תולדות יעקב יוסף, צו

בפסוק זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו'. ויש להבין כי זאת הוא מיעוט ותורת הוא ריבוי. היא העולה חזר ומיעט וכתבתי מזה במ"א וכעת נ"ל לבאר ע"פ מדרש א"ר לוי נימוס קלוסין כל המתגאה אינו נידון אלא באש והוא תמוהו. ונבאר תחלה פסוק פ' צו והוא מצוה מתרי"ג מצות וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל נבאר טעם מצוה זאת.

ונבאר פסוק מצוה כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית וגו' להבין זה נ"ל דכ' בכלי יקר ביאר פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן. דקשה התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים וביאר כי המקריב קרבן צריך ליזהר שלא יהי' נכשול בב' דברים שנכשלו קין והבל א' שלא להביא קרבן מן הגרוע ובזה נכשל קין. והבל אע"פ שהביא מבכורות צאנו מ"מ לא נתעורר מעצמו עד שראה קין שהקריב וזהו שאמר והבל הביא גם הוא להשוות עצמו אליו וכו'.

ובזה יובן אדם כי יקריב מכם שנתעורר להקריב מצד עצמו ולא מזולתו זהו קרבן לה' לאפוקי מי שאינו מתעוררמעצמו שהוא אינו מכם רק מזולתו ודפח"ח

ונראה שזהו פי' הפסוק ויאהב יעקב גם את רחל מלאה דקשה וכו' וכתבתי במ"א ביאור הספיקות בזה. ולפי הנ"ל א"ש כי המוני עם נקרא יעקב רחל היא השכינה כנודע ובזה יובן ויאהב יעקב גם את רחל והכוונה ויאהב יעקב גם את רחל לעסוק ג"כ בתורה ובעבודת ה' שהוא בחי' רחל ולא נתעורר בזה מעצמו רק מלאה ואחר שראה בחי' ישראל עוסק בתורה ובעבודת ה' כל היום והוא יגע ולאה אז נתעורר לעשות כמותו קצת לכך בלאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה וק"ל.

אמנם לפעמים גם זה שרי לעשותו כמו שכתבתי. במ"א ביאור פסוק והיה כצדיק כרשע שאם הרשע עושה טוב כדי שיהי' כצדיק שנקרא גם מותר לעשו' כך משא"כ הצדיק אסור בזה. וטעם מבואר שם ע"פי טעם פרה מטהר טמאים היינו כנ"ל ומטמא טהורים וכו' יעו"ש.

ובזה יובן פסוק כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו לה' הכוונה אם רוצה להקטיר לה' ע"י שרואה מאחרי' שעושין כך אז נתעורר לעשות ג"כ כמותו שבחי' זו נקרא שאור שמחמץ אחרים לעלות כמו שאור שמחמץ את העיס' לעלות ואין העיסה עולה מעצמה כי אם ע"י שאור כך זה שלא נתעורר לעלות מעצמו כ"א ע"י אחרים או שאר הנאה ופני' חיצוני' נקרא דבש וז"ש כל שאור וכל דבש לא לא תקטירו ממנו אשה לה' רק קרבן ראשית שיתקרב תחלה להשי"ת עי"ז שרואה אחרים אז שרי וק"ל.

ובזה יובן כל מנחת כהן כליל תהי' שיהי' כולו כליל רק לה' לבדו לא תאכל דהיינו שום הנאה לא יהי' לו מזה רק שיעשה לשם פעלן והבן ובזה יובן זאת תורת העולה. הכוונה שאין תורת כל העולין לעבודת ה' בתורה ובמצות שוין כי יש בו מיעוט דהיינו ב' דברים הנ"ל א' אם מביא הגרוע ב' שנתעורר מזולתו ולא נתעורר מעצמו וז"ש היא העולה הכוונה היא לשון מיעוט וגרוע מעלה עולה לה' ולא מהמובחר או שמעלה עולה לה' לפי שרואה מזולתו לכך הוא רוצהלהקריב ג"כ כדי שיוכל להתפאר ולעלות ג"כ במדריגה זו כמותו ואז הוא על מוקדה נידון בגיהנם וזה שמפרש במד' אר' לוי לימוס קילוסין ר"ל כשעושה נימוס זה שרואה מחבירו כדי שיהי' לו קלוסין ושבח להתגאות אז נידון באש של גיהנם שנאמר היא העולה על מוקדה וק"ל.

ועוד י"ל דכתבתי ביאור פלוגתא דר"י ור"ל ופערה פיה לבלי חוק וכו' דמא"ח ומא"ח ול"פ כשיש שלום אז ע"י שמקיים חוק א' ניצול מגיהנם. והיינו כשיש שפלות הגורם שלום וזש"ה ולקחתם אגודת אזוב כשמשפיל עצמו כאזוב אז נעשה שלום אגודה אחת משא"כ המתגאה ואין שלום בינו לבין חבירו ואז ופערה פיה לבלי חק ובזה יובן נימוס קלוסין כל המתגאה אינו נידון אלא באש וק"ל.

עוד י"ל כי כתבתי במ"א דכ' התוס' מה שאמר במדרש ג' דברים שקולין זה כזה חכמה יראה ענוה היינו דהא בלא הא לא סגי אבל ענוה גדולה מכלם וכו' יעו"ש.

ובזה יובן זאת תורת העולה וגו' הפסוק עצמו רמז ג' דברים שזכרו התוס' כי זאת נקר' מ"ל והיא יראה כנודע תורת היא חכמה העולה היא בינה כמ"ש בזוהר שנק' ענוה משא"כ היא העולה כשיש מיעוט מבחי' עולה שחסר בחי' זו שהיא ענוה שנק' עולה אז על מוקדה כי גם חכמה ויראה בלא ענוה אינו מעלה רק חסרון וכנ"ל וק"ל ובזה נבאר ש"ס אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא. והבן

מצוה ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן וגו' וי"ל א' לשון צו ב' זאת מיעוט ותורת ריבוי מהו זה ודברי חז"ל ידוע ב' היא העולה חזר ומיעוט ד' מדו בד אחז"ל כמדתו על בשרו שלא יהא חוצץ וכו' מצורף לזה איך שייך מצוה זו בכל זמן ובכל אדם דאל"כ וכו' ח"ו אינו נצחי ונ"ל דלשון צו צוותא וחברותא והענין שזכרנו לעיל בביאר ירושלמי לבש שמואל חלוקן של ישראל דמבואר ע"פ משל השר ששינה לבושו כדי שיוכל להתחבר עם בן המלך שירד מחשיבתו ולהעלותו וכו'.

וה"נ יהי' כך דמצינו בהני תרי בדחי שהתחברו א"ע עם כל איש ואיש כדי להעלותו ולייחד וכו' זולת מי שהו' שרוי בצער ועצבות אז הי' צריך לבדחו כמו שכתבתי למעל' בשם מורי וז"ש צו את אהרן ואת בניו שיתחברו עם מדריגות כל איש ואיש כדי להעלותו שהיא עליית השכינה בסוד בזאת יבא אהרן אל הקודש כנודע וה"נ אמר כך זאת תורת העולה והבן.

עוד י"ל ונבאר תחלה משנה בפ"ג דב"ב סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה וכו' ומפרש בש"ס היכי דמי סולם המצרי אמרי דבי ר' ינאי כל שאין לו ארבעה חווקים ופי' רש"י שליבות ולהבין דברי חכמי' וחידותם בדרך מוסר נ"ל דזכרנו ביאר מאמר כל מקום שנ' נצים נצבים זהו דתן ואבירם וכו' יעו"ש.

והעולה משם כי האדם נברא בחומר וצורה והם ב' הפכים כשזה קם זה נופל והוא ענין הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ופי' בעו"א שהוא ענין עוה"ז שתהי' הכנה וסולם לעלות למעלה שיזכה לעוה"ב יעו"ש.

ובאמת שיש ב' מיני סולם א' שעולה בו למעלה והוא שייכא לאנשי הצורה והב' סולם היורד בו למטה והוא של אנשי החומר ההולכים בעצת יצה"ר וסולם זה הוא מצרי ר"ל מיצר הרע משא"כ סולם הא' שהוא לעלות בו ליוצר ובורא הכל אותיות דדין כאותיות לצור"י ומפרש בש"ס כל שאין בו ד' שליבות והוא דאי' בדברי חז"ל בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא הי' בהם לשון הרע ולא היו פרוצין בעריות וכו' יעו"ש.

ביאר בעוללת אפרים מאמר ס"ג וז"ל בד' דברים ניכר כל אדם אם זך וישר פעלו וכו' ובהם נבדלו ישראל מאומות וכו' והם היו סיבת הגאולה א' מציא' הגאוה וכמ"ש גבה ענים ורחב לבב אותו לא אוכל ב' מציאות התאוה אשר בהם מבלה ימיו בהבל כו'. ג' הרודף אחר הממון ומכח זה כל ימיו אין לו פנאי לעסוק בתורה ומצות ד' איש מדון ומריבה אשר כל מזימותיו לחרחר ריב וכו'. ועכ"פ אינו מנחת אותו לעשות טובה לנפשו כו'. וד' רעות אלו הם פתח פתוח לכל הרעות ואלו המדות רעות מצויין באומות שנא' ויבתר אותם בתוך וכו'. וכן אמרו חז"ל בזכות ד' דברים נגאלו אחר שתקנו ד' מדות הנ"ל שהם סבת ירידתן למצרים א' בזכות שלום ולא הי' בהם ל"ה המחרחר ריב ב' שלא שינו את שמם מתואר אדם דם מרה המורה על שפלות ולא היו בעלי גאוה ג' שלא היו פרוצים בעריות העדר התאוה ד' שלא שינו לשונם מלבבם לקיים דובר אמת בלבבו ולא היו להוטים אחר הממון והי' מ"ומ שלהם באמונה וזהו כוונת בעל אגדה מה נשתנה הלילה הזה שהוא הגלות הזה מכל גליות שהאריך זמנו ונסתם הקץ.

ומתרץ לו כי ד' מדות אלו הם סיבת אריכות הגלות א' העדר השלום ומציאת מצה ומריבה שבכל הלילות אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה בכל עיר ועיר ב' הממון וזהו שאמר בכל הלילות אכלו שאר ירקות שלא היו להוטין כ"כ אחר הממון והיו מסתפקים בירקות כדאיתא בעירובין איכא קורמי באגמא והלילה הזה כולו מרור רמז לאסיפת העושר הממרר חיי בעליו ג' התאוה זהו שאמר בכל הלילות אין אנו מטבילן כי הטיבול הוא דרך בעלי תאוה שיהי' תאבים לאכול וכו' ?[כמו ששמעתי ויתאוו תאוה וכו' ודפח"ח והלילה הזה ב' פעמים ד' הגאוה זהו שאמר הלילה הזה כולנו מסובין סימן חירות וגאוה ע"כ יעו"ש.

הגם שהי' נראה לפרש שהביא בעל הגדה הוא לתקן בכל יום ד' עולמות אבי"ע בעובדא ומלולא מה שירדו בלילה והבן ולי נראה לפרש ע"פ משנת פ"ד דאבות בן זומא אומר איזה חכם הלומד מכל האדם איזה גבור הכובש את יצרו איזה עשיר השמח בחלקו איזהו מכובד המכבד את הבריות. וי"ל היכי קאי בן זומא דלא נזכר מקודם לזה מן אלו ד' דברים כלל ועוד למה פרט אלו דווקא ושאר הספיקות יבוארו מאליהן.

ונ"ל דקאי על ש"ס פ"ד דנדרים א"ר יונתן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר ועניו והקושיא מפורס' דעשיר נלמד ממשה מפסל לך וגומר וא"כ קודם לזה האיך השרה שכינתו עליו קוד' שניתן לו הפסולת והר"אש ביאר זה דדווקא בקביעות קאמר וכו'. ולי נראה דהמשנה בא לבאר זה ויבואר דכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות יסודי התורה וז"ל אין הנבואה חלה אלא על חכם בחכמתו גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו כו'. וכתב בכסף משנה דגם שמפורש בש"ס אין הקב"ה משרה שכינתו וכו' מפרש רבינו גבור במדותיו כההיא דתנן איזה גבור הכובש את יצרו וכן עשיר השמח בחלקו וכו'. ומ"מ צריך עיון למה לא כתב שיהי' עניו גם כן כהא דרבי יונתן כו' יעו"ש. ולי נראה דלא קשה מידי דמבואר מאליו וא"צ לכותבו והוא דקשה למה פרט הש"ס אלו מעלות דווקא לנבואה ומהרש"א בשם רבי אבן תבון כתב שם מה שכתב ונ"ל דכתב החסיד מוהר"י יעב"ץ בפ"ב דאבות ז"ל הגאוה סיבת כל העבירות וסבות הגאוה ג' תכונת הגוף יופי גבורה עושר וכו' וכל אחד מאלו מביא את בעליו לעביר' גדולה היופי וגבורה לעון אשת איש שנאמר ואשת איש נפש יקרה תצוד העושר להסרת הבטחון שנאמר אם שמתי זהב כסלי החכמה לדבר על ה' תועה ולהתחכם על הבורא ית' יעו"ש. העולה מזה כי ג' אלו חכמה וגבור ועושר הם סיבה להתגאות היפך מדת ענוה והוא סבות כל העבירות כאמור להשתמש בהן ליצה"ר וכשזכה להשתמש באלו הג' לכבודו יתברך ולהתגברעל יצרו אז הוא מוכן להשראת שכינה וא"כ החכם שיש עמו ענוה הלומד מכל אדם היפך הגאוה והעושר השמח בחלקו גם שהוא עני וגבור ביצרו גם שאינו בעל אגרוף בפועל א"כ אלו נמוכי הרוח יכולין לזכות להשראת שכינה כפשוטו כמ"ש אשכון את דכא משא"כ החכם בכל מיני חכמה ועשיר בעושרו ממש וגבור בגבורה הם סיבה להתגאות ולהיות עלולין לעבירה ואפ"ה מתגברין ביצרם שיש להם ענוה עם כל מדה מן ג' המדות הנ"ל אז הקב"ה משרה שכינתו עליו בקביעות באופן שאלו ד' שזכר ר' יונתן הם ג' וענוה עם כל א' ואחד כמו שזכרו בש"ס ג' כתרי' הן כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות וכתר ש"ט עולה על גביהם.

