תולדות יעקב יוסף, אחרי מות

ויהי אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו וגו' והספיק' רבו ל"ל שני דהא כתיב בני אהרן ועוד דהא איכא כמה דיעות ולמה אמר הכתוב בקרבתם וגם ל"ל פעם ב' וימותו ושאר הספיקות ונ"ל דאי' בזוהר ויראו כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו אינון סמכין דאורייתא וכו' וכמבואר ביששכר וזבולן שהם בחי' זו שזה הי' עוסק בתורה שהוא בימין וזבולן הי' עוסק בעושר שהיא מצד שמאל וכמ"ש בל"ת בחלום יוסף וג' שרים כי מוח החכמה המתלבש בנצח הוא בימין ומוח בינה שמשם העושר והמזונות מתלבש בהוד וכו' יעו"ש.

וזה נ"ל ע"ד מ"ש חז"ל כי נצח והוד תרי פלגי גופא וכו' ור"ל שהוא ללמדינו מוסר שאי אפשר לאחד בלא חבירו וכמ"ש בזוהר דעביד הקב"ה שיהי' זה עני ת"ח וזה עשיר ע"ה כדי שיזכה זה עי"ז דאל"כ תיקשי שאלת המין אם אלדיכם אוהב עניים וכו' וז"ש בצחות לשונם דאינון תרי פלגי גופא העשיר שאינו מחזיק הת"ח והת"ח כשאין מחזיקין בידו אין שום א' מתקיים כי לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן לכך החכם שהוא קו החכמה שהוא נצח והעושר קו הבינה בהוד וצריך שיתחברו שליהם לגוף א' ואז יש סמכין לאורייתא ואם לאו הרי אינון תרי פלגי גופא וא"ש.

ונודע מ"ש בזוהר ובכתבים בל"ת פ' ויקרא כי נדב ואביהו אינון תרי פלגי גופא דלכך נטל פנחס נשמת שניהם שהם נחשב לאחד כמ"ש בזוהר יעו"ש וז"ש הנני נותן לו בריתי שלו' וכו' כי נודע ע"פי ששמעתי מרבותי כי המחבר ב' דברים יחד נקרא שלום ולכך נקרא היסוד שלום לסיבה זו ומבשרי אחזה אלדי וג"כ כשיש פירוד בין אנשים ואדם המחברן נקרא רודף שלום וסבת חטא נדב ואביהו שלא נטלו עצה זה מזה שנא' ויקחו איש מחתתו והי' פירוד ביניהם ופנחס שתיקן זה וניתקן ע"י שניתן לו ברית שלום לחברן בחי' נשמת נדב ואביהו לחד גופא וא"ש.

ובזה יובן אחרי מות שני בני אהרן שהוא ללמדינו מוסר והשכל כי סיבת התמוטטו' וירידתן ממדריגתן בעבודת ה' המכונה לכהן שהוא אהרן הוא לסיבה שהם נחלקים לשניהם שהם נדב ואביהו שהם ב' פלגי גופא נצח והוד שצריך שיתחברו זה עם זה וכנ"ל ולסב' זו ובקרבת' לפני ה' וימותו שכל היורד ממדריגתו נקרא מיתה כנודע ממ"ש וימות וימלוך בז' מלכים אשר זה גורם שכל המתקרב לעבוד' ה' נודד ללחם אי' וגם כמ"ש חז"ל עני חשוב כמת וכדמשני בסנהדרין כעין מית' והיינו כפי מוסר שזכרנו

וכדי לתקן זה אמ' דבר אל אהרן אחיך כי נודע משה הי' מלך ישראל שנאמר ויהי בישורן מלך ואהרן הי' כהן משרת ה' ובחי' המלך הוא מבינה שהיא מלך העולם וגם מ' מצדה נק' מלכו' שמשם העושר והמזונות ופרנסה וכהני ד' הוא מחכמה הם הת"ח והזהיר הפסוק שיהי' אחיך שיהי' חיבור לשניה' וגורם חיבור למדו' עליונו' שזכרנו וזה ענין רבי מכבד עשירים לחבר ב' מדות חכמה ועושר וזה שאמרו חכמה בינה תרין ריעין דלא מתפרשין ודו"ק אך מי צריך אזהרה יותר אם החכ' או העשי' שיתחברו

