תולדות יעקב יוסף, מצורע

מצוה טהרת המצורע שנא' זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן והספיקות רבו א' מה שזכרתי בכמה מקומות מאחר כי מצות התורה היא מעצמותו ית' והוא עצם שם הוי' הרמוז באותיות מצוה וכמו שהוא ית' הי' הוה ויהי' כך מצות התורה נוהג בכל זמן עבר ועתיד והוה ובכל אדם שנקרא עולם קטן וא"כ איך מצות טהרת המצורע נוהג בזמן הזה שאין בהמ"ק וכהן ב' ק' זאת שהוא מיעוטי מה ממעט ג' ל"ל תורת וגו' ד' ק' דה"לל הצרוע מה המצורע וחז"ל דרשו המוציא רע אך ק' הא על ז' דברים נגעין באין ול"ה א' מהם א"כ באינך חוץ מן ל"ה איך שייך המוציא רע ה' ק' והובא אל הכהן מיותר וסותר שאח"ז כתיב ויצא הכהן וגו'. ונ"ל דרמז במצוה זו ג' יעמודים שהעולם קיים עליהם ויתפרש פסוק זה בג' דרכים והוא תורה ועבודה וג"ח. ותחלה נפרש פי' הפסוק ע"פי פי' הכתבים במה שנזכר בש"ס מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה וכו' מה ענין זה לזה. ופירוש הענין כי עיקר עסק התורה הוא לעשו' כסא לשכינה הנקרא כלה והיא הכנסת כלה בסוד ושכנתי בתוכם ובהיות האדם מלוכלך בכתמי עונותיו אין השכינה שורה בו כי אין מקום לישב עליו וכל עון ועון הוא קוץ מכאיב וסילון ממאיר ליושב על כסא וז"ש ולרשע אמר אלדי' מה לך לספר חוקי לכך צריך תחלה לעשות תשובה לתקן מעשיו להוציא רע שהם הקליפות הנקרא מת והוא הוצאו' המת זה סוד חיל בלע ויקיאנו ואז תורתו רצוי' והוי הכנסת כלה וז"ש מבטלין ת"ת להוצאות המת תחלה ואח"כ הכנסת כלה שהיא עסק התורה וכו' יעו"ש.

ובזה יובן זאת תהי' תורת וכו' ר"ל למעט בתורה כי תחלה מבטלין ת"ת להוצאות המת וז"ש המצורע ר"ל המוציא רע תחלה צריך לתקן מעשיו בתשובה להוציא רע שהם הקליפו' שעשה ע"י עונותיו וביום טהרתו שנטהר מעונותיו אז והובא אל הכהן ששפתי כהן תורה יבוקש מפיהו אחר טהרתו אז יהי' תורת חסד על לשונו ולא קודם טהרתו כמיעוט זאת תורת וגו' וזהו עמוד התורה וק"ל.

ובזה יבואר קו' ה' דכתיב ויצא הכהן וגו' דהוא כסותר נגד מה דכתיב ברישא והובא אל הכהן. ולפי הנ"ל א"ש דכ' האלשיך בפ' יתרו בפסוק לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלות' וגו' והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר וגו' לא תגע בו יד וגו' והקשה תחלה אמ' לשון רבים ואח"ז לשון יחיד לא תגע וגו' וביאר כי למדנו ית' דעת למי שרוצה להיישר את העם לקרבם אליו ית' שלא יתחיל ללמדם הוראות חיצונות כבגדים לבנים וטיבול וכיבוס הפרושים רק תחלה יתחיל בקדושה פנימיות מנפש עד בשר ואח"כ בחיצונית וזהו וקדשתם היום ומחר להכשיר לבבם בתשובה פנימיות ואח"כ וכבסו שמלותם ב' שלא ייחל עד יבוא העם אליו לדרוש דרך ה' כי אם שילך הוא אצלם ללמד' וז"ש לך אל העם וקדשתם. ג' שלא יאמר המוכיח אדרש ברבים השומע ישמע והחדל יחדל רק תחלה יאמר ברבים ואח"כ לכל א' ואחד וז"ש תחלה לשון רבים השמרו וכו' ואח"כ דבר לנוכח אחד לאחד לאמר לו לא תגע בו יד וגו' עכ"ל ולי נראה כי בא הש"י ללמדינו ג' כללים גדולים בתורתו ועבודתו יתברך אחד במ"ש לך אל העם ולא אמר בא אל העם כמ"ש בא אל פרעה. וגם תואר העם ולא תואר ישראל והוא כי צורך גבוהו הוא להעלות מדריגה תחתונה אל העליונה בסוד בזאת יבא אהרן אל הקודש. וכדי שיוכל להעלות צריך לירד תחלה לאותו מדריגה כדי שיוכל להעלותה וכמו שזכרנו במשל שר אחד ששינה לבושי בגדי החמודות ולבש בגדי הפחותין כדי להעלות בן אלא אביו המלך וכו'. והנמשל כי אדם שהוא מלגאו הם שלומי אמוני ישראל ולבושי האדם הם אנשי ההמונים מלבר בסוד נקבה תסובב גבר. וצריך לפשוט את עצמו מן מדריגת ובחינת אדם מלגאו לירד לבחי' לבוש מלבר כדי שיהי' במדריגתו אז יוכל להעלותו כמו שזכרנו בפי' הש"ס כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן יעו"ש. וכמו שנזכר ירושלמי שמואל הנביא לבש חלוקן של ישראל ואמר חטאנו וכו' שירד למדריגת לבוש שהם המוני עם ואמר חטאנו וא"ש וז"ש לך אל העם ר"ל שיחשב להליכה שירד ממדריגתו אל מדריגת העם שהם פחותי הערך כנודע וקדשתם וכבסו שמלותם כי הם לבושי אדם ועי"ז יוכלו לכבש ולהתקדש וכאמור. כלל ב' במ"ש והגבלת את העם סביב וגו' השמרו לכם עלות בהר וגו'. והוא דכתב מוהרש"א בפ"ב דחגיגה ד' נכנסו לפרדס וז"ל ובספר ישן מצאתי וז"ל נכנסו לפרדס החכמה והיא חכמת אלדיות בן עזאי הציץ ומת מתוך שדבקה נפשו באהבה רבה דבקות אמיתי בדברים עליונים שהם יסודה והציץ באור הבהיר נתפרדה מן הגוף ונתפשטה מכל מיקרי הגוף באותו שעה ראתה מנוחה כי טוב ולא שבה עוד למקומה וזו מעלה גדולה ע"כ נאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו וכו'. בן זומא הציץ ונפגע שלא הי' שלם במעלות וישוב הדעת כבן עזאי ומתוך שהציץ גם הוא באור בהיר יותר ממה שהית' דעתו סובלת נתבלבלה ונטרף דעתו וכו' וזהו פן תשבענו והקאתו. אלישע וכו' ר"ע עלה בשלום וירד בשלום ועליו נאמר משכני אחריך נרוצה וכו' כשהגיע ר"ע לגבול ששכל האנושי אי אפשר להשיג עמד ולא הרס לעלות אל ה' וע"כ אמר משכני אחריך וגו'. כלומר שנמשך אחר המושך ולא נכנס לפנים מן הגבול וכו' עכ"ל.

