תולדות יעקב יוסף, כי תבוא

מצות הבאת ביכורי' וכל ענין הפ' עד גמירא.

ויש להק' א' כמו שהקב"ה נצחי היה הוה ויהיה כך תורתו נצחי ומצוותיה ג"כ נצחיים וע"כ מצוה זו נוהג בכל זמן וק' עתה שאין מקדש ואין הבאת ביכורים וכי ח"ו בטלה מצוה זו עתה ב' דהאדם נק' עולם קטן וע"כ נכלל בו הבאת ביכורים וכל הכ' ארמי אובד אבי וגו' וצריך להבין איך נרמזו בהאדם כל זה ג' דקדוק לשון והיה שהוא לשון שמחה ד' לשון רבוא אל הארץ דמשמע לביאה יחשב אז בבוא אל הארץ משא"כ עתה ה' לשון נחלה וירשת וישבת בה מה מרמז בג' לשונות אלו ו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו' ודרשו במשנה דביכורים כי יש במצוה זו ג' מינים ביכורים ותוס' ביכורים ועטור בכורים יעו"ש וצריך טעם לזה בדברי חכמים וחידותם ז' קשה להבין מה צורך באריכות סיפורי הדברים גם שחז"ל נתנו טעם לשבח אענה גם אני חלקי בדרך רמז ומוסר ח' למה יכונה כאן בתואר ארמי ולא בשמו לבן ט' קשה אי כפי' רז"ל דקאי על יעקב שנקרא אבי כמ"ש ארמי אובד אבי יותר הל"ל בדרך כלל אבינו.

ונראה דמהות הרשע והצדיק הם ב' הפכים וכן בעוה"ב כי מנהג הרשעים בעוה"ז ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן וכמ"ש הנביא ישעיה הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו וגו' והטעם כמ"ש במדרש הנעלם בפ' וירא בפסוק לכה נשקה את אבינו יין כי נפש המתאוה מעוררת אחרת להדבק ביצה"ר ואומרת מה יש לנו בעוה"ב נלך ונרדוף אחר יצה"ר ואחר תשוקת חמדת עוה"ז באכילה ושתיה וכו' יעו"ש. ובדף שאח"ז שם אבינו זקן נרדוף אחריו ונדבק בו כשאר כל הרשעים שבעולם ואיש אין בארץ לבוא עלינו אין איש צדיק בארץ ואין איש שליט ביצרו הרבה רשעים בארץ לית אנן בלחודנא חייבין נעשה כדרך כל הארץ שהם חייבים שעד היום דרך כל הארץ הוא לכה נשקה את אבינו יין נשמח בעוה"ז נאכל ונשתה ונרוה חמר ונדבק ביצה"ר וכו' ולא ידע בשכבה ובקומה ר"ל שאינו נותן לבל ידע בשכבה בקבר ובקומה ליום הדין ליתן דין וחשבון וכו' ורוח הקודש צווחת גם אלה ביין שגו וכו' אבל הצדיק אינו נותן שמחה בלבו בעולם הזה כי תמיד טרוד במלחמת היצה"ר יום ולילה לא ישבות כמ"ש החכם שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה וכו' וגם היצה"ר אינו מתגבר על האדם אלא מתוך מאכל ומשתה לכך עצה היעוצה מחז"ל כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים וכו' וחיי צער תחיה כמו שהאריך הרב האלשי"ך בפרשה נשא בפ' נזיר כל אלה היה מקום לשמוח בהיות מזבח על מכונו וכו' משא"כ עתה כי שחה לעפר נפשנו ועובדי ע"ז מנהון מלכי ואפרכי ואנחנו עמו דווים וסחופים וכו'

