תולדות יעקב יוסף, שמיני

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה וכו' והספיקות רבו. ונ"ל לבאר בג' פנים א' בדרך כלל ב' בדרך פרט ג' כלל פרט וכלל והוא דיש לדקדק מה בא ענין זה בתורה מה דהוי הוי ונ"ל שהוא מוסר לכל אדם ר"ל הנקרא בתואר אדם בעבודת ה' ובתורתו שיש לחוש פן יתגאה לומר מי כמוני עוסק בתורה ובעבודת ה' נקי מכל חטא של בני עולם המשוטטים בחוצות שאינו ניצול מהסתכלות נשים וספורי ל"ה וליצנות וכייוצא בזה. לזה באה התורה להעירו שלא נמלט גם המתבודד מחטא עגל עכ"פ כדי שלא יהי' לו מקום להתגאות שהוא שורש לכל החטאים והעונות וכמ"ש בעללות אפרים. ובס' שערי קדושה יעו"ש. וענין חטא עגל ביאר בעללות אפרים דף נ"ב שאחז"ל רוב העולם נכשל בגזל ומיעוטן בעריות והכל בלשון הרע ר"ת שלהם עגל וכו' ג"ע היינו גסות הרוח שאח"זל כל המתגאה כאלו בא על כל העריות וכו' יעו"ש.

ובזה יובן ויהי ביום השמיני וגו' דקאי אדלעיל ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו' כאשר עשה ביום הזה צוה לעשות לכפר עליכם ודרשו חז"ל לכפר זה מעשה יה"כ וכו' א"כ כמו ז' ימים שקודם יה"כ נקרא ימי תשובה לכפר כל מה שחטא בז' ימי השבוע כל שנותיו כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה כך אלו ז' ימים מכפרין וביום השמיני יהי' שמח שכבר נתכפרו עונותיו ופן יתגאה ואיך יקריב קרבנו דבעי למיקם על המזבח ברוח נשברה ויכסוף מעובדוי וכמ"ש בזוהר ויקרא דף ה' ע"א יעו"ש לכך אמר הכתוב ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וגו' קח לך עגל בן בקר לחטאת ר"ל שעכ"פ המצא ימצא בך חטא עגל ר"ת עריות גזל ל"ה וגם שאינו נמצא במעשה מ"מ המצא בך במחשבה כאלו עשה כי המתגאה כאלו בא על העריות וכיוצא באינך וזהו נקרא בן בקר לשון הבקר אור היפך חשך מעשה הרשעים. וגם איל לעולה שנדמו שרי' כאילים להכניס ראשו של זה בצד וכו' וכשתעל' בך מחשבה זו יהי' לך לב נשבר וזה שאמר והקרב לפני ה' כמ"ש אשכון את דכא וק"ל.

הרי מבואר זה במעלת הצדיקים ההולכין בתורת ה' שלא ימוט מכנ"ל. פן ב' ההיפך זה בדרך הרשעים ההולכין בשינת אולתם כל ימי משך ע' שנה וכמה שכתב בעללות אפרים שזה שתמה מי איכא דניים ע' שנה וכו' ומכח זה חושב שכל מעשיו נכוחים וישרים לפני ה' וכמ"ש בעללות אפרים דף נ"ח ביאר הש"ס דערובין שא"ר יהושיע בן חנניא שנצחו תינוק שהראה לפניו ב' דרכים א' קצרה וארוכה וא' ארוכה וקצרה ביקש לילך בקצרה וארוכה כיון שהגיע לעיר היו מקיפים לה גנות ופרדסים וחזרתי לאחורי וכו'.

והענין שיש ב' דרכים שהניח ה' לפני כל בעל בחירה הדרך אחד קצרה וארוכה הוא הדרך רשעים שתחלתן שלוה ונראה להם כאלו קרוב ה' להם אמנם סופן יסורין ורב הדרך בינם לבין אלדיהם. הדרך הב' דרך הצדיקים ארוכה וקצרה שתחלתן יסורין ונראה כאלו רחוק ה' מהם אמנם סופן שלוה וקצר להם הדרך אשר ילכו לעלות אל המקום אשר ה' שמה. ומתחלה ביקש לילך בקצרה וארוכה כי חמדת עה"ז נראה לעין הגשמי מיד לשעתו משא"כ שכר עה"ב עין לא ראתה וכו' ובזה נתפתה חוה שאמרה וכי תאוה הוא לעיניים כי עין ראתה בטובתם לשעתה כיון שבא לעיר הפסיקו בעדו גנות ופרדסים בינו ובין העיר כי תענוגי עה"ז נמשלו לגנות ופרדסים והם מבדילין בינו לבין העיר וקדיש כי עונותיו מבדילין וכו' מיד חזרתי לאחורי שחזרתי בתשובה להיות עיני פקוחות על דרכי לבלתי היות מכת הטועים בדמיונם ובלבבם יחשבו כי נוכח ה' דרכם וכמ"ש דרך איש ישר בעיניו ויחשוב שבכלם יסכים ה' על ידו והוא מורה היתר לטהר הכל יעו"ש

ובזה יובן ויהי ביום השמיני ר"ל ווי לזה שלא נתעורר בתשובה כל ז' ימים שהם ע' שנים רק ביום השמיני קרא משה שהוא סוד הדעת שבאדם קרא לאהרן שהוא אותיות נראה ר"ל לזה שנראה לו כל דרכיו ישרים לפני ה' או היצה"ט שמצד ימין נקרא אהרן איש החסד ולבניו שהם כחות וחיילות של היצה"ט שיתעוררו לשוב אז לזקנותו וגם שדרכיו ישרים בעיניו ואינו צריך לשוב מ"מ יתן לבעל חטא עגל שהוא ברוב עולם וכמאמר חז"ל וז"ש קח לך עגל בן בקר לחטאת וכשישוב על זה אז הודע אליו חטאתו לשוב על הכל וק"ל.

פן ג' על הפרט וכלל דבארנו ענין גלות מצרים וגאולת מצרים כמו שהי' בדרך כללות אומה ישראלית כך יש בפרטות אדם א' וכמו ששמעתי פי' הפסוק קרבה אל נפשי גאלה כי קודם שיתפלל על גאולה כללית צריך להתפלל על גאולה פרטיות לנפשו ודפח"ח.

והנה כמו שמצינו בגאולת מצרים הוצרכו לה' דברים א' שלו' ב' זכות עצמו ג' זכות אבותיו ד' זכות הצדיקים שבדור ה' כבוד שמו ית' וכמ"ש בעללות אפרים דף ך"ב ביאר ויקחו להם איש שה לבית אבות וכו' וז"ל כי אריכות הגלות החל הזה הוא העדר השלו' ופירוד הלבבות שבינינו וכמ"ש באיכה רבתי שאמר תפור לי מדוכא זו א"ל שזור לי חוט א' מן החול כשיהיו ישראל אגודה א' חוט אחד שזור אז יתפור המדוך וכו' וזה שנמשלו ישראל לשה שיהי' כל א' צר בצרות חבירו וה"ה לשמוח בשמחת חבירו וכו' וחמשה אלו נרמזו בפ' בהר שנא' אחרי נמכר גאולה תהי' לו א' מאחיו יגאלנו ר"ל האחדות שבין א' לאחיו זה יגאלנו ב' זכות אבות ז"ש או ממשפחתו ג' זכות עצמו או השיגה ידו ונגאל ד' או בן דודו זכות הצדיקים ה' או דודו זה הקב"ה וכו' יעו"ש.