וכ"כ בספר ברית מנוחה סוד קברת התאוה יעו"ש. ואפשר שזה רמז מ"ש בזוהר אחרי מות דף ע' וז"ל תאנא ברזא דרזין בגו רזין דספרא דשלמה מלכא ושבח אני את המתים שכבר מתו וכו' אלא שכבר מתו בהאי עלמא בפולחנא דמריהון וכו' יעו"ש והיינו התפשטו' והתפרדות מן הגוף הגשמי ולדבוק דבקות אמיתי במושכל וכמ"ש הרמב"ן פי' הש"ס עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בג"ע וכ"א מראה באצבעו זה אלדינו קוינו לו ור"ל שישיגו למעלות מער"ה בהתפשטות הנפש מהגוף וכו' יעו"ש בהרמב"ם בפ"ח מה' תשובה. וז"ש והגבלת את העם וגו' ר"ל שיעשה גבול לכל אחד לפי השגת דעתו ויכלתו וז"ש השמרו לכם עלות בהר וכו' שהיא מעלות ר"ע הנ"ל משא"כ בן זומא הציץ ונפגע כי ריבוי השמן לנר גורם הכיבוי באופן שאין שנים שוין במדריגה אחד רק כל אחד יש לו בחי' ומדריגה בפני עצמו ולכך צריך לפרט ולומר בפרטות לכל אחד לא תגע בו יד וכו'. כלל ג' במ"ש לא תגע בו יד וכו'. ע"ד ששמעתי ממורי פי' הש"ס הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם ר"ל שעשו כרשב"י לא מצד בחירתן רק שרוצה לעשו' כמו שעשו אחרים ובזה נשאר קרח מכאן ומכאן כי מדריגתו אבד ומדריגת אחרים לא השיג והגיע וז"ש לא תגע בו יד והוא ע"ד עד מקום שידו מגעת אבל יותר ממדריגתו בזה לא תגע בו יד כחך וגם את מדריגתך תאבד וז"ש כי סקל יסקל או ירה יירה מן ב' בחי' האמור

ולכאורה כלל ג' הוא קרוב לכלל ב' אבל אחר העיון הוא דבר נפרד וכל א' הוא כלל גדול בעבודתו ותורתו ית' והבן.

בפסוק זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו' והספיקות עם ביאורן כתבתי לעיל וכעת נ"ל באופן אחר ומקודם נבאר משנה בסוף חולין לא יטול אדם אם על בנים אפי' לטהר את המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו למצות חמורות שבתורה עוד ביאור זה במ"א וכעת נ"ל ומקודם נבאר ש"ס פ"ג דעירוכין ארי"בל מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים לטהרתו אמר הקב"ה הוא עשה מעשה פטיט לפיכך יביא קרבן פטיט וכ' מוהרש"א כי מות וחיים ביד הלשון דבעי חיים בלישנ' דבעי' מות בלישני' וע"כ מביא ב' ציפרים א' השחוט' לרמוז על פטפוט לשון הרע שיבטלו וצפור החיה רמז על פטפוט התורה שזהו תקנות וכו' יעו"ש.

ויש להבין תינח למ"ד מאי תקנתו של מספרי לשון הרע יעסוק בתורה שפיר בעי ב' ציפרים לרמוז וכו' משא"כ למ"ד סיפר אין לו תקנה וכו' א"כ הדרא ק' שתי ציפרים למה רקבא' סגי לרמז לו שחטא מה שעשה מעשה פטיט.

הגם די"ל דזהו כוונת ריב"ל בשאלתו למה אמרה תורה יביא שתי צפרים כי לפי הטעם וכו' א"כ בא' סגי למ"ד. אך דלפ"ז מאי משני הוא עשה מעשה פטיט וכו' דאכתי ק' כנ"ל. וכתבתי ביאור זה במ"א וכעת נ"ל דכתבתי במ"א ביאור פלוגתא הנ"ל הא אין לך דבר שעומד בפני תשובה וכתבתי תירוץ לזה כי אינו יודע לשוב על עונות אחרים שניתן עליו וכו' ולהכריע נראה לי מפסוק ובשו' רשע מרשעתו עליה' חיו יחי' כפל וכר' חמא הנ"ל יעו"ש

והעולה משם שיש תקנה למספרי לשון הרע כר' חמא או עוסק בתורה או שישפיל דעתו שהוא סברת ר' חמא הנ"ל. ובזה יובן הפסוק זאת תורת המצור' ביום טהרתו דהיינו שיש תקנה לטהרתו של המצורע שהוא המוציא רע שדבר סרה על חבירו וניתן עליו עונות חבירו שישפיל עצמו שהוא זאת לשון מיעוט שימעט את עצמו ועוד תקנה תורת שיעסוק בתורה ואלו ב' תקנות זאת תורת הוא למצורע המוציא רע ביום טהרתו דייקא כשמטהר א"ע מעונות עצמו גם עונות אחרי' שנתנו עליו ג"כ נטהרו וז"ש והובא אל הכהן והבן. וכתבתי קצת מזה במ"א.

ובזה יובן ש"ס הנ"ל אריב"ל מה נשתנה מצורע שאמרה תורה שיביא שתי ציפרים וכ"ת כפי' מוהרש"א הנ"ל תינח למ"ד יש לו תקנה משא"כ למ"ד אין לו תקנה א"כ מאי טעמא מביא שתי צפרים דסגי בא' וכנ"ל. ומשני אמר הקב"ה הוא עשה מעשה פטיט וכו' דק' הלא אין לך דבר עומד בפני התשובה וצ"ל דאין יודע לשוב על עונות חבירו כנ"ל.

אמנם דמוכרע מפסוק בשוב רשע מרשעתו וכו' דבתיקון עונות עצמו נתקן גם עונות זולתו וזהו צחות לשונו אמר הקב"ה דהיינו פסוק מרשעתו שאינו צריך תיקון רק על מעשה עצמו מה שהוא עשה מעשה פטיט לפיכך יביא קרבן פטיט לכפר על עונות עצמו וממילא ניתקן גם זולתו ושפיר בעי ב' ציפרים וק"ל.

ועוד י"ל ביאור פלוגתא הנ"ל סיפר אין לו תקנה הלא אין לך דבר וכו' דאי' בש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו וכו' והוא תמוהו הלא לכל עבירות שבתורה יש רפואה למכתן ולעבירה זו שמבזה ת"ח אין רפואה וכתבתי לעיל מזה בקיצור ב' פירושי' א' ששמעתי וכו' ב' ע"פ ביאור הש"ס דר"ה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים כי ע"י שגגת ת"ח מעלה זדונות של המוני עם וזהו פי' הש"ס שגגת תלמוד עולה זדון שמעל' זדונות עמי הארץ וזהו ששמעתי מהרבני מוה' שבתי מראשקוב.