ושמעתי ממורי משל נגד ב' כיתות הנ"ל שהיה בדרך יער מושב לסטים והיה מאד סכנה לכל עובר דרך שם ונזדמן שהלכו שנים דרך היער ההוא א' היה שכור כשכרותו של לוט ואחד היה בדעת מיושבת ולשניהם פגעו הלסטים וחמסו וגזלו הכום ופצעום ונשאר להם רק נפשם לשלל ובעברם משם ולהלן פגעו אנשים לאלו השנים וקצת מהם שאלו לזה השיכור איך עבר דרך היער בשלום או לא והשיבו שלום אין שום סכנה כלל ושאלו מה הכאות וחבורות ופצעים ואינו ידע להשיב וקצת שאלו לזה הפקח ואמר ח"ו שיזהרו כי יש שם לסטים והאריך באזהרתו להם והנפקותא בזה שזה הפקח ידע להזהיר אחרים שלא ילכו שם כ"א בזריזות מזויינים וכיוצא משא"כ זה השיכור אינו יודע להזהיר כלל. וכך הצדיק עובד ה' יודע ממלחמות היצה"ר ומלסטים שבדרך עובד ה' שהוא מסוכן ותמיד חיי צער יחי' איך להנצל ממצודתו ויודע להזהיר אחרים מסכנת לסטים זה יוסיף דעת יוסיף מכאוב משא"כ הרשע ששמח בשמחת יצה"ר תמיד ואומר שלום כי אין שום סכנה בזה העולם וכן בעוה"ב הם ב' הפכים כי לצדיק לשמחה יחשב לו שנפטר מזה העולם שלכך נ"ק מיתת הצדיק פטירה שנפטר מצער עוה"ז מעלמא דשקרא ובבואו לעוה"ב לשמחה יחשב לו משא"כ הרשע ששם יראה פנקסו פתוח והחשבון ערוך ליתן דין וחשבון וכמו שכתב האלשי"ך משלי סימן ו' בפסוק עד מתי עצל תשכב מעט שיכות וכו' ומביא משל ארוך א' שהי' רגיל אצל חנווני ליקח ממנו כל מחסורו בגדים ומיני מאכל ונתן לו לפעמים איסר או פונדיון וכו' יעו"ש.

ובזה נ"ל פי' המשנה באבו' הכל נתון בערבון וכו' עיין לקמן וכמו ששמעתי ממורי הלך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלומותיו ודפח"ח. והנה כך הצדיק נחשב לו בעוה"ז כהולך ונתרחק משמו ית' לכך שם בעולם שכולו ארוך לביאה יחשב לו משא"כ הרשע שדרכיו ישרים בעיניו כאלו הוא צדיק גמור וקרוב להש"י ושם יראה שהוא נתרחק לכך החכם אשר עיניו בראשו יזהר בנפשו ויזהיר בניו אחריו שיהי' הילדות ושחרות עיקר בעבודת הש"י ולעמוד בקשרי מלחמות יצה"ר וכמ"ש באבות הוי קל לראש כמ"ש האלשיך משלי על פסוק חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו עיין סי' ך"ב וכ"כ סי' יוד אוגר בקיץ בן משכיל יעו"ש וכמ"ש בש"ס אשרי איש אשרי למי שעושה תשובה כשהוא איש וכ"כ בזוהר מפני שיבה תקום קודם שיבה תקום נגד יצה"ר וכן כתבתי בפ' והימי' ימי ביכורי ענבים יעו"ש וזה נק' ביכורים דרך כלל ובדרך פרט ראשית פרי אדמתך תביא בית ה' אלהיך כי פרי אדמתך כולל הכל כמ"ש הכל הי' מן העפר וכן דרשו חז"ל תוצא הארץ נפש חיה זה נפשו של אדם הראשון יעו"ש ומכל דבר תקח ראשית לה' אלהיך ומזה יש תוכח' מוסר על הוצאת שז"ל חטאת נעורים שאין אדם יוכל ליזהר מזה וצריך תשובה גדולה שתביא ראשית פר"י אדמתך בית ה' אלהיך והוא תיקון קרי בסוד חיל בלע ויקיאנו וז"ש יעקב ראשית אוני וכן בכל דבר בכל חושי אדם יהי' ראשית לה' הן בדיבור תינוק המתחיל לדבר ילמדו תחלה לשון הקודש תורה צוה לנו הן במעשה יום ביומו יהי' ראשית פרי האדם שילך לבה"כ קודם שיעסוק בעסקיו והוא תועלת גדול לכמה דברי' שיוכל להתפלל בכוונה בלי מחשבה זרה וכיוצא בזה מלבד מה שיצליח בעסקיו וכן בשאר חושי האדם בראי' ובשמיעה ובהילוך ובמישוש ישמע חכם ויוסיף לקח גם במאכל משתה ראשית ומובחר יתן לעני הגון וכיוצא בכל דבר ודבר ימצא שיהי' ראשי' לה' וזהו נק' ביכורים.

