תולדות יעקב יוסף, תזריע

אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים ואם נקבה תלד וטמאה שבועים. וי"ל דק' למה אמר לשון ודאי וילדה זכר וכו' ועו' למה בזכר לשון הזריע ובנקבה לשון הולדה וחז"ל דרשו משעה שמזרעת אומרת שיולדת זכר. וגם הלשון תלד בסיפא דהל"ל ואם ילדה נקבה וגם דמהפך הסדר בסדר הזכר נזכר לידה קודם הזכר ובסיפא איפכא. ונ"ל דכ' האלשיך משלי סי' י"ד בפסוק יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות דרישא דקרא לשון זכר וסיפא אחריתה לשון נקבה ופי' כי דרך ישר לפני איש בתאות עה"ז וידמה לו תחלה לזכר אשר לא ילד אבל אחריתה דרכי מות כי ממנו יתפרדו דרכי מות רבים כמה סוגי עבירות גזל וערו' המביאים אותו למיתה עצמית ואז נדמה לנקבה המולידה וכו' ודפח"ח.

העולה מזה דבר ברור שאין בו ספק נק' זכר שאינו מוליד ספיקו' רבות. ונקבה דבר שיש בו הרבה דרכים כנקבה המולידה וכו'. והנה מצוה זו הנוהגת בכל איש הישראלי שהוא מכלל תרי"ג מצות והוא נגד הפסוק שהיא מצוה הנוגע לאשה. ונ"ל לפי הקדמה שזכרנו כמה פעמים בסוד עשן שהאדם כלול בו הכל ויש בו הזרעה והולדה. והוא כי בעלות על מחשבתו איזה דבר לעשות או לדבר שהוא נדמה להזרעה שהיא במוח כנודע שהזרע הוא מהמוח. ור"ל שעדיין לא יצא הדבר בפועל רק הוא עדיין בכח והוא מתון בדבר קודם שיוציאו לפועל לצדד על כל חלקי הצדדים אם לעשותו או לאו ואחר שעלה במוסכם הן ע"פ עצמו או אוהביו וריעיו לעשותו ויצא מכח אל הפועל ונק' לידה אז זה הדבר הוא זכר ואם לאו הוי נקבה ויובן זה ע"פ מ"ש האלשיך הנ"ל שם בפסוק י"ד מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו.

וז"ל כי אין ראוי לאדם לישען על דרכיו של עצמו וסברותיו לפי שכלו רק ידרוש דעות חכמי לב למעלה מאיכותו ולא שיקבל כל מה שיאמרו לו רק יבחין ויבחר וכו' וז"ש אשר ישבע מדרכי עצמו יקרא סוג לב אך איש שלא ישבע רק מעליו ר"ל מאיש שהוא למעלה ממנו נק' איש טוב ולא שיקבל כל מה שיאמרו לו כי פתי יאמין לכל דבר אך הערום יבין לאשורו של כל דבר אם הוא נכון יקבלנו מהם ע"כ ודפח"ח.

וכדי להבין טעם אמיתת הדבר בפנימי אף שגם הנגלה אמת כמ"ש הרב האלשיך מ"מ יובן ע"פ מ"ש במצות לא תשמע שמע שוא ובפסוק כחצות הלילה יעו"ש ובזה יובן איך תורת ה' דרכי' דרכי נועם להדריך האדם בדרך הישר הן בעניני הנהגת העולם בעניני עצמו ובענין הנהגתו עם חבירו המכונה בשם ג"ח.

ודרך ב' יתפרש מצוה זאת בעניני תפלה המכונה לעבודה. והנה דחז"ל דרשו אשה מזרעת תחל' יולדת זכר. והענין שהוא דבר כללי בכל נפש הישראלי איך יתנהג בענינו שאם אין הלידה תיכוף ומיד בעלות על לבו איזה דבר לעשותו אינו מוציאו מיד מכח אל הפועל הנק' לידה רק מזריע תחלה שחושב במחשבתו הדבר ההוא אם הוא נכון לעשותו בפועל וגם ההזרעה ההיא הוא מן האשה תחל' שמצדד על כל חלקי הספיקו' בימין ושמאל ואמצעי כמו האשה שמולידה דברים הרבה וכמ"ש האלשיך הנ"ל ור"ל כשעדיין הדבר בכח ולא בפועל ואז מצדד במחשבתו אם נכון לעשותו או לאו שהוא נדמה להזרעת האש' ואחר כך מזריע האיש ר"ל שבא לו הכרע' במחשבתו דרך אחד כמו זכר שאינו מוליד כי נתיישב בדרך א' מכל הספיקות הן ע"פ גדול במעלה ממנו שנתייעץ עמו ויעצו כך או כיוצא בזה. ואח"כ וילדה שהוציא המחשבה מכח אל הפועל אז בודאי יהי' זכר שהדבר יהו' בלי ספק דרכי' רבים הנמשל לנקבה רק הוא זכר מאחר שנתיישב תחלה מתון מתון ת' זוזי שויא.

ואם נקבה ר"ל אם מצינו שהוא נקבה שנולד מן הדבר שעשה כמה קלקולים וספיקות הסבה לזה הוא תלד שהי' מוליד מיד בלי הזרעה תחלה רק מיד הוציא מחשבתו מהכח לפועל בלי ישוב הדעת כלל ודאי הוא נקבה שמולידה אח"כ כמה ספיקו' וצרות ורעות. וזה נ"ל פי' הש"ס דר"ה דף יו' ואר"י כל שנה שרשה מתחלה מתעשרת בסופה שנא' מראשית וכו'.

