תולדות יעקב יוסף, פקודי

אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה ביד איתמר בן אהרן הכהן והספיקו' רבו מאחר שהתורה נצחי והוא נוהג בכל עת וזמן ובכל אדם וזה פלאי ועוד מאי אלה ועוד כפל המשכן משכן וחז"ל דרשו שנתמשכן ב"פ וכו' מה ענינו לכאן ועוד מה ענין הפקידה דוקא למשה וביד איתמר וכו' ואגב נבאר מצוה זכור את אשר עשה לך עמלק שהוא ויזנב בך וגו' מכת זנב חותך מילות וזרקו כלפי מעלה.

להבין ענין זה שיהי' עבור זה מלחמה לה' בעמלק מדור דור ונ"ל דכ' האלשיך סוף מלאכי זכרו תורת משה עבדי וכו' הנני שולח לכם אלי' הנבי' והשיב לב אבות על בנים וגו' ופי' כי חורב בית ראשון הי' על עזבם את תורתי ובית שני נחרב עבור שנאת חנם ולתקן החטא ההוא בב' דברים כדי שיזכו לבנות בית שלישי שהיא האחרון אמר זכרו תורת משה עבדי לתקן חטא של חורבן בית א' ונגד תיקון חטא ב' אמר הנני שולח וגו' שיזכו לשלו' וכו' ודפח"ח

ולי נראה דמ"שא חז"ל חורבן בית א' על עזבם את תורתי דאם הי' ביטול תורה ביניהם ודאי הוא נגלה ומפורס' וא"כ מ"ט כששאל לחכמים ולנביאים מ"ט לא פרשוהו וכן הקשו גדולי המפרשי' במגלת סתרים דרבינו יונה עיין במוהרש"א אלא ודאי עסקו בתורה אלו הת"ח וכל זמן שהי' אחדות בין המוני עם לת"ח אעפי' שהי' שנאת חנם בין ת"ח כדאיתא בש"ס דיומא מ"מ הי' התורה מגין ומציל על כולם משא"כ כשגברה השנאה של המוני עם לת"ח והי' פירוד ביניהם לא היו יכולין להגן עליהם על אלו שלא עסקו בתורה וז"ש על עזבם את תורתי ופי' במדרש איכה דקאי על עזבם הת"ח יעו"ש רק שפי' המדרש קאי על שלא החזיקו בידם יעו"ש.

ולדברינו קאי כפשוטו עבור השנאה ופירוד לבבות אין אחד מגין על חבירו כמו שכתבתי בביאר מ"ש בטא"ח ה' ר"ה במשל גדולי המדינה שיצאו לקראת המלך אם עשו בשליחות המדינה מוטב יעו"ש. א"כ חורבן ראשון עבור שנאת המוני עם לת"ח משא"כ חורבן בית שני שנפלה קטיגוריא בת"ח עצמן וז"שא חז"ל שאוכלין זה עם זה ודקרו זה את זה בחרבות שבלשונם שנא' מגורי וגו' ור"ל דכ' מוה"רש במשנה שלשה שאכלו בדיעבד דלכתחילה אין דבר טוב יצא במסיבת אנשים הרבה לאכילה דלכך כתיב ועבדתם את ה' אלדיכ"ם וברך את לחמך לשון יחיד ועצה היעוצה שיעסוק בתורה וכו' ודפח"ח.

והם לא די שלא היו דיעבד אלא שאוכלין זה עם זה לכתחילה במסיבה הרבה והתקנה לעסוק בתורה והם דוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם להראות חריפות שלהם כחרב חדה לדקור את השני שהוא גדול ממנו וזה גרם חורבן בית שני ונארכו ימי הגלות עד שיתוקן חטא זה וז"ש חלק לבם עתה יאשמו כי הת"ח הם לבם של ישראל כמ"ש לבי לחוקקי ישראל וכשיש פירוד ביניהם חלק לבם וכמ"ש בתיקוני' אשרי כל חוכי לו יעו"ש והוא גי' אלה.

וזה נ"ל פי' פסוקי תהלים בלב ולב ידברו כי לבם מספרו ע"ב שם ע"ב ועתה חלק לבם ונעשו ב' לבבות וז"ש בלב ולב מספרו ע"ב כמו לבם וזה גרם ח"ו פירוד בין ב' אותיות ראשונות של השם לב' אחרונו' לכך עונשו ג"כ יכרת ה' שיש ב' פירושי' כביכו"ל והבן.

וזהו שעשה עמלק הוא היצה"ר כמ"ש האלשיך וכו' יעו"ש וזה נ"ל ויזנב בך מכת זנב ר"ל כי אבר זה גורם אחדות והוא עשה פירוד בין ישראל למטה וח"ו גורם פירוד אותיות השם למעלה כנ"ל וז"ש חתך מילות וזרקו כלפי מעלה והבן.

ולכך כי יד על כס י"ה שאין השם שלם כל ימי משך הגלות עבור שנאת חנם עד לעתיד שיבער חמץ הוא היצ"הר ע"י שישלח אלי' הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב על אבותם שהי' פירוד בין המוני עם הנקרא בנים ובין אבות שהם הת"ח שהוא גרם חורבן בית ראשון שזה גורם חורבן ב' שנעשה פירוד בין ת"ח עצמן מחמת קיפוח פרנסה כמ"ש בזה במ"א ולכך כפל ב' פעמים והשיב אבות על בנים ובנים על אבותם לתקן ב' דברים הנ"ל אז יבא גואלינו ב"ב אנס"ו.

