחשבה שיקשר א"ע בו ית' עם בני דורו ולהעלותן ולדבקן בו ית' ובתנאי שגם הם ידבקו א"ע אל ראשי הדור ואז יוכלו ראשי הדור לאחוז בידן ולהעלותן וכו'. א"כ שפיר מבואר שכל המאמין ברועה ישראל והאמנה זו שיאהב אותו ולדבק' בו וכמ"ש בר"ח ש' אהבה פ"יב יעו"ש מענין האמנה ובטחון ואהבה הכל מקושר זה בזה יעו"ש.

וז"ש כל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין בו ית' כי יהי' זה הדרגה וממוצע לזה וז"ש ויאמינו בה' והיינו ע"י שהאמינו במשה שנתדבקו בו ומשם עלו שהאמינו ונתדבקו בו ית' וק"ל. וז"ש בתואר רועה כמו הרועה שמשגיח רק בצאן לרעותן במרעה טוב ושמן ולא לרעות את עצמן שישתרר עליהם ויהיה לראש עליהם רק שיהיה לש"ש לתועלת ישראל אז האמנה בהם לתועלת גדול וא"ש.

ומעתה מה שאמרו חז"ל על מצוה ובו תדבק הדבק בת"ח אינו מוציאו מהפשוט וכי ע"י שידבק א"ע לת"ח הדביקים בו ית' ע"י תורתו ועבודתו אז ע"י דביקותו בו יכול להגיע למדריגת דביקות בו ית' וכאמור וכן בענין היראה א"א לקשר כל המדריגות של כל מיני יראה בשרשן כי אם ע"י יראת הת"ח וזה כיון הרב בה"ג והבן.

וגם מבואר כי ביראה מרומז כל מיני יראה בתיבת את כי מדריגה הכולל כל מיני יראה נק' את כנודע משא"כ אהבה הוא אחד אינו ריבוי כלל רק אחדות לכך נלמד שפיר מן ובו תדבק ודוק.

ובזה מבואר מ"ש הרמב"ם בעושה מצוה א' מאהבה וכו' כי האהבה נמשך ע"י אמונה והוא הדביקות בו ית' א"כ הוא דבוק אל שורש האמונה וכאלו קיים כל תרי"ג מצות וכנ"ל וכן מפורש בילקוט פ' בשלח ומנין שכל המקבל עליו מצוה א' באמונה כדאי שתשרה עליו רוח הקודש שכן אבותינו בשכר אמונה זכו ואמרו שירה דברי ר' נחמיה יעו"ש. והיינו מטעם שזכרנו כי אחר שדבוק בחלק א' מהאחדות כולו בידו ושפיר כיון הרמ"בם הנ"ל וזה שסיים בא והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה כי ע"י אמונה דבוק בחיים שהוא מצוה ראשונה הכולל הכל וזוכה לחיי עה"ב וק"ל.

ויוצא לן מוסר השכל לדור ודור ודורשיו שאם יסכימו ויתנו מקום לראשי הדור הבוחרים בבדידות לדבק א"ע בו י"ת בתורה ובתפלה ושיהי' פנוי מצרכי ציבור שיפקחו הן בעסק צורכי העיר בבדידתו אזי טוב לו ולהן שיוכלו הן ג"כ לידבק ע"י בו ית' וכאשר זכרנו לעיל. משא"כ אם לא יתנו הפג רוחו ומטילין עליו צרכי ציבור וודאי אלו מריעין לו ולעצמן.

ונ"ל שזה כוונת יהושיע שאמר למרע"ה על אלדד ומידד שזכו לנבואה ע"י בדידתם שנדבקו בו ית' וכמו שנאמר וישארו ב' אנשים במחנה ולא יצאו האוהלה ותניא בפ"ק דסנה' אמרו אין אנו כדאי לגדולה וכו' והוא כי א' מתנאי הבדידות להתרחק מהכבוד והגדולה לזה נשארו במחנה ולא יצאו האוהלה שנשארו בבדידתם ועי"ז נבואה השיגו עולמות כמ"ש ולא יספו דלא פסקו ונתקנא יהושיע ואמר אדוני משה כלאם הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם ופי' התוספת נבואתן כלה וכו' והיינו מטעם הנ"ל ודלא כמ"ש התוספת הטעם משום עצלות דא"צ לזה רק כמ"ש והטעם באמת שעש' יהושיע זה דסבר דאין נבואתן אמת וכמ"ש מוהרשא דבאו רק ליטול השם שגם הם נביאים וכו' יעו"ש ולדברינו הנ"ל סברו מה שבחרו בבדידה אינו לש"ש רק ליטול השם כי הם מחסידי ארץ עד שהשיב מרע"ה בתת ה' רוחו עליהם ודאי הי' שודאי עשו לש"ש וא"ש וזה ענין חטא ערב רב שעשו את העגל. ואמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו דהיינו למנהיג כמ"ש חז"ל וכו' כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו ר"ל שהי' איש גבר בגוברין לפקח בעסק צרכי צבור ועתה לא ידענו מה הי' לו שבחר בבדידות זה מ' יום ואין מי שיפקח בעסקנו ואיני צריך לדרשת חז"ל שסברו שמת ז"א כי מאסו בבדידות ואמרו שיעשה להם ראש שיהי' מפקח בעסקי צבור וכאשר אזכיר מזה דרוש בפ"ע כל ענין ההוא וק"ל.

ונחזור לביאר הש"ס דמכות דאיכא דוד שהעמידו על י"א ומיכה על ג' וחבקוק על א' וכולם אמת כי העולה מדברינו הנ"ל כי הרמב"ם ס"ל כי זה עיקר היראה ממנו ית' שלא יושוה לו שום דבר אשר יצטרך לירא מפניו זולתו ית' וכאמור מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה'. ובה"ג ס"ל כי יצטרך מדריגה א' שיהי' ממוצע אשר ע"י יוכל לבוא ליראת ה' ית' והיינו ע"י יראת חכמים. ומעתה מבואר דפליגי בפלוגתא דתנאי בפ"ד דב"ק שמעון העמסוני הי' דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע וכו'.

ואחר כותבי הנ"ל מצאתי למהרש"א שכ' וז"ל דאזהרת את ה' אלדיך תירא שלא להשוות לו שום דבר ולכך פי' ואמ' כשם וכו' דמתוך מצות מורא אני פורש ור"ע דרש לרבות ת"ח דאין זה משווה מוראם להש"י כי המורא מהם היא מוראו שישמע מהם מורא הש"י וכו' וז"ש מורא רבך וכו' יעו"ש והנאני שכל דברי מרומז בצחות לשון הקצר' והוא דהרמב"ם ס"ל כשמעון העמסוני שלא להשוות לו שום דבר. ר"ל בענין היראה שלא יהי' לו שום יראה זולתי יראתו ית' וכמאמ' החסיד שלן לבדו במדבר ושאלו אותו איך לא ירא שם וכו' והשיב כי אני בוש לירא משום דבר זולתו ית' וכו' דא"כ הוי ח"ו שיתף שיש שום יראה ח"ו זולת יראתו ית' ולכך אין לדרוש מן את שום דבר לירא מלפניו דלכך פירש. ובה"ג ס"ל כר"ע דיראת חכמים היינו יראתו ית' ור"ל שע"י שהוא דבוק ביראת חכמים יוכל לדבק ביראתו ית' ואם אמנם לא כיון מוהרש"א לזה מ"מ יש לפרש בדבריו שבכלל דבריו דבריו מאחר שהוא כלל גדול לעבודת הש"י ישמע חכם ויוסף לקח.

וקודם שנבאר ש"ס הנ"ל ענין י"א וכו' נבאר מצות תפלה אשר נתחבטו בו הראשונים דהרמב"ם ס"ל דהוא מ"ע דאורייתא והרמב"ן הוכיח דבש"ס משמע דהוא דרבנן. ובודאי יש לכל מעיין לחפש בכל כחו לתרץ איך נעלם מן הרמב"ם ש"ס ערוך בב' מקומו' דמפורש שהוא דרבנן ומה שרצו הכ"מ ומגדול עוז לתרץ דנוסח התפלה דרבנן וכו' כבר סתרו הרמב"ן בי"ד שרשים יעו"ש. ונ"ל דאי' בש"ס בפ"ו דעירובין א"ר ששת אר' אלעזר בן עזריא יוכלני לפטור את כל העולם כולו מן הדין שנא' שמעי נא זאת עני' ושכורת ולא מיין מתקיף לה הא שכור מקחו מקח וממכרו וכו' ומסיק מאי יוכלני לפטור נמי דקאמר מדין תפלה עכ"ל.

והנה טרם אחלה לדבר בספיקות שיש בסוגיא זו. נ"ל לפרש מה שכתבתי ברמז לעיל בביאור דברי הרמב"ם שכ' בפ' א' מהלכות תפלה וז"ל מצות עשה להתפלל בכל יום שנא' ועבדתם את ה' אלדים מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנא' ולעבדו בכל לבבכם אמרו חז"ל איזה עבודה שבלב זו תפלה ואין מנין התפלות ולא משוה התפלה מהתורה ולא זמן קבוע וכו'. והרמבן השיגו דתפלה מדרבנן מדאמרינן בפ"ג דברכות בעל קרי מברך ברכת המזון מפני שהיא דאורייתא ואינו מתפלל מפני שהיא מדרבנן וכו' וכן בש"ס דסוכה אמרינן בתפלה אינו מפסיק והקשו מלולב דמפסיק ומשני הא דאורייתא והא מדרבנן וכו' ועיין באריכות בס' י"ד שרשים להרמב"ם שורש ט' וכו'.

והנה יש למעיין לחפש בכל כחו לתרץ דברי הרמב"ם וכי נעלם ממנו דברי הש"ס בב' מקומות הנ"ל הגם כי כבר תירצו הפוסקי' דברי הרמב"ם יעו"ש. ואענה חלקי גם אני דהא יש להקשות על הרמב"ן מש"ס פ"ק דברכות מנין שלא יטעום אדם כלום עד שיתפלל שנא' לא תאכלו עד שתתפללו על דמכם וכו' ושוב אמרינן שם האוכל או שותה קודם התפלה עליו נאמר ואותי השלחת אחרי גיוך א"ת גיוך אלא גאיך אחרי שנתגאה קיבל עליו מלכו' שמים.

ופסק הראש בשם ר"י דאם התחיל לאכול קודם עלות השחר בהגיע זמן תפלה צריך להפסיק אע"ג דבמנחה אין צריך להפסיק שאני הכא בשחרית דאיכא לאו וכו' יעו"ש א"כ מוכח דאיכא לאו מהתורה על הטועם כלום קודם תפלה ואיך ס"ל תפלה מדרבנן. וגם בתפלה פוסק כמו שכ' הראש ש"מ דהוי דאורייתא. אך דלפ"ז תיקשי הש"ס אהדדי דלעיל זכרנו בש"ס דהוי דרבנן. לכן נראה לי דיבואר ע"פי הש"ס דעירובין הנ"ל דמסיק מדין תפלה קאמר פי' רשי' קאמר יוכלני לפטור מדין תפלה היינו שלא התפללו בכוונה מחמת שכרות הגלות. והקש' הריף דמשמע מן הכוונה פטורין ולא לבטל התפלה לגרמי והא קי"ל שכור שהתפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל כשיפקח יינו ומשני וכו'.

ול"נ לתרץ זה עפ"י קו' אחרת שהקשה הרב בעל לחם משנה על הרמב"ם שכ' בהלכות תפלה וז"ל חמשה דברים מעכבין התפלה כוונת הלב וכו' כיצד היא הכוונה שיפנה לבו מכל המחשבות וכו' והקשה הרב בלח"מ הא מוכח בש"ס דלעכובי לא בעי לחזור ולהתפלל מחמת חסרון כוונה דאמרינן ואם אינו יכול לכווין יכווין באחת וכו' ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו עכ"ל.

וכדי לתרץ קו' נ"ל לעורר סתירה היותר גדול' להרמב"ם שהוקשו עליו גדולי הפוסקים והוא דאמרינן פ"ד דר"ה שלחו לי' לאבוהו דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא אמ' רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמצות אינן צריכות כוונה ובתר הכי גרסינן אמ' ר"ז לשמעי' איכוין ותקע לי פי' תתכווין לתקוע לשמי להוציאני י"ח וכו' ואוקמינא להא דר"ז כר' יוסי דס"ל מצות צריכות כוונה ופסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות שופר דצריך שיתכוון משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא דמצות צריכות כוונה וכו' והקשו הר"ן והרב המגיד להרמב"ם שדבריו סותרין זא"ז שכ' בהלכו' חמץ ומצה שאם אנסוהו עכום ואכל מצה יצא י"ח והיינו כרבא דמצות אין צריכות כוונה ובשופר פסק כר"ז דצריך כוונה וכו' וביארו שם עיין עליהם.