והנה רשי' ותוס' מחולקים שם במעט הפרש בין רשי' ותוס' ולפעדנ יתפרש הש"ס בג"ד תורה וג"ח ועבודה והוא כולל עניני מוסר בעולם שנה ונפש. והש"ס דבר בשנה והפסוק הנ"ל דבר בפרטי' הנפש של כל אדם פרטי כי ענין העשיר שאינו צריך לשאול וללוות משום אדם וההיפך ברש ועני שצריך ללוות מכל אדם וכמו שדרשו בסנה' מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומ' יהרסנה אם דיין דומה למלך שהוא עשיר וא"צ לשאול דין משום אדם יעמיד ארץ וכו' יעו"ש כך הענין כאן אם האדם שהוא נקר' שנה ג"כ רש בתחלתה ר"ל בתחלת הענין קודם שיעשנה במעשה נדמה לרש ששואל עצה להייעץ מכל אדם שהוא גדול ממנו אם להוציא דבר זה מכח אל הפועל מתעשרת בסופה שיהי' אוחרית הדבר טוב בלי שום קלקול וז"ש מראשית השנה ובזה נ"ל לבאר מאמר ר"י הקודם לזה אר"י כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופ' וכת' התוס' בשם בה"ג לא דמיקלע בשבתא אלא דאתילד אונסא.

וי"ל דלפי הטעם דלא מערבב שטן א"כ שייך זה גם בשבת וכן ר"י סתמא קאמר ומנ"ל לבה"ג לחלק ועו' ק' הט"ז ממהרי"ל דדוקא במזיד אבל אונס רחמנא פטרי' וק' לבה"ג.

ולדברינו א"ש דהתנא בא ללמדינו רמז מוסר להאדם שנק' שנה בסוד עשן שלא ישען על בינתו לעשות דבר בין בעניני הגשמי או רוחני רק שיתייעץ עם זולתו הגדול ממנו וזה נרמז בשופר שאינו נעשה מדבר שהוא קרן א' ור"ל רק מעצת עצמו שהוא פסול רק שיהי' כולל מאש ומים ורוח סוד אמ"ש ג' קוין שבשופר והוא רמז לכלול עצתו מזולתו לכל הצדדי' ימין ושמאל ואמצעי ואח"כ יעשנה ויהי' אז אחרית הדבר טוב וההיפך בהיפך והטעם בארתי לעיל כשהוא כולל ג' קוין ואח"כ בא להכרעה אז נכנע שמאל בימין יעו"ש מלתא בטעמא.

וז"ש כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה להיות נועץ מזולתו קודם שיוציא המעשה מכח אל שהוא וכמו שופר שנכלל מג' קוין ודאי מריעין בסופה שיצא מדבר ההוא בסופה ושפיר אמר מלתא בטעמא דלא מערבב שטן לכך אף בדבר מצוה צריך לנהוג כך וכאשר זכרתי שם. ובה"ג נחית לזה וחש שלא נפרש כפשוטו דהיינו שחל בשבת דז"א רק דאתיילד אונסא ר"ל יצרו אגסי' שלא להתייעץ פן יתגלה רוע עצתו או כדי שיריעו לו באמת והוא ע"דומשלם וגו' להאבידו.

אבל בשופר ממש דאתילד אונסא אין מריעין רק במזיד וכמהרי"ל ומא"ח ומא"ח ול"פ וכדי לפרש יותר אמר ר"י ההיפך במפורש שאם רשה מתחלתה מתעשרת בסופה שנא' מראשית השנה דנשמע תרתי דר"י הנ"ל חדא מפורש ואידך מדיוקא וק"ל והוא עמוד ג"ח למבין.

עוד יתפרש דרך ב' בענין משחז"ל רשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין וצדיקים בהיפך תחלת יסורין וסופן שלוה ונ"ל שזהו מ"ש בספרא דצניעותא דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא דנוק' באיפכא. כי הצדיקים נקראו דכורין ע"ד מ"ש אשרי איש ולא אשה שעושה תשובה כשהוא איש גבור ביצרו הטוב נגד היצה"ר משא"כ הרשע כמו אשה חלש שאינו גבור לכבוש יצרו. ועוד ע"ש האלשיך הנ"ל כי איש הוא דבר א' לעבודת ה' משא"כ אשה אחריתה דרכי מות כמה קלקולים וכנ"ל.

וא"כ יתפרש ב' מימרות דר"י עד"ז כל שנה שהוא אדם בפרט ועולם ושנה בכלל שאין תוקעין בתחלה כי תקיעה נק' הרעה ויסורין כמו שסיים מריעין בסופה ור"ל כשאין תחלה שנותיו של אדם ברע ויסורין רק בשלוה כדרך הרשעים אז מריעין בסופה שדינין דנוק' הוא כך ואר"י כל שנה שרשה מתחלה שהוא תחלה יסורין סופן שלוה שנאמר מראשית השנה וכו' עוד מצינו כי השלוה בשם זכר יכונה כמ"ש חז"ל זכר בא לעולם שלוה בא לעולם משא"כ הצער ויסורין נקרא אשה שהיא מדריגה תחתונה וגם כי היסורין הם נקראים חבלי לידה שהוא באשה כנודע.

אך שתדע הפרש בין שלות הרשעים שבתחלת ימיהם קודם היסורין לשלות הצדיקים שבא אחר היסורין כי שלות הצדיקים הוא בהדרגה כמו שמצינו במלכות בית דוד שהיה בהדרגה קודם שנעשה מלך על כל ישראל לכך נמשכה מלכותו וכן מצילו בזוהר בעלי' השכינה בהדרגה מר זאת הנשקפה כמו שאר ואח"כ יפה כלבנה ואח"כ ברה כחמה וכו'. משא"כ הרשעים השלוה הוא בפעם א' שנאמר בפרוח רשעים כמו עשב ולכך לא נמשך שלותם להשמידם עדי עד.