ובזה יובן אלה פקודי המשכן משכן שנתמשכן ב"פ בחורבן וכו'. והענין כי הגאול' נק' פקידה כמ"ש פקוד יפקוד אתכם יעו"ש. וה"נ אלה גי' לו שהוא אשרי כל חוכי לו שיתחבר לב ולב שהי' חלק לבם לב' חלקים שכל א' מספרו אלה וכאשר יתחברו אלה עם אלה אז יהי' קץ גאולה שהוא פקודי המשכן משכן ב"פ ופקידה א' על ידי משה כמ"ש זכרו תורת משה עבדי. ופקידה ב' ביד איתמר בן אהרן הכהן כי חטא נדב ואביהו הי' שלא נטלו עצה זה מזה כדאיתא במדרש והי' חלק לבם א"כ ש"מ שאלו הנותרים הי' מדתם היפך מזה שהיא מדת אלי' הנביא שהשיב לב אבות על בנים וגו'. והיא פקידה לחורבן ב' שהי' עבור שנאת חנם וביד איתמר יתוקן זה וק"ל.

ברש"י ואלה פקודי המשכן בפ' זה נמנו כל משקלי נדבת המשכן לזהב ולכסף ולנחושת ונמנו כל כליו לעבודת המשכן משכן ב"פ רמז שנתמשכן וכו'. העדות עדות לישראל שויתר להם מעשה העגל וי"ל חדא מה בעי רש"י בזה שפי' כאן נמנו וכו' ועוד דבאמת לא נמנה כאן כלל כל כלי הזהב דהיינו שלא נמנו הארון ובדיו והשולחן והמנורה ומזבח הזהב שהיו כולן של זהב ועוד דמה לו לפרש רמזים ולא פירש פשוטו של מקרא וכמאמר רש"י בכמה מקומות ואני פשוטו של מקרא באתי ליישב.

וה"נ איכא לפרש קרוב לפשוטו הובא בילקוט ובמדרש לפי שהי' המלאכה די למשכן והותר אמר משה לה' מה נעשה בנותר אמר לו עשה משכן לדברות [ פי' ארון העדות] ולכך כשבא ליתן חשבון אמר לישראל כך וכך יצא למשכן וביותר עשיתי משכן לעדות שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות נמצא מבואר בזה מ"ש משכן משכן ב"פ. וג"כ מ"ש העדות ושוב לא הי' צריך רש"י לפרש ג"כ מאי העדות וכו' הגם שזה שפי' רש"י הוא ג"כ ממדרש הנ"ל מ"מ פי' הא' הוא קרוב לפשוטו יותר.

ונ"ל דפי' אבן עזרא על פסוק ויהי כל זהב וגו' וז"ל אמר הגאון למה הזכיר מה עשה בכסף ולא הזכיר מה עשה בזהב התנופה והשיב הנה הזכיר כי המנורה היתה מזהב גם ככה הכפורת והארון ומזבח הקטורת ואין זה נכון שיהי' המזבח כולה של זהב או הארון רק הי' ציפוי זהב מבית ומבחוץ וכן השלחן והבדים והקרשים והבריחים כולם מצופים זהב ומי יוכל לשער כמה זהב הי' ציפוי כל כלי המשכן עכ"ל מוכח מזה מדלא נמנה כאן כלי הזהב משום שלא אפשר ליתן חשבון עליהם שהיו רק ציפוי ומי יוכל לשער וכו' נמצא ע"כ אי אפשר לומר כפי' המדרש דלכך כתיב המשכן משכן העדות שאמר כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדו' דש"מ דמזהב איירי דארון של זהב הי' מכאן מוכח דמזהב לא ניתן חשבון דאל"כ תיקשה ליחשב כל כלי הזהב כמו דנמנה כאן כל הכלים וזהו כוונת רש"י שפי' בפ' זו נמנו כל נדבת המשכן לזהב ולכסף וכו' ונמנו כל כליו הנעשה ממנו וא"כ קשה למה לא נמנו כל כלי המשכן הנעשה מזהב הנדבה הנ"ל. וצ"ל משום דא"א לשער ולכך לא ניתן חשבון עליהם וא"כ א"א לומר המשכן משכן העדות כפי' המדרש וצ"ל כאידך הפירש רמז שנתמשכן ב"פ וכו'. וא"כ ק' מאי העדות ונ"ל שהוא עדות לישראל שויתר להם וכו'. וקאי הכל על המשכן וא"ש וק"ל והבן.

בפסוק פ' אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד ע"פ משה וגו' והספיקות רבו ונבאר. מ"ש הטור בטא"ח סימן לשנה פשוטה פקדו ופסחו ולשנה מעוברת סגרו ופסחו וכתבתי ביאור זה במ"א יעו"ש וכעת נ"ל לבאר זה.

