תולדות יעקב יוסף, פנחס

מצוה

ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' וגו' שעיר עזים א' לחטאת ומבואר ברעיא מהימנא דף רמ"ח ע"ב אשכחנא בספרא דחנוך כמה דבר"ח דאתדכיאת סיהרא לאתקרבא בבעלה איצטריך למיהב לס"א חולקא חדא וכו' לבאר זה נ"ל דשמעתי ממורי פי' הפסוק כי אשר הכית רדפו תנה עון על עונם ימחו מספר חיים והקשה הא לכאורה איפכא משמע שעשו שליחות הקב"ה ולמה יענשו וביאר ע"פ משל שהיה מלכות א' אדוק מאוד בע"ז הידוע באדום ופעם א' עשה משתה לכמה שרי מדינות ומלכים ובטוב לבו ביין שאל את פי כל שרי מדינה ומדינה על מהות ע"ז שלו והשיבו כל אחד את אשר עם לבבו אף שיש לכל אחד ע"ז מיוחדת מ"מ הודו קצת לע"ז שלו שהיה נביא וזה אמר בכה וזה בכה ובהגיע לשאול פי היהודים א' שהיה אותו האיש אדם רשע מישראל וחרפה היה לו מאוד למלך למיצר לו אמר לו נמשיל לך משל שהיה איש א' בקי באבנים טובות והיה לו אבן שהיה בו רימה באופן שלא יצליח לכל דבר ואינו שוה אף פרוטה א' מה עשה כסות ולשון שינה איך שהוא איש עובד אדמה ויש לו למכור אבן א' באין מבין מהות האבן ומכר לאיש א' בכמה זהובים וכן הוא מכר לחבירו וחבירו לחבירו עד שהגיע למלך ובהגיע לרשות המלך קרא לכל מביני האבנים טובים שיאמר ערך האבן ובא והפריז על ערך האבן להחניף למלך עד שהגיע לשאול פי אותו המבין שמכר האבן ואמר שאינו שוה כלום כי יש בו חסרון וחרה למלך עד מאוד והשיב זה האיש הלא אני הוא שהחלפתי שמלותי ומכרתי אבן זה וממני הוא כך הענין בע"ז שאותו האיש הוא מזרע ישראל ומי יודע מהותו יות' ממנו ובכך מובן מ"ש דוד אל הקב"ה כי נודע שאין הקב"ה מייסר את הצדיק כי אם ע"י אדם רשע ולא על ידי צדיק אחר וכמ"ש הקב"ה לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי דהל"ל ידון אנכי משא"כ דן משמע כבר דן אנכי וצ"ל דבאמ' כך הוא כי קודם שמייסר את הצדיק כבר נידון הרשע אשר ראוי להענש בלאו הכי מצד מעשיו הרעים נידון אשר על ידו יהיה יסורי הצדיק ואז עדי אובד הרשע וכמ"ש בכתבים בעת אשר שליט האדם באדם לרע לו של המיצר כי הצדיק מברר הניצוצין שהם מאנין תבירין ע"י יסורין שנתיסר על ידי הרשע והצדיק עולה ורשע יורד תחתיו שניה בסוד שעיר עזים לחטאת דר"ח יעו"ש.

וזה שאמר כי את אשר הכית רדפו כי אתה היודע האמת שע"י נתיסר הצדיק וע"כ רשע הוא והראי' כי אשר רצית להכות נעשה על ידם שהם רדפו אותו וא"כ נגזר דינו להענש לכך תנה עון זה ג"כ על עונם וימחו מספר חיים ודפח"ח.

ובזה יובן ובראשי חדשיכם וכו' כי ע"י העוונו הישראל בפשעינו שולחה אמנו וע"י תשובה תשוב ה' לעלות למקומ' הרמתה ובהתחד' כנשר נעורי' ע"י תשובתינו דאתדכיאת סיהרא לאתקרבא בבעלה וזהו בראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' וע"י יסורין שנתייסרו ישראל ע"י רשעים בימי הגלות בכלל אומה ישראל בין האומות או גלות איש פרטי הצדיק שנתייסר ע"י רשע ושב בתשובה וחדש ושפר מעשיו והשכינ' עולה לה' ע"י אז שעיר עזים א' לחטאת איצטריך למיהב לס"א חולקת בסוד שעיר המשתל' כך זה הצדיק עונה ורשע יורד תחתיו וכאשר יתמו חטאים אז ברכי נפשי את ה' שיתקדש ש"ש ויהי' זיווג ויחוד במדות עליונות א' ב"ב והבן.

מצוה תקיעת שופר

כתב הרמב"ם פ"א מהל' שופר וז"ל מצות עשה לשמוע תרועת שופר בר"ה שנק' יום תרועה יהי' לכם וכו' יעו"ש קודם שנבאר זה אצי' לפניך דברי הרמב"ם מ"ש בהלכות תשובה וז"ל כ"א מבני אדם יש לו זכיות ועוונות מי שזכיותיו יתירות על עוונותיו צדיק ומי שעונותיו יתירות רשע מחצה על מחצה בינוני וכן המדינ' אם היו זכיות כנ יושביה מרובים על עוונותיהן הרי זו צדקת ואם היו עוונותיהן מרובו' הרי זו רשעה וכן כל העולם כולו אדם שעוונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו וכן מדינה שעוונותי' מרובין מיד היא אובדת שנ' זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' וכן כל העולם כולו שנ' וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכו' ושיקול זה אינו לפי המנין של זכיות והעוונות אלא לפי גודלם יש זכות א' נגד כמה עוונות שנ' יען נמצא בו דבר טוב ויש עון א' נגד כמה זכיות שנא' וחוטא א' יאבד טובה הרבה ואל דעות ה' יודע ערכן וכשם ששוקלים עוונות אדם עם זכיותיו בשע' מיתתו כך בכל ר"ה מי שנמצא צדיק נחתם לחיים ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינונים תולין אותו עד יה"כ אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה אע"כ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים מתרדומתכ' וכו' ועפ"ז יבואר ירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי' וכו'.

והענין דאי' בש"ס דע"ז אשרי איש שהו' עושה תשוב' כשהוא איש וז"ש מאן דדמי' בתחלת שנותיו והוא בריש שתא כמו נפש אשר עשו בחרן דאמר לשון יחיד וק"ל.

והספיקות רבו בזה א' קושית הראב"ד ז"ל אדם שעוונותיו מרובין מיד מת ברשעו א"א לו' כמו שהוא סובר מה שאמרו בש"ס רשעים נחתמין לאלתר למיתה שמיד מתים ואינו כן כי יש רשעים חיים הרבה אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו כמ"ש ביבמות עכ"ל. והנה יש לחפש ולתרץ קו' כי איך יתכן שיטעה הרמב"ם בפי' הש"ס כמו שחשב הראב"ד ב' קשה מנ"ל להרמב' ששוקלין זכיות עם עוונות של אדם בשעת מיתה מה שלא נזכר רמז מזה בש"ס כ"א ג' ספרים נפתחין בר"ה וג' כיתות ליום הדין דהיינו ליום התחי' וכמ"ש רש"י ותו' אבל שיהי' שיקול בשעת מיתה לא נזכר מזה כלל וע"כ לומר דהרמב"ם מפרש ג' כיתות ליום הדין היינו ליום המיתה וכ"כ הרב לחם משנה ע"ש אך קשה ממ"נ או להרמב' או לרש"י ותו' ואם אפשר לפרש דמ"ש בש"ס ג' כיתות דקאי על הדין בעוה"ז כמ"ש הרמב"ם דהיינו בשעת מיתה א"כ מה ראו על ככה רש"י ותו' דמפרשי ליום התחי' והוא נגד ?א עוד. שי' הריף דהתוס' עצמן כתבו דנידן האדם לאחר מית' א"כ למה חזר לדונם ליום התחיה ע"ש.