והקשה הרב האלשיך דליחשוב ד' ומשני דבלא כתר שם טוב לא נחשבו לכתר אלו ג' וכו' יעו"ש וה"נ כך א"כ מבואר קושי' שעל הרמב"ם דלא חשיב ענוה כי ענוה שייך לכל א' מג' ובלא ענוה אין שום מעל' לחכם ועשיר וגבור ואדרבה וכו' כמ"ש מהר"י יעבץ הנ"ל וכבר זכר הרמב"ם ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם והיינו כנזכר. וזהו כוונת בן זומא באבות לפרש בש"ס אלו ד' דר' יונתן חכם גבור עשיר ועניו שבאמת אלו ד' אינן רק ג' וענוה עם כל א' היפך הגאוה ונודע זה חכם הלומד מכל אדם ר"ל גם שהוא חכם ממש מ"מ לומד מכל אדם מצד ענוה שבו וכמו ששמעתי משה קיבל תורה מסיני דה"לל בסיני וכו' יעו"ש גבור גם שהוא גבור ממש מ"מ לא יבטח בגבורתו ויתגאה בו רק יהי' ג"כ גבור כובש יצרו דאל"כ הוא סיבה לעבירה כנ"ל ועשיר גם שהוא עשיר ממש לא יתגאה בעשרו ולא ישים זהב כסלו רק יהי' שמח בחלקו ר"ל שלא יהא עשרו שמור לבעלים אחרים מצד רעתו כמ"ש בזוהר רק יהי' נשאר לחלקו בזה ובבא והבן.

ואז כשיש בו ענוה עם כל אחד מג' אלו אז הוא מכובד שמכבד הבריות כולם ואוהבם כמ"ש ואהבת לרעך שיהא חשוב בעיניך שהו' כמוך במעשים טובים ואם תראה בו מעשים רעים תבין שיש בזה שמץ בך ג"כ כאשר הארכתי בזה באופן שהוא כמוך היפך הגאוה ששונא לכל אדם ושנאה תעורר מדנים שחשוד כל אדם בעיניו בכמ' חסרונות וכאשר כתבתי במשנה כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרובו וק"ל.

א"כ משנה דאבות מפרש להש"ס דנדרים ושפיר אמר איזה חכם וכו' לפרש אלו ד' הם ג' וענוה עם כל אחד ובלא ענוה לא די שאינו מעלה מעלות חכם גבור ועשיר כי אדרבה מורידו מטה מטה שהוא סיבה לכל עבירו' ומבואר קושית כסף משנה ושאר ספיקות שכ' כ"מ שלא זכרתי הנה יעו"ש וק"ל.

ובאמת אלו ג' הנ"ל הם כתר תורה שהוא חכם כתר כהונה הוא גבור ונודע ממליק' וכנז' בש"ס כתר מלכו' הוא עושר וענו' הוא שם טוב העולה על גביהן וק"ל.

ובזה נבוא לביאר ד' דברים שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים שלא שינו את שמם וכו' והענין דיש ד' מדריגות בבחינת אנושי והוא אדם איש גבר אנוש וכמ"ש בזוהר ויקרא פ' תזריע דף מ"ח גדול שבכולם אדם היושב על כסא יעו"ש וידוע חכמה נק' כח מה שהוא גימ' אדם שהוא שמו הראוי לו וזהו שלא שינו את שמם מתואר אדם שהוא מעלת ומדרגת חכם בחכמה וז"ש איזה חכם הלומד מכל אדם שנ' מכל מלמדי השכלתי וכמ"ש בפע"ח הל' סוכה יעו"ש וה"נ שנק' חכם על שמקבל שפעו מן למודי ה' המשפיעים לצדיק הנק' כל ויונק מן אדם העליון והבן מדרגה ב' איש שהוא מעלת ענוה דנלמד בש"ס ממשה שנא' והאיש משה עניו מכל אדם וזהו מדרגת ענוה שלא היו פרוצין בעריו' כי כל המתגא' לסוף נכשל בערוה כדאי' בסוט' מדריגה ג' גבר מעלת גבור ממש שמתגבר על יצרו זהו מדריגה שלא שינו את לשונם כדאי' בתו' ר"ה כסות ולשון שינה שהוא היצה"ר המשנה כסות ולשון בדמו' יצ"ט וכאשר שמעתי וכל פסוקי תהלים סי' נ' אלה עשית והחרשתי דמית היות אהי' כמוך ודפח"ח וז"ש שלא שינו לשונם שלא יכול יצה"ר שלהם לשנות לשונו שגברו ביצרם וק"ל.

מדריגה ד' אנוש דאיתא בפרק ד' דאבות רבי לוויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל האדם שתקות אנוש רמה וכבר הקשו המפרשים וכי זה הוא תקות אנוש שיהי' רמה ונ"ל שזהו נגד מדרגת עשיר שמתגא' בלבושיו שהם בגדי משי ורקמה שהם המכבדים לעשיר יותר מן עני דר"י קרי למאני מכבדות' ובגדי משי נעשה מן תולע' ורמה וזהו שתקות אנוש הוא ע"י רמה וכדומה שראיתי זה בספרי מוסר והנה עשיר יענה עזות לשון מדברת גדולות. ע"י הגאו' שבא לו מעשרו נכשל בלשון הרע וכמ"ש מוהרש"א בסוטה יעו"ש זהו מעלות שלא הי' בהם ל"ה וק"ל.

העולה מזה שאין הפרש בין מדריגת סולם המצרי ובין מדרגת צורי כי אם מדרגה אחת שזה יש לו ד' חווקים שהם חכמה ועושר וגבור ועניו משא"כ סולם המצרי יש לו ג' מדרגת הנ"ל בלא ענוה ואז הגאוה סבה לכל העבירות וע"י סולם זה יורד מטה מטה וסבת הגאוה הוא סולם שאין בו ד' חווקים רק ג' מדרגת חכמה ועושר וגבור וק"ל.

ובזה יובן סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה ר"ל שלא יהי' מדרגה הנ"ל חזקה בידו שיהי' נשאר בה כי נאבד ממנו בענין רע מאחר שאין לו מדרגה ד' שהיא ענוה כי חכמה מפורש אמרו בש"ס דפסחים ר"ל כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כו'. עשיר לאבד ממני כמ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו ועוד דאי' ספ"ק דסוטה כל המתגאה אפי' רוח קימעא עוכרתו שנ' והרשעים כים נגרש כו' אמ' ר' אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת שנאמר לשאת ולספחת ולבהרת ואין שאת אלא גבהות ואין ספחת אלא טפילה וכו' ופי' רש"י נפחת מחשיבותו ונעשה פחות שבאנשים ע"כ אין נשאר בחשיבותו מדרגתו הנ"ל שהן וג' מדרגת הנ"ל משא"כ לצורי שהוא ד' מדרגות ג' הנ"ל עם ענוה יש לו חזקה שתשאר מוחזק בידו במדרגתו ומעלתו הרמה כמפו' בכמה מקומות.

ובזה יובן הפסוק דאת תורת העולה כי העולה ומתגאה הנק' שאת לסוף נתמעט ונק' ספחת כנ"ל וזה זאת תורת העולה וה"ה בהיפך הממע' עצמו לסוף עולה ומפרש אח"כ ולבש הכהן מדו בד שלא יהא רק כמדתו כי כתבתי במקום אחר אהב את המלאכה ושנא את הרבנות כי הוא רק לבוש כמו חומר שהוא לבוש לצורה כך הרבנות הוא לבוש ולהגיד שבחו של אהרן שלא לבשן לכבוד רק לקיים וגזירת המקום כך לא יהי' זה לו לשררה אלא עבדות וכו' יעו"ש א"כ אם יהיה הלבוש יותר ממדתו ופן יתגאה עליו יהי' חוצץ בינו ובין בשרו שלא יהי' דביקות להם עמו והוא היפך הכוונה שנ' ויאמינו בה' ובמשה עבדו כל המאמין ברועה ישראל וכו' והאמנה הוא דביקות כנודע וזהו שהזהיר ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ וכו' וק"ל.

ועפ"ז נבאר מצות טהרת המצורע שנא' זאת תהי' תורת המצורע ודרשו בפ"ק דעירובין אר"ל מ"ד זאת תהי' תורת המצורע זהו תורתו של מוציא שם רע והקושיא בכ"מ דאמר מ"ד יש איזה קושיא ומה קשיא לי' כאן ועוד דהוציא מפשוטו דלמא קאי על מצורע ממש הגם דזה מבואר במוהרש"א דהל"ל הצרוע ונ"ל דאי' בש"ס שם מה תקנתי' של מספרי ל"ה יעסוק בתורה וכו' ור' אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד שנ' יכרת ה' כו' אלא מאי תקנתי' שלא יבא לידי ל"ה אם ת"ח יעסוק בתורה וקם ע"ה ישפיל דעתו ומפ' מוהרש"א דאילו ב' עבירות גבה רוח ול"ה שותפין הן שכללם הכתוב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים וגו' כי הגאוה שבו מביא שמדבר ל"ה על חבירו.

ובזה יובן דנודע דזאת הוא מיעו' ותורת הוא ריבוי כמ"ש בפסוק זאת תורת העולה יעו"ש ודרשו שם ח"זל וכאן לא דרשו מזה וזהו דקשי' לר"ל מ"ד זאת תהי' תורת המצורע לכך דריש שהפסוק הודיע תקנתא של מספר ל"ה שהוא המוציא רע אם ע"ה הוא ישפיל וימעט עצמו זהו רמז זאת מיעוט אם ת"ח יעסוק בתורה זהו תורת המצורע ביום טהרתו וק"ל.

ובזה נ"ל לפרש מה שכתב הטור לשנה מעוברת קורין מצורע קודם פסח וסימנו סגרו ופסחו וכבר זכרתי בדרך פשט וכעת ע"פ רמז דשמעתי בשם הרב ר' ברוך מוכיח לפום צערא אגרא ר"ל לפומא יש צערא ואגרא כי בלשון הרע וכיוצא יש עבור פומ' צערא וכשלומד תורה יש לפומא אגרא ודפח"ח.

ובזה יובן סגרו ר"ל סגור פומך במילי דעבירה ופ"ה ס"ח בתורה או י"ל אם עבר וסיפר ל"ה ונעשה מצורע מוסגר יעסוק בתורה שהיא תקנתא דמ"ד זה או תקנתא שלא יבא לל"ה כמ"ד זה וק"ל.

בפרשה צו וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל ויש להבין למה לא תאכל דווקא מנחת כהן ומקודם נבאר פסוק בפ' אמור וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד בית הם יאכלו בלחמו ויש להק' הא קנין גופו ולא קנין נפשו ונ"ל דקושיא זו יבואר דאיתא במשנה דפיאה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב וקחשיב הבאת שלום בין אדם לחבירו עוד יש מצוה בזה יותר גדולה לעשו' שלו' לעצמו בין החומר והצורה שהם ב' הפכים כשזה עולה זה יורד בסוד אמלאה החריבה כי הם מנגדים כמ"ש בביאר נצים נצבים זו דתן ואבירם יעו"ש ולעשו' שלו' ביניהם הוא ע"ד שכ' האלשיך בפ' פנחס הנני נותן לו את בריתי שלום גם פ' בריתי היתה אתו החיים והשלום והעולה משם כי אחר שנכנע החומר אל הצורה הוא החיים והשלום באמת וע"ש ביאור הפסוק ולא תגעל נפשי אתכם וכו' ודפח"ח.

ונודע אדם לגו והגוף הוא לבוש ובשר אדם מחובר לאדם וז"ש הבאת שלום בין אדם לחבירו ר"ל חיבור חומרו עם הצורה שיהא שלום ביניהם החומר עם הצורה ע"ד הנ"ל והנה כמו שיש חומר וצורה בפרטות אדם א' כן יש חומר וצורה בכללות עולם או המדינה כי הצדיקים הם הצורה והמון עם הם החומר וע"י ששפתי כהן ישמרו דעת תורה יבוקש מפיהו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון ונעשה מחומר צורה בכללות ג"כ וזהו באמת שלום בין אדם לחבירו כמ"ש ביאר פ' ואהבת לרעך כמוך וכ"ת הא הם ב' הפכים לזה אמר כמוך שתראה שיהא כמוך וכמאמר התנא אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הרי יש מדרגת שונות ג' בחינו' בענין הבאת שלום בין אדם לחבירו וירא שמים יצא ידי כולם.