ובזה יובן כל המבזה ת"ח מכח שמצא לו חטא שוגג אין רפואה למכתו להעלות זדונו' שלו כי אינו רוצה להתחבר עמו שיוכל להעלותו. ובזה יובן טעמא דמ"ד סיפר אין לו תקנה דהיינו שדבר סרה על ת"ח שמצא לו חטא שוגג שהוא כדי להעלותו עם זדונותיו דהיינו ממש המבזה ת"ח אין רפואה למכתו ולכך אין לו תקנה וק"ל.

והעולה מזה כי שגגת תלמוד עולה זדון וכנ"ל ונודע כי ההפרש בין שוגג למזיד הוא המחשבה כי השוגג הוא בלא מחשבה וזדון הוא בכוונת המחשבה וזה נ"ל פי' הפסוק לנפש לא יטמא בעמיו ודרשו שהמת בתוך עמיו וכתבתי מזה במ"א ולדברינו נ"ל שאם נזדמן לו שוגג בלא מחשבה יתחבר עם המוני עם להעלותן משא"כ שיחטא בכוונה ובמחשבה כדי שיתחבר עם המוני עם להעלותן זה אינו וזש"ה לנפש דהיינו המחשבה וגם נק' נפש ברצון כנודע לא יטמ' בעמיו עבור המת שהוא בתוך עמיו להעלותו וק"ל

ועפ"ז נ"ל לפרש משנה האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין וכו' הכוונה אחטא ואשוב שיחטא בכוונה כדי שישוב דזה לא מהני כמו ששמעתי בזה ב' טעמים א' דחוטא מדעת וכו'. ב' כי תשובת המשקל וכו' וק"ל ודפח"ח. פעם ב' אחטא ואשוב שיחטא בכוונה כדי להשיב ולהעלות המוני עם ג"כ לא מהני וכנ"ל וק"ל.

ונודע כי המחשבה נקרא אם כי עולם המחשבה היא בינה אם הבנים כנודע ובזה יובן מצוה שלח תשלח את האם והבנים תקח לך. ר"ל שגגת תלמוד עולה זדון דהיינו חטא בלא מחשבה הנקרא שוגג הוא מעלה הזדון שהם הבנים לכך הזהירה התורה שלח תשלח את האם שהיא המחשבה דהיינו ע"י שוגג בלא מחשבה ואת הבנים תקח לך וק"ל.

ובזה יובן משנה הנ"ל לא יטול האדם אם על הבנים דהיינו המחשבה הנק' אם על הבנים עבור הבנים שיוכל להעלותן אפי' לטהר את המצורע להוציא רע ולהעלותן וכנ"ל כי דוקא שגגת תלמוד מעלה זדון דהיינו לשלח האם ולא ליטול האם וק"ל.

ומה מצוה קלה שהוא כאיסר הכוונה כי הלא הוא עושה מצוה שמעלה קלי הדעת ע"י איסורא שהוא חטא שוגג שהוא כאיסור ולא איסור ממש מעלה עי"ז אנשי הזדון אמרה תורה והארכת ימים ק"ו למצות חמורות שבתורה שמאריך ימים וק"ל.

מצוה שמנה הרמב"ם וז"ל להיות הטהרה מן הצרעת וכו' בעץ ארז ואזוב וכו' שנאמר זאת תהי' תורת המצורע וגו' יעו"ש וי"ל הא המצות הם נצחיים ובפרט שהם רמ"ח מ"ע כנגד איברי האדם כדאיתא בש"ס דמכות וכו'. וא"כ איך שייך מצוה זו בזמן הזה שיהי' בכל זמן ובכל אדם.

וכדי לבאר זה צריכין לעורר הספיקות שיש בפסוק זה דק' א' ל"ל זאת שהוא מיותר וגם לפי דקי"ל זאת למעט מה בעי למעט כאן. ב' ק' ל"ל תורת או דהל"ל טהרת המצורע ומכ"ש לפי מה דאחז"ל זאת תורת העולה כל תורה הוא לרבות לומר תורה אחת לכל העולין וכו' א"כ גם כאן בא תורת לרבות היפך זאת דבא למעט וסתרי אהדדי כי אם לומר לדבר זה בא לרבות ולדבר אחר בא למעט ולא מצינו בזה שידרשו כך וצריך טעמא. ג' ק' מאי המצורע הל"ל הצרוע. ד' ק' דבש"ס פ"ג דעירוכין אר"ל מ"ד זאת תהי' תורת המצורע זו היא תורתו של מוציא שם רע וכו' ו' ק' דנודע הסוגיא בכל מקום שאומר התנא מ"ד הוא משום דיש איזה קו' בפסוק ומה ק' לי' בפסוק זה ה' ק' מנ"ל להוציא מפשוטו דלמא קאי על מצורע ממש ו' ק' הא בש"ס דעירוכין נלמד מהפסוקים דעל ז' דברים נגעים באים ולשון הרע א' מהם ומה ראה ר"ל להוציא ל"ה מהכלל שם צרעת הוא רק עבור מוציא רע דמשמע ולא על אינך הגם דקו' זו יש לבאר ע"פ מדרש שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו וכו' לפיכך משה הזהיר את ישראל זאת תורת המצורע המוציא רע עיין לעיל ביאר זה ז' ק' דאמר והובא אל הכהן וכו' משמע שנכנס המצורע לפנים למחיצת הכהן ואיך אמר אח"כ ויצא הכהן וגו' דסתרי אהדדי ח' ק' לא נכתוב והובא וגו' גם לא נכתוב והובא ולא צריך ג"כ ויצא וגו' רק לכתוב וראה הכהן וגו' דכבר נודע שאין המצורע נכנס לפנים וע"כ יצטרך הכהן לצאת אליו ולראות נגעו ט' ק' דהל"ל עכ"פ ובא אל הכהן מאי והובא י' ק' דהא דטעון צפרים הוא עבור ל"ה כדאי' בש"ס אריב"ל מה נשתנה מצורע דבעי ב' צפרים אמ' הקב"ה הוא עשה מעשה פטיט יביא קרבן פטיט. וטעון עץ ארז ואזוב עבור שהנגעים באים על גסו' הרוח וישפיל דעתו וכמ"ש מוהרש"א דלכך טעון ב' צפרי' נגד ל"ה ותקנתו עסק התורה וכן עץ ארז נגד החטא ואזוב נגד התקנה יעו"ש וק' הא על ז' דברי' נגעים באי' א' ל"ה ב' גסות הרוח וכו' א"כ גבי ל"ה ל"ל עץ ארז ואזוב וגבי גסות הרוח ל"ל ב' צפרים.

הגם לפי דכ' מוהרש"א ישפיל דעתו כי אלו ב' עבירות ל"ה וגסות הרוח ג"כ שותפין הם שכללן הכתוב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים וכו' כי הגאו' שבו מביא שמדבר ל"ה על חבירו עכ"ל א"כ לק"מ דבעל ל"ה הוא ודאי גס רוח וגס רוח הוא ג"כ בעל ל"ה ולכך טעון צפרים וגם עץ ארז ואזוב אך דק' ל"ל לחשוב ז' דברים אשר נגעים באים עליהם ה"ל לחשוב רק ששה כי שביעי בכלל הששה כאמור

ונראה לי דקו' זו יבואר ע"פ מדרש דחלק לשני בבות שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו כי באמת רק ששה הנה כנז' רק שנפרט שביעי שהוא תועבת נפשו שאין אחרים נענשין עבורו כנז' בכתבי יעו"ש יא' ק' מש"ס דחולין יכול יגיס דעתו וכו' דק' אהדדי וכו' והסגנון דבלא קו' ראשונה הי' אפשר לתרץ קו' ב' ג' ע"י ק' ד' ה' דלכך דריש ר"ל על מוציא רע ואמר מ"ד וכו'.