והתוספת תרצו א"פ שכבר נידן לאחר מיתה לגהינם או לגן עדן עדין יהיה להם דין אחר אם יזכו לעוה"ב וכו' ועדין קשה לי למה בחד דינא אינם נידונין דין גיהנם ועדן ותחי' דאין שייך לו' שמא יזכה ביני לביני כמו בעוה"ז דאין מעשה וחשבון בשאול. ומלבד כ"ז יתפרש יותר בעז"ה מעין ג' ספרים הנ"ל דקאי בעוה"ז כמ"ש הרמב"ם ליום המיתה וצ"ל דאי אפשר לפרש כך דהא מ"ש בג' ספרים בר"ה רשעים נחתמין לאלתר למיתה היינו לשני דורות באיזה שנה ימות כמ"ש הראב"ד הנ"ל ואחר שכבר נידון מאז למיתה בעת ההיא ונחתם כך שוב אין צריך לחזור לדונו בשעת מיתה אם ימות אם לאן דכבר דינו פסוק ולכך הוצרכו לפרש דקאי ליום התחיה א"כ הדרא קושי' על הרמב"ם איך מפרש ג' כיתות ליום הדין דהיינו ליום המיתה וז"א כאמורי ג' קשה מנין להרמב"ם זה שכתב השיקול אינו לפי המנין זכיות ועוונו' רק לפי גודלם שהוא נגד הסברא ונגד כל מפרשי' דמשמע רוב זכיות הוא לפי המנין וכתב דנפק' לי' מדכתיב וחוטא א' יאבד טובות הרבה וכו' וקשה מידי חטא כתיב חוטא כתיב דמשמע דקאי על אדם חוט' שכמה עוונות וחטאי' יש לו עד שמכריע מנין עוונותיו את זכיותיו ומנלן דחטא אחד מכריע נגד כמה זכיות וכ"ת הא בש"ס דפ"ק דקדושין דריש ג"כ וחוט' א' בשביל חטא יחידי שחט' אבד ממנו טובות הרבה וכו' ז"א דשם אמרי' לעולם יראה אדם א"ע כאלו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה א' אשריו שהכריע עצמו לזכות עבר עבירה א' אוי לו שהכריע א"ע לחוב שנא' וחוטא א' יאבד טובה בשביל חטא יחידי וכו' הרי איירי שם במי שיש לו מחצה עוונות ובחטא זה מכריע לרוב עוונות וא"כ אדרבה מש"ס זה תקשי להרמב"ם שהוא נגד הש"ס איך מפרש דחטא א' שוקל יותר מהרבה זכיות ועו' דראב"ע שם א' לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד אחר רובו עשה מצוה א' הכריע את עצמו ואת כל העולם לזכות עבר עבירה א' אוי לו שהכריע א"ע ואת כל העולם לחוב שנאמר וחוטא א' וגו' וכתב מוהרש"א משום דלת"ק משמע חוטא א' מלשון חטא א' משא"כ לראב"ש חוטא ממש קאמר דיחיד מכריע לרבים וכו' הרי משמע שהעולם היו מחצה למחצ' וע"י חוטא זה שחטא חטא' יחידי זה יותר על מחצה עוונות שלו אז מכריע א"ע והעולם משא"כ בלא"ה וק' להרמב"ם ד' ק' מה שהקשה בלח"מ שכ' הרמב"ם מיד מת ברשעו וז"ל ק' לזה דהא ראינו כמה צדיקי' מתי' וכמה רשעי' חיים [הגם דבביאור קושי' הראב"ד יתורץ זה וק"ל]. ה' קשה בצחות לשון הרמב"ם שהוא על צד הדקדוק הגמור כנודע איך הטור והפוסקים ואינך מדקדקים בלשונו וא"כ מה זה שכ' ברישא בדין היחיד מי שזכיותיו יתירות על עוונותיו וכו' ואח"כ בדין כללות המדינה והעולם כ' לשון מרובים הלא דבר הוא. ו' קשה הלא עיקר הדברים לפי מה שסובר הרמב"ם שבתחלה נידונים היחידים שבכל עיר ועיר ואח"כ המדינה ואח"כ כל העולם וקשה למה לי דין היחידים תחלה אחר שנידונים בכללות ובתר רובא דעלמא אזיל וכי תימא כמו שכתוב בלחם משנה שאם תמצא המדינה והעולם רוב עוונות אז יצילו היחידים שנמצאו צדיקים כמו שמצינו בסדום שניצול לוט מתוך ההפכה וכו' אך דלפ"ז קשה לי בדברי הרמב"ם קיצר או סתירה והוא דק' קיצור הנ"ל ל"ל דין פרטי קודם דין כללי וצ"ל כנ"ל להציל יחידים שנמצאו צדיקים בדין הפרטי. א"כ מה זה שאמר אברהם להש"י אחר שא"ל זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' האף תספה צדיק עם רשע וכי לא ידע שזה עיקר טעמו ית' לדון קודם דין הכללי של המדינה דן תחילה דין פרטי להציל הצדיק מכללי המדינה שהם הרשעים ומה זה שהתרעם האף תספה צדיק עם רשע וכ"ת דמסדום הוא דנלמוד שיש דין פרטי קודם דין הכללי מטעם האמור והוא מדמצינו שניצול לוט וכמ"ש ל"מ הנ"ל א"כ מעתה יש סתירה להרמב"ם במ"ש בדין המדינה שאם רובה עוונות מיד אובדת ונלמוד מסדום כנ"ל וקשה הא מצינו בסדום אם הי' חמשים צדיקים או וכו' עד עשרה צדיקי' בכל המדינה ונשאתי לכל המקום בעבורם והוא נגד הדין שכ' הרמב"ם וכן הקשה בל"מ ותירץ וז"ל מפני תפלת אברהם הי' נמחל להם אע"פ שאין הדין כן ע"כ א"כ השת' י"ל מה שניצולו יחידים בסדו' הי' ג"כ בשביל תפלת אברה' ומנ"ל שאם הרוב חייב שהוא מציל יחידים שנמצאו צדיקים ואי מסדום משם אין ראי' די"ל שעשה הש"י לפנים משור' הדין עבור אברהם ול"ל דין יחידים באופן דק' ממ"נ או קיצור או סתירה כאמור הגם דלולי דברי הרב ל"מ הי' אפשר לפרש דברי הרמב' דלכך בעי תחלה דין פרטי קודם דין הכללי מטעם המבואר בש"ס דקדושין הנ"ל אר"א ב"ש לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד אחר רובו עשה מצוה אחת הכריע א"ע והעולם לכף זכות וכו' והקשה מוהרש"א מאחר דר"א בר"ש מפרש חוטא א' כמשמעו דאדם יחיד מכריע רבים לזכות או לחוב א"כ ל"ל והיחיד נידון אחר רובו לזכות וכו' דהא לא איירי בהכרעת היחיד רק בהכרעת העולם ותירץ וי"ל דאלו הי' אותו יחיד עצמו רוב עוונות גם אם הי' העולם מחצה על מחצה לא הי' יכול הוא להכריע ע"י מצוה אחת שעשה את כל העולם לזכות כיון דהוא גופו יש לו רוב עוונות והוא אינו זוכה במצוה זו איך יזכו רבים ע"י וע"ד קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים עכ"ל א"כ הרי מבואר מדברי התנא הנ"ל שא"א שיכריע הזכות של היחיד כללות המדינ' והעולם כ"א שהוא עצמו מוכרע לזכות ולכך שפיר כ' הרמב"ם דבעי דין היחיד תחלה ואח"כ דין הכללי אם יהי' כדאי זה היחיד להכריע את העולה לזכות וכו' וא"ש וא"צ אין טעם דין פרטי כמשמעות לחם משנה רק כאמור אפס שבצירוף קוש' אחרת שעל הרמב"ם יבואר קושיא זו גם כן באופן אחר. ז' קשה דהל"ל כסדר מאחר שלפי דבריו יש ב' מיני דין בעוה"ז א' תדיר בכל שנה בר"ה ואחד בשעת מיתה א"כ ה"ל להקדים דין ר"ה שבכל שנה קודם לדין שבשעת מיתה לסוף ימיו של אדם וכן הוא מסודר בש"ס תחלה ג' ספרים נפתחים בראש השנה ואחר כך ג' כיתות ליום הדין שלפי דברי הרמב"ם היינו דין שבשעת מיתה. ח' קשה דתלי תני' בדלא תניא דאמר כשם ששוקלין בשעת מיתה כך בכל שנה בר"ה וכו' ודין ר"ה מפורש בש"ס לכ"ע ומפו' בפסוקי' משא"כ דין דשע' מית' אינו מפור' בש"ס לרש"י ותוס' וגם משמעו' הפסוקי' דקאי ליום התחי' וכמ"ש הריף הגם דהרמב' מפרש סוגי' זו דג' כיתות ליו' הדין אדין דשעת מיתה מ"מ הל"ל כשם ששוקלין בר"ה דהוא לכ"ע כך ג' כיתות ליום הדין לשיטתו ט' קשה בינונים נקט בלשון עשה תשובה משמע דווקא עשה תשובה ולא זכו' אחר נוסף על מחצה זכיות שיש לו כבר והוא היפך הש"ס דנקטו זכו' וכו' דמשמע דגם תוספ' א' זכות שעש' מהני להכריע לזכו' מאחר דהוה רוב זכיות עם הזכות שעשה [הגם די"ל בצחות לשונו ביאר הקו' שעליו ובש"ס ג"כ הקשו המפרשים למה בלא זכו' בינוני' נכתבים למיתה דעדיין הוא שקול וכן הקשה בל"מ ותירץ דבאלו עי"ת חייב לעשות תשוב' ואם לא עשה הרי עון א' נוסף על עוונו' עכ"ל וז"ש הרמב"ם אם עשה תשוב' ואם לאו וכו'. י' קש' באיזה אופן יהי' כוונת התשובה אם על כל עוונותיו א"כ מאי אריא בינוני אפי' רשע גמור אין לך דבר שעומד בפני התשובה כמאמר ר' יצחק בש"ס דר"ה יפה צעקה לאדם בין קודם גז"ד בין לאחר גז"ד וע"כ בעושה תשובה על חטא א' נמי קאמר דמהני דנמחק עון א' ונשאר זכיות רוב א"כ ה"ל לפרש כמו בש"ס זכו וכו' דבעושה זכו' א' יותר ג"כ הוי רוב זכיות כמו בעושה תשובה על עון אחד שנמחק ונשאר זכיות רוב.

ועפ"י ביאר קושיא ט' יבואר זה ג"כ שאם לא עשה תשובה ונוסף עון א' גם שעשה זכות א' נשאר שקול וכתיבה וחתימה אינו כ"א ברוב ודוק.

וכדי לבאר אלו הספיקו' הנ"ל נבאר ש"ס בר"ה וכאשר א' באחד יגשו יבוארו אלו באלו דאי' בדף י"ו מתני' בד' פרקים העולם נידון כו' בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנ' היוצר יחד לבם כו' א"ר כרוספדאי אמר ר"י ג' ספרים נפתחי' בר"ה א' של רשעים גמורים וא' של צ"ג וא' של בינוני' צ"ג נכתבי' ונחתמי' לאלתר לחיים רש"ג נכתבי' למיתה בינוני' עד יוה"כ זכו וכו' תניא ב"ש אומ' ג' כיתות ליום הדין וכו' ובה"א ורב חשד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א כובש שנ' יכבוש עוונותינו ר' יוסי ב"ח או' נושא שנ' נושא עון תנא דר"י מעביר ראשון וכך הוא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עוונו' מיחשב בהדי' וכתבו התו' בד"ה ונחתמין לאלתר לחיים מדקחשיב בינוני' משמע דצדיקים גמורים קרי לי' שזכיותיו מרובים ורשעים גמורים למי שעוונותיו מרובים ולפעמים הצדיקים נחתמי' למיתה ורשעים לחיים דכתיב ומשלם לשונאיו וגו' וכ"ז דקרי הכי גבי רש"ג מיתה ולצ"ג חיים היינו חיי עוה"ב עכ"ל.

וכדי לעורר על הספיקות שבסוגי' זו עם שיטת התוספות הוא א' יש לדקדק בלשון המשנה כל באי עולם עוברין וכו' דהל"ל כל בני עולם וכו' ב' קשה קו' מוהרש"א מ"ט באינך ד' פרקים א' נידון משמע דין גמור ובר"ה נקט עוברין וכו' ג' קש' דלשון עוברין משמע העברה ומחילה כמה שכתוב גם ה' העביר חטאתך לא תמות והוא נגד והיפך משמעות הדין דפתח בי' בד' פרקים העולם נידן ד' ק' דר"י א' ג' ספרים נפתחי' בר"ה ובש"ס אמ' אח"כ ספרי חיים וספרי מתי' פתוחי' לפניו בר"ה משמע שיש יותר מג' ספרים ה' קש' הא ע"כ בכל כללות העולם אי אפש' למצו' יותר מג' כיתות צדיק ורשע ובינוני בוודאי סגי בג' ספרי' וק' לההיא דאי' ספרי חיים כו' וכי לא סגי בספר א' לחיים וכן וכו' ו' קשה דא' ג' ספרים א' של רשעים וכו' דפתח ברשעים ומפרש צדיקים תחילה דא' צ"ג נחתמין לאלתר לחיים ז' קשה מאי לאלתר דהל"ל בקיצור צ"ג נחתמין לחיי' וממילא נדע דהוא לאלתר בר"ה דהי' בינונים עד יוה"כ ח' קשה קו' המפורסמ' דהא מצינו צדיקים מתים ורשעים חיים ובזה יש ג' תירוצים הרמב"ן פי' צדיק בדינו קאמר והרמב"ם א' דעוני ויסורין למיתה יחשוב וההצלחה נק' חיים והתו' כ' דהיינו דחיים ומות האמור כאן היינו לחיי עוה"ב ועיין במקום אחר מה שכתבתי ביאור דברי תו' הנ"ל יעו"ש ט' קשה קושי' המפ' בינונ' אם לא זכו עדיין הם שקולים ולמה נכתבין למיתה י' קשה ענין כובש ונושא במאי פליגי ר"א וריב"ח דגם פי' כובש ונוש' דאי בפ' רש"י הוא סותר למ"ש בעירובין וגם תנא דר"י אי קאי אדסמוך מאי תנא וכו' כאלו הוא ענין בכ"ע וגם במ"ש וכן המדה דפי' רש"י כך המנהג וקשה דהא הוא רק בעת התחי' שהוא פעם א' בעולם ואין שייך בזה מנהג ושאר הספיקות נזכר בפנים עיין עליהם

ונ"ל לבאר עשר ספיקות שעל הרמב"ם בעשר שעל הש"ס דיבוארו אלו באלו וסגנון ביאור קושי' שעל הרמב"ם הוא כך דאם הי' קושיא א' לבד בלא קושיא ב' הי' אפשר לבאר דלק"מ רק דאז תקשי קושי' ב' ויבואר עוד קושיא ג' וקוש' ד"ה היה אפשר לבאר זה בזה אפס דאז וכו'.

והוא דקושיא א' שהקשה הראב"ד על הרמב"ם נרא' דאין מקום לקושיא זו כלל כי הרמב"ם איירי כאן דין דשעת מיתה ואח"כ אמר כשם ששוקלין בשעת מיתה כך שוקלין בכל שנה בר"ה וכו' וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' הש"ס במ"ש ונחתמין הרשעי' גמורי' לאלתר למיתה בר"ה כמו שס"ל להראבד דרק החתימה הוא לאלתר בר"ה אבל המיתה הוא לאחר כמה שנים דשני דורות מיהו באותו דין דזמן מיתה דנידון כסברת הרמב"ם אם נמצא רשע מיד מת ברשעו ודין זה חוץ מר"ה הנזכר בש"ס ג' ספרים נפתחי' כו' וא"כ אין מקום לקו' הראבד על הרמב"ם כלל.