ויש עוד תו' ביכורים ר"ל צריך הצדיק שיראה שילך ממדרגה למדרגה כמו ששמעתי בשם המנוח החסיד מהר"נ אלה תולדות יעקב יוסף וכמ"ש במשנה ודלא מוסיף וכו' עיין בהפטר' רני עקרה וגם בזה יש ב' הפכים בין רשע לצדיק הרשע נק' הולך כמ"ש עשו אנכי הולך למו' כי בכל יום מרשיע יותר ונתקרב אל הקליפות שנק' מיתה וכמ"ש זקני ע"ה כ"ז שמזקיני' מטפשים וההולך בצדקו הולך למעלה כמ"ש זקני ת"ח כ"ז שמזקיני' מוסיפין חכמה שמחכמין בעבודת ה' ובתורתו ומעשי' טובים וכמ"ש האלשיך במשלי שאם עשה בבחרותו תשובה לא יאמר די לי בזה אלא צריך להוסיף בזקנותו וזה נק' תוספת ביכורים.

עוד יש עיטור ביכורים כמ"ש חז"ל ועטרותיהן בראשיה' ר"ל עטרות של עצמן במין שקדשו מחשבתן מזה נעשו העטרו' יעו"ש פ' אחרי וכ"כ בר"ח וישימו צניף הטהור על ראשו ונק' זה עיטור ביכורי' כי שורש הכל הוא ביכורי' שנעשה בבכיר בבחרותו ולא הרשיע ביצה"ר ואז יכול לקדש א"ע ולעלות במדרגות כנ"ל משא"כ הרשע מנערותו והנה נגד ג' מדרגות של ביכורים ותוס' ביכורים ועיטור ביכורים יש ג' מדרגות בנפש אד' ורוחו ונשמתו ונגד זה יש לו ג' מדרגות בעול' שכולו ארוך משכן הנפש ורוחו ונשמתו. והוא במה שיש לאדם נפש ממחצב הנפשות ישראל אילו מצד מעשיו הטובים של אדם כי מיד שנולד זרע ישראל זוכה לנפש קדושה ונ"ל שזה אמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא מצד שהם נצר מטעי ר"ל שורש ישראל הוא כמו נחלה מאבות לפי שנולד מזרע ישראל לכך חלק זה נק' נחלה כמ"ש בית והון נחלת אבות ולא מצד מעשיו זכה יתיר שהוא תו' ביכורי' מצד מעשיו זוכה לרוח כמ"ש בזוהר זכה יתיר זוכה לנשמה וא"א לאדם לטהר מחשבתו כ"א שיש לו נשמה ואז זוכה לעיטור ביכורים ונגד זה יש לאדם לעוה"ב משכן הנפש בג"ע התחתון ומשכן רוח בג"ע עליון ומשכן הנשמה עין לא ראתה וגו' באופן שאין למעלה הימנו וז"ש הפ' אשר נותן לך נחלה ואח"כ וירשת וישבת בה שאין למעלה הימנו.

ובזה יובן והי' כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה ר"ל והי' לשמחה יחשב לך וגם ביאה תקרא בבואך אל הארץ אשר ה' וגו' שהוא עוה"ב ששם יחשב לך לביאה ושמחה אחר שבעוה"ז לא הי' לך שמחה שנדמה לך שנקראת הולך ונתרחק מהשם בסיבת מלחמת יצה"ר הטורדך לכך כאן והי' כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך ותואר ב' שמות כי לרחמי' נחשבת וקבלת מדת דין הנק' אלהי' וז"ש הוי' אלהים ולכך נותן לך נחלה מצד אבות וירשת מה שירשת בכחך וגם למעלה שאין למעלה הימנו וישבת בה והיינו ע"י הכוונות וטהרת המחשבה שהוא נגד עיטור ביכורים שמעטרין שם בבואך לבית המקדש ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך ר"ל לבד כל פירושי הנ"ל יש לפרש שהוא על עיטור ביכורים שהוא הכונה והמחשבה שנק' ראשית כנודע כי סוד החכמה הנק' אבא הוא נק' מחשבה וראשי' וגם למטה במדרגת מעשיות יש ביכורים וראשית ע"ד שזכרתי לעיל אבל כאן א' על המדרגה עליונה שהוא המחשבה כי שם בעולם הנשמות נעשה לבוש מכונות ומחשבו' המצות והתורה וז"ש ולקחת מראשית כו' ושמת בטנא ור"ל כי המפרשים פי' טנא בגי' ס' יעו"ש.