ומעתה מבואר קו' ב' דאי' בעירוכין תקנתא אם ת"ח יעסוק בתורה וכו'. עוד י"ל דכ' הרמב"ם בפ"ט מה"ל טומאת צרעת וז"ל מי שהי' בהרת בערלתו ימול ואע"פי שהיא מילה שלא בזמנה שמצות עשה דוחה ל"ת וכו' מ"ע שיהי' המצורע המוחלט מכוסה ראשו פרוע בגדיו וכו' אפי' כ"ג שנצטרע פורע ופורע שעשה דוחה ל"ת ונוהג בשבת וי"ט וכו'.

והקשה הרב בעל משנה למלך וז"ל מי שהי' בהרת בערלתו וכו' יש לתמוהו דבמ' שבת דף קל"ב אמרינ' אימור דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כשהוא ל"ת גרידא והאי עשה ול"ת וכו' ותירץ דס"ל כאידך ברייתא דרב אשי פסק הכי דקאמר היכי אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת ובעידנא דמיעקר הלאו מקיים עשה וכו' משמע דס"ל דמילה דוחה צרעת דאתי עשה ודחי ל"ת. עו' הקשה דבש"ס שם גרסינן דצרעת דוח' עבוד' וכו' דלא אמרינן יקוצו בהרתן ויאכלו פסחים או הכהן יקוץ בהרתו ויעבוד אם הכהנים טמאים בצרעת והקהל טהורים ולא אמרינן דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דצרעת משום דקאמר רב אשי הני מילי מילה בצרעת וכו' ולא ידעתי למה לא הביא רבינו דין זה עכ"ל.

ולי נראה דאפשר לומר דקו' חדא יבואר באידך ולכך לא הביא הרמב"ם דין זה דבאמת ס"ל דיש בצרעת עשה ול"ת וא"כ א"צ להביא דין זה דלא אתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דצרעת דז"א דצרעת הוי עשה ול"ת ומהיכי תיתי לומר דאתי עשה גרידא דעבודה ודחי ל"ת ועשה וא"צ להביאו.

וכ"ת א"כ מ"ט מילה דוחה צרעת ועוד איך ס"ל דהוי עשה ול"ת הא הרמב"ם עצמו מביא הטעם דדחי דאתי עשה ודחי ל"ת דצרעת ש"מ דאין בצרעת רק ל"ת לחוד ז"א דקו' א' יבואר בב' דכבר הקשו בתוס' שם בד"ה האי עשה ול"ת הוא וכו' וז"ל וא"ת והא אמר בסמוך היכי אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת אלמא דליכא בצרעת אלא לאו ואומר ר"ת דלא נקטינן אלא לסימנא בעלמא.

וא"ת הא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמר ממילה בצרעת דדחי. וי"ל מה למילה שכן נכרתו עלי' י"ג בריתות ע"כ אלמא דלעולם יש בצרעת עשה ול"ת והא דלא זכר הרמב"ם רק ל"ת דנקט לשון הש"ס דתני בצרעת ל"ת לחוד אע"פ שיש בו עשה ג"כ וכ"ת א"כ דיש בצרעת עשה ול"ת א"כ מ"ט דחי מילה שהיא עשה גרידא צרעת שהיא ל"ת ועשה ואנן קי"ל דלא דחי ל"ת ועשה ז"א דכבר ביארו התוס' דשאני מילה שנכרתו עלי' יג' בריתות אבל עבודה עשה לא דחי צרעת שהיא ל"ת ועשה וא"כ לכך לא הוצרך הרמב"ם להביא דין זה מאחר דקי"ל בכ"מ דלא דחי עשה ל"ת ועשה ודוק'

העולה מזה דיש עשה דוחה וממעט הצרעת כגון מילה ויש עשה שאינה דוחה צרעת כגון עשה דעבודה לקוץ בהרתו ולאכול הפסח לא דחה ובזה יובן דרימז הפסוק ב' דינים אלו בזאת תורת המצורע כי זאת מיעוט למעט צרעת במילה דדחי מילה לצרעת. ותורת בא לרבות לומר תורה אחת לכל מצורעין שנוהג צרעת גם במקום עשה דפסח דלא דחי עשה דעבודה עשה ול"ת דצרעת וק"ל.

ובזה נ"ל לבאר מ"ש הטור לעולם קורין פ' מצורע קודם פסח בשנה מעוברת וסימנו סגרו ופתחו. ור"ל דבא לרמז דין הנ"ל דלא דחי עשה דעבודת הפסח ל"ת דצרעת ולכך צריך להסגיר תחילה מצרעתו ואח"כ יעשה פסח וק"ל.

עוד הי' אפשר לתרץ קו' א"ג הנ"ל לחוד אך מכח ק' ד' ה' יבואר חדא באידך ע"י ק' ג' הנ"ל וממילא יבואר גם ק' ב' ג' הנ"ל בחדא מחתא דאמר שם מה תקנתא של מספרי ל"ה אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו וכמ"ש מוהרשא' הנ"ל.

ובזה יובן זאת תורת המצורע שהפסו' עצמו רימז החטא ותיקונו והוא שאם הוא ע"ה ימעט אע וז"ש זאת שהוא מיעוטא ואם הוא ת"ח יעסוק בתורה נגד מה שהוציא רע וז"ש תורת המצורע ביום טהרתו וק"ל. אך דלפ"ז תיקשי קו' ו' הנ"ל הא על ז' דברים באים ולמה הוציא ל"ה מהכלל.

וכדי לבאר זה נבאר תחלה ש"ס דמ"ק דף י"ד ע"ב מצורע מהו שינהג צרעתו ברגל וכו' וש"ס זה יבואר ע"פי ש"ס דעירוכין על ז' דברים וכו' עיין לעיל כל זה. והעולה משם לכך הזהיר משה ביחוד על המוציא רע וזהו סברת ר"ל דאפיק ל"ה מהכלל וא"ש ק' ט' הנ"ל שהיא אחרונה שבאמת אינו רק שש הנה שנא ה' אבל שביעי תועבת נפשו וכו' וק"ל אך בביאור ק' א' יבואר ג"כ ק' ז' ח'