יבואר הפסוק ואמר ואל יבוא בכל עת וגו' בזאת יבוא וגו'

והענין כי יש י"ד עיתים טובים וי"ד עתים רעים שזכרם שלמה הע"ה בקהלת כי זה לעומת זה עשה אלדים ולכך יש בעשיר ב' בחי' האחד מה שנז' בזוהר יש רעה חול' ראיתי עושר שמור לבעליו ופי' בזוהר שהקליפ' אינו נותן לו שליטה על ממונו כדי שיהי' שמור לבעליו הראויין לו בסוד יכין רשע וצדיק ילבש והקליפה נקרא רעה שאנו נותן לו לשלו' בממונו כמו חולה וכו' יעו"ש ובכלל י"ד עתים עת לבקש ועת לאבד. עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום.

והקשה האלשיך מ"ט לא כתיב למ"ד באלו ב' עתים כמו בכולי והל"ל עת למלחמה ועת לשלו' ופי' הוא ז"ל דפירושו קמפרש יעו"ש. ולדברינו יבואר ג"כ דפירושי קמפרש ע"ד הנ"ל דקאמר עת לשנוא והיינו עת מלחמה אז הוא עת לשנוא אבל בעת שלום אז עת לאהוב ולכך קאמר שניהם יחד בלי למ"ד ובלי ו' עת לשנוא עת מלחמה ופירושי קמפרש כשראית שיש פירוד בינך לבין העשיר אז ראוי שתהי' שונא בצע שהוא עת לשנוא הנאת ממונו להתאמץ ולהשתדל ע"פ השתדלות רב כדי שתהנה ממנו דזה אינו ראוי ליהנות ממנו שאין שרשו ראוי להתחבר בך שתהי' עמו ב' פלגי דגופא לאחדים.

אך בעת שלום שהוא חיבור נצח והוד ב' פלגא דגופא ראוי לאהוב לקבל ממנו שבזה נעשה סמכין לאורייתא וא"כ ע"כ אין האזהרה לת"ח שיתחבר עם העשיר לקבל ממנו ובזה נגמר הייחוד הנ"ל דזה אינו דאם העשיר מרחיק א"ע ממנו אסור לקבל ממנו שיהנה מנכסיו שהוא מן י"ד עתים רעים הנ"ל אשר צריך להתרחק מהם וע"כ האזהרה על העשיר שיקרב א"ע אל הת"ח להנהותו מנכסיו כמו בזבולן ויששכר שאז נגמר היחו' כשיש התעורר' תחלה מצד שמאל אשר מצפון משם זהב יאתה בסוד שמאלי תחת לראשי ואז אח"כ וימינו תחבקני שהוא אהבת הת"ח מצד הימין להעשיר שהוא משמאל ולא שיתעורר אהבה תחלה הת"ח להעשיר שיהנה ממנו.

ובזה יובן ואל יבוא בכל עת אל הקודש כי יש י"ד עתים טובים ולעומתן י"ד עתים רעים וז"ש ואל יבוא בכל עת רק עת שלום אז עת לאהוב אבל עת מלחמה שיש פירוד בין החכם הנקרא קדש מצד החכמה כנודע ובין העשיר רק כשיש התעוררת אהבה תחלה מהעשיר שהיא בשמאלו כי בזאת שהיא מלכות הנקרא זאת שהיא מתעוררת תחלה מצד שמאל אז יבוא אהרן שהוא ימין אל הקודש פנימה שנגמר היחוד ותן לחכם ויחכם כי קצרתי וק"ל.