ובזה יובן ויהי ביום השמיני דנודע מ"ש בכתבים כי ז' ימים הם ז' מלכים שנתבטלו וכו' וביום ח' בא מלך הדר שהוא יסוד ברית שלום לכך ניתנה מילה ליום שמיני וכו' יעו"ש. ור"ל שבא להורות לאדם במה תקרב אל הש"י לידבק בו שהו' עיקר התכליו' שיזכה לגאולה פרטיות השייך לנפשו ורוחו ונשמתו כמ"ש קרבה אל נפשי גאלה ומפרש והולך שצריך ה' דברים כמו בגאולה כלליות ופתח בשלום תחלה שהוא יום השמיני מדה ח' שהוא נקרא ברית שלום וכנ"ל וז"ש ויהי ביום השמיני שבאו למדה זו שלו' אז קרא משה לאהרן שהי' מדתו ג"כ אוהב שלום ורודף שלום כדאי' בפ"ק דסנהדרין וכו' והוי ג"כ זכות עצמו ולבניו דהוי להו זכות אבות ג"כ ולזקני ישראל דהוי ג"כ זכות הצדיקים שבדור ואז וירא אליכם כבוד ה' שהוא מעלה חמישית שהיא תכלית הכל והבן. מצוה ראשיכם אל תפרעו

ומצוה ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. ונ"ל דאי' ב' דיעות על מ"ש מפני הרעה נאסף הצדיק או שלא ישאר להם מגן ומחסה וח"ו תבוא הרעה. או לכפר עליהם שלא תבא. ונ"ל דשניה' אמת כי הצדיק הוא הנשמה וחיות העולם ושאר בני העולם הוא הגוף המלביש את הנשמה וא"כ מאחר שאין חיות לגוף כי אם מצד הנשמה ובצאת הנשמה מהגוף נשאר הגוף כפגר מובס א"כ לכך ראוי שיתנו לב אנשי העולם להתאבל ולקונן בנפש מרה על העדר הצדיק ממ"נ אי הי' מיתתו כדי שלא ישאר להם מגן ומחסה כדי שתבוא הפורעניות חלילה א"כ פשיטא ראוי לקונן כי בנפשו הוא ואף אם יאמר לו לבו רק שלום יהי' לי כי העדר הצדיקים הי' לכפרת הדור ולא תבוא הצרה מ"מ אין לך צרה גדול' מזה העדר הצדיק שהוא הנשמ' וחיות העולם שהי' ממשיך השפע אל כל העולמות דרך עולם המלאכים עד למטה הן השפעת הגוף והן השפעת שפע רוחני וחיות לנשמה ומעתה נשארו ח"ו כגוף בלא נשמ' ואם העולם אינן מרגישים מה שנחסר חיותם בהעדר הצדיק ומכ"ש וכ"ש שראוי להתאונן שירדו כ"כ למטה שהם במדריג' המתים אשר אינם יודעים מאומה מהחולשה שלהם וכמו ששמעתי משל על א' שהי' לו ריבוי דמי' ורפואתו הי' ע"י פחד עד שהורגל בכל מיני פחד ולא נמצא לו שום רפואה ועי"ז בא הרופא האמתי והעיר לבו איך שאין רפואה למכתו וחרד חרדה גדולה ונתרפא רפואת עולם כך הענין ממש המתעצל בהפסדו של חכם ראוי לקוברו בחייו כמאמר הש"ס דשבת פ"יג

והטעם מבואר כנ"ל אף שהוא בחיים מ"מ כמת יחשב לקוברו בחיים מאחר שאינו מרגיש בהעדר הצדיק שהוא העדר החיים ומתעצל בהספדו וק"ל.

ובזה נ"ל ש"ס דמ"ק פ"ג אר"א למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה לומר לך מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת. וי"ל לשון מה בגדי כהונה וכו' ועו' דכאן משמע דבגדי כהונה מכפרין על ע"ז וג"ע וש"ד ול"ה ובפ"ט דזבחים ובערכין משמע דעל ז' דברים נגעים באים על ע"ז ג"ע וש"ד ול"ה משמע דבגדי כהונה אינן מכפרין הגם דק' זו מקשי בש"ס דערכין איני דכאן משמע מעיל מכפר על ל"ה וה' א"ר ענני ב"ר ששון למה נסמכה וכו' אפס דזה קשה למה מקשי בש"ס רק על ל"ה ולא מקשי ג"כ על ע"ז וג"ע וש"ד דכאן אמר בגדי כהונה מכפרין ושם אמר דנגעים באים משמע דבגדי כהונה אינן מכפרין ומכח קו' זו פי' רש"י שם לחלק דבגדי כהונה מכפרין על אחרים שלא יענשו עבורו והרוצח עצמו או ג"ע בנגעים משא"כ בל"ה לא נענשו אחרים עבורו וכו'. אך דהתו' דחו זה דגם בל"ה ביש בידם למחות נענשו אחרים ואם אין בידם למחות גם בשאר עבירות לא נענשו אחרים ומביא ראי' נכונה וכו'.

והנה לתרץ תמיהת התוס' על רש"י כבר בארתי במ"א יעו"ש. ומוהרש"א בפ"ט דזבחים תירץ דהא דבגדי כהונה מכפרין על ג"ע וע"ז וש"ד היינו בשוגג אבל במזיד נגעים באים אבל ל"ה דלא שייך אלא במזיד פריך שפיר יעו"ש.

ולי נראה פשוט דלכך פריך מל"ה ולא מע"ז וג"ע וש"ד דהנה עינינו רואות בחוש ענין בעלי ל"ה שנכנסו בגדולו' לחרחר ריב ונכנס לסכנה עצומה פן יתוודעו איש אל אחיו המקבל והנאמר עליו ויתגלה הדבר על זה שהוא המחרחר הריב ויהי' קרח מכאן ומכאן מב' הצדדים שזה איש חזק רדפו מכאן וזה מכאן. ואיך מנאו לבו לדבר זה

וצ"ל דגם זה הבעל ל"ה הוא חכם להרע ובתחבולת יעשה ורובא דרובא שהולכי רכיל מרגילין לשונם שקר לדבר סרה על ראשי הדור הצדיקים אשר הוא מיושבי סתר ומופרש מבני אדם להתבודד עם קונו אחרי מואסו בעניני עה"ז וחושק לדברים רוחניים מענייני עה"ב ואין חברתו עם בני אדם הבוחרי' ביושבי קרנות לדבר סרה על ה' ועל משיחו וזה בעל ל"ה כשבא לא' מבני העיר הבוחר בכל תאוות גשמיות ועניני עה"ז וכבוד ול"ה איך שדיבר זה הצדיק עליו סרה וברית כרותה לל"ה שתקובל וגם אינו מתראה פנים בפנים עם זה האיש המוצנע תמיד ואז אהני מעשיו.

וא"כ דברי רש"י אמיתית וישרה דעל ע"ז וג"ע וכו' שפיר נענשו אחרים עבורו על שלא מיחו כשסיפק בידם וכמ"ש במס' שבת על זקנים שלא מיחו בשרים נענשו תחלה כו' משא"כ ל"ה שהוא מסתמא בין השרים להזקנים שזקן זה קנה חכמה וקניות חכמה במיעוט שיחה במיעוט סחורה וכו' והוא הבדידות וכיון שזה הוא נסתר ומופרש מבני אדם יש מקום לבעלי ל"ה לחרחר הריב עד שגדל אש המחלוק' מהשרים על הזקנים וא"כ אין למי שיענש עבורו כי אם השרים עצמן ולא הזקנים כי עליהם התלויה ואין מקום למחות וכמ"ש משה ואהרן ואנחנו מה כי תלינו עלינו ור"ל שהתנצלו כי אין מקום עונש לחול עליהם שהם זקני הדור שלא מיחו בשרים להסיר אש המחלוקת כי תלונו עלינו ואיך אפשר לנו למחות על כבוד עצמינו וזה נ"ל פי' הפסוק מלשני בסתר רעהו ר"ל דמסתמא הרכילות והלשון הרע הוא על יושבי בסתר בבדידות והוא אומרו בפני רעהו רשע כמותו כמו שדרשו רז"ל למה תכה רעך רשע כמותו וז"ש מלשני בסתר רעהו דהיינו בין הזקנים והשרים לכך אותו אצמית ואין אחרים נענשין עבורו כמו בשאר עבירות שנענשו הזקנים על שלא מיחו בשרים משא"כ בל"ה כי עליהם התלונה ולכך פריך הש"ס דוקא מן לשון הרע לא מן שאר עבירות וסרה קו' התוס' על רשי' ודוק'.