אך לפי זה קשי' קושי' ב' מאחר דמסכים הרמב"ם לסבר' הראב"ד דבר"ה נידון שני דורות באיזה שנה וזמן ימות ונכתב ונחתם ל"ל שוב דין שני בשעת המיתה אם ימות או לאו דכבר דינו חתום דמשום זה לא רצו התו' ורש"י לפרש כך דג' כיתות ליום הדין רק לעה"ב והדרא קו' מנלן זה דיש דין שני בשעת המות ונ"ל דיבוא' קושי' ב' ע"י קו' ג' ואלו ב' קו' יבוארו ע"י ב' קושי' אחרות שהם קו' ד"ה הסמוכין והוא דקשה קו' ג' מנ"ל דהשיקול לפי גודלם וכו' והי' אפשר לתרץ ע"י קושי' ד' קו' ל"מ דהרי מצינו דצדיקי' מתים רשעים חיים וכו' ונראה דמכח קושי' זו פי' הרמב"ם דהשיקול אינו לפי מנין הזכיות אלא לפי דעתו יתברך היודע ערכן ואז אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצוה א' שבעבורה יזכה כמ"ש יען כי נמצא בו דבר טוב וההיפך בצדיק כו' וכ"כ בכסף משנה לתרץ קוש' הראבד ע"ש אפס דהוי תדע מהקוש' דלעיל מנ"ל דבתר גודלם אזלי' ולא לפי מנין ואי מכח ק' הלא שערי התירוצי' לא ננעלו הרמבן לשיטתו בק' זו והתו' לשיטתן לכך נ"ל דיבואר ע"י קוש' ה' כנ"ל למה נקט בדין פרטי יתירות ובדין הכללי מרובין ונ"ל דבא בצחות לשונו להשמיענו חלוקי דיני המשקל שבזכיות ועונו' היחיד לבין דין זכיות ועונו' כללי המדינה או העולם להקל בדיני הציבור כמו שמצינו אל כביר לא ימאס וכן בדין זו מעביר ראשון ראשון שכת' הרמב"ם להקל בדין העבירה בציבור יותר מביחיד ע"ש וה"נ כך והוא דמצינו בש"ס דחולין ובטור י"ד סימ' נ"ו א"ר זבדי ג' חוטי הוו א' אלימי וב' קטיני נפסק אלימי אזדא רוב בנין אפסיק קטיני אזדא רוב מנין מר בר ר' אשי מתני לקולא באפסק אלימי כשר דנשאר רוב מנין ובאיפסק קטיני כשר שנשאר רוב בנין וכך הלכה יעו"ש בדברי הרא"ש דמקיל שנפסק האילמי לגמרי וגם מיעוט קטיני אחר שנשאר רוב מני' וה"ה בנספר קטיני לגמרי ומהאלימי ג"כ נפסק כו' ע"ש העולה משם דהלכה פסוקה דיש לילך אחר רוב בנין או רוב מנין כדי להקל וה"נ בשיקול הזכיות והעונו' יש לפנינו ב' דרכים או לפי רוב מנין או לפי רוב בנין שהוא גודלם וכבדן ואזיל הקב"ה בכל א' לקולא שאם בגודלן לא יהי' רוב בזכיות להכריע רוב העוונו' שהן כבדי' וגדולים ובמנין יהי' רוב זכיות אזיל השי' בתר מנין וכשלא יהי' רוב זכיות במנין רק בגדלם אזיל בתר גודלם וזה יהי' מרומז בפסוק זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה דלכאור' ל"ל כפל ולפי הנ"ל א"ש דבא להודיע ולאברהם שהם רוב עוונו' בתרתי כנ"ל שהם במנין וז"ש כי רבה גם בגדלן וכבדן וז"ש כי כבדה באופן שאין מקום התנצלות עבורם להקל בדינם כי רב"ה וגם כבד"ה וק"ל.

ומעתה מבואר קו' ב"ג ע"י קושיא ד"ה דלזה כתב הרמב"ם בדין פרטי של היחיד שיה' הזכיו' יתירות על עוונותם דהיינו בגודל האיכו' וכבדות כמו יתר שאת ויתר עז וכמ"ש אח"כ ושיקול זה אינו לפי מנין רק בגדלם וחשיבות והיינו בדין פרטי של היחיד אבל בדין כללי המדינה והעולם אם יהי' זכיותן מרובין מעוונותיהן ג"כ סגי להכריע לזכו' כי משמעו' מרובי' יש לו ב' פירושין א' כפשוטו מרובין במנין ועוד יש לפרש לפי גודל וחשיבות כמ"ש רש"י בואתחנן לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ומ"א שאין אתם מגדילים עצמכם וכו' א"כ לזה נתכוון הרמב' להקל במשק' הציבור בין שיהיה רוב במנין ולא בגודלן בין שיהי' רוב בגודלן ולא במנין נקראו צדיקים מדמצינו שאמר הקב"ה בסדום כי היו רוב עונות במנין גם כבדה ש"מ שאם היה רוב זכיות בין בגדלם בין כמנין היו זכאין בדין ומעתה מבואר קו' ב' דיש דין בשעת מיתה בין באדם יחיד בין במדינה כשהיא אובדת מלבד דין כ"ה דהא קי"ל דהפיכת סדום היה בפסח וכמ"ש במס' ר"ה כי לכ"ע ביאת המלאכים הי' בפסח א' לבשר לאברה' וא' להפך סדום כו' ואז אמר הקב"ה לאברהם זעקת סדום ועמורה וגו' ארדה נא ואראה וגו' דהיינו לדונם בשעת מיתתן ואבידתן מלבד דין ר"ה שבכל שנה ושנה וא"ש וגם מבואר קו' ג' דמוכח שיש שיקול לפי גדלם וכבדם שנ' וחטאתם כי כבדה וגו' וע"כ בציבור להקל וביחיד להחמיר כנ"ל. ואחר ביאור קו' אלו ממילא אין מקום לקושי' ד' שהיא קו' ל"מ דהא מצינו צדיקים מתים והרשעים חיים דז"א דאח' דהשיקול הוא לפי אל דעות א"כ לא נודע מי צדיק ומי רשע ולק"מ וכנ"ל בכ"מ הנ"ל.

ומעתה מבואר גם קושיא ז' ח' דלכך תני כשם ששוקלין בשעת מיתה כו' ללמדינו כמו בסדום שמצינו מפורש שהי' השיקול לפי גודלם שנ' וחטאת' כי כבדה ואם יש בציבור רוב במנין ולא בגודלם אזלינן לקולא כך בר"ה ג"כ יש הפרש בין יחיד לציבור וא"ש ונשאר לבאר קושי' ו' הנ"ל קיצור או סתירה א' ל"ל דין יחידים וכ"ת להציל דנלמד מסדום ק' דילמא הי' עבור אברהם דלא מצד הדין דאל"כ איך אמר ונשאתי לכל המקום עבור חמשים וגו' ונ"ל כי הוצרך לדין פרטי קודם דין כללי מטעם זה דמצינו דאמרה שונמית לאליש' באת אלי להזכיר את עוני כי עד עכשיו היו ה' מעריך מעשי נגד בני עירי והייתי צדקת עכשיו שבאת איני כולם נגד מעשיך.

ועפ"ז מצאתי בספר א' הנק' עין יהושע פי' הפסוק וישאר אך נח וחז"ל דרשו כו' ופי' כי מה שהי' תחילה נקר' צדיק תמים היינו בדורותיו ר"ל נגד דורו שהי' רשעים נחשב הוא לצדיק תמים משא"כ אחר שדורו לאבדו כמ"ש וימח את כל היקום וגו' אז וישאר אך נח ר"ל אך תואר נח בלי שום כינוי צדיק או תמים רק שם נח לבד ודפ"חח.

ועפ"ז נ"ל לתרץ פסוק הלא מצער היא ותחי נפשי כי בעיר מצער שאין שם צדיקי' גדולים נחשב הוא לצדיק משא"כ בעיר גדולה של חכמים וק"ל.

ומעתה מבואר שמצד מידתו ורב חסד הוצרך לדין פרטי קודם דין הכללי כי יש עיר מצע' ונגד בני עירו אז אפשר למצוא איש אחד שיהי' נקרא צדיק נגדם משא"כ אלו הי' נידון מיד בכללי המדינה או העולם שיש עיר גדולה של חכמים ושל סופרים ונגדם לא יחשב זה לצדי' לכך דן תחילה בדין פרטי וכשנמצא צדיק נגד בני עירו נכת' ונחתם לאלתר לחיים שגם שיהי' מיד אח"כ דין הכללי ולא יהיה נחשב נגדם לצדיק כבר נחתם לחיים ואין חוזר א"כ יש זכות לצדיק בדין פרטי משא"כ ברשעים הוי אפכא כי בדין הפרטי הי' נחשב לרשע נגד הצדיק שבעיר מצער משא"כ בדין כללי שיש רשעים גדולים וגמורי' בכללות מדינה והעו' בעלי גחון אשר זה הרשע לצדיק יחשב נגדם ועכ"פ לבינוני יחשב בכללי' הדין לכך דן בכללי' שיהי' בזה טובה לרשעים.

ועפ"ז נ"ל לפרש ש"ס דפ"ג דיומא אר"א צדיק מעצמו ורשע מחבירו וכו' ואר"א מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים מקללתן של רשעים אתה למד ברכ' לצדיקים מברכתן של צדיקים שנ' כי ידעתיו אשר יצוה וגו' וכתיב בתרי' ויאמר ה' זעקת סדום וגו' ומקללתן של רשעים דכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים וגו' וה' א' אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו ואין לו שחר ע"ש בפיר"שי ולדברינו א"ש מ"ש צדיק מעצמו ר"ל שיהי' נק' בתואר צדיק היינו מעצמו שאינו בכללות הצדיקים שבעיר גדולה של חכמים וסופרים כ"א בדין פרטי וז"ש זכר צדיק ר"ל כשנזכר בספר זכרונו' עם בני עירו ואז הוא תואר צדיק ונחתם לברכה כמ"ש ברמב"ם דברכה בשם חיים יכונה ושם רשעים ירקב ור"ל שיהי' נעקר שם רשעים ע"ד יתמו חוטאים לא כתיב כו' וה"נ כשנידן בכללות כל רשעים וז"ש לשון רבים אז זה שבעיר מצער לצדיק יחשב נגדם ושם רשעים ירקב ממנו וכ"כ מוהרש"א בפי' ירקב ע"ש. ומה שאמר בלשון סתום ביאר אח"כ מפורש יותר ואר"א מברכתן של צדיקים ר"ל נגד מה שזה נקרא צדיק ונחתם לברכה וחיים ממנו נמשך קללה לרשעים שנגדו נקרא רשע כמו שמצינו בסדום נגד אברהם שהי' צדיק נק' סדום רשעים ונגמר דינם לקללה וה"ה בהיפך נגד רשעים נק' זה צדיק וק"ל.

ובזה נ"ל לבאר הש"ס שזכרנו בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו וכו' כי הצדיק בבואו לעולם העליון לביאה יחשב לו אל העולמות שלו שברא ויצר ועשה בהבל תורתו ומעשים טובים משא"כ הרשע נקרא הולך כמ"ש עשו הנה אנכי הולך למות וכמו שמובא משל באגד' שמואל בפ' היינו כחולמים למדינה שלא היו להם מלך וכו' ע"ש וז"ש כל באי עולם היינו תואר צדיק עוברין לפניו ואכתי לא נודע פירושו עד בתר דמפרש בש"ס משמעות לשון עוברין כאשר יבואר וא"ר ג' ספרים נפתחים בר"ה ופתח ברשעים כי נגד רשעים שבעירו שנידוני' תחלה זה נחשב לצדיקי משא"כ בדין כללות העולם לכך לאלתר נחתמין לחיי' ר"ל תיכף בדין פרטי קודם שיהי' דין הכללי מיד נחתם לחיים ולטובה ורשעים גם שנחתמים לאלתר למיתה שלא יהיה משא פנים בדבר מ"מ אם יהיה בדין הכללי יותר רשעים אפשר שיחשבו אלו לבינונים או לצדיקים נגד שאר רשעים.

