תולדות יעקב יוסף, בשלח

ויהי בשלח פרעה את העם וגו' והספיקות יבוארו מאליהן עם זה הספק הידוע אלו ספורים למאי נכתבו ואיך הם בכל אדם ובכל זמן. ונ"ל לי לפרש בב' פנים דכתב הרמב"ם דרך המיצוע הוא הישר כי אם שנטה לקצה האחד אז צריך לילך עד קצה השני וינהג בו זמן רב עד שיעקר ממנו מדה ראשונה ואז יחזור לדרך המיצוע ועיין מזה מהל' דעו' פ"ב יעו"ש וזהו רפואת חכמה לחולי הנפש' שכ' הרמב"ם שם א"כ זהו ממש שהזהיר הכתוב לכל אדם ובכל זמן.

ובזה יובן ויהי בשלח פרעה את העם ור"ל כי ערפה הוא היצה"ר ומה שכ' בזוהר רות יעו"ש. והוא ענין פרעה אתווין דדין כמו דדין ובשלח פרעה את העם שיצאו איברי האדם מרשות יצה"ר כמו ביציאת מצרים שיצאו מן מ"ט שערי טומאה אל הקדושה ולא נחם אלדים וגו' ר"ל שלא נהגם בדרך הטבע גי' אלדים שהוא דרך המיצוע פן ינחם העם בראותם מלחמה שהיא מלחמת יצה"ר כמאמר החכם שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה וכו'. ושבו מצרימה שיחזרו לקלקולם לכך ויסב אלדים ר"ל שסיבבם מן מדריגה הנק' אלדים דרך הטבע שהיא דרך המיצוע רק הוליכן דרך ים סוף שהיא סוף המדריגה בקצה שני עד שיכיר מהם מדריגתם הראשונה בזמן רב שהוליכן כך ואז יחזרו לדרך המיצוע וז"ש וחמשים עלו ב"י ממצרים שהוא מקצה אל קצה מן נון שערי טומאה אל נון שערי קדושה מטעם האמור וק"ל.

עוד י"ל בדרך ב' כי נודע מ"ש בזוהר כי פרעה היא בינה תשובה עלאה כי שם נפרעו ונתגלו כל נהורין וכו'. וידוע כי ריבוי השמן גורם כיבוי הנר לכך עצה היעוצה למי שרוצה לכלכל דבריו בעסקיו במשפט במאזני שכלו הקודש ישקול אחר שעשה סיגופים שאז מרגיש הכאב כמ"ש בזוהר בשלח. ורפואתו שילך אל קצה השני זמן רב לגמול חסד עם גופו עד שיבריא גופו ויתחזק שיהי' לו כח ובריאת הגוף לתורתו ועבודתו י"ת ואז יחזיר לדרך המיצוע. ובזה יובן ויהי בשלח פרעה את העם שהיא איבריו של אדם שהיה תחת יד פרעה הנק' תשובה וסיגופים ושיעבוד קשה לחומר הגוף. ולא נחם אלדים דרך הטבע רק אל קצה השני שהיא דרך ים סוף עד שיתחזק ואז ישוב לדרך המיצוע וק"ל.

עוד י"ל דכ' רמ"א בספרו מחיר היין ענין המן שאמר יעשו עץ גבוהו חמשים אמה ויתלו את מרדכי שהיצה"ר נתייעץ להשיא את מרדכי אל מדריגה עליונה גבוה חמשים וח"ו זה יהי' סיבת נפילתו ונודע הדבר למרדכי וכו' יעו"ש. העולה משם כי המובחר הוא דרך המיצוע כמ"ש הרמב"ם וכנ"ל. ובזה יובן ויהי בשלח פרעה את העם ששילח היצה"ר חפשי את איברי האדם שהיו ברשותו של היצה"ר שנק' הערף ולא נחם דרך הקרוב שיתקרב מיד אליו י"ת ע"י מדריגה עליונה שלא יהי' זה סיבת נפילתם בראותם מלחמת היצה"ר שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ועי"ז ושבו מצרימה לכך ויסב אלדים דרך המדבר ים סוף שהוא דרך הטבע גי' אלדים גם שעלו ממצרים במדריגה עליונה וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים וגו' וק"ל. בפסוק ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו ב"י אל ה'. ונ"ל שהוא מוסר השכל.