ולי הפעוט נראה דלא ק' מידי דכת' הרב ב"י בשם הרב ר' יונה שהביא דעת רבינו שמואל וז"ל אפי' למ"ד מצות אין צריך כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל במצוה התלוי באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה שהיא בלב ואינו עושה מעשה נמצא שלא עשה כלום וכו' עיין בב"י בטא"ח ס' תקפ"ט הרי מוכח לחלק בין מצוה התלוי במעשה ובין מצוה התלוי באמירה ומכ"ש שמיעה דלכ"ע בעי כוונה בלב כי שמיעה היא בלב כמו שאמרו הלב שומע לכך שפיר פסיק בשמיעת קול שופר כר"ז דבעי כוונה משא"כ באכילת מצה דהוי מצוה התלוי במעשה פסק דאין צריך כוונה. וכ"ת הא גם תקיעת שופר הוי מעשה ז"א כי באמת התוקע לעצמו אין צריך כוונה משא"כ להוציא השומע בעי כוונה וזהו מרומז בצחות לשון הש"ס איכוין ותקע לי דייקא ור"ל דוקא לי השומע צריך כוונה משא"כ תוקע לעצמו אין צריך כוונה וק"ל

ומעתה לא נפלאת ממך להבין דברי הרמב"ם שכ' בספרו שהוא פי' על תרי"ג מצות שניתן למשה בסיני שאז הי' מצוה מן התורה להתפלל ור"ל כי עיקר המצוה היא תפלה בכוונה וזהו שמביא פסוק ועבדתם את ה' איזהו עבודה שבלב זו תפלה ר"ל מאחר שאינו במעשה רק באמירה לכ"ע בעי כוונה בלב דאל"כ לא עשה כלום וכנ"ל והיינו קודם חרבן הבית משא"כ הש"ס שהוא תלמוד בבלי שהיו בזמן חורבן הבית כבר בטלו מצוה זו וכמאמר זו יוכלני לפטור העולם מדין תפלה כי מחמת שכרות הגלות שאינם יכולין לכוין באמת אז אינו מצוה מהתורה דאם אינו מכוין באמירה לא עשה כלום ואז לא הוי רק מדרבנן וכמאמר הש"ס בב' מקומות הנ"ל.

ומעתה סרה השגת הרמב"ן על הרמב"ם כי הרמב"ם כ' בסיפרו כמה מצות הנוהגים בפני הבית אף שאינן בזמן הזה וגם מצות התפלה היא כא' מהם. וסרה ג"כ קושי' הרב בלח"מ במ"שכ הרמב"ם ה' דברים מעכבין התפלה וא' מהן הוא כוונת התפלה וכו' שהיא עיקר המצוה מהתורה שהיא בכוונת הלב ובש"ס איירי לדידן וכמה שכ' הטור סי' ק"א וז"ל והאידנא אין אנו חוזרין בשביל חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין א"כ למה יחזיר ע"כ אבל על הרמב"ם לא ק' מידי שהוא כ' לפי דין התורה וא"ש

ובזה נראה לי לפרש משנה באבות אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה והוא כי לפי מ"שכ הרמב"ם הנ"ל ה' דברים המעכבין התפלה א' מהם הוא כוונת הלב כיצד שיפנה מחשבתו וכו'. א"כ פן יאמר האדם גם בזמן הזה יחזור ויתפלל וז"ש אל תאמר לכשאפנה אשנה ר"ל כשאפנה ממחשבות אחזיר ואשנה להתפלל פעם ב' דז"א כי שמא לא תפנה כי בפעם ב' קרוב שלא תפנה ממחשבותך ולמה יחזיר וק"ל.

וכן יש לפרש בעמוד התורה שלא יאמר כשאפנה ממחשבו' אשנה אז ללמוד במחשבה טהורה כי שמא לא תפנה ותתבטל מלימודך רק עשה את שלך והוא רחום לכפר עון ולקנח עון מחשבות זרות שיזכה להתקדש כי הבא לטהר מסייעין.

ונחזור לענינו ומעתה תבין שאין מקום לקושי' הרי"ף הנ"ל מאחר שעתה בגלות דין שכור יש לנו וקיימא לן שכור אסור להתפלל וכו' ובאמת ל"ק מידי דמאחר דתפלה בזמן הזה דרבנן א"כ הם אמרו והם אמרו דדוקא שכור מיין המתפלל נק' תועבה אבל שכור מגלו' ולא מיין אמרו חכמים דשרי להתפלל גם שאינו מכוין

ומצאתי און לי ממ"שכ הב"י בשם רבינו הגדול מהר"י אבוהב בטור א"ח סי' פ"ט דמשיג הטור דאין לאכול קודם תפלה שנא' ואותי השלכת אחרי גויך א"ת גויך אלא גאיך וכ' אבי העזרי דמותר לשתו' מים לצמאו דלא שייך בי' גאוה וכו' וכ' מהרי"א דמש"ה שינה הפסוק באמרו אל תקראי גויך וכו' מפני שאם היינו תופסים הפסוק כמו שהוא הי' אסור לשתות מים שהרי צורך הגוף הן והשתא דקרינא גאיך במקום גויך כיון שאין במים גאוה שרי עכ"ל. אפס דק' באמת מה ראו לשנות דרוש הפסוק כדי להתיר שתית מים דלמא גם מים אסור כמשמעות הפסוק. לזה ביארהרב הב"י וכת' וז"ל ונ"ל שהי' כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות קודם שהתפלל אינו מדאורייתא אלא חכמים אסרוהו ולא נראה להם לגזור אלא במידי דהוי דרך גאוה דוקא וכי באו לאסמוכי אקרא ראו שלפי פשטו משמע לאסור אף במים לכך הוצרכו לומר א"ת גויך אלא גאיך עכ"ל.

ובזה מבואר קו' הנ"ל על הרמב"ן דפסק לא תאכלו על הדם ופסוק ואותי השלכת וגו' אינו לאו גמור רק מדרבנן ואסמכי' אקרא דהא הרא"ש שהביא לימוד זה ס"ל ג"כ דמותר לשתות מים לצמאו והוא מכוח דרש א"ת גויך אלא גאיך וכנ"ל וק' איך הי' להם כח לשנות הפסוק וכו' אלא צ"ל שהוא מדרבנן והם אמרו והם אמרו וה"נ דוקא שיכור לרצונו דהוי גאוה אסור משא"כ שכור לאנסו דאין בו גאוה שרי להתפלל וסרה קו' הריף הנ"ל ועלה בידינו דתפלה היא מ"ע מן התורה והיינו בכוונה קודם חורבן משא"כ עתה דהוי שכורת ולא מיין וגו' ור"ל דוודאי אלו הי' שכור מיין אסור להתפלל כלל וכקושי' הריף. משא"כ שהגלות הוא נק' שכורת ולא מיין שרי להתפלל גם בלא כוונה והיינו מדרבנן וא"ש דברי הרמב"ם ואין מקום להרמבן להשיגתו וכאמור וק"ל.

איברא נראה דהרמב"ם והרמבן לא פליגי כי מא"ח ומא"ח ול"פ כי שניהם אמת והוא על דרך שכ' מהארי' זלה"ה בהלכות ר"ה בענין בריאת העולם דפליגי ר"א ור"י אי הי' בניסן או בתשרי ומפרש וכי פליגי במציאות אלא דמר א"ח ומר א"ח ול"פ זה הי' בניסן הלידה וזה מיירי בעיבור שהי' בתשרי וז"ש היום הרת עולם לשון העולם כמו האדם שנק' עולם קטן שהנשמה מתעלמת בתוך הגוף וכו' יעו"ש וה"נ ממש כך הוא ולהלביש הענין להבינך. נבאר מש"כ מוהרשא' בפרק מפנין ת"ר הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לזכו' ומעשה באדם א' וכו' לבסוף אמ' העבודה כך הי' וכו' וז"ל העבודה לאו בעבודת בהמ"ק קאמר דהי' אחר חורבן אלא דכך הי' שבועתם העבודה לשמים וברמז נקודת עבודה הם נקודת שם בן ד' וק"ל עכ"ל.

ובזה יבואר למה נק' תפלה עבודה וכמו שזכר הרמב"ם הנ"ל ולעבדו בכל לבבכם זהו תפלה והענין כי מבואר כי הוא ית' סתים וגליא ושמו סתים וגליא וכמו שאמר זה שמי לעלם וזה זכרי ודרשו חז"ל לא כשאני נכתב אני נק' וכו' כי שם בן ד' הוא הנשמה המחיה את העולם שהוא הגוף בסוד וה' בהיכל קדשו. וכמו שהוא ושמו סתים וגליא כך ברא האדם בצלמו כדמותו סתים וגליא בבחי' נשמה וגוף וכמו שהוא בפרט כך הוא בכלל שיש שלומי אמוני ישראל שהם הנשמה ויש המוני עם שנק' בעלי הגוף ונגד ב' בחי' אלו יש בתורה ג"כ סתים וגליא הנגלה והנסתר וז"ש כי חק לישראל דברי' נעלמים סוד התורה ניתן לישראל הוא משפט לאלדי יעקב ומשפט שהוא דברים נגלים ניתן להמוני עם שנק' יעקב וכמו שיש ב' בחי' הנ"ל בתורה כך הוא בעבודה שהיא התפלה שיש בה ג"כ ב' בחי' אלו הנק' גוף ונשמה כי התפלה בלא כוונה הוא כגוף בלא נשמ' והכוונ' היא הנשמ' המחי' את הגוף והגו' נק' עבוד' שהיא עובדא במילולא. והנשמ' היא הניקוד של עְבודָה וניק' שם של ד' שהוא הנשמ' המחי' את העולמו' כמ"ש בזוהר שיר השירים ובתיקוני' כי הניקוד הוא הנשמה של התיבה. יעו"ש בפסוק כי רוח החייה באופנים ובפסוק והחיות רצוא ושוב ובזה א"ש דברי מוהרשא' הנ"ל והבן. ומעתה ב' בחי' של התורה וב' בחי' התפלה נקשר כל א' עם בחינתו של ב' בחי' שבישראל כי אנשי המוני עם שהם בחי' הגוף יש להם חלק וקישור עם חלק גופי התורה והתפלה ושלומי אמוני ישראל יש להם קישור עם סודי התורה וכוונת תפלה כמבואר ואפשר שזה רמז הש"ס יוכלני לפטור כל העולם ר"ל אנשי המוניים שהם סתם העולם יוכלני לפטור מדין תפלה דהיינו כוונת התפלה כי הכוונה שייך ליחידי סגולה לבני עלי' שהם מועטים ולא לכללות העולם כולו בכלל שהם שכורת בטירדת הגלות כשכור שפורק עול תורה ומקבל עליו עול מלכות ודרך ארץ משא"כ יחידי סגולה שמקבל עליו עול תורה נק' בן חורין משכרות הגלות ולכך להם מסורה כוונת ונשמה של התפלה משא"כ למי שעוסק במשא ומתן שנק' שכור באמת כאשר עינינו רואות בחוש והנסיון מעיד על זה וכמ"ש חז"ל לא בשמים לא בתגרין וכו' הרי דברי הרמבן והרמב"ם ברורין זה מיירי בכללות העולם וזה מיירי ביחידי סגולה המתפללין בכונה ומקיימין מצות התפלה מן התורה.

והנה הש"י ברחמיו כי חפץ חסד הוא יעץ אותנו בתרי"ג מצות הנק' תרי"ג עיטין וגם בלא"ה לשון תורה היא תורה דרך להולכין בה לכך סמיך ב' מצות אלו יחד אותו תעבוד זו תפלה ובו תדבק הדבק בת"ח שהוא כלל גדול אשר רימזה לנו התורה כי אין חיות להגוף כי אם שהיא דבוקה לנשמה אז הנשמה מחי' את הגוף משא"כ בפרידת הגוף מן הנשמה שהיא פרידת אנשי המוני עם מן יחידי סגולה שבכל דור ודור ולסוד זה הזהיר הרב הארי' זלה"ה לקבל עליו מצות עשה ואהבת לרעך כמוך קודם תפלה שיאהב בלבו לכל א' מישראל כדי שיהי' תפלתו כלולה עם תפלות שלומי אמוני ישראל היודעין כוונת התפלה וק"ל.