באופן אחר נ"ל לפרש פסוק אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. והספיקו' רבו א' ל"ל שני בני אהרן דהל"ל בשמותם. ג' בקרבתם ל"ל ד' כפל אחרי מות וימותו. ה' איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן שהתורה נצחי. ונ"ל שכל תיבה מיותרת בא ללמדינו מוסר בפני עצמו לכל אדם ולכל זמן תיבת שני בא ללמדינו מוסר כללי על ראשי העם שלא יהי' פירוד לבבות ביניהם שזה גורם שכחת התורה וכמו ששמעתי הנני וגו' הפלא ופלא ר"ת פירוד לבבות אנשים ודפח"ח.

וכמ"ש הרב בעללות אפרים בהתאסף ראשי העם יחד שבטי ישראל וז"ש ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים כי זה ראש לכל התיקוני' בזמן שהמה באגודה א' אז יסכימו כול' כאחד להשיב רבים מעון ולהדריכם בדרך הישר ובהיפך זה איש הישר בעיניו יעשה זה אוסר וזה מתיר וכו' יעו"ש בדף נ"ד ע"ב. ונודע כי הירידה ממדריגתו נק' מיתה וכמ"ש וימת מלך מצרים וכמ"ש בזוהר ובאדר' ובש"ס ד' כמתים חשובים וכו'.

ובזה יובן אחרי מות שני ר"ל לפי שלא היו באחדות רק לשניהם יחשבו זה גרם ירידה הנקר' מיתה וק"ל.

מוסר ב' נלמד מן בני וגו' דנודע כי נצח והוד נק' בני וכו' וכאשר יש סמכין לאורייתא אזי כל א' חי וקיים כמו ביששכר וזבולן שזה הצליח בתורתו וזה בסחורתו וכאשר בארתי פי' הש"ס דברכות עמך ישראל צריכין פרנסה והשיב יתפרנסו זה מזה וכו' יעו"ש.

ונודע כי נדב ואביהו' הם סוד נצח והוד שנק' תמכין לאוריית' ובזה יובן אחרי מות שני בני אהרן שהיו תרי פלגי גופא נחלקין לשנים מה שהיו ראוי להיות אחד ר"ל שהם נו"ה תמכין לאורייתא כשירדו ממדריגתן ר"ל שישפיעו זה לזה זה בעשרו וזה בתורתו וכשירדו וכו' גם הם וימותו בין הת"ח ובין העושר וק"ל. וז"ש ויזרח לו השמש שע"י שנתרפא וחזר לתמוך הת"ח אז גם לו זרח השמש להשפיעו וק"ל.

מוסר ג' נלמד מן בקרבתם לפני ה' דאי' בש"ס דחגיגה פ"ב ד' נכנסו לפרדס בן עזאי הציץ ומת וכו'. ר"ע נכנס ויצא בשלום וכו' וכ' מוהרשא' וז"ל מצאתי בספר ישן נכנסו לפרדס היא חכמת אלדי' בן עזאי מתוך שדבקה נפשו באהבה רבה נפרדה מהגוף ומת וכו' ור"ע כשהגיע לגבול ששכל אנושי א"א להגיע אליו עמד ולא הרס לעלות למעלה וכו' יעו"ש.

ובזה יובן בקרבתם לפני ה' בדביקות נפשם עד שנפרדו מהגוף לכך וימותו וק"ל עוד י"ל דכ' רמ"א בספרו מחיר יין במגל' אסתר ענין המן שאמר לעשו' עץ גבוה חמשים אמה שהוא עצת יצה"ר נגד מרדכי שילך למעלה ממדריגתו כדי שיפול למטה עד התהום וזהו ריבוי השמן גורם הכיבו' וכו' וז"ש בקרבתם לפני ה' וימותו שגרם ירידה הנק' מיתה וק"ל.