ונבאר תחלה היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק והקו' מפורסמת מה ענין זה לזה. ונ"ל דידוע משאחז"ל בכל צרתם לו צר כתיב וקרי לא באלוף כי איש חכם ומשכיל יתן לב להבין כי צער שיש לאדם היא צער השכינה כמ"ש בסנהד' קלני מראשי וכו' ואז יתפלל על צער השכינה וממילא יעבור הצער מהאדם וז"ש אם יבין האדם כי בכל צרתם לו צער אז אין צער. וז"ש הפסוק הלא כי אין אלודי בקרבי מצאוני הרעות האלה כי אם הי' נותן לב שזהו צער השכינה ואז הי' ה' בקרבי אז לא מצאנו הרעות האלה וק"ל.

ובזה יובן על נסותם היש ה' בקרבנו אם אין אז ויבא עמלק כי הלא על כי אין אלודי בקרבי מצאוני זאת וק"ל. ונחזור לענין הנ"ל כי שמעתי ממורי מי שרוצה לפטור מהצר והמיצר והוא נוסע אחריו משל לאשה יולדת שהלכה למקום אחר ליפטור מחבלי הלידה והצער הולך אחרי' ועצה היעוצה שיתפלל להש"י ויפטר מהצער וז"ש מן המיצר קראתי יה ענני במרח' יה ודפח"ח וז"ש והנה מצרים נוסע אחריהם אז הבינו זה לכך ויצעקו ב"י אל ה'. ובאמת נאמר אז כאשר ראיתם מצרי' היום לא תוסיפו עוד לדאבה ולראותם עוד עד עולם וק"ל.

בפסוק ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם דרך וכו' הביאור כי אדם עולם קטן ויש בו פרעה ומצרים וכו' והורה הכתוב סדר התשובה שיהי' בהדרגה להסיב דרך ולא בפעם א' בדרך התשובה להתקרב אליו ית' בפעם א' כי זה לסבה שיתבטל מכל וכל רק בשקידה רבה וכו' ובזה יובן.

בפסוק ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלדים דרך ארץ פלשתי' כי קרוב הוא וגו'

ושמעתיבשם מורי כשהזכרים קודם בשם הוי' אז הוא חסד גובר ומה שגובר השכחה הנק' פרעה עכשיו ויהי בשלח פרעה את העם שהם איברי האדם שהיו עד עכשיו מוכנעין תחת יד פרעה ועתה שילח את העם שהם איבריו לחירות. ולא נחם אלדים דרך ארץ פלשתים כייש בחי' הנק' דרך שם ס"ג ושם אה"יה קס"א גי' דרך אשר משם ניזונין אפי' הרשעים כי עד שם אינו מגיע פגם וחטא בני אדם התחתונים וע"ז נאמר אם תרשע מה תפעול לי ולכך תשובה מהני כי שם לא הגיע פגם החטא אם חטא בזנות לא מתעורר שם רק בחי' אהבה רק למטה עשה רשימות רעות ע"י חטאו ובעושה תשובה עשה רשימות טובים ונתקן הכל כי העלה המדריגות עד הבינה שהיא אהי"ה וכו' ואמר שיש בעמקות הזה דברים נפלאים והמשכיל יבין וז"ש ולא נחם אלדים דרך ארץ פלשתים כי מן הדרך הזה ארץ פלשתים שהם הקליפות ג"כ ניזונין ולא נחם דרך ההוא כי קרוב הוא ר"ל כי השכחה הנק' פרעה קרוב הוא ופן יראה בחי' זו הנק' דרך ע"ד הנ"ל ויש מקום בזה וכו' ותיכף בהעלות על דעתו זה אז קרוב לחזור אל פרעה שהיא השכחה לכך ויסב וגו' ודפח"ח והש"י יכפר מה שנכתוב גם בקצרה ואגב שזכינו לזה נזכי ג"כ מה ששמעתי בשם מורי עשר מכות לפרעה כי השכחה הנק' פרעה מכות דם שהוא שם מ"ה חסר א היא מכה לפרעה שהיא השכחה משא"כ לישראל הי' מים שם מ"ה מים שאין להם סוף וכו' וכן צפ"ר דע"ה כי צפר לשון צפרא נהיר ודעה הוא היפך השכחה הנק' פרעה וכך הי' זה מכה לפרעה משא"כ לישראל הי' צ"פר דע"ה והבן ודפח"ח ולי הפעוט נראה לפרש מוסר פשוטי לאנשים פשוטים כערכי ויש לפרש בב' פנים כי שמעתי מורי אמר משל א' בב' סוגי בני אדם שהלכו בדרך סכנה מקום גדודי לסטים א' הי' שיכור ולא הרגיש בגזלת הגזלנים משא"כ השני הרגיש והזהיר אחרים בדרך ההוא או לסבבו או שיקח שמירה כיוצא בזה ע"כ.