ובזה יובן הפסוק חלק לבם עתה יאשמו כי נודע כי ראשי צדיקי הדור נקרא לבם וכנ"ל ושאר בני העולם נקרא שאר איברי הגוף הניזון מן חיות הלב ולכך ראשי הדור נענשו עבור אנשי הדור כנ"ל ואשמם בראשיכם כי הי' להם למחות משא"כ כשנחלק שאר איברי הגוף מן הלב שאין נמשכין אחרי לבם עתה יאשמו הם עצמם וק"ל.

ועד"ז נ"ל לפרש ש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו וכו'. ובזה נבוא לביאור הנ"ל דנודע דבגדי כהונה אינן מכפרין כי אם בעודן עליו כמו שדרשו חז"ל עודן עליו וכו' משא"כ כשהן מונחים בפני עצמן אינם מכפרים.

וה"נ הנשמה שהוא שוכן בלב נקרא כהן וכמ"ש בזוהר על ובת כהן כי תהי' והגוף שהוא שאר איברים הוא נקרא לבוש האדם כי הפנימי' הצדיק נק' אדם ושאר אנשי הדור נקרא בשר אדם שהוא הבגד אל הכהן המשמש בעבודת ה' וכשיש אחדות ביניהם שאחד באחד יודבקו כמו הבגד אל הכהן שהם עליו למגן ולמחסה לכבוד ולתפארת אז מכפרן משא"כ אם הם בפני עצמם שאינם עליו אז חלק להם עתה יאשמו וכ"ז בחיי הצדיק וה"ה ח"ו במות הצדיק שהיא הנשמה שיצאה מן הגוף אם מצטערין עליו וכמ"ש חז"ל למה נמשלו לשה מה שה לוקה בא' מאיבריו וכולן מרגישין וכו' וזה מורה על אחדות שהי' ביניהם אזי מכפר.

ובזה יובן הש"ס למה נסמכה לומר מה בגדי כהונה מכפרת ר"ל על מה שבגדי כהונה מכפר' כשהם יודבקו על עצמות הכהן דוקא שהם עודן עליו משא"כ בפני עצמו כך מיתת צדיקים מכפרת כשיש לו אחדות עם שאר הצדיקים ומצטער במיתתו של זה הצדיק שנחסר ממנו החיות והשפע ומרגיש להתעורר בהספדו של חכם זה אז מיתת הצדיקים מכפרת והבן.

ובזה יובן ב' מצות הנ"ל אחר שכבר זכרתי קו' זו בכמה מקומות כי המצות הן מעצמותו ית' שהוא נצחי ואין מצוה זו לדורות. ולפי הנ"ל א"ש שהוא מוסר השכל ראשיכם אל תפרעו והוא לשון הנז' בנביא' בפרוע פרעות בישראל כשבא פרצות וכפי' רשי'. והוא להזהיר את אנשי הדור על ראשי הדור שלא יפרצו בהם וכמו שדרשו חז"ל ואשמם בראשיכם לנהוג בהם כבוד ויראה. ואשמם חסר יוד שאשמות ישראל תלוי בראשיהם וכו' ולכאורה קשה איך אפשר לדרוש ב' דרשות בתיבה א'.

ולפי הנ"ל א"ש שהכל א' שזה נמשך מזה שהם הדור נמשך אחר ראשי הדור וסיפק בידם למחות אשמם בראשם על שלא מיחו משא"כ כשאין נוהגין בהם כבוד ולא נשמעין דברי הראשים ואין סיפק בידם למחות אז הם בעצמם בעונם ימקו ולא ראשיהם.

וא"כ ה"נ ממש כך הוא אם ראשיכם אל תפרעו אז בגדיכם אל תפרמו כתרגומו לא תבזעון שלא יענשו אנשי הדור על אשמתם כי הם המכונים לבגדים כנ"ל וז"ש ולא תמותו אתם כי הראש נתפס ולפי שלא תטעה לפרש אל תפרעו בהיפך שהוא אל תגדלו וכפי' רשי' באמת כך לכך בא הכתוב לפרש ועל כל העדה יקצוף ור"ל בתנאי שתדע בבירור סילוקן של צדיקים הוא לסיבה שיהי' קצף על כל העדה ח"ו או מפני הרעה נאסף הצדיק פירושו שתבוא הרעה ח"ו ואף גם שתפרש שהוא לכפר על הרעה שלא תבוא מ"מ תצטער ותבכה ותספוד אחר שתדע שהוא הנשמה וחיות גוף כללות העולם הוא שנסתלק ולכך ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' שנשארו כגוף בלא נשמה וכיתמי בלא אבא ובירה בלא מנהיג וראוי לצעוק על הספינה שאבדה קברניטה ואז מכפר והבן.

ובזה נ"ל לבאר ש"ס דפ"ג דמ"ק כי נח נפשי' דרבינא פתח עלי' תמרים הניעו ראש וכו' על משים לילות כימים והוא תמוהו. ונ"ל דהרשעים נקרא לילה שנא' והי' במחשך מעשיהם והצדיק נקרא יום וכשם שאי אפשר לפרי בלא קליפה כך א"א לעולם שיהי' צדיקים בלא רשעים כי הנשמה הוא הצדיק והגוף הוא הרשע ושניהם יחד הוא פרצוף א' קומה שלימה ואשרי לצדיקים שעושין מן הגוף נשמה שמחזירין הרשעים למוטב וטוב לרשעים שנעשין מהגוף נשמה ואוי לה לרשעים שעושין מהנשמה גוף שאינם מניחין הצדיקים ג"כ שישארו בעבודת ה' לא די שהם אינם נכנעין להם אלא שהם חוטאין ומחטיאין אוי להם שגמלו לנפשם רעה שאין מספיקין בידם לעשות תשובה.

ונודע כי תמר הוא עולה וצומח זכר ונקבה יחד כמ"ש בכתבים צדיק כתמר יפרח יעו"ש וענין זכר ונקבה כי הזכר הוא חסדים שהוא הצדיק ונקבה היא גבורו' שהם הרשעים שהם מסטרא דגבורה ועולין יחד כמו הגוף ונשמה כך הצדיקים והרשעים נבראין זכו נעשה מן הגוף נשמה ואם לאו בהיפך.

ובזה יובן דפתח ההוא ספדנא עלי' דרבינא תמרים הניעו ור"ל תמרים שהם זכר ולקבה גוף ונשמה הרשעים וצדיקים שיש בכל דור ודור שאי אפשר לזה בלא זה כמו תמרים שעולין יחד מצד הבחירה או שיהי' נעשה הגוף נשמה או איפכ' ח"ו לכך עתה שמת רבינא ראוי להניע ראש לצדיק כתמר ר"לאף שהי' עם בני דורו כתמר שהם ב' מיני' זכר ונקבה מ"מ הי' צדיק שהכרי' אותן והחזירן למוטב לכך ראוי לקונן ולהשים לילות כימים על משים לילות כימי' שהחזיר למוטב הרשע' שהם לילו' ועשאן כימים צדיקים וק"ל.