העולה מזה כי בתפלה הנק' עבודה ניקוד שם בן ד' רומז לשם הוי' בהיכ' קדשו ושם הוי' כולל כל תרי"ג מצו' שמי עם י"ה זכרי עם ו"ה וכו' והו' מה שזכרנו בפת' דברינו כי ד' מצות שכתובין בפסוק א' רמוזין לשם בן ד' ויבואר עוד אחר שנבאר הפסוק זה מצוה ד' שבפסוק ובשמו תשבע מה ענינו למצוה בו תדבק מה שייכו' יש זה לזה. ותחלה נבאר שורש מצוה זו כי הרמב"ם ס"ל שהוא מצוה והרמב"ן ואינך ס"ל שאינו מצוה כלל וז"ל הרמב"ם בה' שבועו' פי"א כמו שהשבועה שאין צורך אלי' מזהיר ממנה והיא מצות ל"ת כן השבועה בעת הצורך מצוה בה שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא עכ"ל. והראב"ד והרמב"ן השיגו עליו ואמרו שאין זה ממנין המצות רק להזהיר שלא ישבע באל אחר והרמב"ן הביא ראי' מתנחומא לא שהותר לישבע בשמו אפי' באמת אלא אם יהי' בך כל המדות את ה' אלדיך תירא וכו' אז אתה רשאי לישבע בשמו ע"כ הרי מוכח דאינו אלא רשות וכו'. והגאון מוהר"י דילאן מתרץ דאין ראי' מתנחומא הנ"ל דהי' רשות והראי' דמביא מיד מעשה בינאי המלך שנחרבו לו ב' אלפים עיירות עבור שבועות אמת כיצד אומר לחבירו בשבועה שאני אוכל ואכל וכו' אבל בעת הצורך לישבע מצוה יש בה עכ"ל. וכ"כ הראש בפ"ק דנדרים והטי"ד סי' ר"ג לחלק בין הא דאמרי' בפ"ב דנדרים הנודר אע"פ שמקיימו נק' רשע וכו' דאיירי שאינו צורך עבודה.

והא דאר"ג מנין דנשבעין לקיים המצות שנא' נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקיך. וכן פ"ק דנדרי' שמעון הצדיק אמ' מימי לא אכלתי אלא אשם נזיר טמא א' וכו' דהוי צורך עבודה וכו' אך דלפ"ז תיקשי להרמב"ן שלא ראה לחלק בכך ומבואר להדיא כי התנחומא מיירי בדבר הרשות ומה ראה על ככה שהקשה על הרמב"ם דכתב מפורש בדבר הכרחי אז הוא מצוה ונראה דהרמב"ן ס"ל אפי' בדבר מצרכי עבודה ג"כ אין מצוה לישבע וכו'. והוא דאי' במתני' פ"ג דתעני' שאמ' חוני המעגל נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך וכו' שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום ועושין לך רצונך כבן וכו'. ומסיק בש"ס ששלח לו נידוי פן יבא לידי שבועו' שוא כגון שני אליהו שנשבע שלא יהי' טל ומטר וכו'. וי"ל אם הי' חייב נידוי איך נשאו לו פנים בשביל שהוא חוני והא במקום חילול אין חולקין כבוד וכו' ואם אינו חייב למה שלח לו ונראה דכתבו אחרוני' בשם ס"ח סי' תי"ו וז"ל הא דאמר רב גידל נשבעין לקיים המצות היינו לדורות ראשונים אבל בזמן הזה אין נישבע לקיים המצות כי יקטרגנו השטן ולא יקיים המצות ויש סמך לזה מתנחומא הנ"ל את ה' אלהיך תירא אם יש בך כל המדות אז בשמו תשבע ע"כ.

ומעתה מבואר אלמלא חוני אתה שיש בך כל המדות הללו והוא את ה' אלדיך תירא וגו' והראי' שעושין לך רצונך מצד כי רצון יראיו יעשה לכך לדבר הכרחי של צורך הגשמים א"ש ובשמו תשבע שנשבע בשמו הגדול משא"כ לאחרים הי' חייב נידוי שאין נשבעין אפי' לדבר הכרח שלא יבוא לידי שבועת שוא. ולכך שלחו לו וכו' כדי שלא ילמדו אחרים ממנו לישבע בשמו ית' וא"ש. הרי מבואר כי אפי' בזמן המשנה לא הי' נשבעין אפי' לדבר מצו' שלא יבוא לידי שבועת שוא כי אם שיש בו כל המדות וכו'. אז הוי רשות לישבע ובזה איירי הרמב"ן. משא"כ הרמב"ם שעש' ספרו פי' על תרי"ג מצו' לפי זמן נתינת המצות שהי' דורות ראשונים נגד זמן הש"ס שנק' אחרונים נגדם קאמר שהיא מצוה ובשמו תשבע לדבר הכרחי וצרכי עבוד' וק"ל.

ובזה מבואר כי נסמך מצוה זו ובשמו תשבע אל מצוה אותו תעבוד זו תפלה שהוא בפסוק א' כדי שילמוד מענינו מה תפלה שהיא מצוה היינו לדורות הראשונים קודם החורבן שהיו יכולין לכוין משא"כ בזמן הש"ס שהיה אחר החורבן שאין יכולין לכוין כמו שאמר שכורת ולא מיין אין התפלה מצוה מהתורה כך מצוה ובשמו תשבע היינו לדורות הראשוני' משא"כ בזמן הש"ס אינו מצו' וכדברי הרמב"ן וק"ל

הגם דיש לחלק בין ש"ס דאמר דאין לישבע ובין הש"ס דאמר מצוה לישבע שניהם בזמן א' איירי רק שיש לחלק בין שבועה דלהבא או לעבר ובזה מבואר דהרמב"ם והרמב"ן ג"כ ל"פ רק מא"ח ומא"ח כי מה דשלחו לחוני הי' בשבועה דלהבא ואז יש לחוש לשבועות שוא כדמפרש בש"ס וכן הא דרב גידל נשבעתי ואקיימה איירי להבא אז הי' מקום לחלוק בין דורות ראשונים משא"כ לאחרונים אסור שלא יבא לידי שבועו' שוא וכדמייתי עובדא דשני אלפים עיירו' דינאי שנחרבו וכו' דאיירי ג"כ להבא משא"כ בשבוע' לעבר דבשעה שיצא' השבועה מפיו הוא נודע לו אם אמת או שקר בזה אין שייך קיטרוג יצה"ר וכמ"ש הפוסקי' בטח"מ סי' ל"ד ובסי' צ"ב לענין חשוד על השבועה דדוקא בשבועה דלשעבר נעשה חשוד משא"כ להבא דיצרו אנסו וכו'. א"כ מוכח כדברינו ושבועה להבא שיש לחוש דיצרו יאנסו יש לחלק בין דורות ראשוני' הוא מצו' משא"כ עתה גם לדברי הכרחי אינו מצו' רק כשיש בו כל המדות משא"כ בשבוע' לשעבר נשאר אדין תורה דהוי מצוה ובזה איירי הרמב"ם משא"כ הרמב"ן איירי להבא וא"ש. איברא מ"ש הרמב"ם כי השבועה בשמו הגדול הוא מדרכי העבודה וכו'. להבין צחות לשונו יבואר עם מאמר הש"ס דשבת שנשבע ואמר העבודה שכך הי' ואתם שדנתוני לכף זכות כך ידון המקום אתכם לכף זכות וכו' ופי' מהרש"א ניקוד עֲבודָה הוא ניקוד שם בן ד' וכו' יעו"ש

לבאר זה נקדים לבאר מ"ש בפ' תצוה מצוה ל"ת ולא יזח החשן מעל האפוד וכו' וקו' זו זכרתי כמה פעמים אחר שהמצו' הוא עצם שמו ית' שהוא הי' הוה ויהי' וא"כ צריך שינהוג מצוה זו ג"כ בעולם שנה ונפש כמ"ש הראב"ד לס"י יעו"ש ואיך מצוה זו שייך בנפש האדם בפרט או בעולם ושנה שהיא בכל עת וזמן כי הלא עתה בחורבן הבית אין שייך מצוה זו וכיוצא בזה כמה מצות הגם שכתב הרמב"ן והרמב"ם מזה בי"ד שרשים יעו"ש. איברא נ"ל דודאי שייך מצוה זו בעול' שנה נפש בכל עת וזמן ובכל נפש האדם. ותחלה נתרץ משנה בפ"ג דר"ה והי' כאשר ירים משה וגבר ישראל וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעל' ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמי' היו מתגברי' ואם לאו היו נופלין כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אותו על נס והי' כל הנשוך וראה אותו וחי וכי נחש ממית או מחי' אלא בזמן שהיו ישראל וכו' מתרפאין ואם לאו היו נמוקין. חש"ו אין מוציאין רבים י"ח זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. והוא תמוהו מרישא לסיפא א' ק' מה זה תימא וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות וכו' הלא מצינו במלחמת סיחון ועוג שהי' ידיו של משה עושות מלחמה.

וכ"ת שאני הכא דסילק א"ע ממלחמה זו וניתן ליהושע וז"ש וכי ידיו וכו' א"כ מה משני כל זמן שהיו ישראל וכו' פתח במשה ומסיים בישראל. ב' ק' מה ענין משנה זו אחר משנה שמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא וכו'. וכן במשנה זו עצמו סיים חש"ו וכו' שהוא תמוהו מה ענין לכאן. ג' ק' מה ענין הרמת יד להגביר ישראל והנחתה להגביר עמלק [הגם לפי מ"ש בזוהר ענין וידי משה כבדים וענין נשיאת כפים וליבון לשון של זהורית הכל ענין א' יעו"ש.] ד' ק' אם נצחון המלחמה הי' תלוי בהרמת ידי משה א"כ למה יניחה עד הכריתו עמלק עדי אובד. ה' ק' כפל מסתכלין ומשעבדין וכו'. ו' ק' כיוצא בו עשה לך שרף וכו' דהיינו רישא. הגם דקו' זו לבד הי' אפשר לתרץ ע"ד רמז מוסר והוא דאי' בש"ס דיומא פ"ב כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח ופריך והא כתיב לא תקום ולא תטור ומסיק הא דמפייסין לי' וכו'.

והנה כבר רבו הספיקו' וביאר הריטב"א ומוהרש"א והריף יעו"ש. ולי נראה פשוט דהא יש לדקדק ל"ל כפל שאינו נוקם ונוטר וכ"ת משום דתרי מילי נינהו כדמפרש בש"ס איזה נקימה השאלני קרדומך וכו' מ"מ ק' יאמר החמור דשארי לת"ח ואתי בק"ו הקל. וכ"ת הא בפסוק כתיב ג"כ לא תקום ולא תטור וג"כ ק' ל"ל כפל ז"א דהתורה הוצרכה לכתוב שניהם שלא ליתן לבעל דין לחלוק ביניהם משא"כ בש"ס ק' כנ"ל. ונראה דמצינו בפסוק שכ' ומאתיים לנוטרים את פריו הרי נטירה הוא לשון שמירה ונקימה הוא ההיפך.

והנה ב' הפכים אלו מצינו בנחש שעשה משה במדבר כי תחלה הי' הנחש ממית ואח"כ הי' הנחש מחי' כנז' בש"ס הנ"ל וכי נחש ממית או מחי' אלא כל זמן וכו' ויבואר ענין ב' הפכים בביאור המשך הפסוקים בפ' חקת וידבר העם באלדי' ובמשה וגו' וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו בעם וימת עם רב מישראל ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל אל ה' ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והי' כל הנשוך וראה אותו וחי. והנה התורה נק' דרך כי היא מורה דרך להולכים בה כמו שנא' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. והנה מה ששונאין אנשי המוניים לצדיקים יראי השם השומרים דרך ה' הוא מחמת שהם שני הפכים כי אנשי המונים הם קצירי נפש המקצרין בדרך ה' הן בתפלה או במצוה שעושין דרך ארעי מצות אנשים מלומדה משא"כ הצדיקים שהם טורחי הדרך שאין התורה מתקיים אלא במי שממית עצמו עלי' וכן תפלה נק' עבודה שהיא קרוב למיתה בהתפשטות הגוף להתדבק ברוחני כמו שזכרתי בש"ס ד' שנכנסו לפרדס וכו' וז"ש ותקצר נפש העם בדרך ופי' רש"י שהיא טורח הדרך וכו' ור"ל כי טורח הדרך של צדיקים גרמה לאנשי המונים שקצרה נפשם בדרך היפך הת"ח לכך וידברו העם באלדים ובמשה כי איש לפי מהללו והם ב' הפכים לכך דיברו סרה על ה' ועל משיחו. והנה הש"י ארך אפיים ומשה שהי' עניו ג"כ הי' מהנעלבים ואין עולבים אלא שהש"י חס על כבוד הצדיק יותר מעל כבודו שלא יאמרו לית דין ולית דיין לכך וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים הת"ח שנק' נחשים שרפים לאחד משני סיבות או שהוא כטבע האש משריף ומכלה ועולה למעלה כך הם בעלי גסי הרוח יותר משמיני' שבשמינית הנאות לת"ח לכך וינשכו בעם לנקום נקם כנחש הנושך ע"י סבה ודבר קל שעושין נגד כבודו או שנק' נחשים השרפי' הת"ח המתלהבים בשלהבת אש הדבוק בו ית' וע"ד שנר' תבערה כי בערה בם אש ה' שהוא התלהבות עבודתן ותורתו כמ"ש הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה וינשכו בעם וימת עם רב אותיות מערב רב הם הפוקרין ומזלזלין בכבוד ת"ח ראשונה ועתה נפרע מהם ע"י נחשים השרפים אלו הת"ח והרגישו העם ויבואו אל משה ויאמרו חטאנו וגו' ויאמר ה' עשה לך שרף וראה אותו וחי.