ובזה נבוא לביאר הנ"ל כי כהן נק' לשון כיהון ושירות בתורה ובעבודתו י"ת כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' וכבר נודע כי שכר תורה ומצות הקרן עם הפירות קיימת לעוה"ב זולת דברים דחשיב במשנה הנ"ל שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז וכו'.

ובזה יובן וכל מנחת כהן כליל תהי' שעולה לגבוה מקום שאין יד אדם מגעת שם לא תאכל מפירותיהן בעוה"ז זולת אם הכהן יקנה נפש דייקא כמו קונה שמים וארץ לשון עשי' וז"ש וכהן אשר תורה יבוקש מפיהו ועי"ז יקנה נפש בסוד הנפש אשר עשו בחרן שהכניעו אנשי החומר שנעשו צורה ובעלי נפש שהוא הבאת שלום בין אדם לחבירו כנ"ל ובדין הוא שיטול שכר לאכל מפירותיהן בעוה"ז לכך הוא יאכל בו ר"ל הכהן אוכל בו בעבורו כאמור ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו דק' הל"ל ילידי בית ולשון רבים כמו שמסיים הם יאכלו משא"כ עתה פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים אלא דבא להורות ענין חדש והוא ענין ספיח שזכר האלשיך פ' בהר שהוא מצוה שלא ילמד לזולתו לעשות כמוך כי אם שהוא ספיח שגדל מאליו שע"י עשותך אחת מכל מצות ה' ואחרים ראו ועשו כמעשיך מבלי דעתך ג"כ יאכל משכר' יעו"ש וז"ש ויליד ביתו שנולדו לקנות נפש ע"י שהיו רגילין לבא בביתו וראו מעשיו ועשו ג"כ כמותו הם הכהנים יאכלו בלחמו שהוא ספיח שאוכל משכרו ג"כ וק"ל

ועפ"ז נבאר מצוה בפ' קדושים לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהי' לכם אני ה' וי"ל א' מה ענין משפט לכאן ורש"י פי' אם לדין כבר נאמר לא תעשו עול במשפט אלא המודד נק' דיין שאם שקר במדה וכו' והאלשיך פי' במשפט דלמעלה קאמר יעו"ש.

ולי נראה דיש ב' מדות צדק ומשפט א' דין וא' רחמים ואמר לא תעשו עול במשפט והענין דמבואר בפ' ולבש הכהן מדו בד ודרשו רז"ל שתהא כמדתו וכו' והענין דמבואר בספר דרושים פ' ויחי כי לבוש האדם מעשה מן הימים ממש שעושה בהם מצות ועוסק בתורה וזש"א חז"ל על מדת ימי וכו' יעו"ש הרי שניתן מדה לימים של אדם אשר צריך בהם לתקן מלבוש לנשמתו ואם ח"ו פונה יום א' ריק אזי חסר המדה מן המלבוש לכך עצה היעוצה לאדם כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכו' דעות וז"ל דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדיעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו לכך יתחבר לצדיקים שילמוד ממעשיהם ויתרחק מרשעים שלא ילמוד ממעשיהם וז"ש שהע"ה הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע ואם הי' במדינה שמנהגותי' רעים ילך למקום שצדיקים שם ואם לאו ישב לבדו יחידי שנ' ישב בדד וידום ואם אין מניחים אותו לישב לבדו אא"כ יתערב עמהם ונוהג במנהגם הרע יצא למדברות שנא' מי יתנני במדבר מלון אורחים ע"כ ע"ש.

וז"ש ולבש הכהן מדו בד ר"ל ע"י שהוא כהן ועובד עבודתו ית' מן ימים אלו נעשה לבוש לנשמתו בסוד מדת ימי וכו' ואז ולבש הכהן מדו מן מדת ימיו וזכה לזה על שהי' יחידי שהוא בד ולא נתערב עם המוני עם לבלות ימיו בהבל וריק כמ"ש הרמב"ם כנ"ל כי וודאי לא אכשור דרי וסוכת דוד הנופלת וצריך ליחיד עכ"פ להקימה כמ"ש ישב בדד וידום כי נטל עליו המשא להקימה וז"ש במדה שהוא מדת ימיו שלא יעשה עול במדה כנ"ל והולך ומזהיר יותר במשקל כי לא בלבד שמוזהר שלא יעשה עול במדת ימיו שהוא מקלקל לעצמו אלא יתן אל לבו שהוא משקל להכריע במעשיו את כל העולם כולו הן לחוב או לזכות וכמאמר הש"ס לעולם יראה אדם א"ע חצי זכאי וחצי חייב עשה מצוה א' הכריע א"ע ואת כל העולם לזכות וכו' ועוד נוסף לזה יש להזהיר במשורה והוא לשון פסוק בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון שהוא אזהרה יותר דלא די שמכריע את העולם השפל הזה אלא שמכריע במעשיו בעולמו' עליוני' ג"כ.

ותחלה נבאר משנ' פ"ג דאבות הניע' בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה ה"ז מתחייב בנפשו. וי"ל מה ענין ג' אלו יחד ועוד דאיפכא הל"ל המהלך יחידי בדרך ועוד המפנה למה חייב לגירסא זו ובמד"ש כתב וז"ל שצריך האדם לנעור משינת אולתו מזמן בחרותו שנקרא אור בוקר משא"כ הניעור בלילה בימי הזקנה כמ"ש עד שלא תחשך השמש והמהלך בדרך שהולך בדרכי התורה יחידי ואינו מוכיח לאחרים שילכו בדרך ההוא ג"כ לזכות חייביא וכמ"ש דהע"ה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וגו' והוא כי סוג בני אדם הכשרים יש בו ג' סוגים א' שהוא טוב לעצמו ואם יתחבר לרשעים ילמוד ממעשיהם ובזה טוב שיתבודד לבדו וז"ש לא יניח שבט הרשע על גורל הצדיקים להיות שכנים אצל צדיקים שלא ילמדו מהם וז"ש למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם סוג ב' שהם חזקים בצדקתם אפי' שיתחבר' לרשעים אבל אין להם כח להטות הרשעים לדרך הטובה וז"ש הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם סוג ג' שיש בהם כח להטות גם הרשעים לטוב וז"ש והמטים עקלקלות' של הרשעי' שישכחו בהם להטותם לטוב יוליכם ה' את פועלי האון כדי שיחזירו בתשובה ובזה שלום על ישראל ומפנה לבו לבטלה שמביא לידי שיעמום וכו' ודפח"ח.

אך כדי לבאר מהו שלום על ישראל לפירושו דלפשוטו א"ש באבוד רשעים רנה משא"כ לפי' הנ"ל דחוזר בתשובה עושה שלום לעצמו מהו שלו' על ישראל בכלל ובביאר פסוק הנ"ל בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון דמשמע זה שלום הוא אתי מה שהשיב רבים מעון ולכאורה מהו השלום לו ית' ויבואר חדא באידך.

ואגב נבאר משנה הנ"ל הניעור בלילה וכו' דכתבתי ביאור פ' מפני שיבה תקום שיש בו ג' בחינות וכו' וה"נ משנה דאבות מילי דחסידו' בא לכלול ב' סוגים אחרים רק יראה להחזיק בסוג ג' שהוא ראשון מפני שיבה תקום קודם שיבה דילך כשהוא איש משא"כ הניעור בלילה. ע"י גלות ויסורין שמצד הדין ויראת מאלהיך כי הגלות דומה ללילה והמהלך בדרך יחידי דהל"ל ההולך מאי מהלך פועל יוצא ע"י אחרים כי יחידי סגולה יורה חטאים בדרך שאין אומ' לפני המת הם הרשעים אלא דברים של מיתה ומכח זה חוזר בתשובה ומהלך בדרך יחידי סגולה וזהו והדרת פני זקן

והמפנה לבו לבטלה דשמעתי שהקשה מורי על מה שאחז"ל בכל יום מכריז בת קול אוי לבריות מעלבון של תורה והקשה אם הכרוז נשמע למה לא ימצא אדם שומע ואם א"א לשמוע א"כ הכרוז למה וביאר ז"ל כי למעלה הוא עולם המחשבות ואין אומר ואין דברים והכרוז הוא מחשבות והרהורי לב לטוב ולכך אין רשע שאין לו הרהורי' טובים בכל יום מכח הכרוז הנ"ל ובבוא הרהורי' טובים מפנה ומעבירן מלבו ומפנה לבו לבטלה ובוודאי מתחייב בנפשו שניתן לו אוצר טוב והוא בורח מהמלך כמו ששמעתי משל בשם מורי למלך שהי' ממנה על אוצר ד' שרים ונטלו האוצר וברחו א' נתיישב בדעתו וחזר מעצמו ב' נתיעץ עם חכם א' ודיבר על לבו מה ראה על ככה וחזר הג' הגיע למקום שדנין בני אדם על כיוצא בזה וחזר מחמת מורא ד' לא שב כלל והמלך לזה שחזר מעצמו נתן לו יותר גדולה מאחר שנתיישב בטוב שכלו לחזור משא"כ להשני אמר אלו לא מצא חכם שיעצו כך לא הי' חוזר והשלשי שחזר מחמ' שראה שדנין לבני אדם מינהו המלך להיות ממונה שם לראו' זה הצער ואמר מורי זה על עצמו וכו' והבן.

וענין סוגים הנ"ל שמעתי מהרב המגיד מו' מ"מ אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן שיש ג' סוגין א' ההולך בדרך מעצמו ב' הולך בדרך ע"י מתג ורסן ג' דווקא אינו ה לך בדרך עם מתג ורסן יעו"ש במ"א.

ועוד י"ל ביאור משנה הניעור בלילה וכו' דהובא במד"ש במשנה הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין וכו' ופי' רבינו יונה וז"ל הקנאה יש בו דרכים רבים א' כי ראה חבירו הולך בדרך טובים ועוסק בתורה ומע"ט מקנא בו כי הוא שונ' אוהבי השם ומד' זו מוציאתו מהעול' כי הוא רעה מכל הקנאו' וזה נק' שמו שונא השם ב' שאינו רע בעיניו על היותו שונא השם אלא לפי שהוא אינו הולך בדרך זה אינו רוצה שימצא בעול' טוב ממנו גם זה נר' שונא אבל אינו כראשון ג' דרך טובה שמרבה מצד קנאת סופרי' ויותר היה טוב שיעשה מעצמו בטוב בחירתו וכו' גם בתאוה יש דרכים א' המתאוה שלא יהיה עושר וחכמה לשום אדם זולתו שרוצה שיהי' לבדו ב' שיהי' גם לאחרים אך שיהי' לו יותר מהם להתגדל עליהם וכו' ע"ש.

והנה גם שזכר הרב מד"ש ג' דרכים בקנאה ותאוה כנ"ל וחוץ מזה יש ז' דרכים שביארתי בז' קני מנורה ע"פ ששמעתי ממורי שש שני' תזרע שדך וכו' א' שאינו הולך בדרך טוב ואינו מרגיש בו זהו בנוקב' דת"ר. ב' שיודע בעצמו שאינו נוהג בדרך טובה ומ"מ הולך בדרך ההוא ואינו מתפלל על עצמו ג' שיודע שאין הולך בדרך טובה ומתפלל להשם שיעזור לו זה עוש' יחוד וכו' יע"וש.

ובזה יובן כי תואר לילה הוא לרשעים ההולך במחשך ויום הוא תואר צדיקים כמ"ש במד"ש היום קצר ולא אמר הזמן קצר כו' וז"ש הניעור בלילה שאינו ישן כאלו אינו יודע אם הוא לילה רק הוא ניעור וידוע לו שהולך במחשך ומ"מ אינו חוזר בו וגם אינו מתפלל להשם שיעזור לו ב' והמהלך בדרך טובה רק כוונתו שיהי' יחידי במעלה על כולם והמפנה לבו לבטלה כי שולט ביצרו ויכול להטות לבו לשמוע תורה ומוסר וברוע בחירתו מפנה בכוונה לבו לבטלה ולא מצד יצרו אלא מצד בחירתו שהוא מפתה ליצה"ר השורה בתוך לבו לפנות לבטלה וק"ל.

העולה מזה כשיוליכם את פועלי האון שיחזרו בתשובה אז שלום על ישראל כי זכרנו בריתי היתה אתו החיים והשלום בין החומר והצורה שהן הפכיים משא"כ כשנעשה מהחומר צורה נעשה שלום וכמו כן בכללו' העולם אנשי החומר והנשי הצורה הנק' ישראל הם ב' הפכים וכשנכנעו ונעשה שלום על ישראל דייקא וק"ל.