וזה שאמר בש"ס בינונים תלוין ועומדין עד יוה"כ אם זכו ר"ל שלזכות יחשב להם אם נמצאו רשעים גמורים אז הבינונים לצדיקים יחשבו וכנ"ל מקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים וכנ"ל שאלו בינונים יחשבו לצדיקים ויכריע את עצמן וכל העולם לזכות כמ"ש ורב חסד מטה כלפי חסד ומפרש היכי עביד ר"ל כי כל האומר הקב"ה וותרן וכו' ובוודאי שזה ורב חסד הוא על צד האמת וישר דלא כפי' רש"י ומדרשים לזה בא לפ' ר"א כובש וריב"ח או' נושא ומא"ח ומא"ח ול"פ כי יש ב' מיני משקל א' לפי גודלם וכבדן של הזכיות ועוונו' שהוא ע"ד יכבשו רחמיך את כעסך כי ע"י כובד וגודל הזכיות שהם רחמים יכבשו את כעסך שהם העוונות שאם רוא' הש"ית ברחמיו ורוב חסדיו שיהיה רוב זכיות בגודל הזכיות ולא במספר אזי כובש כנ"ל ואם רואה שיהא רוב זכיות במנין אזי נשא במשמ' לשון נשא את ראש בני גרשון שהו' לשון מנין וה"נ אזיל לקולא וכמ"ש הרמב"ם תנא דר"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה ר"ל הא דתני במתני' כל באי עולם עוברין דלא תני נידון כי הוא מעביר ראשון ראשון אחר שנמצא צדיק בדין הפרטי נגד בני עירו שנקרא באי עולם שוב אינו נותנו בדין הכללי שמא לא ימצא צדיק נגד עיר גדולה של חכמים וסופרין לכך מעבירו מלתתו בכף מאזנים של דין הכללי ונשאר צדיק כפי שנחתם בדין הפרטי משא"כ הרש' גם שנחת' למיתה חוזר ונידן בדין הכללי שמא ברוב יצא זכאי וגם שמא ימצאו יותר רשעים מהם אשר לנגדם לבינונים יחשבו או אפשר אפילו לצדיקים וזה שאמר כך הוא המדה של רב חסד לא לבד בבינונים כ"א גם לצדיקים ולרשעים מטה כלפי חסד וזה שאמר כך המדה שהוא תמיד בכל ג' כיתות רק לבינונים הוא ענין ורב חסד כובש או נושא כנ"ל ובצדיקים ורשעים הוא רב חסד שזה הצדיק נידון רק בדין פרטי ולרשעי' הוא רב חסד שנידון בדין הכללי גם שכבר נחתם למיתה אולי ישונה דינו לזכות כי חפץ חסד הוא. ובא רבא ואמר וכן עצמו וכו' ר"ל דעדיין נשאר קושיות תינח דין פרטי של עיר ומדינה כנ"ל אבל אכתי למה לי דין פרטי של כל יחיד ויחיד לזה בא רבא לתרץ דצריך דין פרטי לידע כל א' מעשהו בפרטות שאם איכא רוב עוונו' מיחשב בהדי' ר"ל אע"ג דאמרנו דזה הרשע שנחתם למיתה בדין פרטי של עיר מצער חוזר ונידון בדין כללות שמא לצדיק יחשב נגדם וכו' אבל אם הוו רוב עונות בכללות העול' ג"כ אזי הוא נחשב בהדי' כיון דעון עצמו אינו נמחק שהוא עצמו כבר נכתב ונחתם לרשע בדין פרטי גם שיש רשעים גרועים וגדולים ממנו מ"מ רב העולם ג"כ חוב ונידן זה עמהן מאחר שבדין פרטי ג"כ הי' רשע משא"כ זה הצדיק נשאר לחיים ולדברי מוהרש"א הנ"ל א"ש הא דרבא ג"כ ודוק

ומעתה מבואר דברי הרמב"ם בכל ספיקות הנ"ל כי גם ב' קושי' אחרונות קו' ט"י מבוארין ג"כ דלכך כ' הרמב"ם אם עשה תשובה להורות זה דאם לא עשה בעי"ת המיוחד לתשובה והוא פנה עורף ולא עשה תשובה ועי"ז ניתוסף לו עון א' א"כ גם שיעשה זכות א' דהיינו מצוה א' עדיין הוא שקול ואין לכתוב ולחתו' לחיים בשקול כ"א ברוב זכיות וכ"ת הא בש"ס אמרו בינוני זכו וכו' הרי משמע דמהני זכות א' נוסף ז"א דכבר בארנו כוונת הש"ס מה שאמרו זכו דהיינו נגד היותר גרועים וכמו שאמר' האשה שונמית וכנ"ל ובזה מבואר קושי' י' להרמב"ם דמהני תשובה גם על עון א' משא"כ בלא תשובה גם שעשה מצוה א' לא מוכרע לזכות כי עדין שקול הוי משא"כ כשעוש' תשובה ונמחק עון א' נשאר זכיות רוב וק"ל. אפס דלפ"ז נשאר קו' תמוה על התו' הנ"ל דכתבו וכל זה דקרי הכא מיתה וחיים ברשעים וצדיקים היינו לחיי עוה"ב עכ"ל והיינו מכח קושי' דמצינו רשעי' חיים וצדיקי' מתים כמו שביארתי במ"א כוונת התו' לסתור ג' תירוצים שעל קו' זו תירץ הרמב"ם א' וב' תירץ הרמבן ג' תירץ הראב"ד וכו' יעו"ש. לכך הוצרכו לתרץ דקאי לחיי עוה"ב ולפי הוצעה הנ"ל הדרא קושיא לתו' מנלן דקאי לחיי עוה"ב שהוא נגד הסברא וכנ"ל וכ"ת מכח קו' הנ"ל דמצינו רשעים חיים וכו' דז"א קושי' כלל מאחר שיש להרמב"ם הוכחה גמורה שהשיקול אינו לפי המנין רק לפי גודלם וזכו' א' מכריע כמה עונו' וא"כ איך ידוע לנו שזה צדיק וזה רשע כמ"ש הכ"מ בתירוץ קו' הראב"ד ממש ע"ש ונ"ל דתוס' יהיו מחולקי' בזה עם הרמב"ם דס"ל דהשיקול הוא לפי ערכן וגודלן משא"כ התו' ס"ל דהוא לפי הריבוי והמנין ומרומז בצחות לשון התו' דכתבו מדחשיב בינונים ש"מ דצדיקים קרי למי שזכיותיו מרובין וכו' דהוא תמו' ונ"ל דבאו תו' בעצמן לתרץ קו' הנ"ל והוא דאמרי' ג' ספרים נפתחי' בר"ה וענין הספרי' כפי' רש"י ספרי זכרון של מעשה הבריות וכו' והנה לפ"ז אי אמרת בשלמא שהזכות והחוב לפי מספר א"ש שנק' ספר צדיקי' מיד שנפתחין גם קודם השיקול לפי שיש בו רוב זכיו' וה"ה ספר שיש בו רוב עונות נק' תמיד ספר של רשעים ומחצה על מחצה נק' ספר בינוני' משא"כ אי אמר' לפי ערכן אין ענינו מוכרע מתוך הספר כ"א בגדלן וערכן וא"כ השם יודע ערכן שיש זכות נגד קמה עונו' והוא נגד המספר ומנין וא"כ קודם השיקול איך נק' ספר בינוני' דאכתי לא נודע ערכו כ"א בשעת השיקול לפי אל דעות ה' הגם כי בספר צדיקים ורשעי' ג"כ הקו' מ"מ י"ל דמסתמא כיון שיש רוב במנין יהי' רוב בשיקול עד שיוכרע לפי אל דעות ה' וכן להיפך משא"כ בינונים אכתי לא נודע עד השיקול ואיך חשיב בינוני' מיד מה שלא נודע כ"א אחר השיקול וז"ש תו' מדקחשיב דייקא בינוני' ש"מ דצדיקי' גמורי' שזכיותיו מרובי' ר"ל במנין ושפיר נודע בינוני' מיד ודלא כדברי הרמב"ם וא"כ צ"ל לחיי עוה"ב קאמר ודוק.

איברא דיש מקו' לתרץ קו' זו עוד בד"א דרשעים חיים כו' ואינו צריך כתירוץ תו' דלחיי עוה"ב קאמר הגם די"ל כוונת תו' בדרך זה דהא בלא"ה יש מקום עיון בפ' הש"ס ג' ספרים נפתחי' בר"ה כו' דמשמע דמיד שנפתחין נק' ספר צדיקים וספר רשעים וספר בינונים והוא תמוה דבשלמא אם אמרינן דבר"ה עושין ג' ספרים מי שזכיותיו שעשה כל השנה מרובין נכתב לצדיק בספר צדיקים וה"ה לרשעים ובינונים א"ש משא"כ השתא דקא' ג' ספרים נפתחין בר"ה משמע מיד נפתחין כל מעשה ב"א נמצאו ג' ספרים צ"ג ור"ג ובינוני' וזה ק' להולמו כי בתחלת השנה כשנרשמין כל מעשה ב"א בלילה מה שעשה ביום באיזה ספר נכתב אי בספר צדיקים שמא יהי' עוונות מרובה וכן ק' איך נרשם זה שעשה עון בספר רשעים שמא יהי' זכיותיו מרובין וכן קשה בבינונים כ"א לו' מי שעשה בכל השנה מצוה נרשם בס' צדיקים ומי שעושה עון נרשם בספר רשעים ובר"ה נשקלין אם רוב זכיו' או עונו' אפס דלפ"ז ק' איך נק' ספר בינונים דאין לחשוב רק זכות וחוב בבוא לדין בר"ה הגם דהי' מקו' לו' דזה מבואר ע"פ קו' מפרשי' למה בצ"ג ובר"ג נזכר בש"ס כתיבה וחתימה ובבינונים רק כתיבה זכו נכתבים לחיים כו' ועוד ק' קו' מפרשים אם לא זכו למה נכתב למית' דעדיין שקול הוא ונ"ל דקו' חדא מתורצת באידך דבאמת זכו היינו שעשה תו' זכות ונעשה רוב זכיות ונכתב לחיים ר"ל בספ' צדיקים לא זכו שעש' תו' עון נכתב למיתה ור"ל בס' רשעי' שיש בו חתימ' ג"כ למית' ובנשאר בינוני גם אחר יוה"כ אז באמת זה נידון בכל יום ורגע אם עשה עון מוכרע לחוב ואם זכו' מוכרע לזכו' וז"ש בש"ס לעולם יראה אדם עצמו בינוני כו' דלכאורה קשה הא כבר נגמר דין ג' כיתות בר"ה ואיך יכריע א"ע או העולם בזכות אחד ולפי הנ"ל א"ש ומבואר גם כן קושית מפרשים ל"ל ספר בינונים אם זכו יכתבו בספר צדיקים כו' ולדברינו א"ש כי יש ספר בינוני כל השנה שלא הי' מוכרע בר"ה וי"כ וגם להבא בר"ה נפתח זה ספר בינוני העבר עם ב' ספרים חדשים שנתחדשו בשנה זו והג' ספרים כא' נפתחים בר"ה ולק"מ קו' הנ"ל.