ולולי דמסתפינא הייתי אומר טעם הדבר כי כשהוא בהדרגה קטנות ראשון וג"ר וקטנות שני וגדלות ב' אזי נמשכה הגדלות משא"כ כשלא בהדרגה חוזר לכבתחלה ולכך בפסח שהי' שלא בהדרגה הכל בפעם א' וחוזר לקטנותו תיכף שזהו טעם חכמים דס"ל אין מזכירין יציאת מצרים בלילות עיין בכתבים והש"י יכפר.

וזהו כוונת הפסוק אשה כי תזריע שאם יש לאדם צער ויסורין הנקרא אשה כי תזריע וילדה שבתחלה מזריע זרע הכנה לילד ואח"כ בהמשך הזמן ילדה זהו זכר ר"ל הוא גדר צדיק שתחלתן יסורין וסופן שלוה וגם כי השלוה באה מעט מעט עד שנגמר זהו שלוה באמת הנקרא זכר ונמשך השלוה משא"כ אם תלד ר"ל בראשונה הוא שלוה וגם בפעם א' נולד אז הוא נקבה המכונה לרשעים כי הוא היפך הצדיקים וק"ל.

ועוד יתפרש דרך ג' בענין יראת מוסר שהיא ראשית חכמה ועמוד התורה הוא דמ"ש הפוסקים אחר שמילא כריסו יכנוס בפנימי' התורה ולא קודם. הטעם הוא כמו שיש ב' בחי' באדם הגוף והנשמה הגוף הוא נוקבא בשר האדם המלביש לנשמה שהוא דכורא בסוד נקבה תסובב גבר כך בתורה יש גוף ולשמה. וז"ש הן הן גופי הלכות שהתורה שבע"פ והפסוקים הן לבוש אל הפנימי.

וא"כ כמו שיצירת האדם הי' תחלה הגוף גולם שנברא החומר ואח"כ ויפח באפו נשמת רוח חיים כך צריך ללמוד הגוף של התורה ואח"כ הנשמה אפס שיש לי ללמד זכות על החושקים בפנימי' קודם שמילא כריסו בכל הש"ס והפוסקים כי כל הש"ס והפוסקים הם כללים הגוף השייכים לכל ישראל בכללו' יחד וא"כ יחיד מישראל שהוא אבר א' מן הכללו' כשלמד לפי ערך האבר מגוף התורה יש לו רשות ללמוד מפנימי' התורה הנשמה המכונה אל גוף האבר ההוא והוא באמת פלוגתא דר"י ור"ל שזכרנו לעיל ופערה פי' לבלי חק שלא ישייר חק א' שכל א' צריך לקיים כל התורה תרי"ג מצות ור"י ס"ל אפי' קיים חק א' ניצול כי כל התורה נתקיים בכללות כל ישראל וידוע דהלכה כר"י נגד ר"ל ושפיר מצאו ידיהם ורגליהם של החושקים הנ"ל וכל הפורע פיו שצריך דוקא למלא כרסו בכל הש"ס והפוסקים א"כ עליו לקיים ג"כ כל התרי"ג מצות ובחסר א' נענש כר"ל דסבירא לפורע זה כוותי'

וזה נ"ל ע"ד הלצה ופערה פי' לבלי חק ר"ל שזה שפער פיו על העוסקים בפנימיות התורה קודם שמלא כריסו בכל הפוסקים דוקא אף ששייר חק א' שהוא דין א' דס"ל כר"ל א"כ גם עליו יעבור כוס שגיהנם פערה פי' עליו לבלי חק שלא קיים כל התרי"ג מצית אף ששייר רק דין א' ע"כ עצה היעוצה שלא לדבר סרה על העוסקי' בין בגוף ובין בפנימי רק שיהי' לש"ש.

העולה שהש"ס והפוסקי' נק' אשה ופנימי' נק' זכר וכשלומד בהדרגה הנ"ל זה וזה נתקיים בידו משא"כ שלא בהדרגה וכמ"ש וקובץ על יד ירבה משא"כ זה שאמ' העמידני כל התורה על רגל א' וכן בענין היראה בעבודת הש"י והתשובה וכל מדות טובות אם יכנוס בהם מעט מעט אז וקובץ על יד ירבה משא"כ אם יסיתנו יצרו לקבל כל המדות טובות בפעם א' מתוך שיהי' קשה עליו יניחם מכל וכל.

וזה שהודיענו הכתוב סדר הדרגה בלימוד ב' תורת לבוש ופנימי ושאר מדות טובות תחלה אשה שהוא לבוש התורה ואח"כ כי תזריע עד שהמשך הזמן וילד' זכר שהוא לעסוק בפנימי או במדות טובים שיהי' בהדרגה ממדרגת אשה עד שיהי' זכר ויהי' ע"י שיזריע זרע מעט מעט אבל אם נקבה תלד ר"ל שיהי' הולדה מיד בפעם א' זה נשאר נקבה וכנ"ל וק"ל.

עוד יש דרך לפרש ע"פ עמוד העבודה בענין התפל' ע"פ מה ששמעתי ממורי ז"ל כי יש שצריך להתחזק תחלה קודם התפלה כדי שיהי' לו מוחין להתפלל בלי מחשבה זרה עכ"פ או בדבקות והוא ע"י מזמורים או תורה שיתעסק תחלה ומתוך כך הוא עומד להתפלל מתוך ד"ת שיש לו מוחין ויש שאם ירבה במזמורים או תורה קודם התפלה לא יהי' לו מוחין בתפלה וז"ש אחד המרבה וא' הממעיט בלבד שיכוין לש"ש שיהי' לו מוחין בתפלה לכך הם שוין וסרה קו' הט"ז ודפח"ח. ואז שאדם עצמו עושה תחבול' להתעורר בתפלה נק' זכר מ"ד משא"כ שיש לפעמים שמעוררין אותו מלמעלה שמעצמו נתעורר בבכי' וכיוצא זהו נק' אשה מ"נ ואז ח"ו ותפלתו תהי' לחטאה והתקנה לזה שיתחרד האדם בזוכרו שלא התעורר מעצמו רק שהוצרכו לעוררו תחלה מלמעלה ויבכה על הבכי' הראשונה שבאה מעצמו ואז נתהפך מ"נ למ"ד ונעשה זכר ודפח"ח.