וז"ש בזוהר פ' נשא דף קמ"ז ע"א אדם ובהמה תושיע ה' וז"ל ת"ח קרא הקב"ה לישראל כגוונא דלעילא וקרא להו בהמה וכו' ובג"כ אדם ובהמה תושיע ה' וכו' דכתיב אענה את השמים והם יענו את הארץ לביש דכתיב יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמ' על האדמה וכו' יעו"ש.

ולפי הנ"ל כך פירו' הצדיק נקרא אדם ובהמה נקרא רשע העושין מעשה בהמ' ואד' זוכה ע"י בהמה שמחזירו למוטב אז תושיע ה' שנתקדש ש"ש בסוד תנו עוז לאלדים והתשועההוא לה' ממש וה"ה בהיפך שע"י אדם שהוא הנשמה וחיות העולמית להמשיך השפע עד למטה הנקרא בהמה. וז"ש ע"י אדם גם ובהמה תושיע ה' וכאשר מפרש אענה את השמים שאשפיע אל הצדיקים שנקרא שמים והם יענו את הארץ להמשיך השפע לכל העולם הנקרא ארץ וכמ"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וה"ה בהיפך כשאין העולם זכאי אז יפקוד [לשון חסרון כמו ויפקד מקום דוד] על צבא המרום שנחסר השפע מצדיקי יסודי עולם ואז גם על האדמה מגיע הפגם וחסרון השפע בכולם ומכ"ש כשנחסר צדיק א' שנסתלק מהעולם שראוי לקונן מר על העדרו ולא יבטיח לו יצרו שהמיתה של צדיק א' יהי' בית מנוס לכפר לו דאי מפני הרעה שתבא הלא יש עוד צדיקים אחרים דאי נמי כדבריו הוא שנפטר לכפר מ"מ יש העדר חיות ושפע לעולם עכ"פ ושמא הי' זה הצדיק חלק החיות של זה האיש הפרטי דנודע שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים גשמיים לאדם וכן יש לנשמה רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים והיינו בפרט וכן הוא בכלל כי כל ישראל הם פרצוף א' המוני עם הם רמ"ח איברים ושס"ה גידים גשמיים והצדיקים שבדור הם רמ"ח ושס"ה רוחניים המחיים ומשפיעים לגשמיים וכל צדיק שהוא אבר א' מאיברי הנשמה הוא מחי' ומשפיע אבר א' הגשמי שהוא אדם א' בפרט מהמוני עם.

ולכך י"ל ג"כ כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו שמא הוא איברי הנשמה שלו וכשאינו מדבק א"ע אל החיות שלו אין רפואה ומכ"ש כשנעדר הצדיק ונסתלק שראוי לכל א' להתאונן שמא הוא חלק חיות נשמתו שנסתלק וישוב בתשובה כדי שיזכה אל חיות מחדש ואז הוי כפרה וק"ל.

מס' פסחים דף צ' אר' יהודא אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסרכפורים ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ופריך מ"ש טבול יום דשוחטין משום דחזי לאורתא טמא שרץ נמי חזי לאורתא ומשני מחוסר טבילה ופריך טבול יום נמי מחוסר הערב שמש ומשני שמשא ממילא ערבא וכו' ובמסקנא דס"ל לרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאי' לנפש אדם מי לא עסקינן שחל ז' שלו בע"פ דהוי כטמא שרץ דחזי לאורתא ואמר רחמנא לידחי לפסח שני.

וכ"ת ממאי דהני הויא ופי' רש"י וכו' יעו"ש. סבר לה כר' יצחק דאמר משאל ואלצפן עוסקי במת מצוה הוו שחל ז' בע"פ שנא' ולא יוכלו לעשות הפסח ביום ההוא אבל לערב יכולין היו לטהר ואמר רחמנא לידחו ע"כ ופסק הרמב"ם דשוחטין וזורקין על טבול יום דשרץ ואין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת והשיג הראב"ד הא לטעם דשוחטין וזורקין על טבול יום דשרץ משום דשמשא ממילא ערבא זה שייך נמי בטבול יום דמת ומנ"ל להרמב"ם לחלק.

וזה לשון הראב"ד דההוא מעשה הכי הוי ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיה ושאלו אם יעלה להם והושבו שנדחה וכו' והקשה עליו הכסף משנה וז"ל דבר תימה למה לא שאלו קודם מעש' וכי בתר דעבדין מתמלכין

ועוד למה נדחו הוי ליה למימר שיזו ויטבלו וישחטו פסח אחר. ועוד כתיב למה נגרע לבלתי הקריב וגו' וכבר הקריבו וכו' ועוד מאי קאמרו אנחנו טמאין והיו יכולין ליטהר בטבילה והזי'.

ונ"ל דראיות הרמב"ם כראי מוצק חזקים מפסוקי התור' כדבריו לחלק בין ט"י דמת ובין טבול יום דשרץ והוא דהוק' להרמב"ם מה שהקשה התוס' בסוגיין ע"ב בד"ה שחל ז' שלו וכו' לרב דסבירא ליה שוחטין וזורקין על טבול יום אמאי נדחו לפסח שני הי' להם לטבול בו ביום ויעשו פסח שני. וי"ל שמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין ואמר להם אם לא יטבלו היום ותדחו לפסח שני ע"כ ויש לתמוה מה שאלה היתה להם זאת דודאי א"א להם לאכול קודם הזי' וטבילה וא"כ יזו ויטבלו קודם לכן ולמה ישאלו וכן הקשו בתי"ט פ"ו דפסחים יעו"ש.

ואם נתרץ ק' זו תקשי קו' אחרת והוא דהראב"ד מפרש וכו' ולק"מ אך לפ"ז קשה קו' הכסף משנה וכו' עיין בהג"ה ועו' דקאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא דמשמע אבל לערב יכולין לעשות. ולהתוס' דבטבילה תליא מלתא הלא כך יכולין ביום ההוא כמו למחר אם יטבלו ביום ההוא ואם לא יטבלו גם למחר לא יהיו יכולין לעשות וכן הקשה הכסף משנה להראב"ד מובא בתי"ט שם פ"ח יעו"ש ולדידי קשיא לתוס' גם כן כך.

לכך נ"ל דלהוצע' הרמב"ם יבואר קו' התו' ותירוצו על נכון וכדי לתרץ זה נ"ל לעורר מה שהקשו התוס' בדף צ"ג ע"א דמסיק הש"ס ר"ע לטעמי' דס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכו'. והקשו התוס' תימא מנ"ל להש"ס דס"ל לר"ע כך דלעיל מסיק הש"ס סבר לי' כר' יצחק דאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכו' אבל ר"ע לא ס"ל כר' יצחק בסוכה דף ך"ה וכו' ונשאר התוס' בתימא. ובודאי יש לכל מעיין לתרץ תמיהת התוס' על הש"ס שהוא כראי מוצק חזקים.

וכדי לתרץ זה נ"ל להפליא היותר תימא על הש"ס בסוגיין דמסיק ס"ל כר' יצחק דאמר מישאל ואלצפן עוסקי במת מצוה שחל ז' שלהן בע"פ וכו' והוא סותר ש"ס דסוכה הנ"ל דס"ל לר' יוסי הגלילי נושאי ארונו של יוסף היו ור"ע ס"ל מישאל ואלצפן היו אמר להם ר' יצחק לדבריכם כבר היו יכולין ליטהר אלא עוסקי במ"מ היו שחל ז' שלהן בע"פ וכו' וא"כ איך אמרינן כאן דמישאל ואלצפן היו עוסקי במ"מ שחל ז' שלהן בע"פ. וז"א חדא דהרכיב ב' דיעות יחד.