אך דקשה לפי מסקנת הש"ס לב"ה ורב חסד מטה כלפי חסד לבינונים ומפורש במוהרש"א דגם דתנא בג' כיתות לעתיד מ"מ דין זה נוהג גם בר"ה יעו"ש. ומפרש רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רוב עוונות נחשב בהדי' ופי' רש"י בד"ה מעביר ראשון וכו' כי עון ראשון שומטו מלתת בכף ואם הי' מחצה על מחצה כיון שעתה חסר א' מהעונות יכריע הזכיו'. ועון עצמו אינו נמחק אלא מונח לצד א' דאי איכא רובא עונות בהדי ההוא עון מתחשב בהדי' למנות עם ר"ג וכו' ומעתה לפ"ז ק' ממ"נ איך נמצא ספר בינונים אי קודם השיקול פשיטא אינו אלא או ספר הזכיות שנקרא ספר הצדיקים לפי הצעתינו הנ"ל או ספ' עונות הנקרא ספר ר"ג ואיך יתואר ספר בינוני כלל מאי אמרת אחר השיקול מי שנשאר שקול מחצה על מחצה כל השנה או לשנה הבאה יצטרך ספר בינוני זה עם ב' ספרים צ"ג ור"ג גם ז"א דאחר שיקול לא נמצא בינוני דקודם השיקול העביר ראשון ועי"ז בשעת השיקול אם הי' מע"מ הזכיות הכריעו ונכתב בין צ"ג ואם לא הכריעו רק נשאר שקול א"כ נעשה רוב בהדי ההוא עון שהעבירו ראשון ומונח לצד א' ועכשיו מצטרף ונעשה רוב עונות ונכתב בין ר"ג כפי' רש"י הנ"ל. לכן נ"ל לפרש הסוגי' בדרך אחר ויבוארו קו' תו' הנ"ל עם שאר קו' ע"י קושי' ד' ה' הנ"ל ספרי חיים וספרי מתים וכאן א' ג' ספרי' ותו לא והוא מדקאמר צדיקים גמורים משמע שיש צדיקים שאינ' גמורים וק' לפי תוס' הנ"ל שצ"ג הוא רוב זכיות א"כ צדיק שאינו גמור מהו אם מחצה על מחצה היינו בינינו וכן ק' ר"ג הוא רוב עונות א"כ רשע שאינו גמו' מהו וכו' ונ"ל דבאמת הם שלש ספרים של שלש שלש שכל ספר כולל ג' ספרים ויש ג' ספרי חיים וג' ספרי מתים וגו' ספרי בינוני' [עיין מה שכתב הראבד לספר יצירה בהקדמה ספר וסיפור וספור הכולל ג' ויובן לך יעו"ש והוא דכתב הרמבן בפ' עקב בסוף ולדבקה בו וז"ל שיהי' דבורו עם ב"א ולבו בל עמהם רק לפני עם ה' ושהוא דבוק בחיים עליונים כו' יעו"ש.

והנה יש בזה הענין ג' מדרגות א' שזכר הרמבן שגם בעסקו עם ב"א מחשבתו דבוק בו יתברך והוא המעולה שבמדרגות וז"ש אם אמצא בתוך העיר נ' צדיקים מדרגה ב' כשהוא פרוש מב"א ועוסק בבדידות ופרישות הוא דבוק בו י"ת משא"כ בעסקו עם ב"א וז"ש את האלהי' התהלך נח ר"ל כשהי' עם אלהי' בבדידות אז הוא דבוק בו ית' משא"כ כשהו' עם בני דורו מדרגה ג' גם כשעוסק בתורה בפרישו' ובדידו' אינו דבוק בו י"ת מחמ' מחשבו' זרות שעדיין לא נטהר בסוד נשמה כנודע הרי יש ג' מיני חיים הנ"ל שכל א' עוסק בתורה הנק' חיים רק חלוקי' במדרגות שונו' הרי ג' ספרי חיים שכל א' נכתב בספר החיים כפי הראוי לכל א' וא' וכאשר נזכיר עוד והכל נכלל בספ' צדיקים וכן יש ג' ספרי מתים והכל בכלל ספר רשעים ויש בו ג' מדרגות ג"כ והוא מכונה לשם צדיקי' ורשעים ובינוני' והכל בספר רשעים וכ"ת איך יתואר בו צדיקים שהוא לחיים בספרי מתי' ז"א שהחיים שבו למיתה יחשב והוא דכתב הרמבן בפ' אחרי ושמרתם את חוקותי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וז"ל כי יש שעוסק במצו' שלא לשמ' רק בשביל שיזכ' ע"י לעושר וכבוד בעה"ז כי בשמאלה עוש' וכבוד ויש שעוסק במצות שיחי' לעוה"ב להנצל ממשפטי הרשעים וזוכה בכוונת' להנצל שם כו' ויש שעושין שיחי' בזה ובבא כמ"ש והשיג לכם דיש את בציר וגו' יזכו לחיי עוה"ז ועוה"ב והעוזבים כל עניני הגוף ועוה"ז וכוונת מחשבתם רק בבוראם כמו חנוך ואליהו שדבקה נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ונפשם וז"ש במצות למען יאריכון ימיך כדי לכלול מיני חיים כולם כפי הראוי לכל א' עכ"ל ונראה שזהו ענין הספרים שנפתח' בר"ה שפי' רש"י ספרי זכרון של מעשי הבריו' כדי שיותן לכל א' כפי הראוי לו דהיינו החיים שבחר אי בחר חיי עוה"ז ועושר וכבוד ומאס בעוה"ב אף שחיים שבחר הוא עצם המיתה וכמ"ש עשו הנה אנכי הולך למות שכפר בתחה"מ ולכך בחר בעוה"ז מ"מ לדידי' יכונה בשם חיים ונכתב בספר חיים זה שהוא באמת ספרי מתים כאמור.

ובזה נ"ל דמבואר קו' ששמעתי מהרב המנוח מו' ר' ליב פסיטנר שהקש' זלה"ה איך תיבה א' יש לו ב' משמעות סותרים שמצינו ישא ה' פני' שהוא לטוב' על השכר וכתיב אל פניו ישלם לו דמשמע עונש לרעה וביאר כו' ולדברינו א"ש כי נתינת מבוקשו נק' נשיאת פניו כמו שנא' הנה נשאתי פניך גם כו' לבלתי הפכי וגו' וזה שביקש שכר מצות בעוה"ז שהיא בשמאל ומאס בעוה"ב אל פניו ישלם לו בעה"ז כדי להאבידו מעה"ב לפי מבוקשו. ומעתה סרה קו' תוס' דמצילו רשעים חיים דז"א דזהו עצם המית' שביקש שכר איזו מצוה שהי' בידו בעה"ז ומאס בעוה"ב וניתן לו מבוקשו עכ"פ שכרו חיי עה"ז ולהאבידו לעוה"ב והנה זה מדריגה המעולה שבג' ספרי מתים שעכ"פ עשה מצוה שהיא חיים לו בעוה"ז עכ"פ לפי מבוקשו ויש רשעים שמואסין במצות מלעשות כלל ואינם מאמינים שמצד עשיית המצות בא לו עושר וכבוד כמ"ש בשמאלה עושר וכבוד רק אומר כחי ועצם ידי עשה לי החיל הזה אבל עכ"פ אינו מואס באחרים העושין מצות הרי מדרג' ב' ויש מדרגה ג' הפחותה מכולן שאינו עושה מצות וגם מואס באחרים ואינו מניחן לעשות חוטא ומחטיא זה אין לו חיים בעוה"ז ג"כ ונכתבין למיתה גם בעה"ז וכן בינונים יש ג' כיתות ומדרגות כאשר יבואר ובזה יבואר כוונת ש"ס במ"ש ג' ספרים וכו' וגם כוונת תוס' יבואר בדרך ג' עם מה שביארתי במקום אחר לדחות ג' תירוצי גדולי הפוס' יעו"ש ודרך ב' לעיל.

ועכשיו יבואר דרך ג' והוא דכוונת הש"ס בג' ספרים נפתחין בר"ה וכו' ור"ל כי בר"ה יש דין כללות העולם יחד וכבר זכרנו בענין שונמית הנ"ל כי נגד צדיק גמור שאינו גמור לא נחשב לצדיק כלל לכך לא נכתב ונחתם לחיים לאלתר רק צדיקים גמורים ר"ל כי יש ג' ספרי חיים והכל נכלל בספר צדיקים שיש בו ג' מדרגות והמובחרים שבג' מדרגות הנקרא צ"ג זה נחתם לאלתר לקיים והשאר ב' מדרגות לא נחתמים לאלתר רק אח"כ כאשר יבואר וכן בספר רשעים יש ג' מדרגות ולא נחתם לאלתר רק ר"ג למיתה ואינך ב' מדרגות שבספרי מתים לא נחשבו לרשעים נגד אלו ר"ג לא נחתמים עדיין למיתה והשאר נק' בינונים ר"ל גם ב' מדרגות שיש בצדיקים כנ"ל וב' מדרגות של רשעים וג' מדרגות של בינונים עצמן הכל בשם בינונים יכונה כי הם בין מדרגות צ"ג ובין ר"ג.

ובזה מבואר עוד קו' דלא פי' רש"י בינונים מחצה על מחצה בג' ספרים רק אח"כ בג' כיתות ע"ש ולדברינו א"ש דבכוונה לא פי' רש"י כך בג' ספרים כמבואר וק"ל. וכאשר נגמר דין צ"ג ור"ג בר"ה ועדיין יש דין כללי עד יה"כ וז"ש בינונים תלוין ועומדין עד יוה"כ זכו וכו' ר"ל אלו ב' מדרגות שבספרי מתים שלא נחתמו למיתה אז נגד ר"ג משא"כ עתה שלא ניתן בכף ר"ג שכבר נידונו והם נק' עכשיו רשעים אף שאינם גמורים נכתבין למיתה וההיפך שזכו ר"ל ב' מדרגות שבספרי חיים בר"ה נגד צ"ג לא נחשבו לצדיקים ועכשיו שצדיקים גמורי' לא נתנ' בכף נחשבו אלו לצדיקים ונכתבין לחיים ובינונים בעצם מי שנשאר מחצה על מחצה נשאר כל השנה שקול ובזה אמרו לעולם יראה אדם עצמו כאלו וכו' וכנ"ל ובזה סרה קו' המפרשים דאם לא זכה אמאי נכתב למיתה דעדיין הוא שקול ולדברינו א"ש דהיינו ברשעים שאינם גמורים בזה אמר שכבר לא זכו וגם עכשיו לא הוסיפו זכו' לכך שפיר ע"י רוב עוונו' נכתבו למיתה והיפך לחיים ובינוני נשארו שקולין וק"ל.

ובזה יובן צחות לשון התו' מדקחשב בינונים משמע דצדיקי' קרו לי' שזכיותיו מרובין וכו' ופעמים הרשעים לחיים שנא' ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו ור"ל דהא ק' איך קחשיב בינונים מיד שנפתחין קודם השיקול בשלמא ספר צדיקים וספר רשעים א"ש כנ"ל מי שזכה וכו' נחתם בשכר צדיקי' והעושה עון נרשם בספר רשעים משא"כ בינוני קשה דאינו נק' בינוני רק אחר השיקול ולא מיד שנפתחין אלא ודאי משמע דיש בספר צדיקים ג' מדריגו' צ"ג וצדיק שאינו גמור ובינוני וכן ברשעים וביני ביני נקראי' בינונים כנ"ל וז"ש תו' משמע דצדיקים קרי לי' שזכיותיו מרובין ר"ל גם סתם צדיק זכיותיו מרובין וכן ברשעים יש ג' כתות והמעולה שברשעים נכתב לחיים הנק' מיתה כמ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו כפי כוונתו ואפ"ה קרי לי' מיתה לחיי עוה"ב וז"ש התו' לסוף לחיי עוה"ב ודו"ק.

ובאמת יש רשעים גם בעוה"ז נכתב למיתה כ"א לפי הראוי לו וה"ה בצדיקי' שנכתבין לחיים גם בעוה"ז וכמ"ש הרמב"ן כ"א לפי האמת והצדיק שראוי לו וכמ"ש וחי בהם ודוק.