ותחלה נבאר המשך פסוק. יחזקאל סי' מ"ד ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיה' אשר המה משרתים בם והניחו אותם בלשכת הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם וגו' וזה אין לו שחר כלל. ונ"ל דאי' בירושלמי מס' תענית לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו' יעו"ש. והוא תמוהו. ובארתי בארוכה על משנה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבי' ידי חובתן וכו' וא"ש והובא אל הכהן משמע ע"י אחרי' דהיינו ע"י שיצא הכהן ממחיצתו למדריג' ההיא כדי להעלותו ויצא מחוץ למחנה וגו' וכאשר כתבתי בביאור כל המזכה אחרי' אין חטא בא על ידו דהוי אמינא שע"י חטא שבא לידו בזה יתחבר עם המוני עם כמו שכתבתי בביאר הפסוק חטאת הקהל אשר נשיא יחטא וגו' יעו"ש לכך אמר דאם מזכה הרבים ע"יש ירד למדריגתן א"כ אין חטא בא לידו מאחר דכבר הי' בגדרם יש לו גם עתה התחברות בלא חטא והבן. וז"ש מאחר שהובא אל הכהן דאחז בידא דחייבא וזיכה אותו שוב אין חטא בא לידו גם שיצא מחוץ למחנה וק"ל [זה עוד י"ל שייך למצוה לא תלך רכיל בפר' קדושים ]

עוד "ל ביאר הש"ס דחולין הנז' לעיל האמנם אלם צדק תדברון מה יעשה אדם בעה"ז כאלם יהי' יכול אף בד"ת ת"ל צדק תדברון יכול יגיס דעתו ת"ל משרים תשפטו בני אדם וכבר זכרנו ק' לעיל איך אפשר שע"י התורה יגיס דעתו וכנ"ל ועוד איך ס"ד יגיס דעתו הא מצינו כמה אזהרות על זה בפ"ק דסוטה. וע' מה ענין משרים תשפטו לזה ומוהרשא' הרגיש בזה ופי' יעו"ש.

ונ"ל דאי' בזוהר פ וארא דף ך"ה ע"ב הן ב"י וגו' ואני ערל שפתים והא בקדמיתא כתיב לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי והקב"ה השיבו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגו' אלא משה הוא קלא ודיבור דילי' הוי בגלות' עד דאתייה' אוריית' כדין אתחבר קלא ודיבור שנא' וידבר אלדי' וגו' יעו"ש. ולהלביש דבר זה נראה מה ששמעתי קצת ונופך משלי דנודע כי עשר בחינו' יש בתפלה והוא נגד עשר לשונות של תפלה וצעקה א' מהם והיא גדולה מכולם כדאי' במדרש' וגם שהיא בוקע כל אוירים שהם מלא מקליפות שהיא המחיצה של ברזל שבינינו לבין אבינו שבשמים מיום שחרב בהמ"ק וגם ראיתי בס' א' טעם לצעקהבשבת יעו"ש.

והנה סוד גלות מצרים שהי' הדעת בגלות דורו של משה שהי' בסוד הדעת כמבואר בכתבי' ה' פסח יעו"ש. ולכך הי' הדיבור בגלות כי נודע אמירה בחשאי ודיבור בהכרזה כדאי' במדרשי' ולכך מי שדעת שלו בגלות היצה"ר שהוא המיצר נקרא גלות מצרים ואלו הם האנשים אשר עליהם וכיוצא בהם נאמר יען בשפתיו כבדוני ולבם רחוק ממני ותהי להם מצותי מצות אנשים מלומדה וגו' לכך כל תורה ותפלה הוא באמירה ובחשאי ולא בקול המעורר הכוונה וגם משה עצמו שלא הי' בגלות מ"מ הדיבור שלו הי' בגלות איך ירום קולו באין אנשים עמו והוא יחיד בדבר זה. משא"כ במתן תורה שאז כל ישראל עלו במדריגת משה אז יצא הדיבור מהגלות לכך וידבר אלדי' את כל הדברים האלה וגו' ר"ל בהכרזה ובקול רם ומאז והלאה לא הי' הדיבור שלו בגלות שהיו כולם כאחד מרימין קולם בתפלתם ותורתם.

והנה מה שהי' הוא הוה ויהי' עד ביאת משיחנו ב"ב שזה הגלות מצוי בכל דור ודור שהיא מלחמה לד' בעמלק מדור דור שהי' מזנב כך לחתוך כל מילת זכרים וזרקן כלפי מעלה ולהלביש דבר זה נ"ל כי קבלתי ממורי כי יש עשר ספירות באדם הנקרא עולם קטן כי המחשבה נק' אבא ואחר הצמצום להחליט נקרא אמא וכו' עד והאמנה נק' תרי ירכי קשוט ותענוג בעבודת השי' נק' יסוד צדיק ברית המילה וכו' ודפח"ח.

וא"כ מחמת שהדעת בגלות שהוא בוש להרים קולו או מצד מצות אנשים מלומדה ומתפלל ולומד בחשאי והדיבור בגלות אף ליחידי סגולה שאין דעת שלו בגלות ורוצה להרים קולו ואי אפשר ביחידי מכמה טעמי' כנודע מסוג זה ומאחר שאין קול לעורר הכוונה והשמחה אז עמלק שהוא היצה"ר חותך מילת זכריו שנוטל מהם התענוג מאנשים שנקרא זכרים ולא נקבות ולכך נאמר בפסח כל ערל לא יאכל בו כי מלת זכריו מעכבת.

והטעם נודע פה סח מה שהוא סח בפה הן דיבור תורה או תפלה צריך שיהי' בשמח' ובתענוג הנקרא ברית משא"כ מי שהוא אטום ערל לב וערל בשר לא יאכל בו וכמ"ש הרמב"ם סוף ה' סוכה ולולב יעו"ש.

ובזה יובן פי' הש"ס א"ר יצחק מה אומנתו של אדם בעה"ז ישים עצמו כאלם ר"ל על מנהג עולם ידבר שכך אומנתו לעשות עצמו כאלם לא יפתח פיו בין בתורה ובין בתפלה מאחר כי רבים מהמוני עם אשר מצד אבותם הוא אצלם מצות אנשים מלומדה ופיו ידבר ולבו בל עמו מאחר שאינו רוצה להרים קול לעורר הכוונה א"כ גם יחידי סגולה ישים עצמו כאלם כנ"ל יכול אף בד"ת ר"ל שמא תאמר שכוונת הפסוק לומר שיפה נהגו כך אף בד"ת. כדאי' בירושלמי בה' דעות כל היגע בתלמודו בצנעא. מחכים וכו' שנא' ואת צנועים חכמה לכך כתיב צדק תדברון לשון רבים שאז ברבים טוב יותר להרים קול בין תפלה שנקרא צדק כנודע בין בתורה תדברון בהכרזה אבל בלחש שוכח יכול יגיס דעתו ר"ל שמא כשרוצה להסתיר מעשיו ולדבר בחשאי כדי שלא יגיס דעתו ג"כ אינו רשאי רק ידבר בהכרזה בבה"כ להתפאר ויגיס דעתו מה בכך לכך אמר מישרים תשפטו בני אדם ר"ל שלא השיבו סתם שלא יגיס דעתו פן יאמר אני לא גס דעתי ובמה תדע שלא יגוס דעתך כי אין עניו יותר מן הגאוה וכמו משל המלך שכל מה שהי' נוהג יותר בענוה נתגאה יותר וכו' לכך א' אני נותן לך כלל אם תחזיק לכל אדם יותר טוב ממך שהוא מדריגות משרים תשפטו בני אדם אז אין בך גסות רוח וזהו כוונת המשנה דאבות פ"ק עשה לך רב ר"ל שתחזיק לכל אדם שהוא רב לך וכמ"ש ספרי המוסר טעם לזה ואז תוכל להתחבר עם כל אדם וזהו וקנה לך חבר להתחבר ואז תוכל לדון כל אדם לכף זכות היפך הקנאה שהוא שנאה מחמת קנאה על חבירו עבור שהוא גדול ממנו שהוא אחד מג' דברים המוציאין את האדם מן העולם ר"ל שאין לו התחברות עם העולם ומוציא את עצמו מכללות העול' ועל זה התפלל דוד אם דרך עוצב בי נחני בדרך עולם וק"ל

וזהו כוונת הפייט הגאוה והגדול' לחי עולמי' א"כ אין להשתמש בשרביטו לכך הדיעה והדיבור לחי עולמים ר"ל מעתה אין הדעה בגלות ולא הדיבור רק לחי עולמי' ודבר גם בהכרזה וק"ל.