עוד י"ל דביארתי משרבו המנאפים בטלו מים המרי' וז"ש כשיוליכם את פועלי האון שע"י מוסר יחזרו בהם והיינו כשיש שלום על ישראל כשופר הרם קולך יעו"ש וכמ"ש אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום יעו"ש

ובזה נבוא לביאר בשלום ובמישור הלך אתי ורבים וכו' דכ' הרב בעל עקידה פ' נח בשער ניגון עולם כי העולם הגדול הוא עולם העליון והעולם הקטן שהוא עוה"ז הם כשני כלי ניגון הנערכין על יחוס אחד שאמרו חכמי הניגון כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור דשכנגדו בכלי השני מפני יחוס השוה שביניהן וז"ש שכנור דוד הי' מנגן מאליו וכו' יעו"ש ונ"ל זהו שאמר הכ' והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' כי היו יודעים כוחות העליונים לעוררם ע"י נגוני שירי עולם התחתון כמו כנור דוד הנ"ל ממש והבין וזהו אשר עשה את האדם ישר וכו' וזהו מעשה המשכן שתהי' היריעות חוברות אשה אל אחותה והי' המשכן אחד לקשר ולייחד עולם בעולם שיהי' אחד והבן א"כ הרשעים המקלקלים טורי המיתרים אשר בכלי הקטן מגיע קלקול והפסד בכל פנות הבנין כמו שהאריך בעקידה ענין עונש דור המבול יעו"ש.

א"כ א"ש מ"ש בשלום ובמישור הלך אתי בעוה"ז ובעולם עליון ממש עי"ז שהשיב רבים מעון ליישר מעשיו לקיים עולם הבנין שברא הש"י מכוון זה העולם כנגד עולם עליון וזהו במשורה שלא יעשה עול במשורה שהוא מישור עולם הקטן כמו עולם הגדול וק"ל.

עוד יש לפ' במדה במשקל במשורה. דכ' האלשיך בפ' תזריע במשנה אבות עשה רצונו כרצונך וכו'. והוא לומר כפי מה שתתנהג אתה עמו ית' יעשה לך כמו חפצך והוא כי הנה ג' מדרגת יש א' האומר אם הייתי הולך במקום הזה בהשכמה הייתי מרוויח מנה אך מה אעשה שרצונו ית' שאלך לבה"כ וע"כ הוא הולך כמוכרח ולא ברצון טוב כאלו עושה רצון עצמו. ב' שעושה הדבר שוה כאלו בעשות רצון עצמו בטוב לב ויש מדרגה ג' כי נפשו דבקה בו ית' ורצון עצמו בטל נגד רצון הש"י וזהו כוונת התנא למאס במדרגה א' ולבחור בב' עשה רצונו כרצונך ובזה תזכה שגם הוא ית' יעשה רצונך כרצונו ולא יותר אבל אם תגיע למדרגה ג' שיבוטל רצונך מפני רצונו ובזה יבטל הוא יתברך רצון אחרים כמו לב מלך ושרים שביד ה' מפני רצונך וכו' יעו"ש.

ובזה יובן כי נגד ג' בחי' אלו כיון הפ' אל תעשו עול במשפט שתגרום שימדוד לך ג"כ כך ז"ש במדה נגד מדרגה א' שלא יעשה רצונו כמוכרח שימדדו לו ג"כ מכ"מ ונגד ב' שעושה הדבר שקול אמר ג"כ במשקל זה יהי' לך ג"כ שיעשה הוא יתברך רצונך כרצונו ונגד בחינ' ג' שנכנס לפנים מהשורה שמבטל רצונו מפני רצון הש"י במשורה יתן לך גם כן שיבטל רצון אחרים מפני רצונך כנ"ל ועצה היעוצה לאדם שלא יעשה עול במשפט ולגרום כנ"ל יראה שיהיה לו מאזני צדק אבני צדק ואיפת צדק והין צדק יהי' לכם שיקדש אדם עצמו בראי' שמיעה ריח דיבור שהם ד' אותיות השם העצם והם בגדי שר"ד לשרת בקודש ר"ת שר"ד שמיע' ראי' ריח דיבור והם ז' שערים שנזכר בס"י והם סוד ז' היכלות כי היכל שביעי היכל ק"ק כולל ג' ראשונות והם עשר ספירות עשר אותיו' בשם העצם הנ"ל הכולל כל קומת אדם שנקרא עולם קטן הכולל כל העולמות והראשון החשוב הוא שער השמיעה כי מאזני הוא אותיות מאזין שיהי' מקשיב ומאזין בתורה ומוסר הנק' צדק כמו שדרשו בש"ס דחולין צדק תדברון וז"ש מאזני צדק כי אוזן שומעת תוכחת חיים ע"י רטי' של אבר הוא רפואה לכל הגוף כנדרש במדר' משא"כ בהיפך כשמסיר אזנו משמוע תוכח' מוסר גורם ח"ו כליון לכל הגוף ז"ש פ' כי תבא והצר לך בכל שעריך אשר יציק לך אויביך.

עוד י"ל דמ"ש במשורה ואגב יבוא' ג"כ לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול דק' מאי תהדר דהל"ל בחד לישנא ונראה דאי' טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך. והענין דמבואר בע"ח דף ל"ה דיש אור ישר ואור חוזר זה דין וזה רחמי' והוא כשתחתונים ראוים אל הרחמים אז דרכו ישר להטיב לתחתונים נק' אור ישר מצד הוי' אמנם כשאין התחתוני' ראוים אז הופך פניו בכעס בסוד דומה דודי לצבי ומאי' בהם אור האחו' והחוזר שהוא דין בצמצום מצד אלהי' ע"ש

העולה מזה כשהתחתוני' הופכים פניהם ממנו ית' כמ"ש כי פנו אלי עורף ולא פנים אז מכ"מ גורמים לו יתברך שיהפך פניו ג"כ והאור והשפע בא בסוד אחור באחור שהוא דין וכשחוזרין להפוך פניהם אליו יתברך בדרך הטוב והישר אז ג"כ משפיע להם אור ישר שהוא רחמים.

ובזה יובן טוב וישר ה' ר"ל מצד שהוא טוב ודרכו להטיב לתחתונים ולהשפיע להם אור ישר שהוא מצד שם הוי' שהוא רחמי' ולא אלקי' שהוא דין ע"כ יורה חטאים בדרך הטוב שיהפכו פניהם אליו ית' כדי שהוא ישפיע להם אור ישר וק"ל.

והנה נודע כשהשפע מצומצ' הוא ד"ל בסוד מסכנותא לחמא עניא וכשהשפע ברחמים מצד שם הוי' הוא סו' גדלו' חזר' פב"פ ובזה יובן לא תשא פני דל שלא תגרום ע"י עשיית עול להגביה ולישא המדה שנק' ד"ל. ושיחזור לאחור פני גדול וזה ולא תהדר פני גדול לאחור כאמור וז"ש במדה במשקל ובמשורה ר"ל שלא יעשה עול לגרום אור מישור ודוק.

ובזה תבין אם בחקותי תלכו וגו' ופניתי אליכם וכו' ר"ל שיאזור אליהם פנים בפנים ועי"ז והפרתי אתכם והקמותי את בריתי אתכם זווג פב"פ והבן ובזה מבואר קו' שהק' הרמב"ם פ"ט מה' תשובה מאחר ששכר מצות לעוה"ב א"כ מהו שנא' אם בחוקותי ונתתי גשמיכם בעתם יעו"ש וגם מה שכתבתי הכותב לאשתו כו' אוכל פירותיהן בחיי' למה הוא כך ולפי הנ"ל מוכרח שיהי' כך וק"ל ובזה תבין מה שכתוב בזוהר אם בחוקותי תלכו תורה שבע"פ ואת משפטי תור' שבכתב ועשיתם אותם והבן כי גורם יחוד פב"פ לכך יהי' שפע אור ישר ונתתי גשמיכם בעתם וא"ש והענין כי יש ב' מיני מלחמות א' מלחמו' האויב ב' מלחמו' היצה"ר והנה מלחמות האויב הסוס מוכן למלחמה ולהש"י הישועה משא"כ מלחמו' היצה"ר היא המלחמה אשר בידינו בבחיר' האדם וכמו שמלחמו' האויב לכבוש העיר הוא ע"י שכובש שערי העיר כך מלחמות היצה"ר לכבוש הז' שערים שבאדם ע"י שער השמיעה למנו' לשמו' חכמ' מוסר שהוא רפואה לכל הגוף כמ"ש פן ישמע ושב ורפא לו וכן ע"י שערי הראי' והדבור וז"ש מאזני צדק יהי' לך שתהי' מאזין צדק תורה ומוס' ואח"כ אבני צדק כי נודע אבן מורה עלי' שהוא בחכמה ושם ראי' אותיות יראה שבחכמה כמבוא' בכתבי' יעו"ש וז"ש על אבן אחת שבעה עינים והבן.

והכוונה שיקדש חוש הראי' שלא ישלט יצה"ר בשער זה וע"ז התפלל דהע"ה העבר עיני מראות שוא וכמ"ש בטור א"ח סימן א' כי העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין. ואיפת צדק שהוא במלכות סוד הדיבור שהיא הי"ן צדק אותיות הין הוא אותיות נהי דז"א ששם בנין המל' והם סוד קול ודיבור וקול הוא ע"י רוח חיי' אשר באפיו סוד ריח ודבור הוא בפה אדם לקדש בגדי שרד שהם ז' שערים ואז יהי' בטוח לבו בה' שיהי' נשמר כל עיר שהוא האדם כמ"ש עיר קטנה כו' וק"ל.

ועפ"ז נבאר מגילת רות ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ וגומר ותשב משדה מואב כי שמע' כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם ומפ' במד' מהיכן שמעה מרוכלים המחזירי' בעירות והוא פלאי ונ"ל דאי' במדרש ויאמינו בה' ובמשה עבדו אם במשה האמינו בה' לכ"ש ומת"ל ובמשה ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו האמין בהקב"ה והקו' מפורסמת דהא הקושי' על בה' ולא על ובמשה ויש מתרצים שהוא תיקן סופרים ונ"ל דהרמב"ם ז"ל כ' בפ"ח מהל' יסודי התורה דבמתן תורה נאמר וגם בך יאמינו לעולם והרי כבר נאמ' ויאמינו בה' ובמשה ותירץ שקודם לזה הי' אחר הנאמנות הרהור ומחשבה וכו' יעו"ש.

וכבר ביארתי מזה ובזה יובן כי נודע האמנה היינו דביקות וז"ש ויהי בימי שפוט השופטים ששפטו והרהרו על שופטיהם ומאחר שלא היה להם דביקות והאמנה עם הרועים ממילא לא הי' להם דביקו' והאמנה עם הש"י כנ"ל וכמ"ש ובו תדבקון הדבק בת"ח כו' וממילא הם הפכו אחוריהם אל הת"ח וכאלו כביכול פנו אליו עורף ולא פנים וגם הוא ית' החזיר פניו מהם לכך ויהי רעב בארץ וגו' ואח"כ שחזרו הרוכלים בעיירות ומסתמא לפניהם גלוי שישמעו לדבריהם דאל"כ כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך כו' ומאחר שחזרו פב"פ לת"ח שהם הרוכלין גם הוא יתברך פנה אליהן ובדין שיהי' שובע וברכה וז"ש כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם וק"ל.

ובזה תבין ש"ס כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם מאחר שהם פב"פ עם השופטים ות"ח גורמים זווג עליון ג"כ פב"פ ויורד שפע וברכה וק"ל.

ועפ"ז נבאר קו' התוס' בש"ס דביצה דאיך אמר לוו עלי ואני פורע ולעיל אמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ומשני תו' ע"ש והרב המגיד מו' מנחם ביאר כי לוו לשון חיבר ודיבוק בו ית' אז אני פורע משא"כ שבתך לענג הגוף אינו פורע ולכך אמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ודפח"ח וכבר ביארתי זה במ"א יעו"ש.

וכדי להוסיף על דבריו לבאר טעם הדבר יבואר לפי הנ"ל כי כבר הוא מצוה בתורה ובו תדבק הדבק בת"ח ועי"ז הוא דבק בו יתברך כאשר ביארתי טעם הדבר במ"א ע"ש. ובזה יובן לוו עלי שתדבק בת"ח שבזה הוא מחובר עלי כביכול כמ"ש אז תתענג על ה' והבן. וא"כ עי"ז שהם עמי פב"פ בא שפע וברכה ואז אני פורע משא"כ כשעושה תענוג שבא לעצמו ולא בחיבור ודביקות עם הת"ח אז אמת עשה שבתך חול ולא תצטרך לבריות שהם גורמים ח"ו שיהי' אחור באחור ועי"ז ויהי' רעב וגו' וק"ל.

וכדי לבאר ענין ג' מדרגות א' אם בחוקותי תלכו ב' ואת מצותי תשמרו. ג' ועשיתם אותם ושאר הספיקות שבפסוק זה בבבא קמא אמר הליכה ובשני' אמר שמירה ובג' אמר עשי' הלא דבר הוא וכדי לבאר זה נבאר תחילה ש"ס פ"ק דע"ז אמר רבי שמעון בן פזי מ"ד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד מאחר שלא עמד מהיכן ישב ומאחר שלא ישב מהיכן לץ אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר אם חכמ' חכמת לך ואם לצת לבדך תשא ופי' רש"י והק' אשרי שלא הלך שמתוך זה לא עמד ולא ישב הא אם הולך וכו' וי"להק דא"כ דעיקר הכל הוא שלא ילך כלל ועיקר בעצת רשעים דמזה נמשך ממילא שלא יעמוד ולא ישב ולא לץ א"כ הל"ל בקיצור אשרי האיש אשר לא הלך וגו' ב"ק דמשמע אם הולך ועומד ויושב אינו מאושר ותו לא וז"א דהוא א' מ"ד כיתות שאין מקבלין פני שכינה וא' כת לצים והוא תכלית העונש הגמור כנודע למשכילים.