והנה לכאורה הוא היפך הטבע כי מאן דנכית לי' חויא אפי' חבלא מבעית לי' וחרדה מסלקת הדמים דם חיות האדם וכאן זה הי' רפואתו איברא נראה דא"ש כי זה החרדה והיראה היא גורמת החיים כאשר זכרנו כבר בביאור פסוק תהלים סי' נ"ד לבי יחיל בקרבי ואימת מות נפלה עלי יראה ורעד יבא בי וגו' והקוש' מפורסמת נפלה עלי לשון עבר ואח"כ אמר לשון עתיד יראה ורעד יבא בי ובארתי ע"פ משל אדם אחד שהי' לו רבוי דמים וכו' יעו"ש בכתבי. וכן זכרתי לעיל בביאור קו' הרמב"ם ובה"ג אם יראת חכמים הוא ממנין תרי"ג מצות או לאו כי יש כמה יראת בעולם בכל הנבראים והם רק לבושים אל יראה פנימיות יראת ה' שהיא יראת חכמים כמ"ש את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח יעו"ש לעיל מזה.

ובזה בארתי קושיות הרב מוהר"י יעבץ שהקשה בפסוק יתרו ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלדים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו והקשה הוא ז"ל שהם ב' הפכים בנושא א' תחלה אמ' אל תראו ולבסוף אמ' ולבעבור תהי' וכו' יעו"ש וכתבתי כי יש כמה מיני יראה בעולם ושורש כולם הוא יראת ה' והדבק בשורש היראה ניצל מכל מיני יראה שהם לבושים אל יראה פנימית שהיא סוג א' משא"כ לבושי היראה הוא הרבה. ובזה יובן אל תיראו ר"ל מן הרבה סוגי יראה אל תיראו שהם לבושי היראה רק למען תהי' יראתו על פניכם שהיא יראה יחידית ועי"ז ניצל מכל מיני יראה וז"ש יראת ה' תוסיף ימים וק"ל.

והנה ראי' הוא אותיות יראה ובזה יובן עשה לך שרף ושים אותו על נס שיראה אותו כי על ידו הי' הנשיכה וע"י יראה זו אשר יראה ורעד יבוא בו וחי כי הירא מהת"ח היא יראת ה' אשר תוסיף ימי לכך וחי וק"ל.

ובזה יובן הש"ס כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. ור"ל כל שאינו בבחינה זו שיכול למחוץ ולרפא כמו הנחש שעשה משה שהי' בו נקימה שהי' ממית ושוב הי' בו נטירה להחיות כששבו בתשובה וענין החיות שהוא יראת הת"ח הירא את ה' ואז הוי כאילו ירא את ה' בעצמו משא"כ כשאינו בבחינה זו אינו ת"ח וק"ל.

וזהו כוונת הפסוק ג"כ ולא תקום ולא תטור ר"ל שלא תקום לנקום נקם ושוב תצטרך לנטור להתפלל עליו שיחי' כשישוב ושמא פן לא יהי' נטירתך שמירה מעולה לכך עצה היעוצה שלא תקום ואז לא תצטרך לנטור וק"ל.

ובזה יובן כוונת משנה הנ"ל וכי נחש ממית ונחש מחי' ר"ל איך אפשר שיהי' נחש הממית ונחש מחי' דבר המזיק יהי' בו תועלת. ומשני אין כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה שהם הת"ח שישראל הם בדביקות עם הת"ח פנים בפנים בסוד הכרובים פניהם איש אל אחיו שהוא הסתכלות פני מעלה שהוא פני החכמים ובזה משעבדים את לבם לאביהם שבשמים כי גם החכמים נקראו אביה' כ"ש אלישע אל אלי' אבי אבי רכב ישראל ומעלת הש"י שהוא אביהם שבשמים וקאמר כי ע"י הסתכלות כלפי מעלה דביק' המוני עם עם הת"ח בזה נותנין כח ועילוי אל בחי' הנק' לבם לשעבדו אל בחי' הנק' אביהם שבשמים והוא ע"ד שכתבתי כי גמיר חסיד לפי שפסו אמונים בסוד תנו עוז לאלדי' כי ע"י דביקות אנשי המוני בחכמים הנק' אב עי"ז מוסיפין כח וגבורה אל החכמים הנק' לבם של ישראל לעלות הרמתה במדות תרומיות אל אביהם שבשמים וז"ש כי הם גורמים לשעבד לבם לאביהם שבשמים.

וברמז קאמר את לבם כי מדה הנק' את ומדה הנק' לבם שהוא הקב"ה שניהם יעלו בחיק אביהם שבשמים שהיא חכמה עליונה בסוד בחכמה יסד ארץ ובסוד ואביו שמר את הדבר הנז' בתיקוני' וז"ס שם י'תהלל ה'מתהלל ה'שכל ו'ידוע אותי והבן.

הגם דיש לפרש הש"ס הנ"ל כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש יכו' ע"ד מליצה דאי' בפ"ק דיומא מגורי אל חרב היו עמי ואר"א אלו בני אדם שאוכלין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם ומפני זה שנאת חנם ירושלים חרבה. הגם שזה סותר למה שאחז"ל במס' ב"מ דף ל' א"ר לא חרבה ירושלים אלא שוהעמידו דבריהן על דין תורה ולא עבדי לפני משורת הדין וכו' כבר העליתי בכתבי בביאור דברי הטח"מ סי' ז' יעו"ש.

והנה חז"ל העידו על השבטי' ולא יכלו לדבר עם יוסף לשלו' שזה שבחם שלא דיברו אחת בפה וא' בלב וכו' ושמעתי אומרים ע"ד הלצה כי הנחש הי' לה כח הדיבור כמו שנא' ויאמר הנחש וגו' וא"כ ק' הא בקללה שנתקללה הנחש לא מצינו שניטל ממנה הדיבור ומ"ט אינה מדברת גם עתה. ומתרצין גם עתה יש לה כח הדיבור רק לפי שנא' ואיבה אשית בינך ובין וכו' ואינה מדברת מחמת איבה ודפח"ח. א"כ זה שאמרוחז"ל כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. ר"ל שאם הת"ח אוחז במדת אנשי המוני עם שאוכלין זה עם זה ודוקרין זא"ז וכו' אינו בגדר ת"ח רק בסוג אנשי המוני רק ראוי שינקום וינטור השנאה בלבו ולא ידבר כלל מחמת איבה כנחש וזה מעלת השבטי' ולא יכלו דברו לשלום וק"ל.

ובזה יבואר המצוה ולא יזח החשן מעל האפד כי כ' האר"י בטעמי המצות כי חשן ואפד הוא יחוד ב' שמות ולהלביש הדבר נ"ל כי חשן המשפט שהוא נגד הלב שהיא כוונת הלב הוא רומז לת"ח כאשר זכרנו לעיל בכוונת התפלה במצוה אותו תעבוד זו תפלה שהיא שייך בת"ח שהיא נשמת התפלה ע"י כוונת הלב ולכך נחש שהיא אותיות חשן רומז לת"ח כנ"ל אפד גי' פה הוא רומז לאנשי המינים שאין בה' בחי' כוונת התפלה בלב רק בחי' פה שהיא דיבור התפלה וכמו שזכרנו שם דלכך נסמך מצוה אותו תעבוד זו תפלה עם מצוה ובו תדבק הדבק לת"ח שהיא דיבוק החומר עם הצורה גוף התפלה עם הכוונה שאז נשלם המצוה דאורייתא כך הוא המצוה שלא יזח החשן מעל האפד רק שיהי' באחדות ודביקו' החומר עם הצורה הם אנשי המונים עם הת"ח שאז יש חיבור לגוף עם הנשמה שהוא כלל הכל וכאשר נזכיר שהיא סוד כסא שלם ושם שלם עיין מזה עוד במ"א.

ויוצא לן עוד מזה מדקאמר שלא יזח החשן מעל האפד ולא קאמר ולא יזח האפד מעל החשן שהוא להזהיר את איש ההמוני שלא יזח מהחשן משפט שהוא הת"ח משום שאין שייך בו אזהרה כמו שמצינו בספר מבחר פניני' וגם האלשיך במשלי מביא זה ששאל החכם אם מעלת העושר עדיף או החכמה והשיב החכמה עדיף כי העושר בשמאל החכמה כמו שנאמר בשמאלה עושר וכבוד ושאלו א"כ למה החכמים משכימין על פתחי הנדיבים ולא הנדיבים לחכמים והשיבו כי החכמים יודעים מעלת הנדיב ומשא"כ הנדיב שהוא איש המוני אינו יודע מעלת החכמה ע"כ. ושפיר השיבו כי החומר אינו יכול להשיג מעלת הצורה והנשמה משא"כ הנשמה שפיר תוכל להשיג מעלת החומר וא"כ לה הזהיר לת"ח שנק' חשן שלא יזח מעל האפד וק"ל.

אמנם לבאר שאר הספיקות שזכרנו במתני' והי' כאשר ירים משה ידו וכו' וגם לבאר המשך פסוקי התור' וידי משה כבדים וגו' ויחלוש יהושיע את עמלק וגו' ויבן משה מזבח ויקרא ידו"ד נסי ויאמר כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. והספיקות רבו.

ונבאר מצוה זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' ואתה עיף ויגע ולא ירא אלדים ופי' רש"י עיף בצמא ויגע בדרך ולא ירא אלדים עמלק. והוא תמוהו. והרב האלשיך הקש' מה זה שצוה הש"י לנו לזכור וכו' וכי דבר קשה הי' בעיני ה' להכריתו מיד עדי אובד ולא לזכרו לדורות ובו' יעו"ש. ועוד איך מצוה זו נוהג בכל אדם ובכל זמן ולענין ענין נזכר מלחמה זו בתורה יותר מכל מלחמות ל"א מלכים וגם שהוא מיוחדת להזכירו לדורות לענין מה הוא הזכירה הזה. ועוד שאמר חז"ל כי הורם ימינו בשבועה שאין הכסא שלם ואין שמו שלם עד כריתות עמלק וכו' וכי ח"ו שייך חסרון למעלה.

ושאר הספיקות יבוארו מאליהן דכ' האלשיך בפ' יתרו בפסוק לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם וגו' והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר וגו' לא תגע בו יד כי סקל יסקל או ירה יירה וגו' והקשה דתחלה אמר לשון רבים ואח"כ לשון יחיד לא תגע וגו' ופי' כי בא הש"י ללמדינו דעת למי שרוצה להיישיר את העם לקרבם לעבודתו ית' שלא יתחיל ללמדם הוראות חיצונית כבגדים לבנים וטיבול וכיבוס כפרושים רק תחלת יתחיל בקדושה פנימית ונפש עד בשר ואח"כ בחיצונית וז"ש וקדשתם היום ומחר תחלה להכשיר לבבם בתשובה פנימיות ואח"כ וכבסו שמלותם. שנית בא ללמדינו שלא ייחל עד יבא העם אליו לדרוש דרך ה' כי אם שילך הוא אצלם ללמדם וז"ש לך אל העם וקדשתם. ג' שלא יאמר המוכיח בשער אדרוש ברבים והשומע ישמע והחדל יחדל רק תחלה יאמר ברבים ואח"כ יחזור ויאמר בפרט לכל א' וא' וז"ש תחלה לשון רבים השמרו לכם וכו' ואח"כ אמר לנוכח לכל א' ואחד בפרט לא תגע בו יד וגו' עכ"ל והנה כי דבריו באמת ובמשפט.