ובזה רימז הפסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ופי' רש"י ואלה מה ראשונים מסיני וכו' ולמה נסמכה למזבח וכו' והקו' מפורסמת בל"ז ה"ל להקשות זה ונ"ל דיש לומר לאחד משלשה דברים נתכוין ללמוד מסיני א' כנ"ל שהי' בהכרזה שנאמר וידבר אלדים וגומר. וכנזכר שהוא כלל גדול בתורה ובעבודת ה' לעורר הכוונה והשמחה ע"י הקול. או י"ל דשמעתי פי' הש"ס דמשנה דאבות פ"ק משה קבל תורה מסיני דהל"ל בסיני ובארתי לעיל דמלאו לבו לקבל התורה ולא גס דעתו כי למד מסיני על שהי' נמוך מכל הרים ניתן עליו התורה כך סבר שהוא נמוך מכל אדם וכו' ודפח"ח.

וא"כ נלמד מסיני שלא יגיס דעתו בתורה. או י"ל שניהם כאחד וזה נמשך מזה לפי שמצוה להרים קול כמו בסיני ואז יש לחוש שיגוס דעתו לכך נלמד מסיני ג"כ שלא יגוס דעתו רק שהי' שפל ברך כמו סיני ג"כ.

ובזה יובן ואלה המשפטים ופי' רש"י ואלה מוסיף על הראשונים מה ראשונים מסיני וכו' והנה יש לפרשו בג' פנים ללמוד מה ראשונים מסיני ר"ל נלמד מסיני א' לענין הכרזה והרמת קול ב' לענין שלא יגוס דעתו נלמד מסיני ג' שניהם כאחד מה ראשונים נלמדו מסיני כך אלו משפטים יש ללמוד לענין הנ"ל מסיני.

והמקשן לא נחית לזה וסבר שבא להקיש לסיני לענין שלא יגוס דעתו והקשה א"כ למה נסמכה לפ' מזבח דבל"ז ה"א לזה שלא יגוס דעתו נסמכה דכ' לא תעלה במעלו' על מזבחי ודרשו וכו' משא"כ השתא דנלמד זה מסיני וכו'. והשיב ללמוד שתשים סנהדרין אצל מזבח וק"ל. או י"ל דנחית המקשין לכוונה הנ"ל אלא שרצה לידע דעתו בזה וא"ש

עוד שמעתי עשה לך רב התחבר עם הרבה אנשים כמו עם רב וגו' ור"ל שאם מתפלל ביחיד מחמ' אנסו יתכוין כי יש הרבה עוברי דרכים שמתפללין ביחיד או מחזיקי כפרים ותתחבר עמהם וז"ש וקנה לך חבר ועי"ז הוי דן כל אדם לכף זכות שע"י החיבור נעשו היחידים רבים ותפלות רבים אל כביר לא ימאס ובזה ממש דן אותם לכף זכות וק"ל וה"ה בעושה תשובה יתחבר עם רבים באופן הנ"ל וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסף לקח.

מצוה אדם כי יהי' בעור בשרו וגו' טומאת נגעי אד' וכו'

מצוה ובא אשר לו הבית וגו' טומאת נגעי בתים טעם נגלה מבואר שאין בעל הרחמים פוגע בנפשו' תחלה ותחלה באין נגע בתים ובגדים ואח"כ על גופו וכו' ובעירוכין דף ח' ע"ב אר"פ צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם משפטיך תהום רבה אלו נגעי בתים פשטיה דקרא במה כתיב א"ר יהורא אלמלא צדקתך כההרי אל מי יוכל לעמוד לפני משפטיך תהום רבה רבה א' צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה במאי קמפליגי בדר"א וריב"ח דאתמר ר"א אמר כובש ריב"ח אמ' נושא וכו' רבה כר"א ור"י כריב"ח והספיקות רבו א' צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם ומשפטיך נגעי בתים וז"א דאדרבה זה נגעי בתים שחוץ לגופו הוא חסד ויסורי גופו הוא משפט תהום רבה וכדרשת רז"ל בזה ב' דמצינו צדק הוא דין ומשפט הוא רחמים וכמ"ש צדק צדק תרדוף בצדק תשפט עמיתך וכמ"ש בזוהר ושאר הספיקו' כי רבו כאן ויבוארו לבסוף דהקו' מפורסמת בפ"ק דר"ה ג' ספרים נפתחין וכו' בינונים וכו' זכו נכתבין לחיים לא זכו וכו' והקשו המפרשי' דאם לא זכה לעשות תשובה או מצוה יתירה אכתי בינוני הוא ולמה נכתב למיתה.

ורבו המתרצי' ולי נראה פשוט דכ' הרמב"ם בה' תענית על פסוק גם אני אלך עמהם בחמת קרי וז"ל כי עד כה יסרתי על עונותיכם אך עתה שהודיע להם סיבת חטאם ע"י איזה פורענו' שישובו והם לא נתנו לב לשוב באמרם מקרה הוא מעתה כל אשר אייסר אתכם יהי' בחמת מה שאמרתם קרי הוא והפצרו מלשוב ועיין משלי א' בפסוק ל"א ויאכלו מפרי דרכם יעו"ש.

ונ"ל דיובן בזה פי' הפסוק שבש"ס על ג' כתות הנ"ל שנא' ימחו מספר חיים וגו' וקודם לזה כי את אשר הכית רדפו וגו' תנה עון על עונם ימחו מספר חיים וכו' והוא תמוהו וכי דרכו של השי' להוסיף עון מה שלא עשו ולפי הנ"ל א"ש דודאי מצינו בפסוק נורא אלדי' ממקדשך כשהקב"ה עושה דין בצדיקים הוא מתעלה ורואין העולם אם לעושי רצונו כך לעוברי רצונו עאכ"ו ויקחו מוסר לשוב משא"כ באומרם מקרה הוא ואין נותנין לב לשוב כי אם אדרב' ודאי גדול עונם מנשוא וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל.

וז"ש דוד את אשר הכית לצדיק כדי שיקחו מוסר והם לא די שלא שבו אדרבה רדפו את הצדיק וע"כ סברו שהוא מקרה לכך תלה עון זה על עונם שאפילו הם מחצה עונות ומחצה זכיות ועי"ז יוכרעו לחוב וימחו מספר חיים.