ונבאר תחלה ש"ס סוף הוריות שאלו תלמידיו את ר"א מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו אמר להם ומה האוכל מה שעכבור אוכל משכח האוכל העכבר עצמו עאכ"ו שאלו תלמידיו את ר"א מ"מ הכל מושלים בעכברים מפני שסורן רע מאי היא רבא אמר אפי' גלימא גייצי רב פפא אמר אפילו שופתא מרא גייצי ופי' רש"י מ"מ הכל מושלים בעכברים כלומר מ"מ נתנה מפלה יתירה לעכברי' שנרדפין תדיר אפילו גלימא גייצי דלאו מאכל ולית בהו הנאה אפ"ה גייצי שופתא ביתד של מרא דעץ הוא גייץ ונשכו והו' תמוהו מריש' לשיפ'

ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור אנכי ד' אלדיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים וביאור פ' אהיה אשר אהיה וכו' וביאור פקידה כפולה פקוד יפקוד וכו' יעו"ש

וכעת נ"ל לבאר באופן אחר ונבאר פסוק פ' ויקהל ויעש כיור נחושת וכנו נחושת במראות הצובאות וגומר ונשאלתי דהל"ל ממראות הצובאות מאי במראות הצובאות.

ונראה דכתבתי לעיל דשמעתי ביאור ש"ס דמנחות פ"ד בשעה שנכנס דוד למרחץ ראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום בלא מצות כיון שנזכר במילה שבבשרו נתישבה דעתו וכשיצא א' שירה למנצח על השמינית וכו' יעו"ש וביאור כי הי' דוד רוצה לרחוץ מן פני' חיצונית שיש בכל מצוה וזה שנכנס למרחץ לרחוץ מן טומאת הפניה של המצות אז אמר אוי לי שאני ערום בלא מצות ר"ל כשירצה לרחוץ הטומאה הנ"ל ישאר ערום מכל המצות שאין מצוה בלי פני' חיצונית כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו שנימול כשהוא קטן בלי דעת פני' חיצונית אז נתישבה דעתו וא' שירה וכו' ודפח"ח.

ובזה יובן ויעש כיור נחושת וכנו נחושת וגו' ומבואר במ"א דרחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ורגליהם בבואם אל אהל מועד וגו' וכתבתי ביאור טעם זה במ"א כי הרצה לכנוס לפני' להיות עבד ה' צריך לרחוץ עצמו ולטהר א"ע מכל פני' חיצונית כמו דוד המלך ודוקא כשנכנס לפני' צריך לרחוץ מפני' חיצונית משא"כ בחי' אנשים שהם חיצונים א"צ כי אדרבה ע"י פני' חיצוני' נתקרב להש"י כמ"ש לעיל דשמעתי טעם פרה אדומה המטהר טמאים ומטמא טהורים וכו' יעו"ש.

ועפ"ז נ"ל לבאר פסוקי' פ' פקודי ויעש מעיל האפוד וגו' ופי המעיל בתוכו וגו' שפה לפיו סביב לא יקרע וגו' ויעש על שולי המעיל פעמון ורמון פעמון ורמון וגו' ונ"ל דיש ב' מיני מוסר א' בחי' פנימי וב' חיצוני' וכתבתי מזה במ"א הכניס שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא וכו'.

ונגד זה יש ב' סוגי בני אדם א' פנימי יאמר לו מוסר פנימי וא' חיצוני יאמר לו מוסר חיצוני כ"א לפי בחינתו עוד י"ל כי לאדם פנימי הנכנס בפני' שצריך שיאמר לו מוסר פנימי לרחוץ ולטהר א"ע מכל פני' חיצוני' כמ"ש הש"ך ויכלא הגשם מן השמים וכו' משא"כ לאדם חיצוני' יאמר לו מוסר חיצוני שיתקרב אל הש"י ע"י פני' חיצוני' שיהא איש חשוב בפני אנשי' וכו' ובזה יובן ויעש מעיל האפוד כי מעיל הוא דברי' שבקול כמבואר בש"ס ולדרכינו רמז על תוכחת מוסר שנק' מעיל האפוד דכתבתי במ"א ביאור פסוק ושפטו את העם משפט צדק כי מבואר בש"ס כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם ורעה מסתלקת מן העולם וכו' והטעם כי שמעתי ביאור רומ"ח וכו' דכשיש יחוד קב"הו דהיינו ע"י תוכחת מוסר נתקברו ב' בחי' יחד שומע ומשמיע שהוא המשפיע ומקבל השפע בזה נעשה יחוד קב"הו ובזה יובן ושפטו את העם בחי' מוסר כדי לחבר ב' בחי' משפט וצדק והבן.

והנה תיבת אפוד גי' צ"א שהוא חיבור ב' שמות יחוד קבה"ו ע"י תוכחת מוסר שהוא דבר שבקול הנק' מעיל האפוד ופי המעיל בתוכו שידבר בפיו תוכחות מוסר שהוא בתוכו בפנימי' כנ"ל משא"כ על שולי המעיל יעשה פעמון ורמון פעמון ורמון כי פושעי ישראל מלאי' מצות כרמון היינו ע"י פעמון להשמיע קול שהוא עושה מצות שהם ע"י פני' חיצוני' עושה המצות וע"י הפעמון נעשה רמון וק"ל.

הרי מבואר דוקא בבואם אל אהל מועד שנכנס בפני' אז צריך לרחוץ מן פני' חיצוני' ובפרט ידיהם ורגליהם כמ"ש טעמו במ"א כי רחיצת ידיהם הוא להסיר הגאוה ורחיצת רגליהם להסיר מה שהורג' מדות רעות אמנם אם יאמר אדם שאינו צריך לרחוץ כי הוא טהור בעיניו כמו שכתבתי ביאור פסוק לא יראה לך חמץ שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרי' וכו' אמנם יש תקנה לזה שכתבתי במ"א ביאור פסוק אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן.

דשמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור משנה איזהו חכם הלומד מכל אדם ע"פ משל המסתכל במראה יודע חסרונו וכו' כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו וכו' ודפח"ח.

ובזה כתבתי ביאור פסוק ואהבת לרעך כמוך וכו' וביאור פסוק כי תראה וגו' לא תוכל להתעלם וגו' יעו"ש ובזה יובן אם לא תדעי לך וגו' והבן.

ובזה יובן הפסוק ויעש כיור נחושת דהינו לרחצה וק' שמא יאמר שאין צריך לרחצה ומשני דלכך נעש' כיור במראות הצובאות שיסתכל במראה שרואה חיסרון זולתו אז ירגישו שחסרון זולתו יש בו בעצמו ג"כ ואז ידע שצריך לרחצה והבן ואח"כ מצאתי בכתבי במ"א ענין זה בשם המנוח מהר"ן זלה"ה בקיצור נמרץ יעו"ש אמנם דוק' חכם הוא הלומד מכל אדם כמו המסתכל במראה יודע חסרונו ע"י שרואה חסרון זולתו משא"כ מי שאינו בגדר חכם אינו רואה חסרונו ע"י חסרון זולתו.

ובזה כתבתי במ"א ביאור משנה משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושיע וביאור ש"ס פני משה כפני חמה ופני יהושיע כפני לבנה וכו' כי משה ידע חסרונו לכך קיבל התורה מעצמו משא"כ יהושיע שלא ידע חסרונו מסרוהו לו בע"כ וכו' יעו"ש.

והנה זה הי' סיבת גלות מצרים שלא ידעו חסרונם כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה כי בגלות מצרי' נסתלק הדעת וז"שה וירא ה' כי סר לראות וכו' יעו"ש לכך היו בגלות אצל פרעה בחי' העורף מקום השכחה לכך אמר פרעה לא ידעתי את ה' היפך הדעת עד שנתגלה בחי' משה בעולם שהוא בחי' הדעת ואז וימת פרעה מלך מצרי' שנסתלק השכחה ובא בחי' הדעת בעולם אז ידעו חסרונם ולכך ויאנחו בני ישראלמן העבודה שחסרו עבודת הש"י ותעל שועתם אל אלהי' מן העבודה וכ"ז ע"י ומשה הי' רועה וגו' ולכך מאחר שעיקר הגלות מצרים הי' ע"י שנסתלק הדעת בחי' גלות הרוחני שהי' בגדר השכחה ולא ידעו חסרונם לכך נמשך מגלות הרוחני גלות הגשמי משא"כ כשידעו חסרונם ע"י בחי' הדעת אז עשו תשובה לתקן חסרונם ונתקרב קץ הגאולה כמ"ש במ"א ביאור מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו' וזה כפל לשון אהי' אשר אהי' כי גלו' הגשמי נמשך מגלות הרוחני וגם להורות כמו שהי' גלות מצרים עבור חסרון הדעת שלא ידעו חסרונם כך גלות האחרון וכו' לכך נא' פקידה כפולה כי תיבת פקוד יש לו ב' משמעות א' לשון חסרון כמו ויפקד מקום דוד ב' לשון זכירה וזה נמשך כשבא בחי' דעת וזכירה אז יודע חסרונו ויראה לתקן חסרונו ע"י תשובה ועי"ז בא הגאולה וז"ש פקוד יפקוד מן פקידה הרוחני נמשך פקיד' לגלות הגשמי וגם בחי' כפל להראות כמו שהי' גלות מצרים ע"י משה בחי' הדעת כן בגלות האחרון יהי' הגאולה ע"י הדעת.

ובזה יובן אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מגלות הגשמי ע"י שהוצאתי' מגלות הרוחני מבית עבדים מלהיות עבדים לפרעה שהוא היצה"ר בחי' השכחה לעבודת הש"י שזה נמשך מזה כמו ששמעתי כאשר קרבה אל נפשי גאלה אז הוא גאולה בגשמי ג"כ.

ובזה יובן אלה פקודי המשכן בחי' פקיד' של הגאול' לימי הגלות שנתמשכן המקדש ב' פעמים מן גלות הרוחני בא גלות הגשמי ולכן כפל המשכן משכן ונחרב בימי הגלות והסבה לזה הוא משכן העדות שנתמשכן הדעת ונסתלק לכך גרם גלות הרוחני לגלות הגשמי והתיקון לזה אשר פקד ע"י משה כאשר בא בחי' משה שהוא בחי' הדעת בעולם והי' פקידה כפולה כנ"ל אז הי' גאולה ברוחני מזה נמשך גאולה בגשמי והבן. וז"ש הצילה מחרב נפשי בגשמי ע"י שתציל מכלב יחידתי ברוחני וק"ל.

ובזה יובן ש"ס הנ"ל שאלו תלמידיו את ר"א מ"מ הכלב מכיר את קונו כי הפרש בין ימי הגלות לימי הגאולה כי כאשר נראה על המזבח דמות ארי' הוא סימן לגאולה ובהיפך כאשר נראה דמות כלב על המזבח וכו'.