עוד י"ל בקרבתם לפני ה' שהתורה נדרשת במ"ע פנים טהור וטמא כי שמעתי ממורי כמו שיש אבות בקדושה כך יש במרכבה טמא' וכו' וה"ה לאינך ודע שכ' הרב בעללות אפרים דף נ"ח ביאר הש"ס דעירובין ר' יהושע בן חנניא שנצחו תינוק שהור' לו שני דרכים א' קצרה וארוכה וא' ארוכה וקצרה ביקש לילך בקצרה וארוכה כיון שהגיע לעיר היו מקיפות גנות ופרדסין וחזרתי לאחורי וכו' כי יש ב' דרכים לפני אדם בעל בחירה א' קצרה וארוכה הוא דרך הרשעים שתחלתן שלוה שנראה להם כאלו קרוב ה' להם אמנם סופן יסורין ורב הדרך בינם לבין אלדידם.

ודרך ב' הוא דרך הצדיקים מוחלפת השיטה שתחלתן יסורין ונראה כאלו רחוק ה' מהם וסופן שלוה וקצרה להם הדרך אשר יעלו אל ה' וזהו ששאל לילד מסכן וחכם באיזה דרך לעיר אשר ה' שמה ומתחלה ביקש לילך בקצרה וארוכה כי חמדת עה"ז נראין לעין הגשמי מיד לשעתו משא"כ עה"ב עין לא ראתה ובזה נתפתהו חה שאמרה וכי תאווה הוא לעינים וכו' וכיון שבא לעיר הפסיקו גנות ופרדסים והוא משל לכל תענוגי עה"ז שהם מבדילין בינו לבין העיר אשר ה' שמה וחזרתי לאחורי בתשובה להיות עיני פקוחות על דרכי לבלתי היות מן הכתות הטועים כי דרכיו ישרים בעיניו וכו' יעו"ש ובזה יובן בקרבתם לפני ה' שסברו שהם קרובים לפני ה' לכך וימותו כי הדרך ארוכה דקצרה הוא הנכון לפני ה' וק"ל.

בר"שי אחרי מות שני בני אהרן מה ת"ל הי' ר"א מושלו משל לחולה שנכנס אצל רופא אמר אל תאכל וכו' בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מהראשון לכך נאמר וכו'.

ויש להקשות דכאן בפסוק משמע שמתו על הקריבה לפני ולפנים וכדעת ר"י הגלילי בש"ס א"כ קשה מהא דאי' במס' יומא דף נ"ג כי בענן אראה על הכפרת מלבד שצריך מעלה עשן הא אם חסר א' מכל הסממנין חייב מיתה שנא' וגו' ותיפוק לי' משום ביאה ריקנית דאם חסר מעלה עשן הוא ביאה שלא לצורך וכתיב ואל יבא בכל עת ומשני הב"ע דשגג אביאה והזיד אהקטרה ופי' רשי' דשגג ולא ידע שיש איסור לבא לפנים בלא הקטרה ביה"כ וליכא מיתה והזיד בהקטרה וכו' וא"כ ק' למה נענשו בני אהרן על הקריבה לפנים דהוו שוגגין דהפ' נאמרה לאחר מותם ואין להם דין מיתה שלא ידעו משום אזהרה על הקריבה ועו' ק' דודאי אין המשל דומה לנמשל בשלמא א"א דנאמרה קודם מותם איזה אזהרה אך לא בעונש מיתה ועכשיו נאמרה אזהרה במיתה א"ש שדומה למשל ממש משא"כ השתא וכו'.

ונ"ל דקו' זו יהי' תירץ על קו' ראשונה דשם אח"ז א"ר אליעזר תניא ולא ימות הוא עונש כי בענן אראה הוא אזהרה שאם חסר מעלה עשן הוא באזהרה משום ביאה ריקנית יכול דשניהם נאמרה קודם מיתת בני אהרן ת"ל אחרי מות שני בני אהרן יכול יהא שניהן אמורין אחר מיתת בני אהרן ת"ל כי בענן אראה ועדיין לא נראה ופי' רשי' אראה לעתיד משמע וביום שמתו כבר נראה וכו' הא כיצד אזהרה קודם מיתה עונש אחר מיתה וכו' ובזה יובן דק' לרשי' דאמר בקרבתם לפני ה' וימותו הרי אין להם משפט מות על הקריבה שהיו שוגגין דעכשיו הוא שנתחדשה ההלכה ובחייהן לא נאמרה שום אזהרה לזה פי' רש"י הי' ר"א מושלו משל לחולה וכו' ק' הא אינו דומה לנמשל וצ"ל שוודאי דומה ממש וכר"א בש"ס הנ"ל דהי' אזהרה קודם מותם אך לא במיתה ומוכח מאראה וגו' ועכשיו נאמרה אזהרה במיתה א"כ זה זירזו יותר מהראשון וא"ש שלא היו שוגגין וק"ל ונכון הוא לפע"ד.