נראה לי הפעוט לפרש בענין אחר שבא ללמדינו ג' כללים אחרים מה שיש בו צורך עבודה א' מה דאמר לך אל העם ולא אמר בא אל העם כמו בא אל פרעה וגם לשון העם ולא ישראל. אלא דבא ללמדינו ענין נאות דנודע כי עיקר ותכלית הכל בכל עבודתינו בתורה ותפלה וכוונת המצות וכוונת אכילה לברר ולהעלות ניצוצי הקדושה מתוך עמקי הקליפות ודוגמתן בעניני בני אדם להעלות אנשי החומר אל מדריגות הצורה וז"ס בזאת יבא אהרן אל הקודש. וכדי שיוכל להעלות מדריגה תחתונה אל העליונה צריך שיתחבר עם מדריגה ההיא ואז יוכל להעלותה וכדי להבין זה נבאר ירושלמי שמואל הנביא לבש חלוקן של ישראל ואמר חטאנו וכו' והנה אין כאן מקום ביאורו ועיין לקמן.

והעולה משם ע"פ משל שר אחד ששינה לבושו כדי שיתחבר עם בן המלך שירד למדריגה פתוחה להשיבו אל אביו וכו'. וז"ש לך אל העם וקדשתם היום וכו' ר"ל כדי שתוכל להעלות העם מדריגת המינים פחותי הערך אל מדריגת קדושה שהיא מדריגה עליונה צריך אתה לירד תחלה למדריגתן אשר ירידה זו יכונה להליכה כנודע ההפרש בין הליכה לביאה ואז תוכל להעלותן ולקדשן וז"ש לך אל העם וקדשתם.

ואגב נ"ל לבאר ש"ס פ"ה דברכות תני מרי ברי' דרב הונא ברי' דבר ירמיה בר אבא אל יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דברי הלכה שמתוך כך זכרהו. וכבר רבו המפרשים בזה. ואענה חלקי ותחלה הי' נ"ל בדרך הלצה להודיענו בענין דרך ארץ דבר נאות כשהאור' הולך אל החכם לקבל פניו או לאבירי רועי הדור שמעתי כי הנוהג אצלם שיאמר לאחד ממשרתיו או לא' מבני ביתו שיעשו לווי' אל האורח ובזה ירגיש האורח שאינו חפץ בהתחברו עמו רק שיפטור וילך לדרכו ואם לא ירגיש ויצטרך לומר במפורש הרי זה מלבין פניו. וז"ש אל יפטור מחבירו אלא מתוך דבר הלכה ר"ל שרוצה לפטור מחבירו אל יאמר מפורש אלא מתוך עסק ענין הליכה הנק' הלכה שידבר מזה הענין כמו במשל הנ"ל אזי יזכור וירגיש האזרח וילך לו וק"ל.

ומזה תבין ג"כ בעניני עבודתו ית' להבין רמיזותיו לבל יהי' כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן והבן עו' י"ל הרוצה ליפטור מן תואר חבירו שעינינו רואות כי השפלו' של החכמים הוא בעיני אנשי המוני עם לאין תכלית לכך אל יפטור אלא מתוך דבר הלכה שיאמר עסק שבח הלכה שאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכל השאר הם טפלים אליו רק לשמשו וכמ"ש בן זומא ברוך שברא כל אלו לשמשיני הרי שאין זה חבירו וכמו שביאר דבר זה הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים יעו"ש. וז"ש אל יפטור אדם כי זה שנק' אדם שהם החכמים א"א ליפטור מחברת אנשי המוניים כי אם מתוך דבר ושבח מעלת הלכה וק"ל.

איברא דיש בזה דבר בגו ע"ד שכ' בזוהר שיר השירי' בפסוק שחורה אני וגו' כי השכינה כשרוצה לעלות להתייחד עם דודה נתמעטה בסוד נקודה וז"ס לכי ומעטי עצמך ואז אין מקום לאוכלוסי' ורעותי' להתחבר עמה ואז עולה ומקבלת השפע ביחודה עם דודה ואח"כ בעשית בסוד הרחיבי מקום אהליך להשפיע להם וכו' יעו"ש

וז"ש אל יפטור אדם העליון מחבירו מן חברת אוכלוסי' ורעותי' כי אם מתוך דבר הלכה כשהיא מכונה בסוד הליכה סוד המיעט כמ"ש לכי ומעטי א"ע וגו' וגם לכי גי' הלכה מתוך כך זוכרהו ר"ל שנעשה זווג ויחוד ע"י זכור המייחד אות ה' עם ו' והבן. ובשם המנוח החסיד מוהרי"ל פיסטנר שמעתי שראה כ' בספר א' שאין האורח רשאי לומר במפורש שיחזרו מן הלוי' שעושין לו מטעם המבואר שם ופי' הוא זלה"ה אל יפטיר אדם מחבירו כשרוצה לפטור מהם אל יאמר מפורש אלא ברמז והוא שיאמר דבר הלכה דהיינו שהדין הוא שאין לומר לאלו המלוין שיחזרו וכו' ומתוך כך זוכרהו שיזכירו וירגישו ודפח"ח. ונראה שהוא מרומז בדברי הש"ס אלא מתוך דבר הלכה שיש דבר בתוך הלכה והוא אותיות לך ומתוך כך זכרהו שירגיש ויזכור על כוונתו שילך לו וק"ל.

עוד י"ל שהוא ע"ד כוונת מתני' באבות הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ור"ל כי נודע מה שהת"ח נק' חבר כי חברותן נאה והנה לפעמים צריך לירד למדריגת אנשי מוני עם ואז נפטר ונפרד ממדריגת חבר למדרגתן של המוני עם לקיים אוהב הבריות שהם פחותי ערך שאין בו שלימות רק שהוא מברואיו ית מ"מ ראוי לאהבו כדי לקרבן לתורה כמו במשל הנ"ל וז"ש אל יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שהוא לך שילך וימעט א"ע כדי לקדש העם אז הרשות לפטור מחבירו ת"ח לילך למדריגת העם כדי לקדשן וכנ"ל וק"ל. ומ"ש וקדשתם היום ומחר למה היום ומחר נ"ל דיבואר ע"פ מ"ש חז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. וכדי לבאר זה נבאר תחלה המשך הפסוקים בפ' קדושים עד את שבתותי תשמרו אני ה' וכו' וי"ל א' ל"ל כפל דבר ואמרת וגם דיבור הוא קשה ואמירה רכה. ועו' הא זה נאמר בהקהל ול"ל כלל דבר ואמרת מאחר שאינו לפי סדרהמשנה שיאמר לאהרן שיאמר לאחרי' וכו' ועו' מעלת קדושה יתכן לבני עלי' שהם מועטים ולא לכל עדת בני ישראל שכולם יהיו קדושים. ועו' דהל"ל קדושי' יהיו משא"כ תהיו משמע מצד הכרח תהיו קדושי' ועו' מה זה נתינת טעם כי קדוש אני ה' וכי אפשר להדמות צורה ליוצרה. ועו' מה ענין איש אמו ואביו לכאן ועו' דדרשו חז"ל מדכתיב איש ס"ד למעט אשה לכך צ"ל תיראו הרי כאן שנים וקש' לא נכתוב לא ה' ולא ו' ודרשת חז"ל ידוע ועו' מה ענין שבת לכאן וגם תואר שבתותי המיוחד לי ואמר לשון רבים. כדי נבאר זה נ"ל לפרש ענין מצוה זכור את אשר עשה לך עמלק הנ"ל שיש בו ג' כללים ואתה עיף בצמ' ויגע בדרך ולא ירא אלדים. כי התורה הקדושה בא ללמדינו דעת איך ליזהר שלא יתן התמוטטת עמוד א' מן ג' עמודים הנזכרים הגורם ירידת ישראל ועליית שרי האומות רק להתחזק בשלשתן בסוד תנו עוז לאלדים ואחד הוא עמוד התורה דאמרי' בבכורות ויחנו ברפידים ויבא עמלק מאי רפידים לפי שריפו ידיהם מהתורה לכך בא עמלק וכ"ת הא אמרי' במ' שבת אלמא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטא בהם אומה ולשון שנא' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו ויבא עמלק וכו' הרי משמע עבור חילול שבת בא עמלק.

הנה ביאר דבר זה עיין בדרוש מיוחד והעולה משם כי שניהן בקנה א' עולים כי לא ניתנו שבתות אלא לתורה כמ"ש בב"י לטא"ח סי' רפח' בשם ירושלמי יעו"ש.

ובפסוק מפורש ג"כ הקול קול יעקב והידים ידי עשו וכו'. ב' עמוד גמילת חסדים שהוא המתחסד עם קונו לאמר לאסורים צאו וגו' שהיא תשובה להחזיר אבידה לבעלה ותשוב ה' למקומה הרמתה. והוא מה שהקשה הרב האלשיך לעיל במצוה זכירת עמלק שצוה הש"י אותנו לזכור וכי הוא דבר קשה בעיניו ית' להכריתו בעצמו עדי אובד וכו' ותירץ כי אין נפילת האומה עד שתפול השר כמ"ש יפקוד ה' על צבא המרום במרום וכו' ושר של עמלק אינו כיתר שרי האומות כי הוא סמא"ל הוא השטן והיצה"ר ובכל עון וחטאת ישראל מוסיפין בו כח ועצמה וא"כ איך יכילו הש"י עד שובינו בתשובה לבל ישאר לו מקום להשען על עונותינו ולכך יש זמן הקץ אם נשוב מעצמינו יחישנו ואם לאו בעתה ע"י חבלי משיח שנשוב בהכרח עד גדר שכל הנשאר בציון קדוש יאמר לו ולכך זמן מפלת עמלק מדור דור או דור שכולו זכאי שנשוב מעצמינו או דור שכולו חייב עד עת קץ ע"י מירוק חבלי משיח נשוב וכו' עכ"ל.

הרי מבואר כי ירידת ומפלת עמלק שהוא ראש שר האומות הוא השטן ויצה"ר ע"י התשובה הנק' דרך כמ"ש יורה חטאים בדרך. עמוד ג' עמוד העבודה זו תפלה הנק' יראה כמ"ש עבדו את ה' ביראה וכמ"ש יראוך עם שמש והנה ע"י עמוד היראה אין שום שליטה לשרי האומות על ישראל והוא עפ"י מה שביארנו הקו' שהקשה הרב מוהרי' יעבץ בפסוק יתרו אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם ולבעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו והקשה שהם שני הפכים בנושא א' תחלה אמר אל תיראו ולבסוף אמ' בעבור תהי' יראתו על פניכם וכו' יעו"ש. ובארתי כי יש מדריגת היראה בכל הנבראים שבעולם העכבר מן חתול וכו' וכולם הם לבושים אל יראת ה' שהוא פנימי' ושורש הכל ושמעתי בשם הרב המגיד ממעזבוז פי' הוי ערום ביראה ור"ל שידבק א"ע אל פנימי' היראה בלא לבוש וכו' ודפח"ח. וז"ש אל תיראו ר"ל מן סוגי לבושי היראה אל תיראו וכו' כי לבעבור תהי' יראתו על פניכם שהוא פנימי' היראה ואז שום מורה חיצונית לא יעלה על ראשיכם כי אדרבה מוראכם וחתכם יהי' על כל האומות וק"ל.

ובזה יובן מצות זכירת עמלק הנתונה לנו בבחירתינו כי המלחמה עם היצה"ר שר עמלק היא בידינו ולא בידי ית' לכך צוה לנו שנזכור תמי' אל יושבת יומם ולילה מלחמה זה כמאמר החכם שבתם מן מלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה היא מלחמת היצה"ר וכו' וגילה התורה הסיבה לזה המלחמה של עמלק שהוא היצה"ר שמוצא מקום לגבור על ישראל ח"ו א' כשאתה עיף בצמא ר"ל היא עסק התורה כמ"ש כל צמא לכו למים. ב' ויגע בדרך היא תשובה שנק' דרך כמ"ש יורה חטאים בדרך ג' ולא ירא אלדים כשאין בך יראת ה' שורש כל היראות אז ח"ו מתעורר לבושי חצונית היראה שהם ע"י מלחמת האומות כדי שידבק ביראתו ית' וניצל מכולם. ולא כפי' רשי' ולא ירא אלדים דקאי על עמלק כי אם על ישראל או דשניהם אמת כשיש לישראל יראת אלדים אז מוראם על האומות שיראים מאלדי' להלחם בהן וק"ל.