וה"נ בענין יה"כ שהוא מיוחד לשנה לשוב בו בי' ימי תשובה ומי שהי' בינוני בר"ה ולא שב עד יה"כ הרי הוא דוחה התשובה מעליו ונחשב זה לעון כמו שאמר הרמב"ם הנ"ל ובזה מכריע לחוב ונכתב וכו'.

ובזה יובן דדברי ר"פ סובל ב' פירוש' די"ל כפשוטו דנגעי בני אדם הם בצדק וחסד רק בשבוע א' ונגעי בתים הוא דין בג' שבועות. אך דתיקשי על זה דאיפכא מצינו לרז"ל דנגעי בתים הוא מצד החסד והרחמים שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ובנגעי אדם שהוא בגופו הוא דין. גם צדק הוא דין ומשפט הוא רחמים וגם תחלה ה"ל משפטיך על נגעי בתים הבאין תחלה ואח"כ צדקתך על נגעי גופו לכך הי' אפשר לפרש איפכא צדקתך שהוא דין כהררי אל כמו אל זועם בכל יום והיינו נגעי אדם משפטיך שהוא חסד היינו נגעי בתים וקו' א' ב' חדא מתורץ באידך.

וכדי לברר כוונת ר"פ שאל הש"ס פשטי' דקרא במה כתיב ומפשוטי' נודע דרש הנ"ל. ור' יהודא הבין דנסתפק מכח הקו' הנ"ל לזה ביאר הקו' בצחו' לשונו אלמלא צדקתך ור"ל דלדברי הרמב"ם הנ"ל כשהקב"ה מייסר פורענו' קל תחלה כדי שיתנו הרשעים לב לשוב והם אינם שבים רק אומרים מקרה אז מוסיף הקב"ה לענשם בחמת קרי על שלא נתנו לבם לזה מלבד עונש עונותיהם א"כ זה נחשב לחסד כשמייסר הרשעים מיד על עונותיהם כשגלוי לפניו שלא ישובו דאם ישלח להם תחלה פורעניות קל כדי שישובו והם יאמרו מקרה ולא ישובו אז יוסף להם עונש על שאמרו מקרה לבד העונש המוכן על עונותיה' שהקרן קיימת אם כן דטבא להו עביד להם הקב"ה כשמייסרן מיד על רשעות עונותיהם.

וז"ש ר"פ צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם ר"ל הצדק שהוא דין מ"מ הוא נחשב חסד כשהעונש בא מיד נגעי אדם והטעם ביאר רב יהודא דאלמלא שנענשו מיד כי הצדק והדין נחשב לחסד כהררי אל דא"לכ מי יוכל לעמוד לפני משפטיך דייקא שהוא כשמודיע ע"י פורעניות קל לפני משפטיך ר"ל קודם משפטיך שהוא תהום רבה שאם אינו שב גדול עונו מנשוא בחמת קרי משא"כ כשבא הפורעניות מיד אינו מקבל רק נגד עונותיו ותו לא משא"כ שם יש תוספות עונש על שאמר מקרה וקרן עונותיו קיימין ועונש מיוחד בפני עצמו ורבה ס"ל כך צדקתך כהררי אל מפני וכו' משום דקשיא לי' דא"כ ל"ל כלל שוב נגעי בתי' אחר שכבר באו נגעי גופו.

ועוד דתיקש' קו' הרמב"ם בח' פרקים לאבו' דא"כ דגזרה ידיעתו ית' שלא ישוב א"כ הוא מוכרח שלא לשוב ואינו ראוי לשוב ואינו ראוי לעונש דא"כ בטלה הבחירה לכך פי' כפשוטו צדקתך כהררי אל אף שמייסר הרשעים בצדק בחמת קרי בנגעי אדם נחשב למדת החסד כהררי אל.

והטעם מפני ר"ל קודם כמו מפני שיבה תקום שדרשו קודם השיבה וכו' וה"נ מפני שמשפטיך שהוא משפט קל בחסד הנקרא משפט כבר קדמה שהוא נגעי בתים כדי שירגישו בעצמם וישובו שהי' כמו התראה ואח"כ צדקתך שבאו נגעי אדם אף שבעצם הם דין קשה מ"מ נחשב לחסד מאחר שהודיען תחלה וקאמר במה פליגי דמר ס"ל דנגעי אדם באין מיד וזה ס"ל דבאין נגעי בתים תחלה מ"ט מר לא ס"ל כמר ואין הפירוש כפשוטו דודאי טובא איכא בין מ"ד זה לזה אלא כנז'.

ומשני בדר"א וריב"ח קמפליגי דודאי י"ל דב"ה ס"ל בינוני דלעתיד ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד מ"ס כובש ומר ס"ל נושא.

והקושי' מפורסמת מ"ט לא ס"ל ב"ה בדין עה"ב דלבינוני מטה כלפי חסד ג"כ וצ"ל כהרמב"ם שמאחר שניתן לפניו דרך התשובה ביה"כ והוא דוחה מעליו באומרו מקרה הוא כל שנה עושין יה"כ ואינו מאמין בכפרתו דאל"כ מי פתי לא יסיר שישתדל להיות נקי מעונותיו ע"י תשובה ולפי שאינו מאמין בכפרתו אינו מכפר דכ"כ הרמב"ם מלבד עונש הנ"ל אשר בזה מכריע לחוב וכמ"ש תנה עון על עונם וכו' משא"כ לעתיד לבא תשובה צריך ורב חסד כב"ה וא"כ פשטי' דקרא ע"כ קאי בבינוני לעתיד ששייך בו מדה זו כובש או נושא והדרש בנגעי בתים ואדם הוא בבינוני דעה"ז.

וכ"ת מנ"ל בבינוני דלמא ברשע ז"א דקי"ל גדולים הרשעי' שמהפכין מדה"ר למדת הדין וא"כ אין שייך בזה אין בעל הרחמי' פוגע בנפשו' תחלה שיבא תחלה נגעי בתים דכבר היפך הוא מדה"ר לדין אלא ש"מ בבינוני איירי. ומנה דברשע באמת פוגע בנפשו תחלה ותחלה באין נגעי גופא ויוצא לו מ"מ תועלת מזה שאין לו עונש חמת קרי משא"כ הבינוני כשאינו שומע לשוב וז"ש צדקתך כהררי אל נגע אדם והיינו ברשע שמהפך מדת הרחמים מ"מ לצדקה יחשב לו שנענש מיד וכו' כי אלמלא וכו' ורבה דרש בבינוני שבעל הרחמים אינו פוגע תחלה בנגעי אדם אך אח"כ דינו יותר קשה מן הרשע הנ"ל דקרן עונותיו קיימין לבד העונש דחמת קרי שעי"ז נכרעו עונותיו ונעשה רשע ונענש בנגעי גופו והטעם דמר מפרש ברשע שהי' כבר רובו עונות ומר דרש דהשתא נעשה רשע ע"י שבאו עליו נגעי בתים ולא שב שאמר מקרה הוא וכהרמב"ם הנ"ל נ"ל דפליגי בדר"א וריב"ח ור"א וריב"ח במה פליגי דמר ס"ל כובש ומר ס"ל נושא ונ"ל דא' תנא דר"י מעביר ראשון דק' דהל"ל דבי ר"י תנא לשון פלוגתא דהוא דעה ג' אלא צ"ל דבא לפרש מ"ט ס"ל ב"ה ורב חסד לעתיד ולא בעה"ז לבינוני לכך פירש דהא ק' קו' הנ"ל ג' ספרים דנפתחין בכל ר"ה בדין עה"ז בינוני זכה נכתב לחיים לא זכה וכו' דאכתי נשאר בינוני ולמה נכתב למיתה לכך מפורש תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון ב' עונות ראשונות ואינו נכנס לחשבון וכך המדה והוא מדת נושא עון הנ"ל וא"כ כשהוא בינוני מחצה למחצה מצד החסד תולין לו' עד יה"כ ואם לאו שנא זכה שיעשה עו' מצות נשאר רובא עונות עם ב' ראשונות וזה בא רבא לתרץ ועון עצמו אינו נמחק ודו"ק.