מצוה ל"ת ואל יבוא בכל עת אל הקודש.

מצוה בזאת יבוא אהרן אל הקודש וגו' ואגב יבואר כל המשך הפסוקים ונעורר איזה ספיקו' א' תיבת שני מיותר דה"לל בקיצור אחרי מות בני אהרן וגו' ב' כפל אחרי מות וגו' וימותו. ג' בקרבתם וגו' בהקריבם ה"לל ושאר הספיקו'. והוא כי זכרנו לעיל מדריגות שונות ד' שנכנסו לפרדס וכו' ובן עזאי שמת בדביקה וחשיקה כאמור מ"מ גדולה מעלת ר"ע שנכנס ויצא בשלום. וצריך טעמא למה יגדל מעלת ר"ע על בן עזאי שמת בנשיקה ודביק' רוחו שהו' עיקר תכלי' ושלימות כנודע להבאי' בסוד ה' איבר' נראה דשפי' גדולה מעל' ר"ע על זולתו כי עיקר תכלי' ושלימו' האד' שנבר' בחו' וצורה כדי שיכניע ויעשה מן חו' צורה בפרט וכלל בפר' היינו שיקדש האד' את גופו עד שיעשה מן החומר צורה ואחר שקישט וקידש את עצמו בפרט יקדש ויקשט את אחרים המוני עם שהם החומר הטפל אל שלומי אמוני' ישראל שהם הצורה ומעלה את המדריגה התחתונה אל העליונה וז"ש משכני אחריך נרוצה שנמשך מדריגה תחתונה שהיא החומר אל המושך להעלות' במעלה עליונ' למדריגת הצורה.

וז"ש כי ר"ע נכנס בשלום ויצא בשלום והוא ע"ד הנני נותן לו בריתי שלום שהוא פנח' זה אלי' החומר והצורה ששניהם חיים וקיימים וכמו שאחז"ל כי שלום הוא חיים נצחיים כדאיתא בריתי היתה אתו החיים והשלום והטעם שנקרא החיים שלום ביאר הרב האלשיך בפ' פנחס ע"ד לא תגעל נפשי אתכם עפ"י מדרש שוחר טוב כל הנשמה תהלל יה יעו"ש.

וכמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי על פסוק אשר יעשה אותם וחי בהם וכו' כי יש מי שרוצה שיחיה חיי עה"ז ויש שרוצה חיי עה"ב ויש חיי הגוף עם הנשמה כמו תנוך ואלי' ולכל א' ניתן לפי בחירתו ודביקותו יעו"ש וזה הי' מעלת ר"ע שנכנס בשלום וכו' משא"כ בן עזאי שנפרד הנשמה מן הגוף והנשמה נשלמה עצהי"ט משא"כ הגוף.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן שהמיתה הי' בחי' שני ר"ל מה שהיו שנים בגופות מחולקות ובקרבתם לפני ה' שנפרדו הנשמות מהגוף לידבק בשרשם חזרו ונעשו אחדות אחד שנדבקו באחדותו האמיתי כמו מיתת בן עזאי לכך וימותו וא"ש והבין כי קצרתי ודי למבין.