ובזה יובן כי פרעה הוא היפך הדעת הנק' משה והו' שכור הנ"ל שהוא ג"כ בחי' שכחה שלא בדעת וכאשר שילח פרעה את העם שיצא משכרותו ונשתפה בדעת מיושבת ושילח את העם אז לא נחם אלדים דרך ארץ פלשתים שהוא מקום סכנה מן הקליפות גם כי קרוב הוא רק ויסב את העם לסבב דרך הלסטים בכמה מיני תחבולות והצנע לכת עם אלדיך והבן.

עוד יש לפרש אופן ב' פסוק הנ"ל כי כבר כתבנו כמה פעמים בענין ביאר קו' התוס' דביצה שהוקשו לוו עלי ואני פורע והוא סותר למ"ש בש"ס עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכו' והעולה כי יש ב' סוגי אנשים א' שנוהג ע"פ הטבע גי' אלהי' בזה אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות סוג ב' הנהגתו למעלה מהטבע בזה אמרו לוו עלי ואני פורע.

ובזה יובן ויהי בשלח פרעה את העם בחי' סוג הנק' העם המתנהגים עפ"י הטבע לכך ולא נחם אלדים גי' הטבע דרך ארץ פלשתים שהם קליפות קשות שהוצרך נגדם סוגי אנשים שהנהגת' למעל' מהטבע כדי לשבר הקליפו' אלו ולעבור דרך ארצם כי קרוב הוא רק ויסב אלדים את העם דרך המדבר י"ס וכ"ת הא יציאת מצרים היה למעלה מהטבע כנודע וא"כ גם דרך פלשת' יעברו שלא ע"פי הטבע אך דנודע מ"ש בכתבי הארי זלה"ה הלכות פסח כי יציאתן ממצרים הוצרך שיהי' למעלה מהטבע ואחר שיצאו חזרו על סדר הטבע וזהו ענין ספירת עומר יעו"ש. וזה שאמ' וחמושים עלו ב"י מארץ מצרים ר"ל שלא תקשה א"כ איך יצאו ממצרים שלא ע"פ הטבע ולכך משני כי מצד הבינה הנק' חמשים שהיא למעלה מהטבע עלו ב"י מארץ מצרי' היציאה לבד הוצרך שיהי' למעלה מהטבע מצד חמשים שערי בינה כמ"ש בזוהר ולזה הזכיר בתואר בני ישראל ולא העם אבל אחר כך חזר הדבר לטבעו ונק' העם וק"ל.

ועפ"ז נבאר פסוק וישמע יתרו חתן משה את כל אשר עשה אלדי' למשה ולישראל עמו וגו' דכ' הזוהר ויחזק ה' את לב פרעה כי שם זה גרם שהחזיק לבו כי יוסף גילה לו שם אלדי' וזה נודע לו משא"כ שם הוי' וכו'. ויש להבין למה נודע לו שם אלדי' ולא שם זה ונ"ל כי ידע שיש מנהיג ע"פ הטבע הנק' אלדי'. אבל לא ידע שיש כח עליוני לשדד הכוכבים והמזלות ולהנהיג למעלה מהטבע שהוא מצד שם הוי' כמ"ש הרמב"ן בפ' וארא ושמי ה' לא נודעתי יעו"ש