ואפשר שזהו כוונת הש"ס דינה שנהפכה לזכר בבטן רחל כמ"ש התרגום והש"י יכפר וזהו צחות דברי הפסוק בסדר התחלה אשה כי תזריע וילדה זכר משא"כ אם תלד בפעם א' הוא נקבה כשבא לו מעצמו והתקנה לזה כנ"ל ויותר מזה שיש להרחיב בזה להבינך לא ניתן ליכתוב והש"י יכפר.

וזהו שסיים הפסוק בזכר וטמאה שבעת ימים ובנקב' שבעיים. והענין כי הצדיק שנק' זכר חטאתו נגדו תמיד בין במאכלו בין בתפלתו בין בעת צרתו ושמחתו כמ"ש האלשיך משלי סי' י"ד לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר וז"ל אין ספק כי השמחה היתירה מביאה לידי חטא וגורמת רעה וע"כ נרמז בתורה והיית אך שמח אך למעט וכמאמר איוב אולי חטאו בלי כי מיד השטן מתערב שם ומחטיא ומקטרג אמנם אם לב האדם זוכר תמיד מרירות נפשו אשר חטא על הנפש וטמאה אז ודאי גם כי ישמח לא תהי' שמחתו יתירה כי יגיל ברעד ובכן לא יירא מפחד יתערב השטן בשמחתו וז"שא לב יודע מרת נפשו כי כשהלב יודע וזוכר מרירות הנוגע אל נפשו הוא דאגת עונותיו אז בשמחתו לא יתערב הזר הידוע כי זהו תשובה הגדולה לזכור תמיד וכו' ודפח"ח. ולי נראה לפרש פסוק הנ"ל וג"כ נוגע לדרוש שלנו דאי' בסנהדרין וכו' הוא מה שמצאתי בס"ח סי' ח' וז"ל כשיצאו רשב"ג ור' ישמעאל להריגה א"ל רשב"ג לר"י איני יודע למה אני יוצא להריגה א"ל שמא כשהיית דורש ברבים הי' לבך שמח והנאך לבך א"ל נחמתני וכו' ופי' המפרש שם ששאל למה הוא נתפס בענין מכירת יוסף יותר משאר חשובי גדולי הדור. והשיב לפי שהנאך לבך שאתה חשוב שבקהל לכך נתפסת לחשוב יעו"ש וסיים שם ואם שמח בע"כ יחשוב כל עת ובלילה כשישן פן לא יקיץ עוד ומדוע ישמח במה שישבחוהו בעה"ז שהוא הבל ורעות רוח ע"כ.

ונראה דזהו כוונת הש"ס בפ"ק דסנה' רב כי הוי אתי לבי דינא אמר הכא ברעות נפשי לקטלא נפיק וכו' ולואי שתהיא ביאה כיציאה וכו' ומר זוטרא חסידא כי הוי מכתפי לי' בשבתא דריגלא כי לא לעולם חוסן. ופי' רש"י לקטלא משום חטא טעות בדין לא לעולם חוסן אמר כן שלא תזוח דעתו.

והקשה מוהרשא' לרש"י שפי' לקטלא משום טעו' ויציאי' כביאה ג"כ כך א"כ הוא כפל ועוד הא כתיב ועמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ופי' שם לפי דרכו. ולי נראה להקש' דא"כ מה ענין מר זוטרא לענין הנ"ל לכן נראה דהכל ענין א' שלא תזוח דעתו שהוא נתמנה לראש ושופט ודיין ועבור הנאת הלב וזחות דעתו נתחייב רשב"ג הריגה וז"ש ברעו' נפשי לקטל' נפיק וכו' ומר זוטרא חסידא חש יותר שמא ישמח לבו בע"כ לכך אמר לא לעולם חוסן כבודו של אדם אינו כל הימים והיינו כנז' בס"ח הנ"ל שהוא מבטל הנאת הלב גם בע"כ ומעתה א"ש דענין רב ומר זוטרא בענין א' וק"ל.

וז"ש שלמה בחכמה נגד החכם הדורש טוב לעמו בשער בת רבים שלא יהנה וכו' והוא ישים על לבו כי בזה יתחייב נפשו לשמים מיחה ח"ו כרשב"ג ואז כשיודע הלב מרת נפשו הנבזה אין דעתו תזוח עליו כלל שהיא בסכנה העצומה ע"כ השמחה אינו רק בשמחה של מצוה עצמה אז בשמחתו לא יתערב זר וק"ל.

העולה מכל הנ"ל שלעולם אל ישמח אדם ויהנה לבו עבור שדרש ברבים או שהתפלל בכוונה או עשה מעשה מצוה כי שמחה מה זו עושה כי אם בשמחה של מצוה עצמה שזכה לעשות המצוה או התורה עצמו שהוא בשמחה או תפלה וכמ"ש הארי' תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה מרוב כל שיהי' השמחה יותר מרוב טוב כל תענוגי עה"ז ובשמחה כזו ודאי לא יתערב זר בשמחה זו כי אין בו חלק לס"א שתזוח דעתו ח"ו כנ"ל כי מעשה הטוב שעושה לא יהי' לנגד עיניו הפירושי הנ"ל רק חטאתו יהי' נגדו תמיד כפי' האלשיך וכן שמעתי מהרב המגיד מו' מענדיל פי' הפסוק כל הבן הילוד שהוא מעשה הטוב היאורה תשלכהו שלא ישים זה לעיניו וכל הבת תחיון שיהי' נגד עיניו תמיד והטיב דבר ודפח"ח. ונודע כי עה"ז הוא משבעת ימי הבנין ז' ימים. משא"כ עה"ב הוא הבינה היא שבעים סוד ע' רבתי דשמע ישראל דק"ש כנודע.