מצוה ואל יבא בכל עת אל הקודש בזאת יבא אהרן אל הקודש וכו'. והוא כי מבואר בפסוק אשר נשיא יחטא לאשמת העם והאלשיך פי' יעו"ש. ולעד"נ ע"ד שכתבתי פי' הש"ס כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן וכו' והוא ע"ד הירושלמי שמואל הנביא לבש חלוקן של ישראל ואמר חטאתי כנז' במשל השר ששינה לבושו וכו' והוא כי אשמת העם שבמזיד גורם לראשי הדור חטא שוגג כדי שיהי' לו איזה חיבור עמהם להעלותן וכמו שכתבתי ויקצוף משה וגו' שמא חזרתם לפעור וכו' כי הכועס כאילו עובד ע"ז ובזה יש לו מקום תפיסה לשוב בתשובה לתקן כל אותן מדריגו' בין של עצמו בין של אחרים וזה אמרו בש"ס כי יחיד העושה תשובה מוחלין לו ולכל העולם והיינו כשמתחבר עם מדריגתן. וז"ש דוד הע"ה וסלחת לעוני כי רב הוא וסי' ס"ה דברי עונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם וק' אדרבה לפי שהעונות רב ח"ו וכו' ועוד גברו מני לשון יחיד ואח"כ לשון רבים.

ולפי הנ"ל כי החטא שנזדמן לו לא הי' ראוי לזה מצד עצמו כדי שימצא מקום חיבור עם העולם וכמ"ש כל שאינו מחויב בדבר וכו'. וז"ש וסלחת לעוני שהי' לסיבה כי רב הוא ר"ל כי רבים מבני העולם שהם במדריגה זו ולהעלותן. וכן מ"ש דברי עונות גברו מני אע"פ שאיני במדריגה זו מ"מ הי' לסיבה כדי שפשעינו אתה תכפרם. ובזה יש לפרש ש"ס דע"ז דוד לא הי' ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה וכך ישראל וכו' והקשה בעל עקידה וכו' יעו"ש.

ולדברינו א"ש כי מיד הרגיש שנזדמן לו זה עבור אחרים להעלותן עם חיבור תשובתו וק"ל. אך שמא ח"ו יש לטעות שיחטא במזיד כדי להתחבר עם אותן המדריגות להעלותן כאשר פקרו המינים בזה. לזה בא הכתוב ואל יבא בכל עת אל הקודש ור"ל כי יש י"ד עתים לטובה ויש י"ד עתים לרעה כי זה לעומת זה עשה וכו' וז"ש ואל יבוא בכוונ' בכל עת הכולל גם עתי' הרעי' בעבור עבירה במזיד ח"ו כדי שבזה יתחבר אל אותן מדריגו' שם להעלותן אל הקודש כי זה ח"ו כפירה גמורה וכאשר שמעתי בשם מורי טעם הגון כי כשחטא בשוגג בלא דעת אז יש תקנה בעושה תשובה בכונה שנותן בו דעת להעלותו מה שאם כן כשחוטא בדעת במה יתקנה וזה פי' מש"ס האומר אחטא ואשוב וכו' והבן ודפח"ח.

אבל כשנזדמן שוגג ואח"כ כשעושה תשובה יתחבר עם אותן מדריגת שבבחי' חטאו להעלותן. וז"ש בזאת יבא אהרן אל הקודש כשנזדמן בלא כוונה ונקרא זאת בזה יבא אל הקודש וכמ"ש בפר בן בקר לחטאת שהיא על השוגג וכו' והש"י יכפר אנס"ו.

ואפשר שזה רמז ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו שהוא לשון יחיד וזווג כמו אכלה ומחתה פי' והבן. ואפשר שזהו פי' הפסוק ג"כ ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ודרשו חז"ל ואוכל עוד והוא תמוהו ולפי הנ"ל יתפרש כך כי נודע כי האשה ממקום השכחה ואדם זכר מעולם הזכירה כמ"ש בכתבים ענין הלומד ושוכח הוא מעלמא דנוקב' יעו"ש. וז"ש האשה וגו' היא נתנה לי וא"כ הוי בלא דעת כי מקום השכחה הוא בלא דעת ואז ירד אדם למדריגתה וז"ש אשר נתת עמדי ומעתה יש תקנה ואוכל בדעת מכוון להעלות המדריגה שהי' בלא דעת וכאמור הש"י יכפר.