ועפ"ז יש לומר דמבואר בפ' בשל' ויאמר משה ואהרן אל כל ב"י ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונתיכם על ה' ונחנו מה כי תלונו עלינו והספיק' רבו. ונ"ל כי אדם נק' עולה ויורד והנה ירידת המן הי' מצד האמנה ובטחון כמ"ש הקדמוני' ובשם הרמב"ם ועכשיו שירדו למדריגתם והתלוננו א"כ איך ירד להם מן לזה נתנו עצה להם ערב שהיא בחי' הירידה מ"מ מצד הכרה ראשונה שידעו כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים וכמ"ש בח"ה שתהי' הכרתך חזקה ר"ל שהם ידיעת והַכָרת איזה דבר מעבודתו ית' תהי' חזק שלא תתמוטט והבן. ובקר וראיתם כבוד ה' שהוא זמן עלייתם וראיתם בעין שכל באות ומופת כבוד ה' לא לבד מצד הכרה וידיעה כי אם במופת ונחנו מה כי תלינו עלינו כי תלוי הדבר בעצמן שבא לישראל התלונה וכמ"ש פסוק הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם פי' החסיד הרב מוהר"ל פיסטנר וכו' ובזה אין עונש לישראל או י"ל ויאמינו בה' ובמשה עבדו כל המאמין וכו' וז"ש ונחנו מה והבן. והנה פרעה אחר שראה ויסב אלדי' את העם שחזר הדבר לטבעו א"כ קריעת י"ס שהוא למעלה מהטבע כמ"ש בזוהר מה תצעק אלי בעתיקא תליא וכו' ר"ל שהוא למעלה מהטבע כמ"ש בר"ח יעו"ש ובאמת כבר בארתי שלכך הוצרך לתנאי כמ"ש וישב הים לאיתנו לתנאי וכו' כדי שיהי' בדרך הטבע קריעת ים סוף שאם יהי' בחירת סוגי ישראל להתנהג ע"פ הטבע מ"מ יזכו לקריעת י"ס ופרעה לא ידע מזה וסבר שבזה יש מקום לרדוף אחריהם לטבע בי"ס וז"ש וישמע יתרו את כל אשר אלדי' למשה ולישראל עמו וזהו קריעת י"ס כפי' רש"י שהי' ע"פ הטבע הנק' אלדי' שזה הי' סבה להתקדש ש"ש בקריעת י"ס כי הוציא ה' את ישראל ממצרים ור"ל שהיציאה ממצרים לבד הי' שלא על פי הטבע הנק' הוי' ואח"כ חזר הטבע למקומו לכך ויקח חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחי' כי מה שנ' ואתה פה עמוד עמדי למעלה מהטבע בסוד של נעלך מעל רגליך היינו אחר מתן תורה משא"כ קודם מתן תורה סבר שעכשיו חזר הדב' לטבעו לכך בא יתרו שסבר שעכ"פ אשתו היא עכשיו וגם יתרו בא לקרב א"ע למדריג' שהיא בנקל לעשותו להתגייר ולהתנהג גם בסוג ב' ע"פ הטבע עכ"פ וז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים ר"ל שלא ידע עד עכשיו כי אם תואר אלדי' הטבע משא"כ עתה ידע שיש תואר הוי' לחוץ שהוא גדול מכל אלדים למעלה מהטבע כנ"ל גם מה שנתקדש שם ה' בהכבדו בפרעה וברכבו וגו' הוא מכל אלהי' מצד שהחזיר הדבר לטבע וכנ"ל וסבר פרעה וכו' וכנ"ל והבן.

מצוה אל יצא איש ממקומו ביום השביעי טעם מצוה זו נ"ל שזכרתי במ"א ענין שבת הוא קדושת המחשבה שאסור להסיח דעתו כל היום מקדושת שבת ק"ו מתפילין שאסור בהיסח הדעת שהוא חותמא ושבת דפטור מתפילין משום דקדושתו הוא יותר מתפילין כ"ש שצריך שלא להסיח כל היום מקדושת שבת והטעם באמת לזה כי מכוח דשבת עיקר קדושתו שיקדש מחשבתו בו כי אדם הוא דוגמת אדם העליון שהוא ז"א שעלה בשבת בסוד ישראל עלה במחשבה כי בשבת עולה ז"א בחיק אבא שהוא חכמה הנק' מחשבה כנודע סוד מוסף דשבת שהוא שוה בשוה עם או"א ואם ח"ו פוגם במחשבה ח"ו הוא מוציא איש הקב"ה שנק' איש ממקומו ממחשבה עליונה וז"ש אל יצא ר"ל אל יוציא כי כך דרשו בש"ס לענין הוצאה ג"כ ולדברינו א"ש ג"כ שאל יוציא במחשבתו איש העליון ממקומו ביום השביעי.