ובזה יובן כי בילדה זכר שהוא צדיק אז וטמאה שבעת ימים שיהי' טומאת נפשו לנגד עיניו כל ז' ימים שהוא כל ימי עה"ז ובזה תטהר נפשו לעה"ב. משא"כ נקבה כשתלד שהוא הרשע אשר דרכו ישרה בעיניו והוא טהור בעה"ז לפי דעתו לכך וטמאה שבעים שהוא בעה"ב שהוא ע' לכך נקט סתם ע' ולא אמר י"ד יום אלא דבא ללמדינו זה ומה דהקשו בש"ס דסנהדרין דשאלו התלמידים לר"י בן יועץ אקרא אני שבעים וכו' והא האמת כך הוא לפ"ד הנ"ל ז"א דודאי המסורה אתי לרמז הנ"ל אבל הקריאה הוא לימוד בפ"ע שיהי' ב' שבועות וסברו התלמידי' שגם הקריאה יהי' כך וזה שדקדקו בלשונם אקרא אני שבעים שגם הקריאה יהי' ע' והשיב וכו' דנלמד מן ימי טוהר וק"ל

וז"ש במשלי סי' י"ד פסוק ט"ז חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובטוח והוא יובן ממילא עפ"י הנ"ל שיש הפרש בין רשע לחכם וק"ל.

בפסוק אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' והקשו חז"ל ל"ל תזריע ודרשו וכו' ולי נרא' לבאר עם פ' מצורע דכתיב זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן ולקח עץ ארז ואזוב ודרשו חז"ל שעל גסות הרוח נגעים באים שהגביה כארז ורפואתו שישפיל כאזוב וכו'

וי"ל הא כאן איירי שכבר נטהר ונתרפא שנא' ביום טהרתו וגו' וכבר השפיל דעתו ונתרפא וא"כ ל"ל ארז ואזוב. ואגב נבאר פסוקי פ' צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה דבארנו לעיל בסוד והחיות רצוא ושוב וכו' יעו"ש

וממורי שמעתי ענין החיות רצוא ושוב כי הנשמה אחר שחוצבה ממקום קדוש ראוי שתתלהב תמיד אל מקום חוצבה ופן תתבטל ממציאות לכך סיבבה בחומר שתעשה ג"כ ענינים חומריים כמו אכילה ושתי' ומשא ומתן וכיוצא שלא תתלהב תמיד בעבודת הש"י בסוד תיקון וקיום הגוף עם הנשמ' וכן הוא במדריגו' הספירו' קטנות וגדלות ודפח"ח.

עוד י"ל והחיות רצוא ושוב כי תענוג תמידי נעשה טבע ואינו תענוג לכך האדם עולה ויורד בעבודת הש"י כדי שיהי' תענוג שהוא עיקר עבודת ה' וכמו ששמעתי ממורי וז"ש זאת תורת העול' כי המיעו' שאין עולה לו עבודה תמה ומצטער הוא התכלית של עלי' שיהי' לו אז יותר תענוג וק"ל עוד י"ל מאן דזעיר איהו רב וכו' וז"ש זאת תורת העולה ובארתי זה לעיל איברא גם מאן דאיהו זעיר יש ענוה פסול' דבארתי פסוק על מה תוכו עוד תוסיפו סרה בב' דרכים.

ובזה יובן זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו שכבר נטהר מצרעתו וגסות רוחו ורוצה להשפיל דעתו אלא שרואה מה שנוהג יותר ענוה נכנס בו יותר גסות ורוח כמו במשל המלך שביקש שיחי' לעולם ונתן לו רפואה להתרחק מגאוה וכנ"ל לכך והובא אל הכהן שהוא עושה רפואה לנפש וכמ"ש הרמב"ם כמו שיש חולי הגוף כך יש חולי הנפש וחכמים הם רופאי הנפש וכו' והם כהני ה' ועצה היעוצה שיקח עץ ארז ואזוב ר"ל מי שפל מי ירום אדם שהוא שפל ינהג במדריגתו ואדם שהוא מלך או נשיא גבוה כארז יהי' גבוה קומתו כארז לנהג נשיאתו ברמ' רק שלא יגבי' לבו בקרבו וכמ"ש דהע"ה ה' לא גבה לבי ולא רמה עיני וגו' וכמו שהי' נוהג הרופא חכם הנ"ל וכאשר נתכוין התנא באומרו וכל המקיים התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכנ"ל וק"ל

עוד י"ל דקאי אארז ואזוב בחד אדם שיהי' נראה כארז לנהוג מנהג מלך או נשיא ובקרבו יהי' שפל רוח כאזוב והיינו ממש הנ"ל שנתן רפואה למלך וק"ל.

ובזה יובן אשה כי תזריע ר"ל החומר שנקרא גוף הוא אשה נגד הצורה שנקרא איש וכאשר תזריע החומר לילד זכר שהם תולדות הצדיקים מעשים טובים ולעשות מחומר צורה ומנוקב' נעשה דכורא זכר שהי' התכלי' בריאת אדם בעה"ז בחומר וצורה אז טוב לו סלה וק"ל.