ג קשה מאחר דאשרי שלא הלך משמע אפילו בהעברה בעלמא וכפירש רש"י דאם הלך בהבערה סופו להתעכב ביניהן מעט א"כ דריש בש"ס שם מיד אח"ז אמר רבי שמואל בר נחמן משמי' דרבי יוחנן אשרי האיש זה אברהם שלא הלך בעצת רשעים דור הפלגה ובדרך חטאים לא עמד זה סדום ובמושב לצים לא ישב בפלשתים ושם מוכח שהיה גר אברהם בארץ פלשתים רק שלא רצה להתישב עמהן ופירש מוהרש"א שם וכן בדור הפלגה עמד וישב עמהן רק שלא הלך בעצתם אם כן ע"כ לומר דפליגי אהדדי וזה דוחק דהל"ל רשב"נ אומר ולא אמר רשב"נ כו'. ד' ואם לצת לבדך תשא דמשמע שאין לאחרים עונש ואח"כ אמר כל המתלוצץ מלבד שיש לו עונש מיוחד שמזונותיו מתמעטים ויסורין באים עליו שנאמר כו'. גורם ח"ו כלי' לעולם שנאמר ואתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כלה ונחרצה וכפירש מהורש"א אותם השומעים ונהנים ממנו ואינם מוחין יעו"ש.

ולולי דרשת הש"ס הי' אפשר לתרץ הפסוק דלא תקש' קו' הנ"ל וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד כו' דיש לפרש שהפ' מיירי בג' כיתות שיש בבני אדם הכשרים כדפי' במד"ש משנה הניעור בלילה וכו' א' שהוא טוב בפני עצמו ואם יתחבר לרשעים ילמוד ממעשיהם ובזה התפלל ד"ה ע"ה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים שיהי' שכינו כדי שלא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם ב' שהם חזקים בצדקתם גם שיתחברו לרשעים רק שאין להם כח להטות הרשעים כו' ג' שיש להם כח להטות הרשעי' ג"כ לטוב.

וזהו שאמר והמטים עקלקלותם וכו' עיין מזה במ"א ובזה יובן הפ' אשרי האיש שהוא עדיין איש בבחרותו כדדרש שם ג"כ כך זהו מאושר שלא הלך כלל בעצת רשעים שלא ילמוד ג"כ ממעשיהם והוא כת א' הנ"ל שיתבודד לבדו ונגד כת ב' שהם חזקים בצדקתם רק שאין בהם כח להטות לרשעים למוטב בזה אמר ובדרך חטאים לא עמד שאינו עומד במדרגתן שהוא דרך רשעים וחטאים אלא הולך בדרך טוב וישר גם שמתחבר עמהן אינם לומדים מהם וזהו יותר מאושר כמו שכתבתי במקום אחר פירש הפסוקאם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר אז ונשאתי לכל המקום בעבורם ונגד כת ג' שהם יכולין להטות לרשעים לדרך טוב ע"י תוכחת מוסר אמר ובמושב לצים לא ישב כי הדרשה שחכם דורש מכונה לישיבה כמ"ש בשעה שחכם יושב ודורש וכו' והנה תואר לץ אינו מקבל תוכחת מוסר המ"ש אל תוכח לץ פן ישנאך ולכך במושב לצים לא ישב לדרוש כי גדר לץ הוא מושרש בקליפה יותר מתואר רשעים לכך לם שיש להם כח להטות רשעים אבל לא לצים ולכך במושב לצים לא ישב מאחר שאין בהם תועלת כ"א למי שבתורת ה' חפצו לשמוע תוכחת מוסר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי ר"ל מאחר שאינו אומר רק תורת ה' לכך חפצו וחשקו לשמוע אז בתורת ה' שהיא תורתו יהגה יום ולילה לחבר שניהם לעשות מתואר לילות שהן רשעי' ימים כמ"ש מזה במ"א יעו"ש וק"ל

ומאחר שזכינו לזה שיש ג' כתות כאמור נראה שנוכל לפרש ג' סוגים הנ"ל באדם אחד ובזה יבואר דרשת בן פזי כאשר יפרש דבריו רשב"ג דאתי לפרש ולא באפלוגי דזכרנו לקמן דמצינו מעלת א"א ע"ה תחלה אמר ליצה"ר הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וכו' ואח"כ לעת זקנותו השליטו ית' ביצרו ואז מצא לבבו נאמן לפניו ע"ש.

והנה מצינו אלו ג' סוגים באברהם מתחלה שהי' איש בבחרותו בדור הפלגה שלא הלך כלל בעצת רשעים והי' מתבודד בפ"ע שהי' ירא לנפשו שאם יתחבר עמהם פן יגברו עליו בראיות וילמד ממעשיהם שלא הי' עדיין חזק בצדקתו וזה מסכים למה שהכריע הרמב"ם כפי' הדעה בן מ' שנה הכיר אברהם את בוראו כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ואמר שאין זה דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים וכו' וביקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול שיש אלוה אחד לכל העולם וכו' ועד שבא לארץ כנען והחזירם לדרך האמת וכו' והשיגו הראבד דיש אגדה דבן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו מנין עקב ובכ"מ בשם הרמ"ח מתרץ דשניהם אמת בן ג' התחיל להכיר ולשוטט במחשבתו וגמר בשנת מ' וכו' ועוד הקשה הראב"ד הא היה שם ועבר ותירץ בכ"מ כי אברהם הי' בבבל ושם ועבר בארץ כנען ע"ש כ"ז פ"א מה"ל עכום וחוקותיה' הרי מבואר כי מן ג' שנים עד מ' היה מתבודד במחשבתו והי' בבבל ולא הלך בעצת רשעים שהם אנשי דור הפלגה ואח"כ כשבא לארץ כנען כבר הי' מכריז ומודיע ומתחבר עמהם רק שלא היה יכולת בידו להטות הרשעים לטוב כמו שמצינו בסדום ועל זה נאמר סוג ב' הנ"ל ובדרך חטאים לא עמד רק הי' סותר טענתם ודרך חטאים שטעו בה מן דור הפלגה לא עמד בה ואח"כ שהגיע לזקנותו שכבר כביר מצא כוחו להשיב רבים מעון מ"מ פלשתים שהם לצים שנא' ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק וגו' ולכך במושב לצים לא ישב לדרוש בתוכחת מוסר המכונה לישיבה שהחכם יושב ודורש כי אל תוכח לץ רק שהי' גר עמהם וק"ל.

והטעם דמושב לצים הוא ענין חבורות אנשים הרבה וכ"ש מוהרש"א על הש"ס כל המתלוצץ גורם ח"ו כלי' דהיינו השומעים ונהנים ואינם מוחין יעו"ש וכבר אמרי' במשנה פ"ה דאבות כל המחטיא את הרבים אין מספיקי' בידו לעשות תשובה וכו' והקשה במד"ש חלילה לו יתברך היחפוץ במות המת וכו' ומשני מה שאמר אין מספיקין איננו מן השמים רק אלו שהחטיאן שנעשו חבורת פשע חברים מקשיבין זה לזה גם שירצה לשוב הם אין מספיקין בידו כי הם מפתים אותו מצד אחד והיצה"ר מצד אחר ומתגברים עליו ואין מספיקין בידו לעשות תשובה עכ"ל לכך במושב לצים לא ישב לדרוש מוסר להחזירן בתשובה מאחר שאין מספיקין וכו' וק"ל.

וזהו ענין הש"ס אם יצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ ר"ל בתשובה שיעשה מה שלבו חפץ באין מונע לו חבירים שם המוניעין אותו וק"ל.

ועפ"ז יובן מצוה לא תהי' אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות ות"א לא תתמנע מלאלפא כו'. וכפי' רש"י והוא תמוה ולדברינו א"ש נגד ג' סוגין הנ"ל לא תהי' אחרי רבים לרעות נגד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים גם שהם רבים ואם תעבור מהם ידברו בך כמנהג הלצים מ"מ מאחר שהן לרעה גם שהם רבים לא תהי' אחרי רבים לרעות שסופך ללוץ עמהן ימי הבחרות והילדות שהוא עלול לכך לכן תרחק מפתח ביתם משא"כ בימי שחרות ימי העמידה שאתה בטוח שלא תלמד מהם לא תמנע לנטות לצד אחר ולסלק עצמך מלאלפא כו' שאם אינו מוחה וגורם ח"ו כלי' כמפו' בש"ס לכך תאמר להם כי לא טוב עושין ונגד זה אמר ובדרך חטאים לא עמד ר"ל שלא עמד על עצמו מלשתוק אבל בימי הזקנה שיוכל להטות לרשעים למוטב אז תלך אחר רבים כדי להטות אותם לדרך הטוב וכמו שנאמר והמטים עקלקלותם וגו' וק"ל.

ואחר שזכינו לזה בזה יבואר שאמר תואר דרש ר"ש בן פזי שבא להוציא הפ' מפשוטו מכח קו' זו וז"ש מאי דכתיב אשרי האיש וכי מאחר כו' אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד כו' והוא כי הכתוב נותן עצה למאושר ההולך בדרך תמים בדרך הטוב שבהיותו איש בבחרותו יהי' מאושר אם לא ילך בעצת רשעים שאם הלך סופו לעמוד ולהתעכב במדרגתן שילמוד ממעשיהן כי עדין כביר לא מצאה ידו בכח נגדם ועומד במדרגתן שגורם לישב וללוץ ג"כ לכן אשרי לא הלך בעצת רשעים ויתבודד בפ"ע שלא ילמוד מהם וז"ש אם חכמת חכמת לך ולבדך בפ"ע ולא להתערב ולהתחבר עמה' ואח"כ שעול' למדריגה ב' גם שיתחבר עמהן לא ילמוד ממעשיהם אז הוא מאושר שמתוך שלא הלך עמהן בבחרותו. ובהתחלתו בדרך חטאים לא עמד אח"כ במדרגתן מאחר שהתבודד כבר והתקשר א"ע בדביקות ית' אשר מים רבים לא יוכלו לכבות גם שיתערב ברבים לא ילמד מהם ואחר שעולה למדרגה ג' להטות הרשעים לטוב מ"מ במושב לצים לא ישב להוכיחן כי אם ללצים הוא יליץ וז"ש כאלו אתה לצת לכך לבדך תשא שנאמר ולא תשא עליו חטא וכפ' רש"י שם ומבואר ספיקות הנ"ל וא"כ ב' מאמרי הש"ס ל"פ רק זה מפרש לזה וק"ל.

ובזה נבאר המשך פסוקי תהלים סי' נ"ח האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו ב"א וכל הענין שם וזה אין לו חיבר כלל ובש"ס דחולין דרשו יעו"ש.

ולפי הנ"ל א"ש שרימז כאן ג' כיתות הל"ל או באדם א' שיש בו ג' זמנים ימי הבחרות שנק' ימי עלי' אז ראוי לבודד בפ"ע שלא להתחבר עם הרשעים שעליו נאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים פן ינצחו אותו ואם הלך סופו לעמוד ולליץ לכך יעשה עצמו אלם סוג ב' אחר ימי הילדות ימי השחרות הנקרא ימי עמידה שגם אם עמד בדרך חטאים לא ילמוד מהם אז צדק תדברון סוג ג' ימי הזקנה אשר כביר מצאה ידו להחזיר לרשעים למוטב אז מישרים תשפטו בני אדם כאשר ביארתי זה במ"א כי מוסר נקרא משפט שיהיו מישרים וק"ל.

ועפ"ז יבואר משנה פ"ג דאבות ר' ישמעאל אומר הוי קל לראש ונח לתשחורת והוי מקבל כלהאדם בשמחה והנה משנה זו כפשוטו אין לה שחר מצורף לזה מה ענין ג' דברים אלו זה לזה ולדברנו א"ש נגד ג' סוגין הנ"ל כי נודע כי האדם בצלם אלהי' נעשה וכמו שבאדם העליון ז"א נכנסין ה"ח וה"ג שהם ה' הויו' גי' ק"ל חסדים וכן ק"ל גבורו' כן באדם התחתון יש בחי' אלו ואמנם תחלה מתפשטין ה"ג בגופא דז"א ואח"כ ה"ח ולכן בקטנות היצה"ר שהם הגבורות קודמין לבא קודם ליצ"ט שהם החסדים וכמבואר בכתבים בסוד ספירת העומר יעו"ש בדף מ"ז ועוד צריך לדעת כי שם מבואר כי הגבורות הם אור המקיף ומהם סוד הדיבור בסוד ה' מוצאות הפה ה"ג מנצפ"ך כי ה"ג שבדעת גנוז בפומי' דמלכא וכשרוצה מוציאם לחוץ בסוד קול ודיבור וכשרוצה נשארים בפני' בסוד נאלמתי דומי' וכו' והחסדים הוא אור הפנימי וז"ש טובה תוכחת מגולה כי התוכחה שהם הגבו' בהיותם מגולים טובים ומאירים יותר מן החסדים הנקרא אהבה בהיותם נסתרים בפנים יעו"ש.