מצוה לא יאכל דם נבאר בפ' ראה אנכי בס"ד וע"ש.

מצוה ואת זכר לא תשכב משכבי אשה לבאר זה נ"ל לבאר פסוק משלי י"ז מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ונ"ל דיש ב' מדות בסוד זכור ושמור זכור הוא יסוד הנקר' טוב ושמור הוא בסוד אשה יראת ה' היא תתהלל וסדר הדרגה לעבודת ה' הוא ממטה למעלה בסוד בזאת יבא אהרן אל הקודש משא"כ ח"ו מלמעלה למטה וכן שמעתי ממורי בענין תפלת היום שיהי' על דרך אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי שיטרח ויגע בהדרגה עד ברוך שאמר שהוא נגד עולם העשי' שהוא למטה מקום הקליפות ואח"כ יכוין יותר מברוך שאמר עד ישתבח שהוא יצירה ואין שם קליפות כ"כ כמו בעשי' ומישתבח עד עמידה יכוין יותר ובעמידה הוא החיבוק וזיווג האמיתי יפשיט א"ע מן הגשמיות כמ"ש בא"ח סי' צ"ח יעי"ש ואז נעשה תחלה מ"נ ואח"כ בא מ"ד ויולדת זכר משא"כ כשבא לאדם התעוררת מעצמו אז ח"ו מורה על הצרה בסוד ותפלתו תהי' לחטאה והתקנה כשיעלה על לבו זאת ויתחרד בחרדה גדולה ויתפלל יותר מעומק הלב ועיין בפ' תזריע מזה וז"ש מצא אשה תחלה ואח"כ מצא טוב אז יפק רצון מה' והבן. וכל זה הוא באדם פרטי כנזכר. ויש עוד בדרך כללי אל עיר או מדינה או כללות העולם ע"ד שאח"ז ראוי הי' שמואל שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך והענין ע"ד ששמעתי ממורי כל שרוח הבריות נוחה ממנו רוח המקום נוחה וכו' כי הא זכרנו שהאדם נקר' עולם קטן זה ראש וזה רגל וזה שנקרא ראשי הדור עיני העדה וכשעושה עצמו מרכבה להשראות שכינה ראשי הדור וממנו מתפשט לשאר בני דורו וז"ש שרוח הבריות נוחה [לשון השראה ונייחה ] הוא הימנו כי רוח המקום נוחה לכל העולם ממנו ולכך מה שרוח הבריות נוחה הימנו.

וההיפך כשאין השראת שכינה לא יתלה הסרחון בדור רק בעצמו וז"ש וכל שאין רוח המקום נוחה עליו הוא הימנו ר"ל שהו' עצמו גרם זה הסבה ולא הדור וכו' ואם אין זה לשונו ממש מ"מ כך משמעות דבריו ודפ"חח.

וז"ש מצא אשה שטרח ויגע ומצא שנעשה כסא להשראת שכינה שנק' אישה יראת ה' מצא טוב בעיני אלדים ואדם כי רוח הבריות נוחה הימנו אחר שרוח המקום נוחה הימנו וז"ש ויפק רצון מה' שהוא מוציא וממשיך שפע רצון לכל העולם ממנו כי הוא נעשה צנור אותיות רצון לכל בני דורו וגם נקרא זכר יסוד אותיות נוצר שנקרא טוב שהוא יסוד שעולה ממדרגת נוקבא למדריגת דכר

וז"ש ואת זכר לא תשכב משכבי שלא תגרם אתם פני הדור אל ראש הדור שהו' במדרגת זכר הנקרא טוב שיורד ממדריגתו אל בחינת נוקבא שהוא משכבי אשה ע"ד שמואל שהי' ראוי להשראת שכינה אלא שאין דורו הי' ראוי לכך לכך הדור אתם ראו שפרו מעשיכם שיזכו ראשי הדור למעלות השראת שכינה וטוב להם ג"כ וק"ל.