ובזה יובן המשך פסוקי קדושים שיאמר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהי' מאחר שתהי' קדושים בהכרח לבסוף ע"י חבלי משיח עד גדר הנשאר בציון קדוש יאמר א"כ למה תמתינו עד בעתה הלא מוטב יחישנה קודם הזמן ע"י תשובה רצונית וז"ש דבר ואמרת א' נגד דור שכולו זכאי העושין מעצמן תשובה ואז אחישנה ונגדו נאמר אמירה ודיבור קשות נגד דור שכולו חייב כי ג"כ מוכרחין להיות קדוש הנשאר בציון כי קדוש אני ונשמת ישראל הם בנים לה' אלדיכם העמוסי' מני בטן הוכרחו להתקדש בקדושתו ופרשה זה נאמ' לכל ראשי הדור שנק' משה שיאמרו דברי מוס' בכל דור שיהיו זכאין וכנ"ל. והוא עמוד ג"ח עמוד התשו' איש אמו ואביו תיראו שהיא נגד את ה' אלדיך תיר' שהי' הקב"ה וכנס' ישראל הנק' אביו ואמו תיראו שהי' עמוד היראה

עוד י"ל כי את ה' אלדיך תירא דרשו לרבות ת"ח ויש בהם ב' סוגים ע"ד שכ' האלשיך משלי בפסוק שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך יעו"ש כי יש ת"ח הנמשל לאב שאינו מטריח א"ע עם בנו כי אם בשעת הזווג ושוב לא נזקק לו. ויש סוג ב' תח הנמשל לאם המינקת לוולד וגם מיסרו תמיד כי בן כסיל תוגת אמו וכמ"ש דברי למואל אשר יסרתו אמו. וז"ש כי איש ב' הסוגים הנ"ל הנק' אמו ואביו תיראו את שניהם ולכך הקדים אמו העיקר ונגד עמוד התורה אמ' את שבתותי תשמרו שלא ניתנה שבתות אלא לתור' וכל ימי החול ניתנה לכם משא"כ שבת המיוחד לי תשמרו וע"י ג' עמודי' אלו הנ"ל אני אלדיכם להצילכם מאויביכם וכפי' רשי' סוף קדושים ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נ"נ וכו' ושפיר אמרו חז"ל דלכך נאמרה פרשה זו בהקהל שכל גופי התורה תלוי' בה כי כוללת ג' עמודי העולם תורה ועבודה וג"ח וק"ל.

ונחזור לענין כלל א' במ"ש לך אל העם וקדשתם היום ומחר ר"ל או היום שיקדשו א"ע ברצון ואז אחישנה ואם לאו למחר לאחר זמן שיעשו תשובה בהכרח ע"י חבלי משיח עד כל הנשאר בציון קדוש יאמר לו וטוב יותר שיתרצו להתקדש היום וז"ש לך הל העם אל בחינתן. ובזה יבואר פסוקי יחזקאל סי' מ"ד והכהנים הלוים בני צדוק וכו' ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם והניחו אותם בלשכת הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם וגו'. והוא פלאי. ולדברינו א"ש כי אמרתי טעם על שנתפשט הנגע ברבנים שדורשין בשבת הגדול ושבת שובה ועיקר הדרשה ראוי להורות העם הדרך ילכו בה וכמ"ש הפוסקי' ונלמד מהש"ס והתו' ממרע"ה שהורה דרך לעם הטמאי' לנפש אדם איך יתקדשו לעבודת הש"י עבודתן קרבן פסח וכן ראוי לדורות שיהי' כך להורות דרך לעם איך יתקדשו לעבודתו ית'. ולא כן עתה עושין שדורשין פשטי' וחריפו' להראות לעם חריפתו ובקיאתו ולבסוף אומר בפסח קצת דינין ובשבת תשובה כלל לא והוא נגד הש"ס והפוסקי' ומצאתי להם זכות בביאור ירושלמי דלבש שמואל חלוקן של ישראל ואמ' חטאתי וכו' והו' ע"פ משל שר א' שהתחכם להעלו' בן א' של המלך ממדריגה פחותה אל בית אביו המלך והוצרך לפשוט בגדיו החשובים שמשתמש בהן בבית המלך ולבש בגדי פחותין כדי שירצה בן המלך להתחבר עמו משא"כ שאר שרים שלא עשו כך לא עלתה בידם לקרבו אל אביו וכו'.

והנה רבנים קדמונים שהיו דבקים בו ית' תמיד בתורתן ותפלתן וכשיבא לדרוש אל המוני עם פחותי ערך שאין לו שייכות עמהם כרחוק מזרח ממערב איך יתחבר עמהם להעלותן אל אבינו שבשמים לכך הוצרך לפשוט בגדי קדושה של דביקו' ולבש בגדים פחותין והוא נמשל אל מדה מגונה הנק' לבוש כמדתן ולבושן כד שיהי' לי בדבר זה עסק התחברות עמהם ואומר פשט תחלה של חריפות בגאוה שהוא קליפיות ובזה הלבוש מצא מקום להתחבר עמהם ואז אומר אח"כ דיני תורה ומוסר ונכנס בלב' ונתחברו ונתקרבו אל אבינו שבשמי' אבל עתה בדורו' הללו לא הי' צריך לכל זה כי בלא"ה יש להם דביקו' וחיבור עם אנשי המוני עם רק מעשה אבותיהן בידיהם ומצורף לזה שהניחו העיקר ותפסו הטפל לעיקר לסלק הדרשה בפשטים והשומע לי יחדל רק כנ"ל.

ובזה יבוארו פסוקי שיר השירים על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי וכו'.

והענין בביאור פסוקי יחזקאל ויובן פסוקי שיר השירים ג"כ ובצאתם אל החצר החיצונה וכו' ור"ל כי הכהנים בני צדוק שפתי כהן תורה יבוקש מפיהו וגו' ורבים השיב מעון ובא תורתינו ללמדינו כי להשיב המוני עם מעון לקרבם לעבודתו ית' צריך תחלה שיתחבר עמהן כמו במשל שר ששינה לבושי כבודו וכו' וז"ש בצאתם אל החצר החיצונ' שהיא מדריגת אנשי החומר שהיא חצר אל בית הפנימי אנשי הצורה. וקאמר הפסוק כי יפשטו את בגדיהם אשר הם משרתים בם בקודש ולבשו בגדים אחרים וכו' שהוא ממש כמו במשל הנ"ל שלבש השר בגדי פחותי הערך שבזה יוכל להתחבר עמו. וז"ש ולא יקדשו את העם בבגדיהן ור"ל כי בלא"ה לא יוכלו לקדש העם המוניים בבגדיהן שמשרתים בקודש וק"ל.

ובזה יבואר ג"כ פסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד והוא כי ביארנו הש"ס כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן והוא ע"פ משל הנ"ל כי מצד שמצא בעצמו שמץ דבר טומאה אז יוכל עי"ז להתחבר עם אנשי המוני עם שהוא רמז אל שינוי לבושיו משא"כ בלא"ה א"א להוציא יקר מזולל כי היקר נמשך מזולל שע"י זוללת שבחכם מתחבר עם איש המוני לעשותו יקר. וז"ש מי יתן טהור מטמא כי מצד שמץ טומאה שבחכם שנתחבר עם איש המוני עד שעשאו טהור. וז"ש לא אחד כי אדם נק' עולה ויורד ואינו במדריג' אחד כדי שבירידתו ימצא מקום להתחבר עם אותן המדריגות הפחותין שבהמוני עם ויקרבם אליו ואו ה' אלדיו עמו ויעל וק"ל. עוד י"ל כי בתיקונים לבסוף כת' וז"ל ואין אדם מקיים מצות ל"ת כתקנה אלא בבוא דבר עבירה לידו ולא עשאה מפני מצות המקום אבל ביושב ובטל לא קיים מצות ל"ת עכ"ל. והוא ע"ד שאמרו חז"ל אל יאמר א"א בבשר חזיר אבל יאמר אפשי אבל מה אעשה כי אבי שבשמים גזר עלי וכו' וכמו שכתבתי בפסוק חשבתי דרכי ואשיבה רגלי וגו' יעו"ש. והטעם כי בזה מקיים ואהבת את ה אלדיך בכל לבבך בשני לבבך ביצה"ר וביצ"ט כי עובד ה' עם היצ"הר ג"כ כשהוא מכניעו משא"כ בלב א' לאו נעשה אחד כי אם ע"י חיבור ב' הפכים יחד וכמ"ש גוי אחד בארץ יעו"ש בזוהר. וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד ר"ל כשהטהרה נמשך מן הטמא שהוא היצה"ר הוא תכלית השלימות מטעם כי לא אחד כי הם ב' הפכים והוא עשאן אחד. ולכך יש ב' פירושים לא אחד לשון בתמי' וגם כפשוטי' ושניהם אמת וכאמור וק"ל.

העולה מזה כי המהפך החומר שהוא מצד הקליפה והטומאה אל הצורה שהיא מצד הטהרה והקדושה אז נעשה טהור מטמא והוא התכלית השלימות בין בפרט באדם יחידי שמכניעו חומרו לצורה או בכלל שמכניע אנשי החומר אל הצורה או שניהם כאחד טובים בתחלה בפרט ואח"כ בכללות שהוא המאושר וכמ"ש חז"ל ואת הנפש אשר עשו בחרן כאלו עשאו וכ"כ בזוהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו' ובזה יבואר על משכבי בלילות וגו' אקומה נא וגו' והוא כי יש ב' סוגי צדיקים א' ההולך בתום לבבו בקרב ביתו להתבודד לקיים והצנע לכת עם אלדיך וכמו שכתוב בנח את האלדים התהלך נח. סוג ב' שקישט את עצמו ואחרים ג"כ כמו אברהם אבינו שנאמר ויקרא שם בשם ה' וגו' ודרשו חז"ל שהי' מרגיל שם שמים בפי הבריות וכו' וכמו שבארתי פסוק אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר שהוא צדיק בתוך העיר להשיב רבים מעון והנה בחי' א' נק' שכיבה בלילה שהוא מכוסה כלילה הצנע לכת בחי' ב' נק' קימה כיום שמפורסם לכל.

ובזה יובן על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי שהוא למי שאוהב נפשו יותר מגופו ודאי שמפקח בתיקון נפשו ואין לו פנאי לתיקון זולתו כי חיי נפשו קודמין. ואחר כך בקשתיו ר"ל לזולתו ולא מצאתיו כמ"ש בש"ס מצאתי דאתי לידי משמע ור"ל כי לא אתי לידי שאזכה לתקנו מצד שהוא מכוסה ולא נודע לרבים מהותו שיבואו אצלו ללמוד ממנו. אקומה נא ואסובבה בעיר וגו' ר"ל להיות מסוג ב' הנ"ל כמו שנא' אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר וגו' וג"כ לא מצאתי את שאהבה נפשי שיבא ממילא אצלי כמ"ש אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שהוא יבוא לבקש ללמוד וז"ש אבקשה את שאהבה נפשי שהוא יאהב נפשי ולא עלתה בידו ואז בקשתיו שהייתי מחזיר אחריו וג"כ לא מצאתיו מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם ופי' רש"י מה מצאתם בפיו. וזה אי לו שחר ונ"ל דכ' האלשיך פ' משפטים כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור כי איש זה הקב"ה יתן אל רעהו זה איש הישראלי כמ"ש למען אחי ורעי וכי יתן לו קהל עדת ישראל להנהיג ולרעות אינו להשתרר עליהם אלא לשמור אותם מן החטא ולהדריכם בדרך ה' וכו' יעו"ש.

וז"ש מצאוני השומרים שהם ראשי ומנהיגי הדור הסובבים בעיר להחזיר אנשיהמוני עם את שאהבה נפשי ראיתם אם נתקרבו עמהם וז"ש מה מענה בפיו ולא השיבו דבר כי לא עלתה בידם. כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. ור"ל כמעט שעברתי מהם מבחינה שלהם שהם ראשי הדור ועברתי מעט מבחי' זו כי נעשיתי משוח שעבר מגדולה גם שהי' מעט זמן מ"מ אז מצאתי מקום להתחבר עם אנשי המוני עם כמו שר ששינה לבושי קדשו וכבודו אז נתחבר עם פחותי הערך עד שהבאתיו אל חדר הורתי הם היכלי המלך פנימה והושב הבן אל אביו המלך.

וז"ש מי זאת עולה מן המדבר כי מי שהיא מדריגה עליונה כנודע בזאת שירדה ונתחברה בזאת מדריגה תחתונה אז עולה מן המדבר מקום קליפות אל שדה אשר ברכו ה' וק"ל.