ועוד דנדב ואביהו מתו ביום א' לר"ח ניסן וכבר יכולין היו ליטהר. ואף להתוס' שם בסוכה דגרס כאן בפסחי' ס"ל כר' יצחק וכו' ולא גריס ר"ע מ"מ ק' מה שזכרנו דלר"ע מישאל ואלצפן לא חל ז' שלהן בע"פ וכלל. ונראה דאתי על נכון דהא ק' לר' יוסי ור"ע דהא וכבר יכולין היו ליטהר וכדמקשה להו ר' יצחק ומהרש"ל תירץ יעו"ש.

ונ"ל דודאי ר' יצחק לא אתי לפלוגי על ר' יוסי ור"ע אלא דאתי לפרש דברי ר"י ור"ע דע"כ מכח קו' זה צ"ל דלא ס"ל כסדר עולם רק כדיעה שני' שנזכיר. ונפרש אליבא דר"ע הצריך לשיטתנו דס"ל לסדר עולם דר"ח ניסן הי' ביום א' ונטל עשר עטרות שבו ביום הוקם המשכן וכו' ויש דיעה אחרת דס"ל דהקמת המשכן היינו כשנגמר המלאכה הי' בר"ח אבל שמיני למלואים הי' ח' לחודש ניסן ובו ביום נשרפו נדב ואביהו וכשנתעסקו בהם מישאל ואלצפן והוצרכו להזאה ראשונה שהוא הזאת שלישי והי' עשרה לחודש והזאה שני' שהיא הזאת ז' הי' בי"ד א"כ לדיעה זו שפיר י"ל דמישאל ואלצפן חל ז' שלהן בע"פ.

וזהו שהקשה ר' יצחק לר"ע דאנן קיימין בי' אם מישאל ואלצפן היו כבר יכולין היו ליטהר וע"כ צ"ל דס"ל כמ" דדהי' ח' לחודש וא"כ היו עוסק מ"מ שחל ז' שלהן בע"פ וביום ההוא לא יכלו לעשות אבל לערב יכולין היו ליטהר ומ"ט לא שחטי וזרקו עליהן דהיו כטמא שרץ אלא ש"מ דס"ל לר"ע לפי מה דמפרש בי' ר' יצחק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ושפיר מסיק בש"ס דר"ע לטעמי' דס"ל אין שוחטין וזורקין וכו' והיינו מכח קו' הנ"ל ע"כ מוכח דס"ל כך. והתוס' אזלי לשיטתי' דלא גריס כלל ר"ע לכך הקשו תימה אבל באמת לק"מ ודו"ק.

ועפ"ז נ"ל לתרץ ספרי זוטא פ' בהעלותך ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא שבאותו יום נטמאו וכו' וי"ל הא בפסוק אמר אשר היו טמאים לנפש אדם משמע דכבר היו טמאים ואיך אמר שוב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא שבאותו יום נטמאו כמוסיף טומאה על טומאתן והוא תמוהו ב' ק' איך אמרו למה נגרע מאחר שבאותו יום נטמאו איך אפשר לעשות הפסח בטומאה דאין קדשים קרבין בטומאה ג' ק' בשלמא הש"ס א"ש ביום ההוא לדיוקא אבל לערב יכולין היו ליטה' משא"כ לספרי הנ"ל ק'.

וכ"ת דנטמאו בטומאת ערב כגון שרץ וכיוצא בו ז"א דקרא כתיב טמאים לנפש אדם משמע טומאת מת כי אם לומר דקודם לזה נטמאו במת ובו ביום נטמאו בשרץ וכיוצא אבל הוא נביאות. ונ"ל דכ' הרמב"ן טעם הזאת טמא מת בשלישי ושביעי משום דצדיקים אינן מטמאין ומי חטאת שנפל על טהור נטמא לכך בהזאה ראשונה שהוא בג' חוששין שמא הי' המת צדיק והמגע בו לא נטמא במת רק בהזאה ראשונה נטמא לכך צריך הזאה שני' לטהרו מטומאת הזאה ראשונה.

ומקשין העולם שמא המת אינו צדיק ונטהר בהזאה ראשונה ואתי הזאה שני' ומטמאו. ומתרצין דחוזר ונוגע במת זה אחר הזאה ראשונה וממ"נ א"ש אי לא הי' צדיק ומטמא בנגיעתו ונטהר בהזאה ראשונה אתי הזאה שני' לטהר נגיעה שני' ואי הי' צדיק ונטמא ע"י הזאה ראשונה א"כ נטהר בהזאה שני' כי בנגיעה ראשונה ושני' במת לא נטמא כלל וק"ל.

וכל זה אתי שפיר במת דעלמא משא"כ בנדב ואביהו א"א בתקנה זו דהקשו התוס' בסוכה "הנ"ל וא"ת למ"ד אף גופן נשרפו אמאי נטמאו ויש לומר דשלדן קיימת כמ"ש התוס' דסנהד' דאל"כ לא נטמאו מישאל ואלצפן דאפר המת אינו מטמא ומעתה איך שייך בהן טומאה כי אם בתחלת לקיחתן מעזרה שהי' צורת אפר קיימת בתואר אדם משא"כ אח"כ שוב לא הי' שלדן קיימת ואינו מטמא וכנזכר סברא זו ג"כ באור יקרות יעו"ש.

ומעתה לפי הנ"ל דשמיני להקמת המשכן הי' שמיני לחודש ניסן ובו ביום נשרפו נדב ואביהו א"כ יום שלישי למיתתן שהוא הזאה ראשונה הי' בעשור לחודש ואם נטמאו בנגיעת' כאשר העיד הכתוב עליהם ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ובא לשלול שלא תאמר מחמ' הזאה ראשונה נטמאו ולא נטמאו בנפש אדם לזה אמר דאינו כי נטמאו במותן מחמת שאינן בגדר צדיקים כל כך ובאמת איכא כמה דיעות בש"ס דבחטאם מתו למר וכו' א"כ נטמאו מישאל ואלצפן בנגיעתן והזאה ראשונה נטהרו וביום שביעי שהוא י"ד לחודש ניסן שהי' הזאה שני' נטמאו דכאן א"א בתקנה זו לחזור וליגע במת זה קודם הזאה שני' דז"א דבנגיעה ראשונה שהיו מונחין במקומן בעזרה הי' שלדן קיימת היו טמאין בנגיעתן משא"כ בנגיעה שני' אין שלדן קיימת אינו מטמא.

ובזה יובן ספרי הנ"ל ויהי אנשים אשר היו כבר טמאין לנפש אד' שנתעסקו בנדב ואביהו שמתו בשמיני למלואים שהי' שמיני לחודש מזה נמשך דלא יכלו לעשות פסח ביום ההוא שנטמאו בו דבהזאה ראשונה נטהרו בי' לחודש וביום ההוא שהי' י"ד לחודש ניסן באותו יום נטמאו ע"י הזאה שני' וכאן לא הי' אפשר בתקנה זו לחזור וליגע במת זה קודם הזאה שני' מטעם האמור דאז לא הי' שלדן קיימת ושפיר דייק הפסוק דהא דלא יכלו לעשות הפסח משום דהי' ביום ההוא של הזאה ב' ונטמאו כנ"ל וק"ל

אך דאכתי נשאר קו' ב' הנ"ל איך אמרו למה נגרע וכו' ולתרץ זה נ"ל לבאר הפסוקי' ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וגו'. וי"ל חדא לשון ויקרבו דהל"ל ויבואו לפני משה ואהרן ב' ק' לשון לפני לפני ב"פ דה"ל לכלול בחדא מחתא לפני משה ואהרן ג' ק' תחלה הנ"ל לפני אהרן ואח"כ לפני משה דאם אהרן לא ידע וכו' ודברי רש"י ידוע ד' ק' ההמה דרש בספרי שלא הוצרכו לשלו' שליח וכו' ק' פשיטא הא משה במחנה לוי' הוי יתיב ומת עצמו מותר במחנה לוי' שנא' ויקח משה עצמות יוסף עמו במחיצתו טמא מת לכ"ש.