ואגב נבאר מ"ש הטור א"ח בשם תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות והקשה הט"ז דלמ' ראשון לחג קאמר גם מה ענין חשבון עונות לראשון דחג וד' ימים שבין יוה"כ לסוכו' ח"ו הפקר הן ורבו הפירו' בזה ונ"ל דכ' בפע"ח הל' סוכו' כי החסדים נכנסין מעי"כ וז"ל ואמנם הכתוב או' ולקחתם לכם ביום הראשון אע"פ שכבר נכנסו החסדים פנימים אך כיון שביום זה נכנס הראשון של כל המקיפין לכן נק' יום ראשון וכו' ע"ש ונודע כי המקיפי' הם גבורו' כמ"ש טובה תוכחת מגולה מאהב' מוסתרת וכמ"ש בפ"ג ה' ספירה יעו"ש והגבורו' הם דני' את העולם לחוב ולזכות ע"פ חשבון עונות וזכיו' כמ"ש בהל הושענ' רב' יעו"ש ובזה יובן וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא ור"ל והלא מר"ה עד יו"כ הוא בסוד שמאלו תחת לראשי ומיוה"כ עד סוף ימי החג הוא וימינו תחבקני כניסת חסדי' ואיך קורא ראשון לכניסת חסדים והלא ט"ו דייקא כי בט' שהוא עיוה"כ מתחילין החסדים לכנוס וכבר עברו ו' ימים ואיך קורא ראשון וז"ש ט"ו הוא ומשני ראשון לחשבון עונות ר"ל דאין החשבון לכניסת חסדים פנימים רק למקיפי החסדי' שהן גבו' הדנין העולם לפי חשבון עונות ובחינה זו היא ראשון ביום ראשון דחג נמצא באמת החשבון מיד אחר יוה"כ רק בחינה זו נכנס בראשון דח"ג שמצדו הוא חג כי בו ביום הראשון נכנ' חסד עליון שבחסדי' פנימי' ומקיף חסד עליון שבמקיפין יעו"ש לכך עושין יו"ט גמור וזה נ"ל חג ר"ת חסדי' גבורות כי החסדי' הם פנימי' והמקיפין הם גבורו' לכך הוא חג וז"ש בר"ה ובחג נידונין על המים כי החסדי' נק' מי' ומקיפי החסדי' בו נידוני' כנ"ל וז"ש על המים כי נידוני' ע"י הבחינה שעל המים ומרומז במשנה בר"ה שמאלו תחת לראשי וז"ש בר"ה עוברין לפניו כבני מרון והוא ע"ד לשון המשנה בברכו' בכל פרשת העבו' יעו"ש לשון עברה ודין משא"כ מיה"כ עד החג הוא וימינו תחבקני וז"ש ובחג ו' נוסף על הימי' שקוד' החג עיו"כ ואילך מתחיל וימינו תחבקני רק שהעיקר בחג כנ"ל והימי' שקודם חג טפלים אליו והשי' יכפר

ומבואר כמה ספיקות שזכרתי במ"א וגם דק' לשון נידונין דמשמע תרתי דינין ובאינך ד' פרקי' א' נידון לשון יחיד ולדברינו א"ש דבחג נגמר דין העבר במסירת פתקין ביום ח' דחג ועד זמן ההוא מהני תשובה וגם מתחיל דין להבא חשבון עוונו' כנ"ל וז"ש נידונין על המים בחסד כי חפץ חסד הוא וא"ש

ונחזור לסוף דברי הרמב"ם שופר רמז יש בו עורו ישנים מתרדמתכ' עכ"ל להבין זה איך רמז בצחות לשונו דברים נעלמים ונבאר מצות תקיעת שופר שבפתח דברינו דהקשה בל"מ למה כ' הרמב"ם מצוה לשמוע תרועת שופר בר"ה כו' ולא התקיעה היא המצוה רק השמיעה ובשמיטה ויובל כ' הרמב"ם עצמו מצוה לתקוע כו' והא דין יובל שוה לר"ה ע"כ והי' נ"ל לתרץ ע"פ ששמעתי בשם חכם ספרדי בנוסח תפלה ר"ה כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך דאין לו שחר כללו אמר דמצינו מדת הקב"ה היפך מדת ב"ו כי מלך ב"ו שהי' לו ב' עבדים א' עובד המלך מנעוריו ולא נמצא עולתה בו כי ישר הוא בעבודת המלך ועבד ב' מרד במלך ואח"ז חזר בו ונעשה עבד נאמן בוודאי אהבת המלך לזה העבד הנאמן מנעוריו יותר שלימה אהבתו מאהבת העבד שמרד בו תחלה משא"כ מדת הקב"ה אינו כך שאוהב יותר לבעל תשובה מצדיקים גמורים וכש"ס מקום שב"ת עומדין אפי' צ"ג אין יכולין לעמוד והנה בספר של"ה כ' דצ"ג נקרא שופר וב"ת נקרא תרועה ע"ש והנה שמיעה הוא מרחוק האזנה מקרוב ובזה יובן כי אתה שומע קול שופר ר"ל מרחוק לצדיק ומאזין תרועה היינו לב"ת מקרוב וק' הא הוא היפך הטב' ומשני באמ' אין דומ' לך בזה מצד רחמנותו וק"ל ודפח"ח

וגם דברי הרמב"ם יובן בזה כי אין המצוה לתקוע רק לשמוע תרועת השופר ר"ל כי ע"י שמיעת קול שופר לעורר הישיני' מתרדמת' חוזר בתשובה ונק' תרועת שופר שזהו עיקר המצוה וק"ל

איברא נ"ל בפ' תקעו בחודש שופר כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב דק' ל"ל ב' תוארים יעקב וישראל וגם בישראל נאמר חק וביעקב נא' משפט ונ"ל דהענין דיש בשופר טעם נגלה גם להמוני עם כמ"ש הרמב"ם עורו ישיני' כו' וגם יש טעם נסתר הידוע להבאי' בסוד ה' כמ"ש האר"י ז"ל סוד הדורמיט' וסוד השופר בסוד אברהם יצחק ויעקב כמ"ש במאמר זוהר אמור יעו"ש ובאמת הנסתר הוא הנגלה ושניהם בקנה א' עולה והוא מ"ש הפוסקים בשם ירושלמי מאן דדמיך בר"ה דמיך מזלי' והיושב בטל כישן דמי וכדי להבין ענין דמיך מזלי' שהוא דבר נעלם ונתעורר ע"י אברהם שהי' מחזיר בתשובה לעורר משנתם לאלו אשר תכהן עיניו מראות ואחיד בידי' ע"י יעקב שנק' נורא ויש לו יחוד עם יראה ועם אהבת חסד וז"ש איש תם יושב אוהלים ודי בזה ישמע חכם וכו' והשי' יכפר.

ובזה נ"ל לפרש כוונ' הש"ס דמר ס"ל כובש ומר סבר נושא דלכאורה במאי פליגי דאין שום נפקות' בזה אי כובש או נושא רק שיכריעו הזכיות כמ"ש רש"י שם ונ"ל דאיכא נפקותא בין כובש שיורד למטה או נושא שעולה למעלה והוא כי יש הפרש בין הקדושה ובין הטומאה וכמ"ש הבא לטמא פותחין שירד למטה והבא לטהר מסייעין שיעלה למעלה וכן מצינו ע"י תשובה לפעמים נעשה מן מזיד שוגג וא"כ עכ"פ נשאר שמץ מה ויש שנעשה ממזיד זכות והנה הגם שבש"ס חלקו בין עוש' תשוב' מאהב' נעשה ממזיד זכו' ובין עושה מיראה נעשה שוגג מ"מ נ"ל כי גם במדרגת מאהבה יש מיראה והוא גם שמאהבת השי' עושה תשובה היינו שמקשט עצמו ולא אחרי' הגם שעיקר תשובה להשיב אחרים ג"כ כמו שנ' ורבים השיב מעון כמ"ש האלשיך בפ' שמיני יעו"ש מ"מ מחמת יראה הוא פן יפנה לבו להתגאות וכיוצא מענין זה שיש סכנות ואחריות כנודע להבאי' בשער בת רבים להוכיח במישור שלא יהי' מונע וכובש תוכחתו להוכיח ולקשט א"ע ולא את אחרים. אבל מי שאוהב אותו ית' בתכלית נותן נפשו בכפו כי צר לו מאוד על צר וגלות השכינה הגולה בסבת עוונותינו ואין מנהל ולא מחזיק בידינו ותועלת השכינה הוא בידינו ע"י תשובתינו להוציא מבית האסורין ולהוציא ממסגיר אסיר ע"כ במקום שאין אנשים השתדל להיות איש להשיב רבים מעון ולעשות נחת רוח ליוצרו לכף רגלי היונה ההולכת נדוד עד יערה עלינו רוח ממרום כו' וכמו שכתבתי משל השר ששינה בגדו ולבש בגדי פחותי הערך כדי להשיב בן לאביו וכו' יעו"ש ובוודאי מי שזכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ונעשה מזיד שלו זכות לעלות למעלה ובזה תבין דמר אמר חד ומר אמר חדא ולא פליגי דזה שהוא כובש ר"ל כובש פניו בקרקע שלא להשיב רבים מעון וכך עושין עמו כובש עוונותיו למטה שלא נעשו זכות וכנ"ל משא"כ מי שרואה להוכיח במישור ולקשט אחרים וע"ד שכתבתי והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו' כך נוהגין עמו נושא עון שנעשה זכיות ועולה למעלה וק"ל.

מצוה לתקוע שופר בר"ה וכת' הרמב"ם אעפ"י שתקיעת שופר בר"ה גזרת הכתוב מ"מ רמז יש עורו ישנים מתרדמתכם וכו' וכבר זכרתי בביאר זה לעיל ועתה נראה לבאר מדרש חז"ל אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם וגו' ודח"זל היום זה ר"ה וכו' ותחלה נבאר ש"ס דעירובין פ"ב א"ר ירמיה בן אלעזר מיום שחרב ב"ה דיו לעולם שישתמש בב' אותיות שנא' כל הנשמה תהלל יה וגו' וכתבו התוספות פי' ר"ח קרי בי' כל הנשמה בד"גש ע"כ ופי' מהר"שא מלשון שממה וחורבן וכו' והכוונה כאלו נכתב כל הנשמה לבאר זה נ"ל גם שזכרנו לעיל נ"ל בתוספת ביאר דנודע כי הוא מצוה לזכור את אשר עשה לך עמלק לבאר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה בזכירה ואגב יבואר טעם השבועה כי יד על כס יה שאין השם שלם עד שימחה זכר עמלק והוא דאי' בפ"ק דר"ה וישמע הכנעני מלך ערד וכת' התו' במד' אי זהו עמלק אשר כסות ולשון שינה וכו' ונ"ל שזהו משח"זל אין ערוד ממית אלא החטא ממית כי יש מבחי' זה בתוך בני ישראל אשר כסות ולשון שינה לדבר א' בפה וא' בלב והחטא הוא ערוד הנ"ל וח"ו ע"י פירוד לבבות למטה גורם למעלה ג"כ וזש"ה חלק לבם עתה יאשמו וכמ"ש בתיקונים חלק לבם הוא שם ע"ב וכו' דנראה כי זהו' אשרי כל חוכי לו שלא יהי' פירוד לבם לשנים לו לו גי' ע"ב וזה לולב שיתייחד ע"י לולב שיתחבר לו עם לב שיהי' לב א' ואפשר ששמעתי יכרת ה' כל שפתי חלקות וגו' ור"ל ע"י שפתי חלקות גורם ח"ו פירוד בין ב' אותיות ראשונות לאחרונות וכו' ודפח"ח וזהו כוונת הש"ס דורו של אחאב שהי' שלום ביניהם וכו' וזה גרם חורבן הבית ע"י שנאת חנם שאכלו זה עם זה ודקרו זה את זה בחרבות שבלשונם וכו' שהוא מעשה עמלק וכ"ז שלא יתוקן חטא זה א"א למשיח בן דוד שיבוא כמ"ש האלשיך הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא והשיב לב אבות על בנים וכו' והוא לתקן חטא הנ"ל ואז בא דוד בא וכו' א"כ א"ש שהוא מצוה לזכור מעשה עמלק כדי שיזכור אשר עבור זה נחרב הבי' ויראה לתקן כי כשלא נבנה הבית בימיו כאלו נחרב בימיו לכך כל איש ישי' לבו להסיר מכשול מלב העקוב חטא מלך ערד הנ"ל וז"ש ר' ירמיה מיום שחרב בית המקדש עבור שנאת חנם ופירוד וחלק לבם דיו לעול' להשתמש בשתי אותיות כדי שנשום לב לתקן חטא זה כדי שיהי' השם שלם כי הוא בידינו וכמ"ש בפסוק עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש כי כולם היו באחדות א' שדרשו עליהם חז"ל שכולה מתאימות וכו' ולזה בא מצות שופר לרמז הנ"ל עורו ישינים וכו' לעורר מהשינה מהחטא הנ"ל אשר שנאת חנם גרם חורבן הבית ועתה ראוי לעורר משינת מות הזה ליחד הלבבות שהוא רמז שופר ר"ת אין שטן ואין פגע רע כמ"ש הט"ז כי ע"י שלום שיש בישראל קטיגור נעשה סניגור וכמו שכתבתי מזה וק"ל.