וזש"ה הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי שניצול בגשמי מחרב כאשר ניצול נשמתו שנק' יחידתו מיד היצה"ר שנק' כלב וכונת השאלה ששאלו תלמידיו מ"מ הכלב מכיר את קונו הכוונה כי הי' ראוי לאדם שילמוד מן היצה"ר שהומה תמיד לפתות את האדם לעשות רצון קונו כמבואר בזוהר משל הזונה וכו' א"כ איך שומע האדם ליצה"ר לעשות עבירה הי' ללמוד מיצה"ר עצמו שעושה רצון קונו תמיד.

וכאשר שמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור פסוק כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו ודפח"ח וזהו ג"כ פי' המשנה איזהו חכם הלומד מכל אדם גם מיצה"ר וכו' וזה ששאלו מ"ט חתול הוא בגדר השכחה שאינו מכיר את קונו שהוא בני אדם שהם בגדר שכחה העוברי' על רצון קונם שאין להם דעת וחכמה ללמוד מיצה"ר והשיב להם שפיר כי דוקא תואר חכם הוא הלומד מכל אדם משא"כ מי שהוא בגדר השכחה וכו' וזהו שאמר מה האוכל ממה שאכל עכבר משכח האוכל עכבר עצמו עאכ"ו שהוא בגדר השכחה שנסתלק הדעת ואינו בתואר חכם שילמוד מכל אדם ובזה נמשך שאלה ב' ששאלו מ"מ הכל מושלים בעכברים כי ע"י שכחה של עכברים שהוא גרם גלות הרוחני נמשך גלות הגשמי שהכל מושלים בעכברים וכפי' רש"י שנרדפין תדיר והכוונה כי תדיר הי' קשה לנו שאלה זו אבל לפי תירוץ שאלה ראשונה מבואר שאלה זו ג"כ דלא קשה מידי כי השכחה גורם דמפנה לבו לבטלה ועל כי אין אלהי בקרבי מצאני הרעות וכנ"ל אך דיש תקנה ובו תדבק הדבק בת"ח וכו' ומשני שסורן רע ע"י שסרו מן הת"ח זה גרם רע להם וכתבתי מזה במקום אחר.

עוד י"ל שסורן רע והשיב שיש עוד טעם בדבר שסורן רע מאי היא רבא אמר אפי' גלימא גייצי ר"ל כי מחמת חסרון השכחה שהוא רע לשמים לא הי' ראוי לעונש הנ"ל אלא מחמת שהוא רע לבריות ג"כ מצורף לזה רע לבריות במה שאין לו הנאה ומפרש כוונת הש"ס פ"ק דקדושין אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו וכי יש רשע רע וכו' אלא רע לשמים ורע לבריות זהו רשע רע וכו' ולפי הנ"ל א"ש שהוא רשע לא להנאתו רק לעשות רע לחבירו וכו' כי גם במה שאין לו הנאה להתנצל שעשה לחבירו רעה כדי שיצא לו מזה טובה משא"כ הם אפי' גלימא גייצי וכפי' רש"י דלית בהו הנאה לעצמו ומפרש רבא יותר אפי' שותפא מרא גייצי הכוונ' אם עושה בחבירו בהיות בחיים להשפילו ולהורידו גם שאין לו הנאה יש בהתנצל ולומר שכוונתו שלא יוכל להרע לו לאחר זמן ע"י שמשפילו משא"כ כשכבר מת וקוברין אותו בשיפת' דעץ כפי' רש"י דהיינו זבולא בתריית' שקוברין אותו גם אז גייצי ונושכו להנקם ממנו כנהוג בח"ק וזהו ע"י שסורן רע בצירוף השכח' לכך הזהירה זכור ולא תשכח להנצל מכל הנ"ל והבן.

ועוד י"ל ביאר ש"ס מ"מ חתול אינו מכיר את קונו וכו' דכתבתי לעיל פי' הפסוק זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו דכתב רמ"א מוסר השכל וביאר פסוק ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שיתן האדם אל לבו שכל מאורעותיו הוא בהשגחה פרטיות ממנו ית' יעו"ש. ולהרחיב ענין זה נ"ל דכתבתי במ"א ביאר ש"ס העמידני על רגל א' וביאר ש"ס בא חבקוק והעמידן על אחת דקשה וכו' והעולה משם כי א"א לקיים כל התורה כ"א ע"י שלום ובזה ביארתי פסוק ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וכו' יעו"ש.

אמנם מניעת השלום שסובר שחבירו עשה לו הרעה ואין זה בהשגחה פרטיות מהש"י דאל"כ מה מקום לשנאה זו שהוא כמקל ביד מכהו ובזה יובן העמידני על רגל א' להיות מורגל באחדות עם חבירו וכו' יעו"ש. ובזה יובן בא חבקוק והעמידן על אחת שיהי' אחדות בעולם אז סגי באמת באחת מן המצות כנ"ל אמנם בחי' אחדות א"א להיות בהמוני עם כ"א לצדיק אשר באמונתו יחיה שמאמין כי כל המאורעו' בהשגחה פרטיות ממנו ית' ובזה אין מקום להשניא חבירו ויש לו שלום עם הכל ובזה אפשר בו לקיים כל התורה כנ"ל לכך צדיק באמונתו יחיה כי התורה היא עצם החיים כענין שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך ובזה יובן השאלה הנ"ל מ"מ אין החתול מכיר את קונו כי חתול הנושך ואוכל עכברים הוא משל לבני אדם הנושכים ואוכלים זה לזה למה אינו מכיר את קונו שידע שהכל בהשגחה פרטיות ממנו ית' וא"כ אין ראוי לא' לשנוא חבירו לאוכלו ולנושכו והשיבו שפיר מה האוכל ממה שהעכבור אוכל משכח האוכל עכבור עצמו לא כ"ש שיש לו שכחה לכך אינו מכיר את קונו והבן.