וכ"ת לפי שהיו לפני אהרן במחנה שכינה שהי' עבודת היום בע"פ ואיצטרך שלא שלחו שליח. וכן פי' באבן עזרא עמדו ואשמעה וכו' עמדו באהל מועד וכו' ק' באמת איך נכנסו טמאי מתים למחנה שכינה דכבר נאמר שלוח מחנות בר"ח ניסן ה' ק' ויאמרו האנשים אליו וגו' אליהם הנ"ל דלפני משה ואהרן היו.

ונראה לי דאי' בנדה דף ך"ז ע"ב דכ' התוס' בד"ה מת וכו' ירושלמי שפיר שנתבלבל צורתו מהו ר' יוחנן מטמא ור"ל מטהר איתבי' ר"ל לר"י מר' יצחק מגדלאה מת שנשרף ושלדו קיימת טמא ומשני דבר תורה אפילו שלדו קיימת טהורה מפני מה אמרו טמא מפני כבוד של מת אינו בטל ומסיק דש"ס שלנו חולק וכו' יעו"ש.

א"כ סברו מאחר דלירושלמי הנ"ל אין אפר המת מטמא כלל דבר תורה אף בשלדו קיימת רק חכמים אמרו שיטמא מפני כבודו של מת ובטבילה דרבנן כתבו התו' בפסחים דף צ' ע"ב בד"ה מחוסר טבילה דטבילה שהיא מדרבנן א"צ הערב שמש יעו"ש והכי בנדב ואביהו שנשרפו אף גופן מדאורייתא ליכא שום טומאה אף בשלדן קיימת כנ"ל ובהזאה ראשונה נטמאו ואתי הזאה שני' לטהרן. מאי אמרת בשלדן קיימת יש טומאה מדרבנן ונטמאו בהזאה שני' אחר טומאה דרבנן וטבילה בעי אבל הערב שמש לא בעי וי"ל דבאמת טבלו ונכנסו למחנה שכינה דבל"ה אף טהור אינו נכנס למקדש בלא טבילה אלא דהיו מחוסרי הערב שמש וזהו ספיקת שאלתן.

ובזה יבואר המשך פסוקי הנ"ל ויקרבו לפני משה ר"ל מתחלה שלא היו טבול יום נתקרבו רק לפני משה במחנה לוי' בשאלתן אף דבו ביום נטמאו מ"מ אין טומאתן רק עד ערב והוו כטמאי שרץ וכשהשיב משה דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מאחר דמחוסרי טבילה וכמ"ש התוספת בפסחים דף צ' תשובת משה היה אם לא יטבלו ידחו וכו' יעו"ש.

ואז נתקרבו יוחר לכנוס לפנים ממחנה שכינה על ידי שטבלו רק היו מחוסרי הערב שמש וז"ש ולפני אהרן ביום ההוא דייקא ר"ל מה שנסתפקו והוצרכו לישאל הוא שבאו לפני אהרן ביום ההוא שעדיין יום ולא העריב שמשן.

וז"ש ויאמרו האנשים ההמה בלא שליח אליו לאהרן למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה' בתוך בני ישראל ר"ל שהם עצמן יעשו הפסח כמו שאר טהורין מאחר דטומאתן מדרבנן וסגי בטבילה בלא הערב שמש להקרבת פסח ותשובת משה הי' להם תחלה כשלא טבלו שאף אם יטבלו ישחטו אחרים עליהם ולא הן עצמן כדין שוחטין וזורקין על טבול יום דמשמע לא הן עצמן לזה טענו עכשיו שטבלו הוי טהורין לגמרי ויעשו הם עצמן פסחים בלא שליח כלל וסברא זו נזכר בתוס' שם יעו"ש.

לכך אמר להם עמדו ואשמעה וגו' ואחר שראינו שנדחו לפסח שני ק' הא אף להש"ס דפליג אירושלמי הנ"ל וס"ל דשלדו קיימת טמא מדאורייתא הא מ"מ טבלו רק מחוסרי הערב שמש היו ועכ"פ הי' להם לעשות הפסח ע"י שליח דקי"ל שוחטין וזורקין על טבול יום אלא ש"מ לחלק בין טבול יום דשרץ הוא דשוחטין וזורקין ובזה איירי הש"ס אבל טבול יום דמת אין שוחטין וזורקין ומזה יצא להרמב"ם לחלק מעובדא הנ"ל וא"ש ודו"ק.

ומעתה לפ"ז א"ש הפסוק ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ולא קאמר לאכול. אלא לאכול היו יכולין לאכול לערב לסברת משה תחלה שאמר להם שאם יטבלו ישחטו אחרים עליהם ויאכלו לערב אלא שהם רצו לעשות בעצמן הפסח שישחטו הם בעצמן ביום ההוא אף קודם הערב שמש דסברו דטהורין הם ואחר שטבלו ונכנסו למקדש לעשות הפסח ושאלו למה נגרע שיעשו הם בעצמן דכבר טבלו והערב שמש א"צ ואמר משה עמדו וגו' והשיב הקב"ה שידחו לפסח שני ולא יעשו אף ע"י שליח ש"מ כהרמב"ם ואתי דברי התוס' ותירוצן על נכון ודו"ק.

במדרש שמיני נוסח שבמדרש ילמדינו וזאת הבהמה אשר תאכלו רב אמר לא ניתנו המצות כי אם לצרף הבריות וכו' א"ר יודן כל בהמו' ולויתן עתידין לעשות קניגין לצדיקים לעתיד לבא כיצד הם נשחטין לויתן נותן לבהמות בסנפיריו ונוחרו וחכמים אומ' וכי זו שחיטה כשירה היא ולא כך תנינן הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והשניים מפני שהם חונקין אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה מאתי תצא עכ"ה.

ותחלה נ"ל לעורר הספיקו' בדברי ר' יודן ל"ל להאריך בזה דהכל שוחטין ולעולם שוחטין דה"ל לקצר ולומר ולא כך תנינן בכל שוחטין חוץ וכו' דבש"ס גופי' שם דף י"ו ע"ב עביד צריכותא ל"ל לעולם שוחטין ומכ"ש כאן ב' ק' דאמ' תורה חדשה מאתי תצא הא הוא א' מי"ג עיקרים שמחוייב להאמין שהתורה לא תשתנה אף דין א' ואיך אמ' תורה חדש' הגם די"ל דהמדרש עצמו רוצה לפרש זה דחידש תורה מאתו תצא ולא התורה עצמו כי ודאי לא תשתנה רק פירוש וחידוש תורה מאתי תצא. '

אך דלפ"ז אין זה ענין לתרץ ק' הנ"ל וגם דל"ל מאתי הל"ל תורה חדשה היא. או חידוש תורה היא ונ"ל דקו' חדא יתורץ באידך דבל"ז לא הי' מקום להקש וכי זו שחיטה כשירה דהי' אפשר לתרץ אך ממה שתמן תנינן בכל שוחטין ולעולם שוחטין נסתר התירוץ ונשאר ק' וכי זו שחיטה כשירה.