מצוה טומאה וטהרה לבן או לבת ואדם כשיה' בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וכבר כתבתי כמה פעמים קו' זו אחר שהמצוה הוא מעצמותו של הש"י שהוא נצחי וגם המצוה הוא נצחי וא"כ ק' אחר שחרב הבית וישראל גלו מאדמתן ואינו נוהג נגעים וא"כ אינו נצחי ח"ו וע"כ י"ל דע"כ הוא נצחי ונוהג בכל אדם וכל זמן ותחלה נ"ל להבין מה ענין אשה כי תזריע קודם פ' נגעים והאלשיך פי' בזה לשיטתו.

ולי נראה לפרש אחר שנבין למה בזכר ז' ימי' ובנקב' י"ד ימים וק' דהל"ל י"ד ימים מאי שבעים דיש לפרש כמו בפ"ק דסנהדרין אקרא אני שבעים ותחלה אפרש פסוק וביום הראות בשר חי יטמא. ונראה כי האדם יש בו חומר וצורה ומי שזכה לעשות מחומר צורה הוא תכלית השלימות וההיפך בעושה ח"ו מצורה חומר. והוא בדרך פרט באדם יחידי וה"ה באיש ואשה זכה עולה ממדריגות עלמא דנוקבא לעלמא דדכורא וח"ו בהיפך כנז' בסבא יעו"ש.

העולה כי אדם הישר שהוא עושה מחומר צורה ועושה ממדריגת נקבה שהוא הגוף אל המדריגת נשמה שהוא הזכר. משא"כ איש ההמוני הנקרא בעל גוף שעושה מצורה חומר נקרא נקבה. וז"ש משה מבלתי יכולת ה' כביכול תשש כחו כנקבה והוא תואר אל פחותי הערך והנה ההפרש שיש בין אדם השלם ובין איש ההמוני כי אדם הכשר הנק' זכר על שם שזוכר כל מה שחטא ומרד נגדו ית' וכמ"ש דוד וחטאתי נגדי תמיד אבל מעשיו הטובי' אינו זוכר וכמו ששמעתי מהרב המגיד מו' מנחם בפסוק כל הבן הילוד היאורה תשליכהו כי הבן הוא מע"ט היאורה תשליכהו שאינו משים נגד פניו וכל הבת שהוא העבירות תחיון שהוא משים נגד פניו ודפח"ח.

וההיפך הרשע מגדיל מעשיו הטובים ומשים תמיד נגד פניו ואינו זוכר חוב עבירות שחטא ומרד נגד כבודו ית' וז"ש חז"ל באבות כך דרכה של תורה פת וכו' וחיי צער תחי' וכו' ור"ל כי כל ימיו דואגעל עונותיו משא"כ הרשע שהוא בטוח שהוא בן עה"ב והרוג בקר ושחוט צאן וכו'.

ובזה יובן אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעה ימים כי אדם השלם שטרח ויגע וז"ש כי תזריע עד שמן אשה ילדה זכר ור"ל שעשה מחומר צורה וכנ"ל וטמאתו אינו רק בעה"ז שהן שבעה ימים ז' ימי הבנין וכמ"ש האלשיך בזה ג"כ יעו"ש אבל בעה"ב טהור הוא אחר שיהי' טומאתו לפניו כל חיי עה"ז וז"ש וטמאה שבעה ימים ואם נקבה תלד ור"ל שעשה מצורה חומר וטמאה שבעים ר"ל הרבה פעמים שבעה שהוא לעה"ב עולם שכולו ארוך מאחר שהי' טהור בעיניו בעה"ז וק"ל. או י"ל עה"ב נקרא שבעים בסוד שמע שם ע' והבן.

ואחר הוצעה זו תבין מה שאמר הפסוק אדם כי יהי' וגו' ר"ל מי שהוא תואר אדם בו יתואר נגע שאת או ספחת ובהרת משא"כ באיש ההמוני דכ' הרמב"ן מובא בשל"ה טעם נגעים בארץ ישראל דוקא ובאדם כשר ובבגד הלבן ולא צבוע שבמעט חטא נתגלה הטומאה לחוץ הוא הנגע משא"כ באדם רשע או בארץ שאינו קדושה וכו' יעו"ש.

ולהבין טעם זה גם שהוא מובן מאליו נ"ל ע"פי מ"ש האלשיך בפ' מצורע במשנה דאבות היום קצר והמלאכה מרובה והפועלי' עצלים ובעל הבית דוחק דכתב במסקנא כי התנצלות האדם מה שאינו עוסק בתורה הוא מחמת יסורין וכיוצא בזה.

ובאמת ז"א כי היסורין באים בשביל ביטול תורה כמו בעל הבית שיש לו פועל עצל דוחק אותו למלאכה בע"כ בהכאה וכיוצא וכו' אך שמא תאמר הלא יש כמה רשעים שאינם עוסקים בתורה כלל ואין להם יסורין לזה סיים ודע שמתן שכרן של צדיקים לעה"ב יעו"ש וענשם לעה"ב משא"כ הצדיקים בעה"ז ענשם.

והנה ודאי ה' הצדיק אבל מ"מ יש לידע טעם הדבר למה יש לצדיקים עונש בעה"ז וההיפך לרשעים שיש מקום לטעות ולומר אכן שוא עבוד אלדי' וכו'.

ונראה כי לבד טעם המבואר בחז"ל בזה יש לי לפרש טעם נגלה כי ידוע שמדתו ית' להתנהג עם האדם כמדתו ובחירתו של האדם ואם האדם ישר וכשר ורוצה לנקות עצמו מכל חטא בעה"ז ותמיד נותן עיניו בזה שאינו מכסה פשעיו רק מודה ועוזב כך הקב"ה אינו מכסה מלפרוע ממנו בעה"ז כדי שיהי' נקי לעה"ב משא"כ המכסה פשעיו ועושה עצמו כלא חטא כך הקב"ה מתנהג עמו כך ועושה עצמו כאלו לא חטא נגדו ואינו נפרע ממנו עד יום הגמול דינא רבא וזה עונש יותר גדול כנודע משא"כ החכם אשר עיניו בראשו.