ועפ"ז נבאר בסדר הגדה חד גדיא חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא חד גדיא ואתא שונרא ואכלה לגדיא וכו' ואתא כלבא ונשיך לשונרא דאכלה לגדיא וכו'. והספיקות רבו א' למה כפל חד גדיא ב"פ ב' למה דוקא בתרי זוזי ג' גבי שונרא נאמר אכיל לגדיא וגבי כלבא נאמר דנשיך לשונרא ושאר הספיקות יבוארו ממילא ונ"ל דכתבתי במ"א ביאר פלוגתא הרמב"ם והרמב"ן אם תפלה דאורייתא או דרבנן והעולה משם כי בהתחברות שניהם יחד אנשי החומר עם אנשי הצורה יהי' תפלה דאורייתא וכו' יעו"ש. ועפ"ז כתבתי לעיל ביאור משנה כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו' יעו"ש.

אמנם התחברות זה יש לפעמים סכנה לאנשי הצורה ועפ"ז כתבתי שם ביאור ש"ס א"ר ירמי' מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות וכו' יעו"ש. ולכך צריך תחלה לקשר עצמו לדבק בו יתברך כמו ששמעתי ביאור פסוק על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא וכו' יעו"ש. ועפ"ז כתבתי במ"א ביאור פסוק בהעלותך את הנרו' אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ונודע מ"ש בש"ס דשבת פ' הבונה גימל דלת גומל דלים וכו' ובזה כתבתי במ"א ביאור ש"ס עמך ישראל צריכים פרנסה וכו'. עד פשטו ידיכם בגדוד והעולה משם כי אנשי הצורה הם בחי' אות גימ"ל. והמוני עם הם בחי' דל"ת וכאשר יתחברו אלו ב' אותיות גימל עם ד' אז יתפרנסו זה מזה דהשפע והפרנסה הוא אות י' שהוא הטפה והשפע כנודע. וכאשר יתחברו ב' בחי' אנשי חומר ואנשי צורה ואז נעשו א' ונצטרף אותיות גדי א. ובזה יובן חד גדיא שצריך לחבר ולייחד אות ג' עם אות ד' והם ב' סוגי אנשים הנ"ל אז בא הטפה אות י' ונעשה ב' בחי' חומר וצורה אחד שהוא אות א' וזהו חד גדיא הכפל מורה א' בגשמי ב' ברוחני והבן דזבין אבא בתרי זוזי דנודע מ"ש בזוהר פ' תרומה דצריך למיקני האי בר נש בכסף שלים לאתחברא בהדי' ולמיליף מיני'.

ובזה אמרו וקנה לך חבר באגר שלים בעי' למיקני לי' וכו' עד הכא בעי למירדף בתר זכאה ולמיקני לי' באגר שלים אוף הכי האי זכאה בעי למירדף בתר חייבא ולמיקני לי' באגר שלים בגין דיעבור מיני' ההוא זוהמא וכאלו הוא ברא לי' וכו' וזהו שאמר זרח בחשך אור לישרים וכו' יעו"ש שהאריך בזה.

ונודע כי החכם נק' אבא כמו שנא' באלישע אבי אבי רכב ישראל וזה שאמ' דזבין אבא שקנה החכם את המוני עם להתחבר עמהן להעלותן קנה אותן בתרי ז"ו ז"י דכתבתי במ"א ביאור פסוק עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל וכו' ודפח"ח ול"נ לפי הנ"ל שצריך לעשות ב' בחי' וכל א' נק' זו דהיינו בחי' א' שיתחבר אנשי הצורה עם אנשי החומר וכו' וכתבתי מזה במ"א שבע יפול צדיק וקם כי הצדיק הוא אות ו' ומתחבר עם המוני עם שהם בחי' ז' וע"י זה וקם שיתחבר עמהן להעלותן וכן כתבו בתקוני' שטעו בין שש לשבע יעו"ש ואז כאשר נתחברו ב' בחי' אלו הוי תפלה דאוריתא כהרמב"ם וכנ"ל בחי' ב' הוא ג"כ ז"ו גי' אחד ר"ל שתחלה קודם שיתחברו אנשי הצורה עם המוני עם צריך שיתחבר ויקשר א"ע תחלה באחדות ית' וזש"ה על זאת יתפלל כל חסיד וכו'.

ובזה יובן עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו כי יצרתי ב' סוגי אנשים אנשי החומר ואנשי הצורה שהם ב' אותיות ז"ו כדי שיהי' תפלה דאוריתא וכנ"ל וז"ש תהלתי יספרו כי תהלה נק' תפלה ולא אותי קראת יעקב כי נאמ' ובו תדבק הדבק בת"ח משא"כ בדרך רחוקה וכו' ואינו מדבק בת"ח הוא ע"י כי לא אותי קראת יעקב לכך אינו מדבק בת"ח וכתבתי מזה במ"א יעו"ש ובזה יובן דזבין אבא בתרי זוזי חד ז"ו לחבר ב' בחי' אנשי' יחד וחד ז"ו לחבר א"ע בו ית' שהוא אחד גי' זו ואז נעשה חד גדיא חד גדיא והבן.