והנה דברי הקדוש האר"י זלה"ה משמע שהתוכחה הם מצד הגבורו' ולכאורה מצינו היפך לזה בזוהר פ' תזריע דף מ"ו א"ר חייא יסורין דאהבה מתחפיין אינון מבני נשא וכו' א"ל ר' יוסי מנלן א"ל ר' חייא דכתיב טובה תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת אי ההוא תוכחה מאהבה מוסתרת מבני נשא כגוונא דא מאן דאוכח לחברי' ברחימות' בעי לאסתרא מלוי מבני נשא וכו' הרי משמע דיש תוכח' מאהבה שהוא חסדים.

אמנם י"ל דלא פליגי כי יש תוכחה מאהבה ויש תוכחה מגבורה ומה שזכר בכתבים הנ"ל כי תוכחה מגולה טובה יותר מאהבה מוסתרת ובזוהר משמע איפכא י"ל דלא קשה מידי דזכרתי במ"א כי תהי' לאיש ב' נשים אחת אהובה ואחת שנואה ופי' האלשיך יעו"ש.

ואני כתבתי שהם ב' סוגי כשרים א' המתבודד בפ"ע כמו שמצינו את האלהים התהלך נח וא' שרוצה לזכות אחרים ג"כ כמו אברהם אע"ה שהי' קורא ומכריז וכנ"ל וההפרש כי סוג א' אהובה וב' שנואה כמו שאמרו בש"ס האי צורבא מרבני דמרחמין לי' בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא וז"ש כי יהי' לאיש זה הקב"ה ב' נשים ב' סוגי ת"ח הכשרים א' אהובה שמיישר א"ע וא' שנואה שמיישר גם אחרים ע"י תוכחת מוסרו לא יוכל לבכר וגו' כי בן השנואה הבכור כי תולדות של ת"ח אלו השנואי' לו משפט הבכורה יעו"ש.

ובזה א"ש מ"ש בכתבי' טובה תוכחת מגולה שהם סוג ב' הנ"ל שמגלה תוכחת מוסר ברבים ליישרן הם טובים יותר מסוג ב' שהם אהובים מצד שהם מוסתרים ואינם מוכיחים בשער בת רבים ומ"ש בזוהר היא לענין תוכחה עצמו טובה יותר כשתהי' מאהבה והיינו כשהיא מוסתרת מבני נשא לאסתרא מלוי ברמז.

ובזה יובן ג"כ רישא דקרא לדברי הזוהר לכאורה צריך הבנה ולדברינו א"ש כי רישא דקרא מ"ש טובה תוכחת מגולה הוא נגד ב' סוגי ת"ח הנ"ל כאמור ובסוג זה הב' יש ב' סוגים ג"כ א' האומר מוסר באתגליא ב' האומר ברמז להסתיר מי הוא העובר ונגד אלו אמר סיפא דקרא גם שטובה תוכחת מגולה שהם סוג האנשים האומרים מוסר מ"מ עצה טובה יעוצה שתהי' המוסר מאהבה שהיא מוסתרת מבני נשא וק"ל וא"כ מר אמ' חדא ומר א"ח ול"פ ולי נראה לפרש פסוק זה שהכל הוא באדם אחד ותחילה צריך שלא ילך בעצת רשעים רק להסתיר ולהתבודד בפ"ע ואח"כ גם כי הולך ביניהם אין עומד במדרגתן ואח"כ כביר מצאה ידו להחזיר רשעים למוטב ג"כ וז"ש טובה תוכחה מוסר כשכבר היא בגדר אהבה שהוא מוסתר להתבודד וזהו כשהיא מאהבה מוסתרת וק"ל. וכמו ששמעתי בשם החסיד מוהרי"ל פיסטנר אין אסתר מגדת לשון בתמי' כשלא הי' מוסתר מתחילה והתבודד איך מגיד תוכחת מוסר ודפח"ח העולה מזה דיש ג' בתי' שונות הן באדם א' בילדות ובשחרו' ובזקנה שאז הכל נחשב להבל בעיניו וז"ש הילדות והשחרו' הבל והבן או בג' כתות וכנ"ל ובזה נבוא לביאר הנ"ל כי לא מצינו שיהא אדם נוח לבריות כ"א בימי השחרות שהם ימי העמידה כי בימי בחרות שהוא מאושר שלא ילך בין הרשעים פן יתחבר עמהם רק יתבודד בפ"ע ובחינה זו הוא שנוי בעיני הבריות כמ"ש הרמבם בהל' יסודי התורה סוף פ"ה והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ובימי הזקנה צריך שיאמר תוכח' מוסר ולהוכיח במילי דשמיא ג"כ לא מרחמו לי' כי אם בימי העמידה שהרשו' נתונה לו מאחר שאינו לומד מהם ואינו עומד בדרך חטאים אז יכול להיות נוח לכולם.

ובזה יובן הוי קל לראש כי בראש שניו שיש לו רק קל אחד של הגבורו' הוי זהיר בהם בגבורו' ההם שיהא גבור לכבוש יצרו וז"ש לראש ר"ת לעשות רצון אביך שבשמים וכפי' המד"ש ע"ש ולא לעשות רצון הבריות שתהי' נח להתחבר עמהם כי בימי הילדות הוא מאושר שלא הלך בעצת רשעים גם שעי"ז הוא אינו נוח להם ואימתי תהי' נוח לתשחורת וכנ"ל משא"כ בימי הזקנה שאחר ימי השחרות שאתה צריך להוכיח בשער בת רבים במילי דשמיא גם שלא יאהבוך מ"מ אתה מוזהר הוי מקבל את כל האדם בשמחה גם שהוא לא יקבלך בשמחה כמו שכתבתי בפ' ואהבת לרעך שיהיה כמוך ע"ש שהארכתי וק"ל

ובזה יובן אם בחוקותי תלכו ולא תלך בחקותיהם שלא ילמד מהם כמ"ש אשרי האיש אשר לא הלך ומסוג זה תלך בהדרגה לסוג ב' גם שילך עמהם יהי' בטוח שלא יעמוד בדרך חטאי' אלא את מצותי תשמרו שלא לעבור מהם כי השמר פן ואל הוא ל"ת שלא יעמוד בדרך חטאים ומסוג זה ילך למדרגה ג' ועשיתם אותם שיוכל להטות הרשעים בדרך הטוב בסוד הנפש אשר עשו בחרן וזהו שאמר ועשיתם אותם דייקא אז תזכו מאחר שעשו מחומר צורה נגד זה ג"כ ונתתי גשמיכם בעתם כי הגשמיות שלכם שהוא מסטרא דרע יעשה צורה מסיטרא דקדושה הטוב וז"ש בעתם כי יש ך"ח עתים י"ד טובים וי"ד רעים וז"ס ואל יבא בכל עת אל הקודש משא"כ מי שמחזיר הרשעים למוטב אוי בתבונתו משנה עתים מרעה לטובה וז"ש גשמיכם בעתם בין בזה בין בזה עץ השדה יתן פריו שהם אילני סרק יתן פריו כי האדם עץ השדה והרשעי' הם אילני סרק שאין עושין פירות ועכשיו משחזרו יעשו פרי. ונוצר תאנה יאכל פרי' כמ"ש גשמיכם בעתם וק"ל

עוד יש לו' כי שמעתי ממורי כל העולם ניזון בשביל חנינא בני שהוא פתח הצינור ושביל השפע לעולם ודפח"ח וכמו שהוא בענין השפע מזונות כך הוא לפתוח צינורו' החכמה הוא ע"י הצדיק מומחה שבדור כמ"ש במקום אחר ביאר ש"ס אטו יראה מלתא זוטרתי ומשני אין לגבי משה זוטרתי וכו' והקושי' מפו' הא משה רע"ה אמר לישראל מה ה' שואל מעמך ואצל ישראל אינו זוטרתא והדרא קושיא לדוכתא וביארתי כי מבואר בזוהר כי בימי רשב"י היו מעינות ושבילי החכמה פתוחין ואח"כ ויסכרו מעיינות וכו' וז"ש אין לגבי' דמשה זוטרתי ר"ל אותו הדור שהי' בימי משה היו צנורות היראה פתוחין וז"ש מי שהיה לגבי משה זוטרת' משא"כ אחר דורו של משה באמת יראת ה' היא אוצרו וק"ל.

והנה שמעתי ממורי ענין הנס הוא שנתחדש הדבר בפעם ראשון על הטבע נק' הנס ואח"כ נעשה זה טבע ג"כ וכו' וכמו ששמעתי בשם הרב הב"י שטרח ויגע עד שמצא פירוש איזה מאמר ואח"כ שמע אותו פירש מאחרים ג"כ ונצטער והשיב לו הארי זלה"ה שאתה פתחת הצינור.

ובזה יובן אם בחוקותי תלכו כי אחר שפתח צינור החכמה שגורם צינור השפע כמו ששמעתי ממורי פי' תפלה לעני כי יעטוף וכו' יעו"ש וה"ה כשפתח צינור היראה ועבודת ה' נעשה זה טבע וצריך שלא יהא חק קבוע שישאר במדרגה זו כ"א שילך ממדריגה למדריגה עליונה לחדש ולפתוח עוד צנור חדש וז"ש אם בחוקותי תלכו וגו' וזה גורם לחדש צנור השפע וברכה ג"כ לכך ונתתי גשמיכם בעתם וגו' וק"ל.

ובדרך זה שמעתי בשם מורי פי' הפסוק תקעו בחודש שופר וגו' כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב והקשה דהל"ל תקעו שופר בחודש והעולה מדבריו כי יראה שיהי' בחודש ר"ל לחדש שלא יהי' כמו חק קבוע וז"ש כי חק לישראל וכו' ודפח"ח ובדרך זה ביארתי פי' המשנה העושה תפלתו קבע ופי' רש"י חק קבוע וכו' יעו"ש.

עוד י"ל אם בחוקותי תלכו שהוא קום עשה מצד החסדים ואת מצותי תשמרו ל"ת השמר הוא ל"ת מצד הגבורות ועשיתם אותם שעי"ז גורם תיקון עשי' למעלה כאשר נבאר לכך ונתתי גשמיכם בעתם וגו' ונבאר פי' הש"ס כ"ז שתוכח' בעולם ברכה בעולם שנא' למוכיחם יונעם ועליהם תבא ברכת טוב טעם הדבר צ"ל דאי' בש"ס ופוסקים שצריך בק"ש להפריד בין הדביקים וכו' ומבואר כי ע"י הורדת חסדים וגבורות נפרדו הדבקים אחור באחור ובאו פב"פ יעו"ש.

ולהבין דבר זה דרך מלבוש איך יש רמז בחינ' זו באד' ג"כ שהוא עולם קטן דוגמא עליונה ונ"ל כי מבואר מענ"ד כי מוסר שהיא מצד הגבורה צריך שישתף בה אהבת חסד שיסתיר דבריו וכנ"ל יעו"ש.

ונ"ל שזהו פי' הוכח לחכם להחזיקו לתואר חכם ויאהבך הלומד מכל אדם כי שומע ממך כי מאחר שאתה אומר מצד אהבה וע"י מדה זו שנתעורר צנור אהבה בעולם מעורר ג"כ לחבירו אהבה שיאהבך כי כמים אל הפנים כן לב האדם לחבירו וזהו ג"כ פי' ואהבת לרעך כמוך ואז נתעורר על ידך מדה זו של אהבה בעולם וממילא יהי' הוא כמוך ויאהבך ג"כ מאחר שנפתח צנור האהבה על ידך כמו בצנור יראה שכתבתי לעיל ובזה מבואר כמה קו' שביארתי במ"א והבן.

והנה ע"י תוכחה מאהבה חוזר הוא ויאהבך ג"כ ומה שהי' אחור באחור עמך נעשה פנים בפנים כמ"ש ויאהבך ג"כ ואז גורם למעלה ג"כ כך מה שהיה א"בא נעשה פב"פ וז"ש ועשיתם אתם כביכו"ל גם למעלה גורם תיקון ועשיה כאמור וז"ש ופניתי אליכם פב"פ ועי"ז והפרתי אתכם כמו שכתבתי בדף הקודם בהגה יעו"ש וק"ל.

ועפ"ז נבאר ג"כ בפ' במדבר שנא' וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד וי"ל מה ענין ג' תוארים במדבר תואר לעצמו סיני תואר לעצמו באהל מועד תואר לעצמו ולפי הנ"ל א"ש כי מבואר בכתבים כי במדבר הי' הזיווג אב"א וכך למטה הי' הדור עם משה וילונו העם על משה והן לא יאמינו לי ע"ד שביאר הרמב"ם כי האמנה הוא דביקות פב"פ כנודע וז"ס וינהג את הצאן אחר המדבר ואח"כ כשבאו לסיני ויחן שם ישראל נגד ההר שנתעורר האהבה שהוא גי' אחד שהיו באחדות גמור עם משה ובצירוף שניהם במדבר סיני הוא תוכחת מוסר שהם גבורות דומה למדבר שיהי' הדיבור בצירוף אהב' סיני שהוא אהבה ואחדו' ואם כן לפ"ז שצריך שיהיה מצד האהבה לכך הי' באוהל מועד שיהי' עת וזמן ומועד לפרקים ולא בהתמדה כי יש ך"ח עתים עת לשנא ועת לאהוב וז"ש ואל יבא בכל עת אל הקודש שהוא הכהן כי שפתי כהן ישמרו דעת שהוא סוד ע"ת הידוע אימתי יבוקש תורה מפיהו שלא לעורר מדנים כי אם לעורר צנור אהבה בעת הראוי לאהוב וק"ל.