אי נמי י"ל מצא אשה ע"ד דאי' בתיקוני' איזה חסיד המתחסד עם קונו וז"ל בדף ל"ג ע"ב כל בר נש דסליק במחשבתי' בצלותי' לשכינתא או בכל פקודא דעביד מיד דדפיק לפתחא דמלכא אם שכינתא סליקת תמן מיד נענה ולא אמתין על עבד או ממנא דאפתח לי' אלא איהו ממש אפתח לי' וכו' יעו"ש.

וז"ש על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצא ור"ל כל הצטרכו' שלו אשר מצא אותו מן כל הרפתקא' דעדו עליו יתן לב להבין שהוא בשכינה ולו נזדמן זה כדי שיתפלל עבור השכינה הנק' זאת כמו ששמעתי ממורי ג"כ שהיא נק' את כלולה מן ך"ב אתוון ויכוון לחבר עמה ז' ספירות שלה שנק' בת שבע הרי זא"ת גם יכוין לחבר מדריגה תחתונה שבמלכו' הוא אות ת' עם ז' מדריגות שלה אל אות אל"פ שהוא פלא והבן. רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו ר"ל שלא יתכפוהו צרות רבות ורעות שהם מים הזדונים אשר לא יוכל להתפלל וללמוד עבור הצרות שהם הנוגעין אליו בתוכו ופנימיות שלו שהם אל הנשמה אבל על צרות הגוף בלא צרות הנשמה ודאי לא יחיש כי בהתפללו להסיר משכינה גם אליו לא יגיעו כמ"ש כמה פעמים רק שלא יכוין לזה וק"ל.

וז"ש מצא אשה שתפלתו שטרח ומצא הוא עבור השכינה שנק' אשה ודאי מצא טוב שנענה מיד ולא עוד שויפק רצון מה' בעצמו לא ע"י השליח וכנ"ל וק"ל עוד י"ל ע"פ ששמעתי ממורי בשם הרמב"ן שאמר לבנו שידע בעצמו שאם בעסקו בתורה עוסק בה לשמה כשיתמלא יראה ואהבה בעוסקו בתורה ידע שתורתו עולה לרצון לפניו ית' וכו' דהיא שכינתא תתאה נק' יראה ה' אחרונה שבשם וה' עלאה נק אהבה כי חכמה נק' יראה וז"ש ומצא אשה שהם אשת עלאה ואשה תתאה שהם אהבה יראה אז נקרא למודו תורה שנקרא טוב וכמ"ש לקח טוב נתתי לכם תורתי ויפק רצון מה' כי זוכה לדברי' הרבה כמו ששמעתי ממורי טעם הלימד לשמה זוכה לדברים הרבה ומה עלילה של לימוד לשמה וביאר כי כל מעשה בראשית הן דבר קטן או גדול נברא ע"י אותיות ברל"א שערים כנודע וע"י פגם עונות האדם מוריד נשמות קדושות שהם אותיות הקודש ממקום חיותם אל מקום הקליפו' ח"ו הן בדומם או חי בלתי מדבר וכיוצא ובתיקון האדם מעשיו ולומד לשמה היינו לשמה של האות ההוא שהורידה למטה שעתה ע"י שלומד בדחילו ורחימו ומכוין להעלו האות שהיא נשמה ממקום הקליפו' ולהעלותה ולדבקה בשרשה והנה מקום הקליפו' עד למעלה למעלה שהיא שורש האותיות יש כמה וכמה מדריגות לאלפי' ולרבב' וע"כ מעלה כל המדריגת ששורש בריאותן מן האות זה עד למעלה בשרשן א"כ שפיר אמר התנא הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה כי מהרבה דברים נעשה מזה האות ואת כולם מעלה לשרשו שנקרא אהוב וכו' ודפח"ח וז"ש ויפק רצון מה' שנק' אהוב אוהב את המקום וכי יש לך אוהב גדול מזה שמעלה בן המלך מן השבי כמה שנים למלך וק"ל.