עוד יש לומר ביאור מאמר רבי ירמיה דכ' האלשיך ביאר פסוק ולא תגעל נפשי אתכ' וביאור פסוק הנני נותן לו בריתי שלום עפ"י מדרש שוחר טוב כל הנשמה תהלל יה על כל הנשימה ראוי להלל יה שהנשמה רוצה לצאת מהגוף החומר עבור שהוא נגדיות לצחות וזכות הנשמה אפס שרואה שכינתו יתברך שוכן למט' אמר דיו לעבד וכו' יעו"ש ודפח"ח וה"נ מיום שחרב ב"ה שגברו בעלי זרוע ובעלי לשון והרבה כיוצא בזה מצד הקליפות שנתרבו החומר וא"כ אלו הצדיקים לא היו רוצין לשכון ביניהם שהם הצורה והנשמה רק מצד דיו לעולם שישתמש ב"ב אותיות שהם הנשמה שנאמר כל הנשמה תהלל יה וק"ל

ונחזור לביאור מדרש אתם נצבים היום זה ר"ה והוא דיש לדקדק לשון נצבים אם כפי' רש"י לשון פיוס א"כ איך אמרו בתוכחה שפתח במשנה תורה אלה הדברים וכו' ואגב יבואר ג"כ הפסוק למען ספות הרוה את הצמאה שהוא היפך הסברא לדרשת חז"ל שהצמאה הוא מזיד הי' מעביר עליהם ועתה שנצטרף השוגג יעו"ש ונ"ל דאחז"ל כ"מ שנא' נצב נצבים זה דתן ואבירם לבאר זה איך יש בנפש האדם סוד דתן ואבירם והוא כי יש חומר וצורה והם ב' הפכים שמטעם זה הנשמה רוצה לצאת מהגוף בכל נשימה וכנ"ל והם סוד הסולם אשר מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כי מלאך הוא לשון שליחות שנשלחו החומר והצורה בזה העולם שיעשו הכנה לעה"ב וכשזה קם זה נופל וכשזה יורד השני עולה והצורה שהיא נשמה קדושה נקרא אבירם כמו שנז' בזוהר על אברם יעו"ש והחומר מצד הדין והקליפות נקרא דתן והוא מובן מעצמו ואין צריך ראי' על זה והם נצים ומריבים זה עם זה וגם נצבים בקומה זקופה כל א' על מעמדו והענין כי ג' ספרים נפתחים בר"ה צדיקים גמורים ורשעים גמורים ובינונים וכו' והקושיא מפורסמת ל"ל ספר לבינונים ועוד דאי' בש"ס ספרי חיים וכו' ובארנו במ"א כי בכל כת יש ג' כתות וא"ש ספרי חיים יעו"ש

והעולה משם כי הצדיק גמור אשר בכל יום הוא שב בתשובה וכמ"ש בש"ס אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום וכו' ודאי עשה תשובה א"כ אינן עצבים מיום הדין וכמ"ש האלש"יך על פסוק וצדיקים ישמחו ויעלזו לפני אלהים שהוא יום הדין וכן רשע גמור אין אלהים כל מזמותיו לבם בריא אולם שאינם חרדין מיום הדין אך התמי' על הצדיק שאינו גמור ורשע שאינו גמור ומכ"ש בינונים שהוא סתם רוב העולם כמ"ש אביי בינונים אנן א"כ ודאי יש לתמוהו עליהם איך אינם חרידים מיום הדין הגדול והנורא אפס התשובה לזה שיש התנצלות אדם ובהמה תושיע ה' והוא על פי משל ששמעתי אורח נטה ללין בעיר גדולה אצל א' מחשובי העיר וכאשר רבו אנשי העיר לשלוח דבש ויין לארח נכבד נמצא איש א' חכם בעיניו וסבר שיהי' רוב משלחי משקה טוב ושלח הוא מים על סמך שיתערב ברוב טוב וכן המציא המצאה זו שני ושלישי והרבה בזה ונמצא שהוא כולו או רובו מים ודפח"ח וכעין זה פי' בספר עוללות אפרים כי הצדיק נקרא צמאה לשמוע תורה ומוסר ולקיים המצות משא"כ הרשע נקרא הרוה שהוא שבע מלקיים תורה ומצות ופן יתברך לומר שלום יהי' לי מאחר שהרוב צדיקים א"כ נידון העולם אחר רובו וגם מועט הרשעים נידונין לחיים וז"ש למען ספות הרוה את הצמאה וכו' יעו"ש ודפח"ח.

ובזה יובן דברי תוכחת משה אתם נצבים היום כולכם ר"ל שתמה עליהם איך היום בר"ה יום הדין הגדול והנורא איך אתם נצבים בקומה זקופה ואינם חרדין מיום הדין בשלמא צדיקים גמורים או רשעים גמורים שהם תואר דתן ואבירם שפיר יצאו נצבים וכנ"ל משא"כ אתם כולכם מהו הבטחון שלכם אלא ודאי שאתם סוברים שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה כנ"ל ובאמת זה אינו כי ורבצה בו וגו' ובאמת כי יש אחר דין הכללי דין פרטי אז רשע בעונו נתפש ועיין מ"ש בביאר הרמ"בם מזה יעו"ש שהוא טענת א"א חלילה לך השופט כל הארץ בדין כללי לא יעשה משפט בדין פרטי להציל הצדיק בצדקו וכן הודה לו יתברך יעו"ש וק"ל.

ובזה נבוא לביאור פסוק אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון ודרשו חז"ל תוקעי לא נאמר אלא ידעי תרועה שיודעין לרצות רבונם בתרועה וכו' וי"ל לפ"ז קשה מאי העם דמשמע המוני עם וז"א לפי הנ"ל ולדברינו א"ש שלא יאמרו המוני עם שלום יהי' לנו למען ספות הרוה את הצמאה מאחר שיש להם צדיקים בעיר ויהי' רוב צדיקים וכו' ובאמת ז"א כנ"ל לכך צריך כל אחד לרצות הש"י בתשובה פרטי' כל איש בפני עצמו גם שהרוב צדיקים וק"ל.

עוד יש לומר דכ' הרמ"בם בהלכות תענית מצות עשה מהתורה להריע ולזעוק על כל צרה שנאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעת' וגו' ודבר זה מדרכי התשוב' שידעו שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם וכו' וזה גורם להסיר הצרה מעליהם וכו' אבל אם יאמרו מקרה הוא ממנהג העולם אלך עמהם בחמת קרי וכו' יעו"ש ובזה יובן אשרי וטוב להעם שהם לכללות העם או מדינה יודעי תרועה שיודעי' להריע בצר להם ולא לומר מקרה הוא שאז נצולין מהצרה וז"ש אשרי העם יודעי תרועה כמו וידע אדם את חוה וכו' ה"נ שיש להעם דביקות עם בעלי תרועה היודעים לרצות רבונם בתרועה קודם ר"ה שנק' הוי' רחמים אזי ה' באור פניך יהלכון יעו"ש

עוד יש לומר דנודע ב' ימי ר"ה א' נגד פנימית נשמות העולמות יום ב' נגד חיצונית העולמות וכו' וכך יש ב' סוגי אנשים בסוד עולם שנה נפש כמו שיש בשנה ועולם כך יש בנפש האדם כי יש שלומי אמוני ישראל שהם נשמות העולמו' ויש המוני עם בעלי הגוף והחומר חיצונית עולמית ולפי שיום א' דר"ה הוא דינא קשיא כמו שברים לכך את אשר יאהב ה' יוכיח וידין דינו ביום ב' דראש השנה שהוא דינא רפיא כמו תרועה נקרא דינא רפיא כמבואר בכתבים יעו"ש.

ובזה יובן אשרי העם יודעי תרועה כי יותר מאושר עם אשר דינם ביום ב' שנקרא דינא רפיא והם יודעי תרועה. שיוכלו לרצות בוראם בתרועה דייקא מאחר שהוא דינא רפי' בקל יוכלו לרצותו א"כ יראה שיוכלל בכללא דסגיאין שנקרא העם כמו שאמרה שונמית בתוך עמי אנכי יושבת וכמ"ש בזוהר אך שמא תאמר מה זה אשרי שהמתינו עד יום ב' דר"ה הלא יותר מאושר זה שהלך לקראת המלך קודם ר"ה שהוא רחמים גמורים ולא דינא רפיא כלל לזה ביאר ה' באור פניך יהלכון שגם הם היו בהסכמה זו שיצאו הגדולים לקראת המלך כשנקר' הוי' רחמים לכך אותו הארת פנים שקיבלו הגדולים אז קודם ר"ה סגי על העם ג"כ וז"ש ה' באור פניך יהלכון ג"כ וק"ל.

ועפ"ז נראה לי לבאר ש"ס דר"ה שופר של ר"ה של איל כפוף וכו' והענין דאי' במסכת שבת פרק כל כתבי עשירים שבבבל במה הם זוכין שמכבדין התורה וכו'. וכתבתי במ"א על דרך הלצה במה דקי"ל האי צורבא מרבנין דמרחמין לי' בני מתא לא משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא א"כ כוונת השאלה כך עשירים שבבבל במה הם זוכין שהרי מכבדין התורה ע"כ משום דלא מוכח להו מחמת חנוכה שירדה לבבל א"כ מ"מ הם עשירים הא החנופה גורמת לפרנסה שילקו כדאיתא וק"ל.

וז"ש שופר של ראש השנה דנודע שיש עולם שנה נפש וכמו שיש ראש בשנה כך יש ראש בעולם הכללי או מדינה או עיר ושוכר שצריך להוכיח לראש השנה או לראש העולם או הנפש הוא עבור שהם איל כפוף כדדרשו בפרק ב' דשבת לא חרבה ירושלים אלא שלא הוכיחו זה את זה שנאמר היו שריה כאילים מה איל כפוף ראשו של זה בצד זנבו וכו' וז"ש איל כפוף שהם כמו איל הכפוף ראשו שלא הוכיחו זה את זה אלא חונפין זה לזה וזה שכתבתי עשה לך רב יעו"ש.

ועפ"ז נבאר ש"ס הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה דאיתא בפרק ב' דקדושין וגסות לבבל לא נחית והא אמר מר סימן לגסות רוח ענייות וענייות בבבל הוא דאיכא ומשנ' מאי ענייות סימן לגסות הרוח של תורה דכתיב אחות לנו קטנה ואמר ר' יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד זהו עבור גסות אבל בבל זכתה ללמד וכפירש"י ונראה לי לפ"ז יש מקום לזלזל העני לומר דמפני גסות הרוח בא לידי עניות וגסות הרוח שקולה לע"ז וראוי לתעבו כדאיתא בפרק קמא דסוטה ובזה יובן הזהרו בבני עניים דהיינו אותן שמהם תצא תורה שזכה ללמד א"כ אין זה סימן לגסות הרוח עניות זה כי סימן לגסות הרוח הוא זה שלא תצא ממנו תורה שלא זכה ללמד אך זה שזכה ללמד אינו בבחינה זו וק"ל.