ובזה מבואר עי' קו' להרמב"ם דכ' דוקא שעשה תשובה ולא כ' זכה כש"ס וכו' ועין בכתבי. ולפי הנ"ל א"ש דוקא תשובה שמזדון נעשה זכיו' ונמחק עון ונוסף מצוה א' והוא שקול ומטה כלפי חסד משא"כ כשעשה מצוה א' יתירה כשתשוב ב' ראשונו' אכתי הוי עונות רובא וק"ל. ובזה יבואר ענין הנ"ל דאם בא נגעי בתי' ושב מירא' עונש אכתי לא נעשה מזדון זכות רק מזדון שוגג כדמשני בש"ס בשב מאהבה הוא דנעשה מזדון זכות אבל מיראה נעשה שוגג ואכתי הוי רובא עונות עם ב' עונות ראשונות אך דכל זה לר' יוסי ב"ח דתנא דבי ר' ישמעאל מפרש אליבי' דכך הוא המדה היינו נושא עון משא"כ ר"א ס"ל כובש ואין מעביר ראשון ראשון א"כ בשב מיראת עונש נגעי בתים נמי מהני שיהי' רובא זכיות לכך רבה ס"ל כר"א כובש ויש בינוני ששב ע"י נגעי בתים לכך מפר' כפשוטו דאין בעל הרחמים פוגע בנפשו' תחלה ובאין נגעי בתים תחלה וז"ש צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה ואתי הדר' כמו הפשוטו ור' יהודא ס"ל כריב"ח נושא וכתנא דבי ר' ישמעאל דכך המדה מעביר וצריך תשובה מאהבה וע"י יראה לא מהני לכך באין תחלה נגעי אדם מיד ומ"מ החוט' נשכר שאינו נענש בחמת קרי וז"ש אלולי צדקתך כהררי אל וכו' ודו"ק כי קצרתי וסמכתי על המובן כי נכון למבין.

מצוה ובא אשר לו הבית והגיד לכהן כנגע נראה לי בבית והנה להבין כי המצו' הוא נצחי מעצמותו ית' הוא בכל זמן וכל אדם והוא נגד הסברא כי עינינו רואות שאינו נוהג בזמן הזה עו' קשה כנגע נראה לי הוא מיותר דהל"ל בקיצור כנגע נראה בבית.

ונראה לי דהאדם הוא עולם קטן ויש בו ד' יסודות כמו שיש בכללות העולם דומם צומח חי מדבר והאדם ע"י פגם עונותיו הן בעצמו או שורש נשמתו שהי' באדה"ר וברפ"ח נצוצין שירדו במאנין תבירין בד' עולמו' אבי"ע והאדם צריך להעלות נצוצי נשמתו הן ע"י אכילתו או תורתו ותפלתו עד שיברר כל נצוציו שלו אשר זה הוא תכלי' בריא' האדם וסוד מספר ימיו כמ"ש ומדת ימי מה היא כי כמו שצריך לתקן ולהעלות הנצוצין במספר הימים כך ניתן לו שני חייו עיין בכתבים מזה. ובעת אשר שליט האדם באדם לרע לו רצה לומר כי העונות של האדם הן המייסרים את האדם עצמו כמ"ש יתמוגננו ביד שע"י עונותיו נברא אדם להצר לו עד שנפרע על עונותיו ואז מוציא הנצוצין מאד המיצר לו ואז אין לו שום חיות לזה המיצר ומת ובטל מהעולם אחר שעשה שליחתו ופעמים שיורדין נצוצי נשמתו ע"י פגם עונותיו בדומם כמו בבית שאדם שפגם הוא הדר בבית זה להציר לו ע"י נצוצי נשמתו שיש בעצים ואבנים וחומר שטח הבית מנצוצי נשמתו שירדו שם עד שהאדם שם בבית שב בתשובה והחזיר והעלה נצוצי נשמתו אל שרשן מן הדומם אל בחי' האדם חי מדבר וזה נקרא תשובה ששב אל מקורו כי הכל הוא נצוצי השכינה בסוד מלכותו בכל משלה שקשרה ודבקה לשרשה אל חיי החיים וכמ"ש בכתבי הארי' בענף ע"ח פ' תזרע והובא אל הכהן כי האורות שיצאו לחוץ ונעשו נגעים שיחזרו למקומם וידבק במקורו ועי"כ אין כח בחיצונים לינק כשהוא דבוק בשרשו והוא חזרת האור אל הכהן למקומו בז"א וכו' יעו"ש. והיינו ממש כדברינו הנ"ל ואז נרפא בין בבית בין באדם.

ובזה יובן ובא אשר לו הבית כי בית זה הוא שייך לו דוקא שנצוצי נשמתו שמה אשר ע"י פגם עונותיו ירדו נצוצי השכינה מן מדריגת חי מדבר אל מדריגה דומם וע"י הצרות אשר עברו עליו בבית ליסרו ושב והגיד לכהן שהחזיר האור נצוצי השכינה שהיא חלק נשמתו אל שרשו וזה לשון והגיד כנודע וז"ש לכהן כנגע נראה ל"י ר"ל כמו הנגע שנראה לי בעצמי בפגם נשמתי הוא בבית שלי כנ"ל וע"י חזרת האור לשורשו שהוא הכהן נרפא הנגע והבן.

ובזה תבין זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן כי זכרנו לעיל כי ע"י פגם עונותיו נברא משחית או אדם רשע להצר לו בסור ואשר שליט אדם באדם לרע לו כמ"ש בכתבי האר"י דר"ל לרע לו של המיצר כי חיותו הוא מחמת עון החוטא ואחר שקיבל עונשו ושב בתשובה נברר הטוב מן הרע ונשאר רק רע בלי' חלק הטוב שהי' חיותו וז"ש לרע לו.

ובזה יובן וזאת תורת המצורע כי ע"י יסורי צרעת מברר ומוציא הטוב ונשאר רע וז"ש מוציא רע שע"י מוציאו הטוב נשאר הרע וזה ביום טהרתו והובא אל הכהן חזרת האור לשרשו שהוא הכהן והבן.