דיש להבין לפי הגירסא דאי' במדרש לא ניתנה המצוה לישראל כי אם לצרף הבריות משמע דמצוה זו ניתן לישראל כדי לצרף בהם הבריות ולא כשאר מצות שנוגע להקב"ה משא"כ בזה דלא איכפת להקב"ה בשוחט מהצואר או מעקר מהעורף וכו' וכאשר נתעורר להקשו' בזה בשל"ה.

ולפי גירסא זו לק"מ כאשר יבואר דאי' בפ"ב דחולין דריש עובר גלילאה בהמה שנבראת מיבשה הכשירה בשני סימנין דגים שנבראו מן המים הכשירן בלא כלום וכו' ופי' מוהרשא' וז"ל יראה לפי דעת החוקרים שכל יסוד היותר רחוק מהגלגל הוא יותר גשמי וחומרי והארץ יסוד התחתון הוא יותר עכור וחומרי מיסוד המים שעליו לכך הבהמה אשר נפשה מהאדמה מחומר הגס יצטרך לזכך חומרה בשחיטת ב' סימנין אבל דגים שנבראו מן המים מחומר היותר דק א"צ שום הכשר וכו' יעו"ש.

ומעתה לפ"ז הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד שהוא מבהמות שנבראו מששת י"ב מוכח דא"צ שחיטה במכ"ש מדגים הנ"ל דאמרתי להבין טעם המשנה באבות כי א' מעשרה דברים שנבראו ע"ש בין השמשות הוא פי הארץ. ויש להבין למה דוקא בע"ש ולא בעת בריאת הארץ ביום ראשון מהיולי לישות אז ה"ל לברוא פי הארץ.

והרב האלשיך פי' משום דהי' צריך לזה כח חיוני לשאוף ולמשוך עדת קרח בתוך הבליעה כאשר האריך בפרשת קרח יעו"ש. אבל אכתי צריך למודעי למה דוקא בע"ש נברא כח חיוני זה וגם בין השמשו'. ונ"ל דפי' האלשיך דהארץ תחלה קודם חטא אדם הי' בה כח רוחני וחיוני עד שאמרו תפוח עקבי של אדה"ר הי' מכהה וגלגל חמה הרי שחומר השפל שבאדם שהי' מאדמה הי' יותר זך ורוחני מגלגל החמה וגם אחז"ל תוציא הארץ נפש חי' זהו רוחו של אדה"ר וכו' ואחר חטא האדם ונתקללה האדמה בעבורו אז קנתה הארץ עכירות וגסות מכל היסודות וכו' יעו"ש.

ומעתה א"ש קודם שחטא אדם בעת בריאת הארץ לא הוצרך לברוא פי הארץ שהוא כח חיוני שכבר הי' כח חיוני ורוחני עד שהוציאה חומר זך שנברא ממנה אדם שהי' תפוח עקבו וכו' משא"כ בע"ש בשעה עשירית שחטא אדם ואח"ז בשעה י"א נתקללה האדמה ובעבורו ונתעכר חומר הארץ מכל היסודות אז הוצרך לברוא פי הארץ ר"ל שישאר רק מקום א' בכח רוחני וחיוני אשר בשם פי הארץ יכונה שיהי' בה כח לשאוף ולבלוע וזה הי' בין השמשות כדאיתא בטא"ח סי' רס"א סוף שעה י"א מתחלת בין השמשות עיין בב"י בשם ר"ת וא"ש.

העולה מזה דבששת ימי בראשית הי' הארץ חומרה זך מכל היסודות אף מהגלגל שהרי תפוח עקבו של אדה"ר שהי' מאדמה הי' מכהה הגלגל וכו' א"כ בהמות שנבראו אז מאדמה ההיא לא הוצרכו לשום צירוף וזיכוך במכ"ש מדגים שנבראו מיסוד המים א"צ שחיטה לזכך חומרם מכ"ש בהמות שנבראו בששת ימי בראשית שחומר הארץ הי' יותר זך מיסוד המים וא"צ שחיטה לזכך.

ומאמר הש"ס בהמות שנבראו מיבשה צריך הכשר ב' סימנין הוא על בהמות שנבראין והולכין מחטא אדם ואילך שנתקללה האדמה בעבורו וכל הנבראין הם מעין בריאה ראשונה ולכך בהמה שנבראין מיבשה. ר"ל שיסוד העפר גובר בו שחומרה עכור מכל היסודות צריך שחיטת ב' סימנים משא"כ דגים שיסוד מים גובר בו מעין בריאה ראשונה א"צ הכשר [כי כל הנבראין שבעולם בהוה ועבר ועתיד יש בו מד' יסודות אלא שבבהמה גובר יסוד העפר וכו' וכמ"ש בשפע טל דף ל"ו יעו"ש ]

ומעתה לפ"ז אין מקום לשאלתם וכי זו שחיטה כשירה היא דניזל בתר טעמא שאין מצוה זו שוה בכל חיות ועופות ודגים שיצטרכו הכשר ב' סימנין כי אם זה בב' וזה באחד וזה כלל לא. וצ"ל לפי עכירות וגסות חומרה כך הכשרה דמצוה זו לא ניתנה רק לזכך ולצרף חומרה ובבהמה שנבראת מיבשה חומרה יותר גס מיסוד המים לכך בעי שחיטת ב' סימנין משא"כ דגים וכו'. א"כ לפ"ז סעודה זו שהם מבהמות בהררי אלף שנבראו מששת ימי בראשית קודם חטא אדם שהי' הארץ חומרה זך ובהיר יותר מיסוד המים בכמה מעלות א"צ שום זיכוך וצירוף ולא בעי כלום. וא"כ אין מקום לתמיהתם וכי זו שחיטה כשירה לכך התחכמו במתג לשונם ואמרו תמן תנינן הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו' שבזה יבואר דאין להתיר בלא שחיטה מטעם אחר. דאיתא בפ"ק דחולין דף י"ו ע"ב בשלמא הכל שוחטין הכל בשחיטה ואפי' עוף אלא לעולם שוחטין למאי איצטרך ומשני לרבי ישמעאל דסבירא לי' בשר תאוה נאסר במדבר ומשנכנסו לא"י הותר ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאסורן לכך שנינו לעולם שוחטין מתקיף לי' רבי יוסף מהיכי תיתי לאסור מעיקרא מ"ט אישתרו דמרחקי ממשכן ומכ"ש השתא דמרחקי טפי אלא לר"ע דס"ל מתחילה הותר בשר נחירה וכשנכנסו לארץ נאסרו ועכשיו שגלו ה"א יחזרו להתירן לכך שנינו לעולם שוחטין וכו' בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו וכו' ועלתה בתיקו.

וי"ל הא טעמא דאידחי הא דר' ישמעאל משום דמהיכי תיתי לומר שעכשיו שגלו יחזרו לאסורן וכו'. ה"נ ק' לר"ע מהיכי תיתי לומר עכשיו שגלו יחזרו להיתרן דאיצטרך לומר לעולם שוחטין.

ועוד ק' לאידך גיסא אם יש איזה סברין להתיר כשגלו בלא שחיטה ק' למתני' דאתי להוציא מזה ואמר לעולם שוחטין מנ"ל למתני' זה אחר שיש סברא להתיר אלא דליכא שום סברא להתיר הדרא ק' הנ"ל מאי איצטרך לעולם שוחטין.

ועוד ק' לר' ירמי' דבעי וכו' מה דהוי הוי ורשי' הרגיש בזה ופי' דרוש וקבל שכר. אך דז"א דכמה פעמים הקשה בש"ס מה דהוי הוי או הלכתא למשיחא נימא דרוש וקבל שכר אצ"ל כמ"ש התוס' בסנהדרין גבי שור סיני דדוקא אי נפקא לך שום איסור והיתר או שאר נפקותא שנוהג לעתיד א"ש משא"כ בל"ה ק' מה דהוי הוי או הלכתא למשיחא וא"כ גם כאן ק'.