עוד י"ל במדבר סיני באוהל מועד דאי' בפ"ב דברכות ר' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי רבש"ע גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאר שבעיס' ושיעבוד מלכיות יהי רצון מלפניך שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ונשוב לעבדך וכ' מהרש"א דכתב הרמב"ם רפואת החכמי' לבחור דרך המיצוע וכו' וז"ש מי מעכב שאור שבעיסה קצה אחד ושיעבוד מלכיות קצה שכנגדו וכשתכניעם מלפנינו ומאחרינו נשוב לדרך המיצוע וכו' יעו"ש. ובזה יובן במדבר מי שהוא פרא אדם הגדל במדבר קצה אחד התקנה לזה שיאחז קצה אחר שכנגדו שיהי' סיני עד שישוב לדרך המיצוע שיאחז בזה ובזה לפרקים וזהו אהל מועד לזמן ועידן וק"ל.

עוד י"ל דנודע כי עשו איש שדה השולט במדבר מקום הקליפות נחש שרף ואם פגע בך מנוול זה הן באדם פרטי הן בכללות העיר או מדינה שאם פגע בך היצה"ר סם שרו של עשו כמו לך ופגע בו שפג' ונגע בקדושי' אשר בארץ שנהרגו בעו"ה כמה קדושים בשנה זו שנת תקי"ג במדינת אוקריינע משכיהו לב"המד וז"ש התקנ' לזה שיפנה מכל עסקיו ויעסוק בתורה בבהמ"ד וזה נק' סיני עד שיעבור הזעם ויאחז דרכו בזה ובזה וז"ש באוהל מועד רק לפרקים יקבע עתים לתורה וק"ל.

מצוה והרים את הדשן. לבאר מצוה זו נפרש כל הפסו' וידבר ה' אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו' ובמד' אמר ר' לוי נימוס קלוסין כל המתגאה נידון באש שנא' היא העולה על מוקדה ולבש וגו' וי"ל חדא שלא אמר דבר אל אהרן אלא לשון צו וידוע מאמר חז"ל אין צו אלא זירוז מיד ולדורות גם זה צריך ביאור. ב' ואל בניו לאמר הא זה ציוי לאהרן ובניו לא שיאמר לישראל ואין שייך כאן לאמר וגם שכבר נאמר לאמ' ול"ל שנית ג' זאת תורת העול' ואינו מפרש דינו וכן הקשה האלשיך גם כי אינו גזירה ולא ענין וכו' יעו"ש.

ועוד כי זאת מיעוט ותורת ריבוי ודרשת חז"ל ידוע ד' נימוס קלוסין וכו' זה אין לו שחר וכבר נתחבטו בזה במפרשי'. וגם מה זה ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו ואז והרים את הדשן וגו' ותרגומו ויפרש ית קטמא קוד' שנבא לביאור מצוה זו נ"ל לפרש מוסר א' במשנה סוף סוטה רפ"בי אומר משחרב בהמ"ק בושו חברי' ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה גברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש ואין שואל על מי לנו להשען על אבינו שבשמים ר"א הגדול אומר מיום שחרב בהמ"ק שרו חכימייא למהוי כספריא וספריא כחזנא וחזנא כעמא דארעא ועמא דארעא אזלא ודלדלא ואין שואל ואין מבקש על מי וכו' על אבינו שבשמים.

והוא כולו מקשה דכ' האלשיך בריש דברים במה שאמ' מלות סתומות ולבן וחצירו' וגו' ואם מפני כבודן של ישראל א"כ למה אח"כ נא חש על כבודן באומרו ממרים הייתם עם ה' מקציפים הייתם וגו' וביאר כי בשני דברים צריך להתקרב האדם לעבודת השי' א' בלימוד תורתו ב' במעשה ולכך רצה משרע"ה לזכות את ישראל בשתים אלו כאחד ללמדם תורה ומצות כמ"ש הואל משה באר היטב. דגם במעשה להיישירם ולקרבם לעבודת ה'. ובמעשה היחל בתוכחה מגולה ואהבה מוסתרת למען ישובו מדרכם הרע להטיבם באחריתם.

והנה המוכיח בשער ומה גם אל חכם ונבון כעם בני ישראל בפרט דור ההוא שהיו דור דעה הלא יחוש פן יקוצו בתוכחתו ע"כ פיו פתוח בחכמה לומר מוסר ברמז וכאשר ראה שמקבלי' מוסר בסבר פנים יפות אז נחרץ להרבות במוסר מפורש כי מצאם כלי מוכן לקבל והקשה לדבר ולומר ממרים הייתם וגו' מקציפים וגו' ע"כ ודפח"ח

העולה מזה כי יש הפרש וחילוק בדברי מוסר בין צדיקי' וכשרים האוהבים מוסר אז יפרש שיחתו במוסר וכנ"ל משא"כ בין רשעים יאמר ברמז פן יקוצו בתוכחה כי מ"מ ב' דברים אלו צריך הראש וחכם שבעיר או שבדור לומר להם דיני תורה ומוסר אף בקצרה עכ"פ כי צורבא מרבנן דמרחמין לי' וכו' וגם נאמני' פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא

עוד נ"ל הפרש אחר כי אם המוכיח בשער הוא בעיר ששונאים תוכחה ומוסר אינו רשאי לומר מוסר כי אם מה שמפורש בתורה ונביא' כי למנוע מדברי מוסר כלל אי אפשר שלא חרבה ירושלים אלא על שלא הוכיחו זא"ז שנא' היו שריה כאילים מה איל מכניס ראשו של זה תחת זנבו של זה וכ' וע"כ צריך לומר דברים המפורשים בתורה וא"כ לא עליו תלונת' כי אם על ה' משא"כ אם המה אוהבים מוסר רשאי להמציא דברי תוכחת מוסר מדעתו לפי ענין הצורך והפרש זה מצינו מרומז בתורה כי ישעי' הנביא דלא אכשרי דרא דהיה קודם חורבן כשרצה להוכיחן ולומר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי וגו' הוי גוי חוטא וגו' הי' חש פן יקציפו עליו לכך הקדים ואמר שמעו שמים הם הת"ח והאזינו ארץ הם ע"ה כי ה' דבר וא"כ לא עלי התלונה. משא"כ משה אמ' האזינו השמים ואדברה ר"ל אני מפי עצמי וגם ותשמע הארץ אמרי פי כי הי' מובטח בדורו שהם אוהבי מוסר וכנ"ל.

ובזה נבוא לביאר הנ"ל כי ודאי מה שאמרו שרו חכימיא וכו' הו' אפשר ע"ד הלצה כאשר שמעתי מחכם א' טעם שנשתרבב המנהג בין הרבנים לסבב בכפרים בחנוכה כי בדורות שלפנינו שהי' הרבני' לש"ש וגם הם התנהגו לסבב בכפרים לש"ש והענין כי תמיד היו טרודים בתורתם בישיבה או בשאר מילי דשמיא בעיר רק בימי חנוכה שהיו יומי דפגרי סבבו בכפרים להיישירן ג"כ בדרך הישרה הן בחילול שבת או לפקח בשוחטי' וכיוצא הרבה בזה שיש לפקח ולא נהנו מאנשי הכפרי' מזה אף הנאה שוה פרוטה וכמ"ש מוהרשא' על הש"ס הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי ופי' כי אלישע הי' יושב בביתו וכשהביא לו איש פרטי מנחה בודאי הי' לש"ש כמו בכורי' לכהן ודרך כבוד רשאי לקבל משא"כ שמואל הרמתי שהי' מסבב בעיירו' וכפרים להיישירן ולהדריכן בדרך היישרה ואלו הי' מקבל היו סוברין שמשום מתנות הוא מסבב בכפרים לכך לא הי' מקבל מתנות כלל וכו' יעו"ש.

וגם אלו הרבני' שהיו מסבבי' לש"ש לא קבלו מתנות כלל מטעם הנ"ל ואחר דורות אלו שהיראה מתמעטת והרבני' שסובבי' בכפרים לפקח בעסקי הכפרים ומצאו היתר לקבל מתנות שכר בטילה שמבטל פרנסתו עבורם ואח"כ לא אכשר דרי שאינו מפקח בעסקי הכפרי' כלל ומסבב רק לקבל מתנות. ואח"כ נעשה חק מהשררה שניטל מהם בעל כרחם ואינו צריך לסבב רק שישלחו לו מעות חנוכה לביתם וכן הענין בחזני העיר אשר לשמוע אזן דאבה נפשינו אשר נתפש' הנגע בכל קהלה נאה וחסודה שהם חוטאין ומחטיאין בשעה שמזמר בנגוני' בני העיר מדברי' דברים בטלין בבה"כ ומפסיקין במקום שאסור להפסיק וגורם כמה רעו' לנפשו ולנפשן ומהיכן נתפשט המנהג הזה ושמעתי כי מתחלה הי' לש"ש כי הי' החזן החשוב שבעיר כמ"ש בש"ע סי' נ"ה וגם כמ"ש בכתבים ר"ת חזן חיבוק זווג נישוק כי על ידו נעשה יחוד וזווג ונישוק בין קב"ה ובודאי המה הבאי' בסוד ה' לידע לכוין כל הכוונ' השייכי' לתפלה והי' מארי' בניגון התיבה עד שישלים הכוונה השייך לאותו תיבה וכן על דרך זה כל הסדר ולכך יש קבלה שלא לשנות גם הנגונים של ימי' נוראים כי המה שייכי' אל התיבה של אותה התפלה ואח"כ בהמשך הזמן דלא אכשר דרי נשאר הנגון ואינו מתפלל כלל וחוטאין ומחטיאין אוי לאותו בושה איך יעיז פניו לעמוד שיהי' מליץ ושליח ציבור וסרסור בין ישראל לאבינו שבשמים לפני מלך גדול ונורא עקרא ושרשא דכל עלמין והסבה הגורמת להם מה ראו על ככה ומה הגיע להם נבאר אח"כ.

וכן בענין ספריא שפי' רש"י מלמדי תנוקת לא אכשר דרי הי' לומדים המלמדי' עם התנוקת לש"ש וכמ"ש בי"ד סי' רמ"ו תורה שבע"פ אסור ללמוד בשכר שנא' ראה למדתי אתכם מה אני בחנם וכו' ואח"כ בדורות שאחריהם הי' לומדים בשכר שכר בטילה וכמ"ש בסי' הנ"ל לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמוד בשכר וכו' ועכ"פ הי' עוסק במלאכתו בלי רמי' וכמ"ש בס"ח אל יעמוד אדם עם מלמדי תנוקת פן יבטלם בדבריו וכו' ואח"כ דלא אכשיר דר' התחכמו כמו שנשמע במעשה שאמ' החכם אל מלמד א' דאיפגר מ"ט אינך עוסק במלאכת הלימוד עם התנוקת אף שאין לך בושה מהבורא מ"מ איך אין לך בושה מבני אדם שיקפחו פרנסתך והשיבו שאני אטריח את עצמי עם התנוקת כל משך השנה יותר טוב אני עושה שאני מטריח א"ע עם בעל הבית איזה שבועו' להיות נושא חן בעיניו ושוב איני צריך טרחא בתנוקת כלל.

ובזה יובן שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזנא וחזנא כעמא דארעא שרו חכימא לעסוק רק בפרנסתו כמו ספריא מלמד תנוקת שתובעין שכר לימוד ואינו לומד ובטלו העיקר ותפסו הטפל כחזנא שמבטלין התפלה ותופסין במלאכת נגוני הזמר שהי' מתחלה טפל וצורך אל עיקר התפלה ועכשיו הניח העיקר ותפסו בטפל וחזנא כעמא דארעא ור"ל כי כל זה שנמצא שמץ דופי בחזני העיר הוא לאשמת עמא דארעא וכמ"ש האלשיך על פסוק ואם כהן המשיח יחטא לאשמת העם וכו' הרי מה שיש לבני העיר חכם שאינו נוהג כשורה או מלמדים וחזנים שאינן כשורה הכל הוא לאשמת בני העיר כי דור ודורשיו הדור לפי דורשיו ודורשיו לפי הדור כמ"ש בש"ס דעירובין יעו"ש.

עוד י"ל וחזנא כעמא דארעא ע"ד שכ' האלשיך בפסוק ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל וגו' עיין בספרי שכתבתי מזה והעולה משם כי החמור יודע שאין האבוס עצמו הם בעליו רק שהבעלים נותנין באבוס פרנסת החמור אבל ישראל לא ידע שיש בעלים הנותנין פרנסתו של אדם כמו אבוס לחמור החזון במלאכתו וחכם בחכמתו והמלמד התלמידי' הכל הוא רק אבוס אשר בו ישפי' הש"י פרנסתו וא"כ למה לא ישגיח לעשות רצון בעליו שהוא הש"י ולא רצון אבוס בעליו כי העיר שהוא בו החכם או המלמד או החזן הוא כמו אבוס לחמור ודי בזה.