מצוה זכור את יום השבת לקדשו ודרשו בספרי מ"ע לזכור את יום השבת מאחד בשבת וכו' כדי לבאר זה נבאר תחלה ש"ס דביצה פ"ב דף י"ו א"ר חמא ב"ח הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיע שנא' ולא ידע משה כי קרן עוד פניו ותחלה נבאר פסוקי בשלח ויסע משה את ישראל מי"ס וילכו ג' ימים במדבר ולא מצאו מים ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה וילונו וגו' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו. והספיקו' רבו לאיזה תועלת נכתוב זה שהם פרשו מהתורה ג' ימים כמו שדרשו בפ"ז דב"ק. ועו' דתחלה אמר לשון רבים כי מרים הם ואח"כ לשון יחיד קרא שמה מרה. ושאר הספיקו'. ונ"ל דכ' הרמב"ם בפ"ב מה"ל דעות כמו שיש חולי הגוף הטועמים מתוק למר כך יש חולי הנפש וכו' יעו"ש. א"כ כמו בחולי הגוף כשלא אכל כמה ימים ונתקלקל האיצטומכא וגם חיך האוכל יטעם מתוק למר כך חולי הנפש כשלא למד כמה ימים חיך הלומד יטעם מתוק למר אח"כ. וזה נ"ל פי' הפסוק טועמי' מר למתוק ומתוק למר כפל והענין המרירות בא מצדם והם אומרים היפך זה וכאשר יבואר כי זכרתי בענין מים המרים שנותנין לסוטה ולקח הכהן מים קדושים ובאו בה המים למרים וכו' כי הזונה לה הם מרים משא"כ לאשה טהורה דברי מוסר הנק' מים קדושים הם לה מים קרים על נפש עיפה והיא צמאה למים.

בזה יובן ויסע משה מחמת ביזת הים הסיעם בעל כרחם וכיון שנכנס בלבם חשק וחמדת עולם הזה לצבור כסף והוא נגד עניני עולם הבא שהם שתי צרות זה לזה כשזה קם נופל חבירו לכך וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים תורה ומוסר וכיון שלא אכלו כמה ימים בלחמה של תורה נעשו חולי הנפשו' שנתקלקל חדרי המאכל וטועמי' מר למתוק וז"ש ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים מימי התורה ובאמת החסרון הי' מצדם כי מרים הם כי אצלם הם מרים ולא כן דעתם שתלו החסרון במימי התורה שהיא מרה על כן קרא שמה מרה דייקא וילונו על משה שתלו החסרון בו ויצעק אל ה' ויורהו עץ דנודע מ"ש בזוהר לא תשחית את עצה שנותן עצה להתייעץ איך לשוב אל ה' וכו'. ובאמת עץ הוא אימא הרוחצת צואת בנה ע"י תשובה כי אהי' במלוי קס"א גי' עץ ע"ה ונמתק מר במר וימתקו המים ע"י עצה שנתן להם לשוב אל ה' נמתק המר למתוק וק"ל ובטא"ח ב"י סי' רפ"ח מביא ירושלמי ר' חגי אומר לא נתנו שבתות אלא לאכילה ושתי' ר' ברכי' אומר לא נתנו שבתות כי אם לעסוק בתורה ולא פליגי דמ"ש לא ניתנו שבתות כי אם לאכילה כאן לת"ח וכאן לפועלים כמ"ש בב"י בטא"ח סי' רפ"ח יעו"ש.

וי"ל הא אם הפועלים אינן עוסקים כל השבוע בתורה ובשבת גם שירצו לעסוק בתורה לא יוכלו לשתות מים ממרה אחר שלא למדו שלשת ימים לפניו א"כ אינו עונג כנ"ל לזה בא הספרי לתרץ זה באמת זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מקודם כדי שתוכל לקדשו בשבת שיהי' ענג ע"י הכנה שיעשה מקודם וק"ל.

ובזה נ"ל לבאר מדרש לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג א"ל כנסת ישראל יהי' בן זוגך וז"ש זכור את יום השבת לקדשו והוא תמוהו. ונ"ל כי זווג הוא לשון ייחוד וחיבור ודביקו' והי' טענת שבת לכולם נתת בן זוג כי הת"ח כל ימי השבוע עוסקים בתורה שהוא יחוד וחיבור בבן זוגה ולי לא נתת בן זוג כי הת"ח בטלי' בו רק הפועל' עוסקים בתורה וזה אינו בן זוג שלי שאינו יחוד וחיבור אצלו כי אצלם מרים הם וכנ"ל והשיבו כנסת ישראל יהי' בן זוגך. דאי' במד' ויקהל עשה לך קהלות גדולת ודורש לפניהם בשבת דיני א"ו וכו' וז"ש כנס"י שנאספו ונתכנסו ישראל יחד הת"ח שידרשו לפני הפועלים שהם עצמם אינם בני תורה כלל א"כ כנסת ישראל יהי' בן זוגך והבן.

ובזה תבין ש"ס שאמר לך והודיעם תחלה כדי שיתרצו תחלה בדברים כפי' רשי' שם במ' שבת פ"ק והוא הדבר שדברנו שרמזו בספרי זכור את יום השבת זכרהו מקודם מטעם הנ"ל שיעשה הכנה מקודם ואז יוכל לקדשו אח"כ ביום השבת שיהי' ענג וק"ל ובזה יבואר ש"ס אלמל' שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין וכו' והוא תמוהו

ואגב נתרץ מ"ש בזוהר יתרו זכור את יום השבת לקדשו לקבל לא תענה ברעך עד שקר כי המחלל שבת מעיד עדות שקר לבאר כל זה הוא כי יש ב' סוגים הנקראי' שבת א' שבת שמה כפשוטו נייחא ושביתה ב' ת"ח נק' שבת כנז' בזוהר משפטי' נשמתא דאיהי בת יחידא ואיהי בת זוג' דצדיק דאיהו שבת ומקודם לזה בצדיק דאיהו יום השבת לא תעבוד בו עבודת עבד וכו' יעו"ש. הרי יש ב' מיני שבת וכל א' שייך לחבירו והוא בן זוגו דשבת ובלא צדיק שעוסק בתורה אינו כלום כאמור וזהו כנסת ישראל יהי' בן זוגך שע"י בן זוגו יש לו תענוג בחיבור ויחוד משא"כ ממי שאינו בן זוגו היא מרה כנ"ל.

עוד י"ל דכ' המוהרשא' בפרק כ"כ בשם הרמב"ם לפי שאסורי שבת אינן ידועין להמון עם כגון הקשירה והטלטול והליכה ודיבור שלא לצורך וראוי לת"ח שהם הכהנים להודיען לע"ה וכו'. א"כ ב' מיני שבת שייכי' זה לזה כי רוב העולם שהם המוני עם אינן יודעים לשמור שבת כי אם ע"י הת"ח הנק' שבת ב' להורות הדרך לעם אש' ילכו בו

אך דכל זה אם נשמעו דברי הת"ח להורות לעם הדרך אשר ילכו בה משא"כ אם דברי הת"ח נמאסו כמ"ש ויראי חטא נמאסו אז ממילא גם שבת ראשון בפשוטו אינו נודע להעם וזה גרם חורבן הבית. כמ"ש בפרק כל כתבי אמ' אביי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת שנא' ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכה א"ר יהודא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח שנא' ויהי מלעיב' במלאכי אלדי' וכו'. וי"ל דמשמע דל"פ כמ"ש מוהרשא' דה"לל ר"י אומר וכו' וא"כ זה אמר לשון שלילא דלא חרבה רק עבור שבת וזה אומר עבור בזיון ת"ח ולדברינו א"ש שהכל ענין א'. וז"ש משבתותי העלימו משני שבתות הנ"ל העלימו לכך גרם חורבן. ובזה יובן אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות לתקן קלקל החרבן מיד נגאלין וק"ל.

ובזה יובן קו' מוהרשא' שזה סותר אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה וכאן אמ' ב' שבתות ולפי הנ"ל א"ש שהכל אחד. וזהו שאמר זכור את יום השבת לקדשו לקבל לא תענה ברעך עד שקר כי הלימוד בשבת שיהי' ענג שהיא תכלית קדושת שבת לקדשו הוא ע"י הכנה שילמוד קודם שבת אז לימודו בשבת ענג גדול כמו שנא' טובלי תורת פיך מאלפי זהב וכסף משא"כ אם אינו זכרהו מקודם א"כ היא לו מרה ומכחיש מ"ש בתורה שטוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף ומעיד עדות שקר ברעך זה הקב"ה וכמ"ש האלשיך לא מצאתי לבתך בתולים שהיא על תענוגי התורה יעו"ש וא"כ שפיר אמר הקב"ה מתנה טובה יש לי ושבת שמה דייקא לך והודיעם וכו' ר"ל כדי שידעו מזה ויעשו הכנה מקודם ואז היא מתנה טובה שיהי' לו ענג בשבת היפך האד' שאינו עושה הכנה וכמו שבארתי ש"ס דב"ק נצא לקראת שבת כלה מלכתא יעו"ש וק"ל

מצוה זכור את יום השבת לקדשו. לבאר מצוה זו נראה לבאר דברי טא"ח בריש ה' פסח וקורין אותו שבת הגדול על שם הנס שנעשה בו וכו' ושוחטין אלדיהן וכו' והקשה הט"ז ה"ל ליחס הנס לעשרה בחודש אף בחול ומשני בשם ר"מ חריף כי בי' בו נעשה עוד נס שהי' עוברים בו הירדן וכו'. ונפלאתי דמהיכי תיתי הא לקבוע שבת הגדול על נס של ירדן דא"כ תקשי הא קריעת ים סוף הי' נס יותר גדול ומ"ט לא קראו אותו יום גדול ומהיכי תיתי לומר שנקרא שבת הגדול עבור נס הירדן או דה"ל לקבוע עבור כל הנסים הנז' ונ"ל דיבואר זה ע"י ק' גדולה מז דכ' התוס' בפ"ט דשבת הנס בענין הריגת הבכורים וכו' יעו"ש ומ"ט לקח הטור דרך אחר לעצמו ולא שיטת התוס' ועו' יש לדקדק בטור שסיים ועל שם אותו הנס קרינן שבת הגדול וכו' כמורה באצבע שממעט נס אחר דק' אי ליכא נס אחר א"צ למעט ואי איכא נס אחר שהי' בו ביום ק' מנ"ל באמת למעטו ועו' ק' קו' הב"י דהל"ל ד' ימים גדולים י' בחודש עד י"ד.

וכדי לבאר זה נ"ל לבאר מה שאמרו בפרק כ"כ אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון שנא' ויצאו מן העם ללקוט וכתיב ויבא עמלק וגו' ארשב"י אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין וכו' וכבר הקשו רבים וכן שלימים מה מקום לב' שבתות דוקא ועו' דלעיל אמ' שבת ראשונה מספיק לחירות מכל אומה ולשון הגם דקו' א' יבואר באידך כי שבת א' צריך על כפרת חילול שבת ראשונה ושבת ב' שיהי' מספיק לגאול וכו' יעו"ש

ולי נראה ע"פ דקדוק א' דהל"ל שבת אחד מאי ראשונה דהא כ' התוספת בפ"ט דשבת שאין זו הי' בשבת ראשונה וכו' לכך נ"ל דלפי הוצעה הנ"ל אין מקום לגאולה כי אם בשמירת שבת א' עכ"פ בזה יבואר קו' א' הא קי"ל בבנתיה דר' מאיר דאישתבאן וכו' דאמ' וכי עביד רחמנא ניסא לשיקרא וכו' יעו"ש וא"כ ישראל שהיו במצרים עובדי ע"ז כמו שטען שר מצרים הללו והללו עובדי ע"ז מ"ש אלו מאלו וכו' דאיך נעשה להם נס בשבת הגדול בענין קשירת ושחיטת ע"ז שלהן של מצרים בשחיטת השה וצ"ל ששמרו אותו שבת ואפי' עובדי ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שפיר נעשה להם נס וזכו לגאולה מצד שמירת שבת וא"כ שבת א' שמרו עכ"פ אפסי שאח"כ עבר בים צרה פסל מיכה ואז הי' צריך ב' שבתות דהיינו שבת א' לכפר וא' להספיק לגאולה וז"ש אלמלא שמרו שבת ראשונה ר"ל לבד האחר בכפר ומה שזה סתם זה מפרש ומא"ח ומא"ח ולא פליגי וק"ל. ולולי דברי הנ"ל יש לתרץ ענין מאמר שבת ראשונה ומאמר ב' שבתות שאינו סותר והוא דבארתי בענין שכר מצוה מצוה ומצוה גוררת מצוה יעו"ש.

ובענין שבת אמרו כל המענג שבת נותנין לו משאלו' לבו. ובודאי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו יש לו מנה מתאוה למאתיים והתענוג שיש לו ממצות שבת זהו שכרו שאין מבקש שום תענוג יותר מתענוג המצוה עצמו הגם שבאמת יש ויש כפלים לתושי' מ"מ החכם בעבודת הש"י מצייר בדעתו אלו לא הי' שכר על המצוה רק זאת התענוג של המצוה עצמו שהתענוג בו ומאחר שזה יחשב לו לשכר התענוג של השבת והוא חצי תאותו שמתאוה עוד לשבת ונותנין לו משאלת לבו שישמור ויתענג ב' שבתות וא"כ אלו שמרו שבת ראשונה שעיקר שבת כהלכתו הוא התענוג שנא' וקראת לשבת ענג א"כ הי' מתאוה עו' לשבת והי' בידו ב' שבתות אלא ש"מ דגם שבת ראשונה לא שמרו והבן.