וזה נ"ל פי' הפסוק וביום הראות בו בשר חי יטמא. ור"ל דנודע כי הצדיק נק' בשר כמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. וגם הצדיק נקרא חי כמ"ש ובני' בן יהודיע בן איש חי.

וז"ש וביום הראות בו בשר חי יטמא ר"ל ביום שהאדם רוצה להתנהג בדרך ישר וכשר להיות נקרא בשר חי אז יטמא ר"ל אז נותן לב במה שחטא נגדו ואז יטמא ע"י נגעים שהוא לשון פורעני' ויסורין כמ"ש עוד נגע א' אביא על פרעה והוא על דרך שזכרנו כשהוא אינו מכסה פשעיו ומודה ועוזב אז ירוחם במה שנפרעין ממנו בעה"ז כדי שיהי' מתן שכרו משלם לעה"ב ולכך דוקא בארץ קדושה ובאדם צדיק באים נגעים וז"ש בבגדים לבנים ולא צבועים ע"ד בכל עת יהי' בגדיך לבנים וא"ש.

אך כדי להבין תואר הנגע שנקרא שאת ספחת בהרת דכ' האלשיך דבשביל ל"ה נגעים באים וענין ל"ה בא מחמת גדולתו או מחמת שנתחבר אל אנשי לצון או מחמת רב כל ואם חטא בלשון הרע ע"י גאוה נענש בנגע הנקרא שאת לשון התנשאות וגאוה מדה כנגד מדה ואם ע"י שנתחבר לאנשי לצון נענש בספחת שהוא לשון חיבור ואם ע"י רב כל נענש בבהרת של בהירת רב וכו' יעו"ש.

והנה לדעת הש"ס סיפר לשון הרע אין לו תקנה וא"כ ע"כ א"א לפרש כנ"ל וגם לדרכינו שהנגע הוא באדם כשר הרוצה לשוב. ונ"ל דהא שמעתי ממורי פי' הפסוק נושא עון ועובר על פשע ור"ל שהוא ע"ד משל שהי' ריב בין ב' בני אדם וכשרוצין להתפייס זה עם זה אז מתווכחין לידע מי חטא נגד מי משא"כ כשאין רוצין להתפיי' אינו נושא עונו להוכיח נגד פניו מה שחטא לו וז"ש נושא עון ר"ל שנושא עונו ומוכיחו על פניו היינו כשרוצה לעבור על פשע ודפח"ח.

וה"נ מצינו לשון שאת הוא שמחל על עונו כמ"ש אם תיטב שאת והיינו ע"ד הנ"ל וביום הראות בו בשר חי יטמא כשרוצה למחול לו ולקרבו אז נקרא הנגע שאת כמו ויכוח על העבר ולקרבו מכאן ואילך וכמו שראיתי בחלום פי' הפסוק אשרי תבחר ותקרב שקירובו של הש"י הוא ע"י נגע ויסורין כי אשר יאהב ה' יוכיח וכו'.

וזה שנקרא שאת וכשרוצה לדבק עצמו בו ית' שהוא יותר מדריגה בא נגע הנקרא ספחת לשון חיבור ודביקות כי הלא נודע מ"ש בש"ס דר"ה כי בר"ה ספרי חיים וספרי מתים פתוחין וכו'.

והקושיא מפורסמת למה בכל שנה ושנה פתוחין ספרי מתים בשלמא ספרי חיים צריך בכל שנה מי יחי' או ימות משא"כ המתים שכבר מתו ונידונין באותו שנה שמתו ועוד יהיו נדונין לעתיד ביום התחי' משא"כ בכל שנה למה נדונין ותירוצו מבואר כי גם המתים שכבר מתו וכבר זכו בג"ע להיות מבני עלי' וכשרוצין להעלותו ממדריגה למדריגה יותר עליונה חוזרין ודנין אותו על דקדוקי מצות ולפעמים מקבל עונש ואח"כ עולה וכו' יעו"ש.

והנה יש דוגמתן בעה"ז כי מתחלה כשבא לשוב מדרך הרע לדרך הטוב אז יקבל עונש ויסורין הנקרא נגע בלשון שאת כנ"ל וכשרוצה להתקרב יותר ולדבק בו ית' יקבל לפעמים יסורין הנקרא ספחת לשון חיבור ודביקות וכשרוצה להתקרב יותר שיזכה לבהירות רב נידון עוד בנגע בהרת והם ג' מדריגות שיזכה לנפש רוח ונשמה שבאין ע"י יסורין שצריך לכתוש הגוף שינהיר הנשמה כמבואר בזוהר ותחלה קודם כל צריך יסורין וסגופין כמ"ש בכתבים מבטלין ת"ת להוצאות המת שהם עכירות העונות הקליפו' הנקרא זבחי מתים ואח"כ יעשה כסא להשראות שכינה ע"י עסק התורה שהוא הכנסת כלה ואז נעשה חיבור מנפש ורוח הנקרא נ"ר שהוא מנר מצוה ותורה אור שהוא חיבור ב' שמות הוי' אדני וזה שאמר לשון ספחת ואח"כ שיזכה להתקדש גם במחשבה שהוא בהירות רב ע"י שיזכה לנשמה שהוא חיבור יותר עליון יחוד חכמה בינה והוא הוי' אדני ודי בזה והש"י יכפר עון ולא ישחית ויזכנו להתקדש במחשבה בדיבור ומעשה מאהבה אנס"ו.