ובזה נבאר ואתא שונרא ואכיל לגדיא כי שונרא שהוא חתול שאינו מכיר את קונו ע"י בחי' השכחה שבו ואכיל לגדיא כי הם שני הפכי' כי גדיא הוא חיבור שני בחי' הנ"ל ע"י שמכיר את קונו שהכל בהשגחה פרטיות מזה נמשך השלום משא"כ אלו האנשים שיש להם מוח של החתול שהוא גדר השכחה שאין מכיר את קונו הוא אכיל לגדיא ואתא כלבא ונשיך לשונרא כי הכלב מכיר את קונו ומאמין שהכל בהשגחה פרטית לכך נשיך לשונרא דאכיל לגדיא כי הגדיא הוא בחי' האמת ולא אכל לי' רק נשיך לי' כי נשיכה לשון זיווג וחיבור כמו בש"ס ונשכו העיס' וכו' וכמבואר בכתבי האר"י זלה"ה בסוד זיווג של ימי הפסח יעו"ש להורות על החיבור היפך הפירוד לעשות שלום בארץ והבן ובדרך כלל רמז מוסר ע"י דאתא שונרא המוני עם שהם בגדר השכחה בחי' שונרא כל לגדיא שהוא אנשי הצורה שנק' ח"י גי' גדיא לכך אתא כלבא הם האומות ונשיך לשונרא ואתא חוטרא שמכה לישראל בו הכה לכלבא ע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי כבר נידון כי מגלגלין זכות וכולי והבן.

במסכת ברכות שם כשאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והיפך א"ל למשה רבינו כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך א"ל הקב"ה וכו' אר"י יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. וכבר הקשו רבים וכן שלימים לאיזה טעם היפך משה מדבריו שא' הקב"ה למשה. ב' מה סמיכו' יש לזה שאמ' יודע הי' בצלאל לצרף וכו' ונ"ל דידוע מה שכתבו המקובלים דלכך אין מוקדם ומאוחר בתורה דאלו נכתבה כסדר היו יכולין לברוא שמים וארץ להחריבן נמצא י"ל דמשה ודאי הי' יודע סדרה דבכל ביתו נאמן הוא אלא שנכתבה שלא כסדר לכוונה הנ"ל שלא ישתמשו בה לבנות עונם ולהחריבו. ובזה יובן דמשה היפך סדר התורה שנאמרה לו פ' המשכן תחלה ואח"כ פרשת ארון וכלים ומשה היפך לכוונה שעשה בכל התורה שנכתבה ונאמרה לישראל שלא כסדר שלא לברוא עולמות וכו' ואמר לו בצלאל ארון שאעשה להיכן אכניסו וע"כ לא כך אמר הקב"ה וכו' וכ"ת דבכוונה היפך הסדר שלא לברוא עולמו' לכך אמ' הא בלא"ה יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ דעשיות המשכן היינו ממש בריאת עולם שהי' העולם תוסס עד הקמת המשכן וע"כ הי' צריך לידע סדר הצירוף כמו בבריאת שמים וארץ וק"ל.

נשמט מפ' תולדות. עוד י"ל דאי' במ' מגילה וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל מצותן שיהא קורין כל א' בזמנן ת"ר משה תיקן וכו' הלכות פסח בפסח ועצרת בעצרת חג בחג והקשה מוהרש"א הא דנקיט רק ג' רגלים הא גם ר"ה ויה"כ כתיבי בפ' זו ולמה לא תיקון וכו' ומשני דלא תיקן בשאר מצות כי אם הבא מזמן לזמן וה"נ ר"ה ויה"כ לא מיקרי מזמן לזמן דיש לאדם ליתן לבו לתשובה בכל השנה כמו בר"ה ויה"כ משא"כ בשלש רגלים דמצותן בזמנן וכו' יעו"ש.

וכבר זכרנו במ"א מ"ש האלשיך בפסוק דרשו את ה' בהמצאו וגו' וישוב אל ה' וירחמהו ואל ה' אלדינו כי ירבה לסלוח ע"פ משל המובא בטא"ח ה' ר"ה כי כל השנה הם ימי החסד והרחמים הנק' הוי' ומר"ה עד יה"כ הם ימי הדין מדתו של יצחק וקאמר שלא ימתין עד ר"ה רק יקדים א"ע וכו' יעו"ש וכן כתבתי במ"א משל למלך שגונז אוצרות בהיכל א' שבנה באויר והכריז וכו'

ובזה יובן אלה תולדות יצחק כי יש כמה תולדות של מע"ט שעושין בני אדם מאימת הדין ופחד יצחק כמו המשמורת שעשו בשנה הידוע מפחד הדין והמהומה שהי' בעולם ששבו בני העולם בתשובה ועשו כמה מע"ט אלה הוא תולדת יצחק כאמור וטוב יותר כשהוא עושה כך בימי החסד והרחמים שהוא בן אברהם שנק' אוהבי שעושה מאהבה שיהי' אברהם מוליד נוסף וקודם ליצחק או אחריו וז"ש אברה' הוליד את יצחק והוא ע"ד וישוב אל ה' וירחמהו נוסף וקודם לימי הדין אז אל אלדינו ירבה לסלוח והבן.