ונחזור לענינינו דשמרו שבת א' במצרים עכ"פ קוד' שנצטוו במרה ומכח זה זכו לנס ובזה יובן דברי הטור שסיים לומר על שם אותו הנס קורין שבת הגדול כששמרו שבת זו זכו לנס של ביטל ע"ז למצרים אף שהם היו ג"כ עובדי ע"ז כי שמירת שבת כיפר עליהם א"כ מוכרח דלא כתוס'. וגם שפיר יחסו הנס לשבת דוקא וקורין שבת הגדול דוקא וק"ל.

ומבואר כל הספיקו' והבן. ובזה נ"ל לבאר קו' שהקשה מוהרש"א דעמלק בא עבור חילול שבת ובבכור' אמרו רפידים שריפו ידם מד"ת לכך בא עמלק וכו' יעו"ש.

ולי נראה לתרץ במה שבארתי בענין השמיטה שניתן להשלמה עבור ב' חדשים של ו' שנים שביטלו מתורה. ומקשין העולם א"כ שמיטה עצמו אין לו השלמה דבארתי ע"פ מ"ש הטא"ח סי' רפ"ח יעו"ש וה"נ מבואר כי שבת ניתן להשלמת התורה וכשיצאו ללקוט לא הי' פנאי להשלמת התורה וריפו ידם מד"ת לכך ויבא עמלק ושניהם בסוג א' עולין ועיין מה שכתבתי בביאר ש"ס למה נקרא רפידים ושטים וכו'.

העולה מזה מוסר א' בשבת לענין התורה שצריך להשלים ואם לאו ח"ו ויבא עמלק ב' לענין חילול שבת ח"ו עבור זה ויבא עמלק כמ"ש ויצאו ללקוט וגו' ג' להתענג בשבת בשביל שבת ולא להתענג א"ע וז"ש המענג שבת נותנין לו משאלת לבו ע"ד לוו עלי ואני פורע יעו"ש. ונ"ל שזהו ג' עניני שבת הנז' בזוהר יתרו דף צ"ב כי שבת דלילה הוא להזהיר מחילול שבת כי אז הוא עליות המלכות ונשאר חלל מקום פנוי וח"ו ע"י שיצא ממקומו גורם חילל כמבואר בכתבים ריש ה' שבת יעו"ש שבת דיום הוא בעסק התור' הנק' קדש מיסוד החכמ' כמ"ש בזוהר משפטים דף קכ"א וז"ל אורייתא מחכמה נפקת מאתר דאיקרי קודש וז"ש כי קדש היא שבת דמנחה אז הענג נגד יעקב כנודע והבן ועונג נקרא זכור יסוד מלכות נק' את כנודע. ויום שבת בתורה הנק' קדש וז"ש זכור את יום השבת לקדשו והוא אזהרת ג"ד הנ"ל והבן בזה מצוה הנ"ל זכור את יום השבת לקדשו וק"ל.

ובזה יבואר מצוה את שבתותי תשמרו ומקדשי תראו דמה ענין זה לזה. ונ"ל דמצינו שבת נזכר בין ב' יראות האחד בפ' אחרי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו הרי הזכיר יראה תחלה ואח"כ שבת וכאן הזכיר יראה אחר שבת להבין הענין נ"ל דמצינו מורא בשבת במשנה דמאי דירא לשקר בשבת לומר שקר אפי' ע"ה שהוא חשוד מ"מ אינו משקר מחמת מורא שבת. וכן בתיקונים בראשית ירא שבת וכו' ובת"ח מצינו מורא את ה' אלדיך תירא לרבות וכן מצינו כאן בפסוק ממקדשי תראו כי ת"ח נק' כך כמו שדרשו בפ"ב דשבת וממקדשי תחלו אלו ת"ח שקיימו התורה מא' עד ת' וכו' והכתוב יעץ עצה טובה לעמו ישראל שינצלו מכל מיני יראה שבעולם אם יתדבקו בשורש היראה שהוא שבת כי ת"ח נק' ג"כ שבת כמ"ש בזוהר כי רשב"י נקרא שבת דכולא שתא והבן.

ובענין הנ"ל כל המענג וכו' שנאמר אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך שהוא סותר למה שאמרו חז"ל אין אדם מת וחצי תאוותו בידו נ"ל לבאר ע"פ מה שאמרו חז"ל יעקב אמר יש לי כל ור"ל די ספוקי ועשו אמר יש לי רב דלכאורה יש לי כל משמע הכולל כל מיני ברכה כמו באברהם דכתיב וה' ברך את אברהם בכל ודרשו בכל מיני ברכות. וגם לבאר מה שאמרו חז"ל על פסוק ואכל' ושבעת וברכת ופליגי ר"י ור"ל מר ס"ל כזית וכו' ובאמת אין זה כדי שביעה ובאמת קו' זו הקשו בזוהר תרומה ומשני מפסוק ומשביע לכל חי רצון ההוא רעוא וכו' יעו"ש. והוא דאמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. והנה לכאורה מכאן מודעא רבא לאורייתא דלא ניתנה תורה כי אם לאוכלי המן שהוא דור המדבר דוקא ולא לדורות הבאים.

ובאמת כמה פסוקים סותרים לזה חדא דאמר את אשר ישנו פה ואשר איננו פה דהיינו דורות הבאים וכמאמר חז"ל וגם פסוק לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך ומפי זרעך וכו' ופסוק כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם ודרשו חז"ל יש מחר שהוא לאחר זמן.

ומידי דברי בפסוק נדקדק בו כי בעל הגדה תיאר שאלה זו לחכם דהרי אמר חכם מה אומר מה העדות והנה מה חכמה יש בשאלה זאת ועוד כי בדינינו יש מצות שאין בהם טעם הנק' חקים ששואלין האומות וכו' ויש שניתן בהם טעם ונק' משפטים שאלו לא נכתבו ראוין לכתוב שהוא דת נמוסי גם לאומות כגון שלא לגנוב ולגזול וכיוצא וזה נק' משפטים א"כ למה שאל החכם גם על המשפטים ועוד דקאמר אתכם ולא לו ובמה יש הפרש בינו לבין שאלת הרשע שאמר לכם ולא לו שהוציא עצמו מהכלל.

ונראה דכת' הפוסקים דלא נק' חכם כי אם שתורתו אומנתו וכמ"ש הפוסקים לענין חכם בזמן הזה ליכא וא"צ למביישו ליתן ליטרא דדהבא יעו"ש. וזה ששאל לשיטתו שצריך שיהי' תורתו אומנתו וזה הציוי הי' לכל איש פרטי מישראל וכמו שכתוב והגית בו יומם ולילה וס"ל לתנאי דברי' כמשמען יעו"ש במנח' ואף דפליגי תנאי בזה מ"מ החכם אזיל לשיטתיה שיהי' תורתו אומנתו וס"ל פסוק והגית בו כמשמעו וזה א"א כי אם לאוכלי המן וזה שהי' שאלתו על כלל התורה כולה שנכלל מן ג' קוין הנק' עדות וחקים ומשפטים כי רבה היא וא"כ למה זה הצוי הי' אתכם שהוא מחר לאחר זמן דור המדבר שאין בו אוכלי המן וטירדת הפרנסה מבטלת [אבל הרשע שאמר מה העבודה הזאת שהיא שאלה על מצוה פרטיות והיא הפסח למה ניתנה לכם וע"כ שבועט גם במצוה א' שקשה עליו לקיימו וע"כ מה שאמ' לכם דס"ל דלא ניתנה מצוה זו כי אם למשא ודי הי' ליוצאי מצרים לקיים מצוה זאת ולא לדורות לכך השיבו אלו הי' שם לא הי' נגאל כנודע כי סוד גאולה הוא ביסוד שהוא התענוג האמיתי וכמ"ש אז תתענג על ה' וגו' ] והיתה התשובה שאין כוונת חז"ל לאוכלי המן דוקא דא"כ סתרי הפסוקי' שזכרנו אלא צ"ל שאין התורה ניתנה לאדם כי אם שיהי' בו מדת של אוכלי המן שהוא האמנה ומדת ההסתפקות שיצאו למדבר ס' רבוא בלא מזון ולחם כי אם עגות מצות שעשו במצרים בחיפזון ומצד ההבטחה והאמנה שהאמינו בו ית' ירד להם המן וגם הי' בהם מדות ההסתפקות עמר לגולגולת דבר יום ביומו והאמינו בו ית' שכל יום יבוא עם פרנסתו ולא דאגו היום פרנסת מחר כך התורה א"א שיתן לאדם הרודף המותרת ומחוסרי האמנה כי לא בשמים היא וגו' לא בתגרין וכו' כי אם באיש השלם הרוצה להתקרב אליו ית' לא לתשלום שכר כי שכר מצוה מצוה ר"ל שנחשוב לו לשכר מצוה המצוה עצמו שזכה מן הש"י לעשות המצוה.

או י"ל שהוא רוצה ליתן שכר להש"י עבור שזיכה לו מצוה והשכר הוא מצוה ב' שעושה להש"י על שזכה במציה א' וכאשר מצינו לאברהם אבינו שנא' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ורבו הפירוש' בזה.

ולי נראה פשוט כנ"ל שהאמין בה' שזכה למדריגת האמנה ובטחון בו ית' ואז ויחשבה לו אברהם להקב"ה לצדקה ולזכות על שקירבו והביאו למדריגת האמנה בו ית' שהוא מעלה נפלאה.

וכאשר אמ' לו הש"י אח"ז מיד אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ לרשתה אז נתחרד אברהם וסבר כי הוא בזכות האמנה ניתן לו שכר א"י ובאמת לא רצה שום שכר על זה כי אדרבה נהפך הוא בעיניו שצריך עוד לעשות איזה גמול ועבודה להש"י על שגמל עמו חסד להביאו למדריגת האמנה בו ית' וז"ש במה אדע באיזה זכות להורות שלא רצה לקבל זכות ושכר על האמנה והשיבו הקב"ה בזכות הקרבנות וק"ל. וזה בעצמו תשובת בן חכם ששאל על ריבוי התורה איך אפשר לקיימו ולעסוק בה תמיד והא לא ניתן כי אם לאוכלי המן ותהי' התשובה עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ר"ל בשכר האמנה שהאמין אברהם מזה זהו ישראל בניו שבאו למדריגה זו ג"כ וכמ"ש ויאמן העם ומזה הי' תשובה למשה בני מאמינים ר"ל מצד שהם בני מאמינים זכו שהם ג"כ מאמינים ומשה ג"כ שפיר קאמר והן לא יאמינו ר"ל שלא מצא להם זכות שיזכו לו למדריג' האמנה עד שהשיבו הקב"ה כנ"ל וכן מצאתי בס' חסידי' סי' כשבא אדם לידי מדה טוב' אל יתפאר בו כי שמא בזכות אבותיו שזכו למדה זו יעו"ש וז"ש ואותנו הוציא אשר נשבע לאבותינו אברהם בזכות האמנה כנ"ל והסתפקות ביעקב שאמ' יעקב יש לי כל ודרשו חז"ל די ספוקי ר"ל המעט שיש לו פרנסת יומו נחשב לו לרוב כל והוא מדת הסתפקות ואז כשיש בנו מדת אוכלי המן שפיר ויצוינו ה' לעשות את כל החוקים וגו' ואין לך להתפאר במדה זו שבא לידך כי אדרבה וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצות וגו' ור"ל כי אדרבה לצדקה ראוי שנחשוב לנו על הקב"ה שגמל עמנו חסד שיספיק לנו זמן שנשמור לעשות את כל דברי התורה וגו' וכמ"ש הרמב"ם כי כל יעודי התורה בברכותיו הוא כדי שיהי' לו פנאי לשמור ולקיים את דברי התורה וכו' יעו"ש. ובזה יובן אין אדם מת ר"ל הדם רשע הנק' מת אין חצי תאוותו בידו כי תמיד ירדוף אחר המותרות משא"כ הצדיק הנק' חי משביע לכל חי רצון ההוא רעוא נקרא שובע כי אין רצונו במותרת וא"ל וז"ש והתענג על ה' ר"ל אדם השלם שאין לו תאוה ותענוג רק בעשבודת ה"י אז כל מה שנותן לו הש"י בעסק פרנסתו הוא משאלות לב שנתמלא שאלתו כי אינו חפץ במותרות רק במדת הסתפקות וז"ש ויתן לך ר"ל כל מה שיתן לך אפי' רק פרנסת יום אחד הוא משאלת לבך והוא ע"ד ששמעתי אם אתה עושה כן שהורגל בתורת הסתפקו' פת במלח תאכל אז אשריך וטוב לך בזה ובבא וק"ל.