וז"ש' וחזנא כעמא דארעא כמו איש האדמה שעוסקין עם האדמ' לזרוע ולקציר כן עושין ממלאכת ה' הנ"ל כמו איש העוסק באדמה רק לפרנסתו ולא שיהי' רצוי' כוונתו לשמים ובאמת ז"א שצריך שיעשה לשם פועלן וממילא הש"י יתן פרנסתו בין בעיר הזאת או לאו ובאמת עמא דארעא אזלא ודלדלא וכאשר נבאר עוד לקמן וק"ל.

איברא כדי לפרש כל משנה דסוטה הנ"ל. נ"ל לפרש בדרך זה במ"ש בושו חבירים וכו' דאי' במשנה פ"ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר אינו מתארח אצל ע"ה ואינו מארחו אצלו וכו'. וקאמר משחרב בה"מ בטלה חסידו' ודברי חבירות עד שהוא בוש לנהוג בדבר שהוא דברי חבירו' וגם אותן שיש להם אהב' וחיבור בזה יש בושה להתחבר לפקח בעסק עבודת הש"י כאשר הי' מקדם וקאמר ובני חורין ופי' רש"י מיוחסי' ושם בפ"ק דקדושין פי' רש"י מיוחסים צדיקים גבי מלחמת בית דוד יעו"ש.

ור"ל חבירי' ובני חורין ת"ח שהם צדיקים להם יש בושה בפני הדור שהם רשעים אבל ת"ח שהם מן ה' כתות שנז' בזוהר שידין יהודאין ועמלקי' וכו'. אותן יש להם תקומה בדור לפי שעה ג"כ איברא דיש לפרש לפי הנ"ל שבושו חבירי' להוכיח ברבים שיחזרו למוטב כי מאחר שהעול' רואין כי נדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון אין מקום להוכיח שרואין אלו הלוקין בה' הדביקים וכמו שתמה הנביא אך משפטים אדבר אתך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד וגו' לכך אין דורש. ר"ל להוכיח בשער ואין מבקש ר"ל גם הדור אין מהדרין ומבקשין להיות להם איש מוכיח בשער ואין שואל ר"ל מחמ' שאין דורש לעם דיני איסור והיתר אין שואל שידע איך לינהוג וכמ"ש רט"ז ענין שואלין ודורשין דרשה הוא שהחכם דורש מעצמו ושואלין הוא שהחכם משיב לשואל יעו"ש.

אי נמי י"ל לפי פי' התי"ט אין שואל בשלום חבירו ר"ל שזה עיקר הסבה שאין החברים דורשים להוכיח בשער את העם כי אין שואל בשלום חבירו רק שונאים זה את זה ויאמרו שצד האחד צוה להמוכיח שיוכיח בשער לצד שכנגדו לכך מונע מכל וכל ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים. ואמר ר"ח דמ"מ יש תקנהשלא למנוע מהעם שבט מוסר ואי מחמת שאין שואל וכנ"ל ויש חשד למוכיח מהעם לזה אמר דשרו חכימיא ר"ל החכם שבעיר התחילו להיות כספרי' מלמדי תנוקת שאילו לומד עמהן רק מה שכ' בספר כך התחילו חכמים לנהוג שיאמרו דברי מוסר ותוכחה מספרי הנביאים הנאמר מפי הש"י כמו שעשה ישעי' הנ"ל ולא מצד החכמה כלל וא"כ לא עליו התלונה כי פי ה' דבר.

א"נ י"ל דשאל א' אי חכמה עדיף וכו' א"כ מפני מה החכמים משכימ' על פתחי נדיבים וכו' וה"נ כי תחלה היו מחזירין ומבקשין אחר החכם ואחר מלמדי' והחזני' ועכשיו החכם מחזיר אחר הדור ומבקש מהם שיהי' אצלם לומר חכמה ומוסר להם וכן מלמדי' מבקשי' מבעלי בתים תנוקות וכן חזנים מבקשי' שיהי' שומע להם.

ובזה יובן פסוקי הפרשה צו את אהרן ואת בניו לאמר ר"ל שעיקר הציוי והזירוז הוא לאמר שיאמר לעם דברי מוסר כמ"ש בזוהר על פסוק כה תאמר לבית יעקב וכו' כי מדת אהרן כמ"ש שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבוקש מפיהו בשלום ובמישור הלך אתי ורבי' השיב מעון וגו' ועל זה אמ' צו לשון זירוז מיד ולדורות שידע אשר לדורות צריך החכם לפזר מכיסו לשררה שיהי' ראש ב"ד בעיר.

וא"כ מחמת זה ימנע ממוסר דלא מרחמין לי' בני מתא ופן יגרע פרנסתו ח"ו. לזה אמר הלא יכלכל דבריו במשפט לפי ענין בני העיר לפעמי' זאת שהוא מיעוט. ולפעמים ריבוי כמשמעו' תורת שהוא ריבוי וכמ"ש האלשיך הנ"ל אם שונאין מוסר יאמר בקצרה ברמז ואם אוהבים יאריך במוסר שהוא זאת תורת העולה כי ע"י מוסר נמחלין עונות הדור ומבני עלי' יחשבו כי בשעה שהחכם יושב ודורש הקב"ה מכפר וכו' ועוד תקנה שנית היא העולה על מוקדה ומפרש ר' לוי נמוס קלוסין כל המתגאה נידון באש שנאמר היא העולה וגו' ור"ל הלא כה דברי כאש נאום ה' שהתורה נקרא אש וכמ"ש אש דת למו ר"ל שהמתגאה מלשמוע מוסר וכמ"ש על זוזין הגבוהין שאין יד האדם מגעת שם וכו' אינו נידון לייסרו במוסר כי אם באש התורה מה שמפורש המוסר בתורה שהוא מפי הקב"ה ואם שומע מוטב ואם לאו באמת נידון באש וכמ"ש בזוהר או הודע אליו חטאתו במה בדינהא ר"ל איברא דיש בפ' זו מוסר פנימי אל הנשמה והגוף והוא כי בזאת יבא אהרן אל הקודש ור"ל כי זאת הוא מיעוט והוא מדריגה התחתונה שבעשר מדות עליונות שבהם נברא העולם וכאשר האדם במדריגה התחתונה בין בעבודת השי' או בעניני עה"ז בעסקיו וכיוצא עצה היעוצה לאדם השלם שידע כי זאת היא מדריגת השכינה ויתפלל משפלותו הנק' זאת ומשם יכנס לעלות פנימי אל הקודש והבן כי זהו ייחוד קבה"ו.

ובזה נבוא לבאר הפסוקי' אחר שנדע ענין ריבוי ומעוט הנאמ' כאן זאת תורת העולה היא עולה על מוקדה דק' זאת הוא מיעוט תורת הוא ריבוי היא העולה חזר ומיעוט ולפי הנ"ל א"ש כי כבר בארתי בפסוק ולא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וגו' כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך וגו' ור"ל שלא יאמר האדם אלו הייתי בעיר שכולה צדיקים המכונה לשמים אז גם אני הייתי יכול לעבוד הש"י או מעבר לים וכו' כי קרוב אליך הדבר ר"ל בכל המדריגות שאתה בו מתוכה אתה יכול לעבוד השי' כי הכל הוא בשכינה יעו"ש.

וז"ש צו את אהרן שהוא זהירות גדולה בעבודת הש"י המכונה לאהרן שהוא כהן ר"ל שעובר הש"י וגם לאמר להעם כי להם ג"כ יש בו צורך גופם וז"ש זאת תורת העולה ר"ל כי בכל מדריגה שאתה בו אף בתכלית המיעוט הנק' זאת מ"מ תורת העולה מתוכה יכול לבוא לריבוי הנקרא תורת ומשם לעלות אל הקודש פנימי וגם לאמר לעם כי יש לפרשו גם בעניני גופו כשהוא ממעט עצמו נתרבה ועולה וכמ"ש התו' בפ"ט דברכות ונפשי כעפר לכל ופי' התוס' כי עפר אינו מקבל כלום לעולם וכת' רש"ל מה עפר הכל דשין עלי' ולבסוף וכו' וכ"כ בזוהר חיי שרה בשם מתיבתא דרקיע מאן דאיהו זעיר איהו רב וכו' וז"ש זאת שהוא מיעוט אז תורת העולה נתרבה ועולה.

וכשהוא רב דהיינו תורת העולה אז הוא מיעוט שנא' היא העולה. ומה שאמר על מוקדה ודרש במד' נימוס קלוסין כל המתגאה נידון באש וכו'. נ"ל דאי' כל המבז' ת"ח אין רפואה למכתו וכתבתי בשם הרב המגיד מבאר מו' מענדל דהוא עפ"י מ"ש עוברי בעמק הבכה וגומר ודפח"ח.

והכא נמי היא העולה שכל המתגאה נגד הת"ח שירד אל המדריגת הגיהנם כדי להעלות נשמת הרשעים משם והם מבזין אותו ואינן רוצין לדבק בו ודאי אין רפואה למכתו שנידון באש בגיהנם שנאמר על מוקדה באש לא נופח וק"ל.

ואמר הפסוק ולבש הכהן מדו בד ופי' רש"י בד זה כתונת ושהוא כמדתו להבין צחות לשון הכתוב דכתבתי פי' כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו דיש בבחינת בריאת כל האדם פרצוף א' זה נקרא ראש וזה יד וזה רגל וכשם שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים גשמיים כך יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים והנה המוני עם הם האדם הנקרא גוף וכמ"ש המנוח הצדיק ר"ל פיסטנר שנק' בעל גוף שעוסק רק בצרכי הגוף וכמו שנשאל איש המוני למה הוא אוכל והשיב שיהי' לו כח לעסוק בפרנסה ושאלו למה עוסק בפרנסה והשיב שיהי' לו מה לאכול וחזר הדין כמה פעמים משא"כ הצדיקים עוסקי בתורת ה' הם הנשמה של העולם הממשיכין ע"י תורה ותפלה שפע בכל העולם וכמ"ש האלשיך כל העולם נידון בשביל חנינא בני הואיל וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש א"כ כל איש המוני הנקרא אבר פרטי מהגוף כללי יש לו ת"ח אבר פרטי של הנשמה שלו המחי' אותו וא"כ צריך לדבק א"ע אל הת"ח שיהי' דבוק אל חיות משא"כ המבזה ת"ח שמא זה הת"ח הוא החיות שלו וא"כ אין רפואה למכתו שנעקר מן החיות או לפעמים מדבק א"ע אל ת"ח שאין בו יראה וג"כ אין בו חיות כלל כי עיקר החיים הוא היראה וכמ"ש בס"ח קנ"ח י"ח פעמים יראה נאמר במשלי נגד י"ח מקומות שבגוף שהחיות תלוי בהם לכן נקרא חי.

וז"ש יראת ה' מקור חיים וכו' יעו"ש. ובזה בארתי פי' הפסוק את האלדים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם שצריך לירא מפניו ית' וגם מן כל ת"ח הנלמד מן את האלדים לרבות ת"ח ואת מצוותיו שמור גם בלאו דלא תסור ממה שיאמרו לך כי זה כל האדם דהמוני עם נקרא בשר אדם והנשמה שהם הת"ח הם כל האדם שהחיות תלוי בהם וכו' יעו"ש.

נמצא העובד הש"י נקרא כהן והמוני עם נקרא בגדי כהונה שהם לבושיו וצריך שיהי' כמדתו דייקא שלא תהי' גסה ממנו ודוקא שהוא לחבר העם עם הכהן שלא יהיי' דבר חוצץ קנאה או שנאה ביניהם. ובזה מייחד הכהן גם למעלה המדה הנקרא הוי' וכמ"ש בעץ חיים ענין לבוש וגוף ובית ונשיהם ד' אותיות השם יעו"ש. ואז להרים את הדשן שהוא אותיות השנה ע"ה כי נודע בסוד מדת ימי מה היא כי ניתן לאדם שיעור מדת ימי שנותיו כפי מה שצריך לברר ולהעלות נצוצי נשמתו מתוך הקליפות הנקרא שטן גימ' הדשן ואז כאשר מברר ומעלה הנצוצות הקדושים מתוך הקליפות ובסוד ואברהם זקן בא בימים ואז והרים את הדשן שע"י הרמתו מפריש ית קטמא כתרגומו והבן ודי בזה.

עוד יש לפרש ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן עפ"י מ"ש בכתבים בפ' ויחי וז"ל כי לבוש של האדם נעשה מן הימים שלו ממש עפ"י הזוהר וארא כי הפקודין בדכורא רמ"ח איברי הזכר ושס"ה ימים ל"ת הם בנוק' דמתברכין מרמ"ח פקודין נמצא כי האדם ע"י עשייתו רמ"ח פקודין כימי השנה נתחברו הימים ונעשה לבוש וכו' וז"ש ומדת ימי וכו' נמצא דעיקר לבוש האדם הוא מרמ"ח מ"ע אך כדי שיהא שלם צריך שלא יפגום בשס"ה ימים ל"ת ובזה נשלם לגמרי עכ"ל.

ובזה יובן ולבש הכהן מדו בד שדרשו חז"ל מדו שתהא כמדתו ר"ל בסוד מדת ימיו שמזה נעשה לבוש ולבש בו ובזה והרים את הדשן ר"ל גי' השנה ע"ה כי ע"י רמ"ח מ"ע ושמיר' ל"ת בכל ימי השנה מזה נעשה לבוש והבן מצוה ואש תמיד תוקד על המזבח ביארתי לעיל בפ' וארא