ואגב נ"ל לבאר ש"ס דשבת מ"מ מועדים שבבבל שמחים מפני שהם עניים וי"ל הא קרא כתיב ושמחת בחגיך ואי הכוונה שבארץ ישראל אין שמחים וכפי' רש"י א"כ הל"ל מ"מ בא"י אינן שמחים ונ"ל דאי' בפ"ק דקדושין אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ לומד תורה וכו' ולא פליגי הא לן והא להו ופי' רש"י בני בבל שאינם לומדין בביתם נושא אשה ואח"כ לומד תורה ובני ארץ ישראל הלומדים במקומם וכו' העולה מזה כי בני בבל האנשים אינם בביתם א"כ זה כוונת שאלתו מ"מ מועדים שבבבל שמחים דהא אשה בלא בעלה אינה מצוה על השמחה לקיי' מ"ש ושמחת בחגיך כדמסיק אביי בקדושין דף ל"ד אשה בעלה משמחה לזה משני מפני שהם עניים ור"ל דמי ששרוין אצלה עליו מוזהר לשמחה כמו דמסיק הש"ס באלמנה דפריך שם אלמנה מאי איכא למימר ומשני מי ששרוי' אצלה וה"נ בחדא אזהרה הזהירה תורה לאלמנה ועני' ועיין מזה במ"א שהארכתי וק"ל.

מצוה של תורה לשמוע תרועת שופר בר"ה שנא' יום תרועה יהיה לכם ושופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבש הכפוף וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש וכו' ואע"פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בר"ה הרי הוא אומר ביובל והעברת שופר תרועה ומפי השמועה למדו מה יובל בשופר אף תרועת ר"ת בשופר וכו' והקשה הראב"ד להרמ"בם דכ' כל השופרות פסולין חוץ וכו' שהוא נגד המשנה דכל השופרות כשרין חוץ וכו' וז"ל א"א הפריז על המדה אלא מצוה בכפופין ואם תקע בשל יעל יצא עכ"ל וכן הקשה הראש דמתניתן חוץ משל פרה כולם כשרים הוא נגד הרמ"בם והרב הב"י מפרש דפליגי הרמב"ם והרא"בד אי מתני' שופר של יעל וכו' הוא לעיכובא ופליג אמתניתן הנ"ל כל השופרות כשרים חוץ משל פרה וכו' או הוא למצוה וכו' יעו"ש והט"ז תירץ בסי' תקפ"ו מדנקט הרמ"בם בבא יתירא וכו' והוא נכון יעו"ש וברמז מוסר נ"ל לבאר המשנה כל השופרות כשרים חוץ משל פרה וכו' שנקר' קרן וכו' דבארתי במ"א פי' הש"ס שיעור שופר שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן והוא דנודע סוד שופר הוא למתק ש"ך ופ"ר דינים הרמוזים בשם אדני אלהים כ"מש בי"ג ת"ד יעו"ש וענין המתוק הוא ש"ו. משופר עם י"ד פרקי היד האוחזין בשופר נעשה ש"ך ונשאר פ"ר משופר ועם ה' אצבעות היד האוחזין בשופר שורש ה"ג נעשה פרה וכו' יעו"ש בכתבים ויש להבין הא מתוק הש"ך דינין דכורין ג"כ צריך בשרשן שיהיו שכ"ה מן נער נערה גי' שכ"ה כמ"ש בה' תפלה אדני שפתי תפתח וכו' יעו"ש וכאן לא נרמז שום מיתוק כי מספר י"ד צריך למלאות חשבון ש"ך כנזכר וצריך לומר כי ה' אצבעות היד עולה לכאן ולכאן שיהי' שכ"ה וז"ש שיעור שוכר שיאחזנו בידו כדי למתק ש"ך ופ"ר הרמוז בתיבות שופר וכ"ת הא י"ד פרקין עם ש"ו נעשה ש"ך וליכא מתוק לזה אמר שיאחזנו בידו ויראה לצרף ה' אצבעות היד לכאן לכאן והבן והשם יתברך יכפר.

ובזה יובן כל השופרות כשרים בלבד שיקרא שם שופר הכולל שך ופ"ר כנ"ל משא"כ של פרה שנק' פרה מעצמו בלא מתוק פ"ר ובלא שך וז"ש חוץ משל פרה ר"ל כי שופר רמז שימתוק ויעשה שכ"ה ופר"ה חוץ משל פרה שהיא מעצמו והבן.

ובדרך מוסר נ"ל מ"ש שיעור שופר וכו' דנודע מ"ש בזוהר זכא' מאן דאחיד בידא דחייביא אך סדר התחלת החשובה הוא גם שתהי' ע"מ לקבל פרס כמו שמצינו בפ"ב בשבת בעכום שבא לפני שמאי ואמר גיירני ע"מ שתשימני כהן גדול דחפו ובא לפני הלל גיירי' וכו' ובספר עללות אפרים כ' לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל והוא כי התורה והמצו' ארך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד וקאמר שלא ישים כוונת קיו' התורה והמצוה לימין או בשמאל שהוא עושר וכבוד יעו"ש והיינו מי שכבר נכנס בגדר התורה והמצו' ודאי מוטב שיעשה לשם שמים ולא לשום הנאה הנ"ל משא"כ מי שרוצה עתה ליכנס בגדר התורה והמצוה הרשות נתונה להראות לו שכר אריכות ימים או עושר וכבוד כמו הלל הנ"ל כדי שיכנס ויתקרב להש"י.

ובזה יובן שיעור שופר האומר תוכחת מוסר כמ"ש כשופר הרם קולך והגד לעמי וגו' שיאחזנו בידו ר"ל כמו לשון הזוהר זכא' מאן דאחיד בידא דחייביא וכו' גם שלא ירצה להתקרב לש"ש כי אם לשם הנאה רשאי וז"ש ויראה לכאן אריכות ימים שבימין ולכאן עושר וכבוד שבשמאל רק שיאחזנו בידו להתקרב להש"י ומתוך שלא לשמה יבוא לשמ' כמו בהלל הנ"ל וק"ל.

ובזה נ"ל לבאר מ"ש הרמב"ם בענין ברכות השופר לשמוע קול שופר ולא לתקוע בשופר וכמו שהוכי' הטו' יעו"ש וגם נוסח הברכה לשמוע קול שופר ולא בקול שופר וכמ"ש הפוסקי' דהוי אמינא לציית בקול שופר וכו' ולי נראה כי גם עתה רמז מוסר הוא לציית ולשמוע מה מרמז קול שופר כי ראשונה הוא תקיעה פשוטה ונק' פשוטה הוא נגד מ"שא חז"ל ויראה לכאן ולכאן והיינו בהתחלתו אבל אינו ראוי לתקוע עצמו בדבר זה רק שיהי' פשוט בתכלית ולא ינטה לימין או שמאל כמ"ש בעוללת אפרים הנ"ל שיעשה לש"ש הטוב מצד שהוא טוב אח"כ שברים שיהי' לו לב נשבר כי אי הפשר שישליך אחר גוו חמדת והנאת עה"ז אריכות ימים ועושר וכבוד כי אם אחר שהסיר ערלת הלב שהם ג' קליפות האגוז כמ"ש אל גנת אגוז ירדתי וכמו שיש ג' קליפות הסובבים בערלת המילה כך הוא בערלת הלב וצריך להעביר ולשבור תלת קליפין אילין הרומז בשברים ואז הוא תרועה ר"ל כי תרועת מלך בו כי תיבה וריעות של מלך מלכי המלכים בו וכפי' רש"י בפ' בלק על פסוק זה יעו"ש כי אשכון את דכא כתיב ואח"ז תקיעה יוכל לתקוע את עצמו בו ית' יתד נאמן שלא תמוט וק"ל.

וזה סוד התקיעה אברה' איש החסד להתחסד עם קונו ולא לעצמו שברים לב נשבר ע"י עקידת יצחק שמאל בימין כך ישבר תאות היצה"ר אז תרועה יעקב המחבר עולם תחתון בעליון רחל ולאה והבן. או יש לומר שיאחזנו בידו לעלות עמו וכמ"ש בשם הרב המגיד מבאר יעו"ש אך הרוצה להעלות איש הנטבע בנהר צריך לראות על עצמו שלא יאחזנו הנטבע וכו' והנמשל מובן וז"ש שיעור שופר שיאחזנו בידו ויראה לכאן על עצמו ולכאן על אחרים וק"ל.

או יש לומר דכ' במד"ש בפרק ה' דאבות משנה ו' כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה משה זכה וזיכ' וכו' והקשה למה אין מספיקין בידו לעשות תשובה השופט כל הארץ לא יעשה משפט הא כתיב כי לא אחפוץ במות הרשע וגו' כי אם בשובו מדרכיו וחיה וכו' וביאר כי כמו שהמזכה רבים אין חטא בא על ידו ר"ל כי בדרך הטבע הוא שלא יחטא כדי שלא ילעגו עליו באמרם תראו האיש שהי' מדריך וכו' כך הוא בדרך הטבע המחטיא רבים הם לא יספיקו בידו לעשות תשובה כי הם מפתים אותו מצד א' והיצה"ר מצד אחר וכו' יעו"ש

ובזה יובן שיעור שופר שיאחזנו בידו של אחרים להחזירם למוטב ויראה לכאן על עצמו שיזהר מאוד שלא יחטא כדי שלא ילעגו עליו ויהי' לבושה וחרפה לכך יראה לכאן על עצמו תחלה ולכאן על אחרים אח"כ וק"ל

עוד יש לומר ובזה נבאר פסוק שחת לו לא בניו מומם דקשה פתח בלשין יחיד שחת וסיים בלשון רבים מומם ונראה לי דבארתי במקום אחר פסוק כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ע"פ פי' הפסוק ששמעתי כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם שמשמע לכאן ולכאן וז"ש שיעור שופר הטוב והישר שיראה לכאן ולכאן שזה יאמר פי' הפסוק הוא לכאן וזה יאמר לכאן משמע שכל אחד יתלה בעצמו ואז כל א' יראה לתקן את עצמו ולשפר מעשיו אם יראה איזה קושית או דבר שאינו הגון בחבירו יאמר כי ממני נמשך זה להם וזה נראה לי פ' הפסוק לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך רצה לומר כשלא יראה לך חמץ אז לא יראה שאור בכל גבולך כי מראש הדור נמשך לכל אנשי הגבול וגם משמע לכאן אימתי לא יראה לך חמץ כשלא יראה בכל גבולך כי חטא כהן המשיח נמשך מאשמת העם באופן שכל א' יראה לכאן ולכאן וק"ל

ובזה יובן שחת לו מה ששחת הדור הוא לו ועבורו הוא להם כי ראש הדור יתלה הסרחון בעצמו ולא בבניו שהם אנשי דורו ותלמידיו הנקרא בניו לא בניו ר"ל אבל אנשי הדור שהם בניו לא יאמרו כך אלא מומם וחסרונם הוא מצדם שהם דור עקש ופתלתל וגו' נמשך אשמה לראש הדור באופן שכל אחד יתלה בעצמו ויראה לשפר מעשיו לפני אבינו שבשמים וק"ל.

עוד יש לומר דבארתי משנה ובזה יובן האזינו השמים ואדברה רצה לומר מוטב שתאזינו אל השמים הם ?"ח להודע אליכם חטאתם ואם לאו סוף ותשמע הארץ רצה לומר או הודע אליו חטאתו על ידי התור' או בעלי התורה שאומרים מוסר אם לאו ארץ מתקוממה לו וז"ש שסוף שתשמע על כרחם ע"י ארץ אז תחבב אמרי פי וק"ל וכמו שביארתי שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו וכו' וק"ל וגם נ"ל האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי כי שמעתי בשם מורי מכה אשר לא כתובה בתורה וכו' ע"פ משל שהיה למלך ב' סוגי עבדים א' מבני היכלא דמלכא וא' המשמש בחוץ ושניהם חטאו והלקה לזה דרך כבוד משא"כ לאחר וכו' עיין מזה במ"א העולה מזה שראוי להפך הסדר וכאשר נבאר בקיצור וממיל' תבין וז"ש האזינו השמים ואדברה כי הת"ח שהם שרים נכבדים ואדברה בלי לבוש להכות באמרי פי שלא יתגאה משא"כ הארץ שמיעה מרחוק דרך כמה לבושין כדי שישמע אמרי פי המתוקנת לבוש של הפסוק שהוא אמרי פי אגב זה אולי ישים לב אל פנימית מוסר שבתוך לבוש וק"ל.