ואגב הנ"ל נ"ל להזכיר ענין נאה מה ששמעתי ששאלו את הרב הגדול מו' משה מקוטב כשהי' עוסק לסדר גט אחד ושאלו הא דאמרינן בכל דרכיך דעהו לעשות יחוד בכל דבר כמ"ש וידע אדם את חוה א"כ מה יחוד עושין במצוה זו שהוא גרושין פירוד בין הזווג ותירוץ ע"ד הנ"ל מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה.

והקשה מה ענין הוצאת המת להכנסת כלה שהזכיר ב' דברים אלו ביחד וביאר כי קודם שיעשה יחוד צריך להפריד הקליפות כנודע וז"ש תחלה צריך הוצאת המת שהיא להפריד הקליפות ואח"כ יעשה הייחוד שהוא הכנסת כלה וגרושין הוא לגרש ולהפריד הקליפות כדי שיהי' הייחוד שישא כל אחד זווגו הראוי' לו ואמר שזה הכוונה שאומרין לשמו ולשמה לשם גירושין הקליפות ואח"כ יהי' יחוד הגון ודפח"ח.

ובזה נ"ל לבאר משנה באבות שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משולחן המקום וכו' והקשה במדר"ש דלא הי' לו לומר לשון דיעבד מאחר שעוסקין בד"ת רק הל"ל לשון לכתחלה שלשה שאוכלין וכו' ופי' הוא דבאמת לכתחלה ראוי שלא ישבו ג' ביחד רק כ"א לכדו אז יכול כ"א לאכול בכוונה הראוי שהוא זהירות גדולה וכו' ודפח"ח. ול"נ לפרש ע"ד הלצה וע"ד מוסר דהא יש לדקדק עוד ל"ל על שולחן א' דהל"ל ג' שאכלו ואמרו ד"ת וכו' וע"כ צ"ל דבא להשמיענו אם השולחן של א' דהיינו הסעודה ושנים אחרים סועדים במסבה של זה האחד זה הוא דיעבד דוקא אבל לכתחל' ישב כ"א על שולחנו דיכול להתקדש בקדושת המאכל שהוא ראש כל הקדושות וכמ"ש השל"ה כשלמד אצל מהרש"ל ובנסיעתו על הנשואין א"ר ברכני א"ל הזהר שתקדש עצמך בקדושת המאכל וקדושת המשגל יעו"ש וכמ"ש בזוהר בדניאל שלא נתגאל בפת בג המלך מזה זכה וכו' ואם אוכל על שולחן אחרים אם ינהג פרישת במאכל מה שאין ב"ה נזהר בו או שמקפיד או שזה נמנע מלזהר בפרישות שנוהג בשולחן עצמו וז"ש לשון דיעבד שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא לכתחילה מטעם המבואר וק"ל.

עוד י"ל ע"ד מוסר איך יהי' ד"ת שאומרין על שולחן שאוכלין. והוא דכ' במד"ש שנים שיושבין ואין ביניהם ד"ת דהקשה לשון ביניהם אין לו שחר ופי' דהא גם בפסוק ק' דכתיב אז נדברו איש אל רעהו וגו' דהל"ל אז דברו אלא דהכוונה שיהי' אחדות ואהבה שמתחיל הא' לדבר בד"ת כדי שיהי' פועל יוצא שידבר חבירו וישמע הוא מחבירו וז"ש נדברו והבן וכן מצאתי בס"ח לעולם תהי' מנוצח וכו' ופי' המפרש דקאי בד"ת דאם הוא מנוצח מחבירו אז יודע מה שלא ידע קודם לזה משא"כ במנצח יעו"ש. ובזה יובן שלשה שאכלו על שולחן א' ור"ל תיבת אחד קאי ארישא ג"כ שאלו ג' הם אחד שיש אחדות ביניהם וכל אחד שותה בצמא דברי חבירו לשמוע כלמודים אז שכינה שרוי' ביניהם ונקרא זה השולחן אשר לפני ה' ובא למעט אם כל א' רוצה להתגדל ולהתפאר בד"ת על השולחן נגד חבירו ונגד זקני עמו שאין זה השולחן לפני ה' רק שיתחברו באהבה וחבה. וז"ש שנים שיושבין ויש ביניהם ד"ת ר"ל שהחיבור ביניהם הוא ע"י ד"ת אז טוב להם סלה ויזכנו הש"י מאלו שיש ביניהם ד"ת אנס"ו.

מצוה והבגד כי יהי' בו נגע וגומר וראה הכהן וגומר כי שמעתי ממורי ענין קטנות וגדלות שיש בספירות העליונו' למעלה כך הענין למטה בכל דבר הן בבגדים וכו'. וזה שלפעמים עושה מלאכת הבגד מקולקלין להצר לאדם והוא בסוד קטנו' וכו' והתקנה שיעשה פדיון או שיתן בגד הישן לעניים או שיתן לפי ערך שומת הבגד לצדקה ודפח"ח

ואני אומר שהוא ג"כ מנצוצי נשמתו שירדו ברפ"ח נצוצין להעלותן וכל מאכלי האדם או מלבושיו או דירת הבית ומשא ומתן שלו הכל הוא להעלות הנצוצין של עצמו ולפעמי' מפסיד בסחורה ועדיין לא תיקן ולפעמים בריוח שיש לו הנאה ותענוג בזה מעלה הנצוצין כנודע זה בכתבי הארי' זלה"ה יעו"ש.

וזהו סוד בכל דרכך דעהו לייחד ולהעלות הנצוצין של נשמתו שהיא נצוצי השכינה בסוד מ"נ וגורם זווג עליון בסוד וידע אדם את חוה וז"ס דע את אלדי' אביך ועבדהו והבן וא"כ זהו ממש נגעי בגדים מן פגמי עונותיו ואחר הכבס ושב בתשובה וראה הכהן וטהרו וק"ל.