עוד י"ל כי עיקר מעש' הטוב של הנשמה ע"י איברי הגוף והנה הם ג"ד כמבואר במשנה דאבות על ג"ד העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח וכו' והנה בכל א' מהשלשה צריך לעשות המעשה עם המחשבה וכמו שזכרנו בשם מורי ביאר הפסוק כל אשר תמצ' ידך לעשות בכחך עשה שהוא יחוד קבה"ו וכו' יעו"ש. והמעשה נק' גוף והכוונה והמחשבה נק' נשמה והנה העבודה שהיא תפלה מרגלא בפומא דאינשי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ותורה מלבד הפשוטו קבלתי ממורי כשלומד ואינו מבין הוא במלכו' וכשיורד לעומקו להבין הפשט מייחד מל' עם בינה ודפח"ח וכן בג"ח צריך כוונה ומחשבה מלבד הפשוטו לגמול חסד עם השכינה והנה הגוף והמעש' נק' יצחק כמ"ש במד' הנעלם כי אותו הגוף שהי' מצטער תמיד בעבודת קונו הוא יקום בתחיי' המתים וישמח ה' במעשיו וזה יצחק יעו"ש והנשמה שהיא המחשבה נק' אברהם.

ובזה יובן אלה תולדות יצחק כי עיקר תולדת שהם המעשים טובים הוא מצד הגוף שנק' יצחק וראוי שיהי' בן אברהם שיצרף המעשה עם המחשבה שנ' בן אברהם ואז אברהם הוליד את יצחק שישמח במעשיו שעל שם זה נקר' יצחק לשון עתיד וק"ל.

וז"ש ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה כי בן מ' לבינה ור"ל שיקשר מל' הנק' רבקה כמבואר בזוהר שם בבינה הוא בן מ' בת בתואל בתו של אל כמבואר וגו'. ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא והענין דבארתי פסוק ורבקה אמרה וגו' לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב. והוא כי צדיקיא אינון שלוחי דמטרוניתא מה שמחוסר להן הן דוחק פרנבה וכיוצא בזה ידע שהחסרון הוא בשכינה וידע להתפלל למלאות החסרון שם שהיא העיקר והוא טפל וכמו שהאריכו בתיקוני' בזאת יבא אהרן אל הקודש וכו' יעו"ש וזהו כוונת הפסוק לך נא אל הצאן שהם בני ישראל וקח לי משם ר"ל שיהי' עיקר כוונתם שיקחו לי להעלות השכינה הנק' תפלה אל אלדי ישראל שנק' אביך והיא תעשה מטעמים לאביך כאשר אהב.

וז"ש ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו אל השכינה שהיא נוכח אשתו כי עקרה היא ר"ל עיקר תפלה היא על השכינה ששם ימולא החסרון ואז ממילא נענה הוא ג"כ וז"ש ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו בגשמי ג"כ וק"ל

עוד י"ל והיא הנ"ל רק יותר בביאור דיש להבין ב' לשונות ויעתר יצחק לה' וגו' ויעתר לו ה' רק הניקוד לא כתוב בתורה והל"ל ויתפלל ונ"ל דכ' מהר"ם שיף ביאר הפסוק כחוט השני שפתותיך ר"ל שהוא ע"ד ר"ח בן דוסא שהי' מתפלל על החולה וידע אם חי או מת אם שגורה תפלתי בפי וכו' והנה חוט השני הי' סימן לישראל אם הי' מלבין ידעו שנתכפרו עונותיהן וכו' וז"ש כחוט השני שהי' בו סימן כנ"ל כך שפתותיך יש בו סימן אם שגורה וכו' ודפח"ח. אך כדי להבין מהו אם שגורה תפלתו בפיו ר"ל דאי' בתיקונ' אם תשכבון בין שפתיים אל תיקרי אם אלא אם וכו' וכן מפורש שם בכהן גדול שנכנס לפני ולפנים אם נתכוון להשכינה סם חיים יצא לקראתו וכו' וכמו שכ' שם בסמוך מפסוק עודנו מדבר והנה רבקה יוצאת שהיא השכינה וכו' יעו"ש.

ובזה תבין אם שגורה תפלתו שהוא השכינה בפיו שנק' תפלה כמ"ש ואני תפלה יודע שסם חיים יוצא לקראתו וכו'. ובזה יובן ויעתר יצחק לה' ר"ל שהוא משמש ב' לשונות ויֶעתר גם ויָעתר וזה נמשך מזה כי יצחק ידע מן ויֶעתר שיהי' נענ'. והקרי ויָעתר וכמו ר"ח בן דוסא הנ"ל וה"נ שראה ששגורה תפלתו בפיו ששכינה בפיו שהיא לנוכח אשתו כי עקרה היא שעיקרה היא השכינה לכן ידע ויעתר לו ה' וכך הי' ותהר רבקה אשתו וגו' ובזה תבין כמה ספיקו' ל"ל ויעתר לו דחזינן ותהר רבקה אשתו. וכ"ת להורות לו ולא לה בלא"ה נודע זה שאינו דומה תפלת צ' ב"צ וכו' ובזה תבין הש"ס ג"כ וק"ל