ודרך פנימי נודע כי ז"א מקבל ממילוי ע"ב דאבא מ"ו וממילוי קס"א דאימא ק"מ הרי מקום ובזה נתמלא ז"א ונעשה הוי"ה שלו ג"כ גי' מקום יפי' הפה ופ"ו וכו' עיין בכוונת תפילת י"ח באבות יעו"ש וז"ש אל יוציא איש ממקומו ביום השביעי והש"י יכפר. וזהו סוד איסור תחומין שאל יצא איש ממקומו וכמ"ש בפע"ח ה' שבת שעוקר נפשו חלק השכינה מהקדושה והולך חוץ לתחום מקום הקליפו' ועונו ישא עד שיחזור לשורשו שבקדושה יעו"ש

ומעתה נ"ל לבאר מתניתין דשבת יציאת השבת שתים שהן ד' בפני' וכו' כיצד העני עומד בחוץ וכו' כי נודע ר"הי רחבו ד' וגבהו עשר כמ"ש בתיקוני' שם הוי"ה בן ד' אותיות ומתמלא בעשר ונעשה מ"ה שם המחשבה יעו"ש בסוד חשב מה והוא רשות יחידי של עולם בשבת וצריך האדם לקשר מחשבתו במחשבה זו הנק' רשות היחיד ולא ברה"ר שהוא קליפות הנק' רבים בסוד שברי כלים כי בימי החול צריך לזה בסוד ל"ט מלאכו' לברר הנצוצות מהקליפות כנודע משא"כ שבת ואע"פ שאמרו ממצוא חפציך ודבר דבר שלא יהא דיבורך בשבת כמו בחול אבל מחשבה שרי בשבת היינו לאדם דעשיה דבחול הוא עושה ל"ט מלאכות ות"ח הנק' שבת אף בחול כי עוסק בתורה עדיף דרגא בשבת לקדש מחשבתו בסוד כשנק' בשם ישראל אז עלה במחשבה והבן.

ומעתה יתפרש המשנה דרך פשט ועוד ע"ד פנימי כי הת"ח נק' שבת וכמ"ש בתיקוני' ובז"ח ושכינתא בכל ו' יומי דחול אזלא ומשוטטא מדוך לדוך ובשבת נייחא ואי אית צדיק לתתא איהו באתר דיום השבת אית לה נייחא בי' וכו' יעו"ש.

העולה כי בימי החול שולט היצה"ר ויצה"ט נכנע ובשבת איקרי היצה"ט בעל הבית ויצה"ר עני והנה אם האדם עומד ומתפלל ונפלה לו מחשבה זרה אין עליו אשמה משא"כ אם הוא עומד מתחלה מתוך מחשבות זרות פיגול הוא לא ירצה.

ובזה יובן יציאות השבת וזה יבואר אח"כ פשט העני את ידו הוא אותיות יוד סוד מחשבה בחכמה בין בקדושה וה"ה באדם בליעל והנה בשבת ב"ה הוא בפנים כדרכו והעני היצה"ר כמ"ש והלך האיש ההוא בחוץ ואם פשט יד"ו ר"ל מחשבתו לפנים ונתן לתוך ידו של ב"ה לתוך מחשבתו שלא ברצון ב"ה או שנטל מתוכה והוציא שנתן באמצע תפילה איזה פניה והוציא העני זה לחוץ ב"ה פטור והעני חייב דמה לו לב"ה לעשות דלא עביד מידי. פשט ב"ה את ידו והוא אם במזיד עמד מתוך מחשבה זרה והתחיל תפילתו או מאיזה פניה התחיל תפלתו וז"ש פשט ידו ר"ל מחשבתו לחוץ ע"י פניה ומכח זה הוציא מחשבות קדושות לחוץ לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה שהוא מתוך ידו של עני מחשבות זרות והכניס במזיד בעל הבית חייב דעביד עקירה והנחה מתחלה ועד סוף וזהו בין בשבת ובין בחול שהוא איפכא לב"ה שעומד בחוץ ועני בפנים והוא שתים מהתורה ועוד הוסיפו מדרבנן לאסור בשבת עקירה בלא הנחה בין לב"ה ובין לעני כי לפי הנ"ל בשבת צריך לקשר מחשבתו הכל בקדושה וקצרתי כי השאר מובן מאיליו וק"ל.