ונ"ל דקו' חדא יתורץ באידך דודאי אפשר לומר בביאור קו' א' דמצינו כמה פעמים בש"ס שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירו' ראוי להחמיר בהן וכו' ביבמות דף ה' יעו"ש.

וא"כ דוקא לר' ישמעאל הוא דיש להקשו' כנ"ל משא"כ לר"ע דר"ל הואיל ולא נאסר נחירה כי אם בביאת א"י ש"מ דמצד מעלת א"י הוא דנאסר הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות כגון תרומת ומעשר ושאר מצות הנוהגין בארץ לכך החמיר הכתוב גם בנחירה בארץ דוקא מצד מעלתה והוי אמינא עכשיו שגלו יחזרו להתירן הראשון ושפיר איצטרך למתני' לומר לעולם שוחטין. משא"כ לר' ישמעאל דלענין בשר תאוה קאמר דמשנכנסו לארץ הותרו א"כ מהיכי תיתי לאסור עכשיו משגלו דאתי במכ"ש דהשתא בא"י הותרו מכ"ש בח"ל וכדמקשה בש"ס כך בענין אחר. אלא אי ק' הא קשיא לר"ע דה"א משגלו וחזרו להתירן מנ"ל למתני' להוציא מסברא זו דלעולם בעי שחיטה.

ונ"ל משום דעלת' המסקנא בפ"ק דביצה דף ה' ע"ב אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אישתקד מי לא אכלנו ביצה בי"ט שני ולא ידעו דאישתקד ב' קדושות וכו' ומטעם זה פסק הרמב"ם והרשב"א בטי"ד סי' קטז' לענין גבינות של עכו"ם אחר שנאסרו מטעמ' שהי' לחכמי הדור ההוא שוב אין להתיר אף במקום שאין טעם לאיסור וכו' יעו"ש.

וכ"כ הסמ"ק שמא יטעו וכו' והיינו כנ"ל. וא"כ זהו טעם מתני' הנ"ל אף שהי' מקום להתיר עכשיו משגלו מ"מ מהרה יבנה בית המקדש ויחזרו לקדושת הארץ לאסור נחירה ויאמרו אישתקד מי לא שריא נחירה עכשיו נמי לכך נשאר באיסורא קמא דלעולם שוחטין הרי אף שיש מקום להתיר בלא שחיטה מ"מ אין להתיר אחר שכבר נאסר פעם א' דלכך תניא לעולם שוחטין אף במקום שיש להתיר בלא שחיטה מ"מ אינו יוצא מאיסורו לעולם וא"כ ה"נ אין להתיר בלא שחיטה

אברא נרא' דמש' ראי' להתיר דפריך בש"ס שם אי הכי עדות נמי לא נקבל מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אישתקד מי לא קבלנו עדו' החודש כל היו' השתא נמי ניקב' ומשני הכי השתא התם עדות מסורה לב"ד והם ידעו טעמו של דבר ולא יטעו משא"כ ביצה לכל מסורה וחיישינן שיטעו וכפי' רשי' שם נמצא בדבר המסור לב"ד לא חיישנן לשמא יטעו. וא"כ בסעודה זו שעושה הקב"ה לצדיקים וממנו תצא חידוש זה שלא להצריך שחיטה בבהמות אלו אין לחוש לשמא יטעו בבהמו' אחרות שאינן מששת י"ב כי בדבר המסור לב"ד אין לחוש לטעות ומכ"ש לב"ד של מעלה שאין לחוש לטעות כלל ושריא בכל האופנים.

ובזה יכוון בעיות רב ירמי' איברי בשר נחירה וכו' דמקום הספק הוא מי שיש לו היתר ולאחר זמן נאסר אם יצא מהתירא שהי' לו תחל ונכלל באיסור או לאו ונפקא מני' לבהמות בהררי אלף שנבראו מששת י"ב שהי' לו היתר נחירה קודם שנעכר הארץ ולאחר שנעכר הארץ והוצרך שחיטה אי בהמות מששת י"ב נשארו בהיתירא קמא או נכלל באיסור נחירה.

ומעתה ל"ק מה דהוי הוי דיש נפקותא לעתיד ולכך עלתה בתיקו ר"ל תשבי יתרץ קושיות ואבעי'. מאחר דשאלתך על העתיד ואז יבוא אליהו ויפשוט שאלתך.

ובזה יובן המדרש וזאת הבהמה אשר תאכלו אמר רב לא ניתנה המצוה לישראל כי אם לצרף בהם הבריות כי מה איכפת לי' בשוחט מהעורף וכו' ר"ל משום דק' לי' למה ישונה מצות שחיטה שנתחלק בין המינין דבבהמה בעי ב' סימנין ובעוף סגי בסימן א' ודגים לא כלום.

לכך משני דמצוה זו של שחיטה לא ניתנה לישראל רק לצרף בהן הבריות ר"ל לזכך ולצרף חומר הבריות דהיינו מין בהמה ועופו' ודגים ולפי מזג חומרם כך הצירוף דבהמה חומרה מיבשה גס בעי שחיטת ב' סימנים ועוף מיסוד הרקק סגי בא' ודגים מיסוד המים בלא כלום.

אך קשה מנ"ל זה דמצוה זו ניתנה משום צירוף לזה מייתי ר' יודן מהא דעתיד הלויתן ליתן סנפירו לבהמות ונוחרו וחכמים אומרין וכי זו שחיטה כשירה וכו'. וכ"ת משום דבהמו' שלעתיד הם משש' ימי בראשי' שהי' חומר היבשה זך מיסוד המי' לכך א"צ שחיטה לכך אמרו והא תמן תנינן הכל שוחטין ולעולם שוחטין ק' למאי איצטריך וצ"ל אף שהי' הסברא באיזה זמן להתיר נחירה מ"מ אין להתיר אחר שכבר נאסר א"כ ה"ה לעתיד אף שיש להתיר מטעם האמור שא"צ זיכוך וצירוף מ"מ דבר הנאסר אין להתיר מטעם שמא יטעו וכנ"ל והשיבם הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא ר"ל חידוש דין זה מאתי תצא ובדבר המסורה לב"ד אין לחוש שמא יטעו ושרי לנחור הבהמות שהם מששת י"ב שאז הי' חומר היבשה יותר זך מיסוד המים וק"ל.

ובזה נ"ל להבין לפי גירסת מדרש ילמדינו אמר' ד' צרופה וכי מה איכפ' לי' להקב"ה כששוחט בהמה ואוכל או נוחר בהמה וכו'. וי"ל מה ענין שחיטה ונחירה לכאן ועו' מה ק' לי' דהוצרך לומר דלא ניתנה המצות כי אם לצרף ועוד מה שהקשה בשל"ה דף לא' ע"ב דבהרבה מקומות מוכח דעבודה צורך גבוהו ואיך אמ' מה איכפת להקב"ה וכו' ולפי הגירסא שבמדרש שלפנינו א"ש דרק במצות שחיטה קאמר שניתנה לצרף ולזכך חומר הבריות הנאכלין לאדם לכך נחלקה המצוה לפי חומרם ואחר כותבי זה מצאתי סעד לדברי ממ"ש הרב המורה חלק ג' פ"כו יראה שקצת מהמצות שאין בו רק צואה כמו שאחז"ל מה איכפת לן בשוחט או וכו' דמשם נראה דענין הצירוף הוא רק במצוה זו וע"כ הגירסא כנ"ל ולק"מ ודו"ק