ונ"ל כי בן ששים לזקנה זה קנה חכמה דכתוב בכתבי הארי' ז"ל בטעמי המצות דמשמע דעכשיו קנה חכמה ולא קודם לששים יע"ש וחכמה נק' אבא שהוא טהרת המחשבה כנודע וז"ש ובאת אל הכהן שהוא מדת חסד קו החכמה כמ"ש האר"י ז"ל כי כהנא רבה הוא חכמה כי חסד גימ' ע"ב שהוא הוי' דיודין בחכמה יעו"ש וכראותך גודל מעלת טהרת המחשבה וכוונת המצות שעולה מעלות רמות והוא מעט מזעיר שהוא משנת ששים ולמעלה כאמור שאז יוכל לטהר מחשבתו מכל עסקי עוה"ז וא"כ נשארו מעט שנים עד שבעים שהוא שעור חיי אדם ואז וענית ואמרת וגו' ר"ל בוודאי אחר ראותך זה תצעק מקירות לבך ותמרר בבכי מאין הפוגות כי כלית בהבל ימיך בעסקי עוה"ז וכמ"ש ספרי יראים לסוחר א' שהלך מעבר לים כמה שנים שהה בדרך עם סחורתו ובבואו שמה לא נמצא שום קונה על הסחורה שהביא שמה כי אין לה' עסק בזה כלל ואחר שנתייא' מכל נמצא אצלו דבר סחורה א' שהי' בזוי אצלו ומכרו שם ביוקר גדול ואז צעק ובכה על שטותו שלא חקר תחלה על הסחורה הצריכה שם והנמשל מובן. והתנצל ואמר ארמי אובד אבי שיצה"ר נתלבש בלבוש היצ"ט הוא אובד אבי ר"ל המחשבה בפניות ומחשבות זרות באומרו שזה הוא מצוה על עביר' כי כבר ביארת' בפ' והנחש הי' ערו' מכל לכך ארור מכל מה ענין זה לזה ונ"ל דכתיב והנחש הי' ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' וי"ל וכי לא ידענו שהכל מעשי ה' ולמה הוצרך לפרט כאן שהוא מעשי ה' ונ"ל דכתב הרמב"ם תחבולת ההיתר נק' ערמה ותחבולות האיסור נקרא מרמה וקשה הא הנחש שהוא יצה"ר כל תחבולתו לפתות ב"א לעבור על מצות ה' והוא תחבולו' האיסור ונק' ערמה שנא' דהנחש הי' ערום.

ונ"ל שאין זו קושיא כמבואר קו' זו בזוהר משל לזונה וכו' א"כ וודאי לכך נברא ועושה שליחות הקב"ה ונק' שפיר תחבולו' היתר ובזה יובן דמבואר בהפסוק קושי' הזוהר' ותירוצו דאמר והנחש הי' ערום מכל חית השדה וק' דמשמע שהוא תחבולת היתר דנקרא ערום וז"א כנודע לכך ביאר הפ' ואמר אשר עשה ה' ועושה שליחות הקב"ה ונק' תחבולת היתר אך דלפ"ז ק' משאחז"ל לפי שהנחש ערום מכל לכך הוי' ארור מכל ר"ל שנענש על זה וק' למה נענש הא עשה שליחותו שלכך נברא. ונ"ל בשם רוכלין המחזירין בעיירות לפ' טעם בעל הגד' ואתא הקב"ה ושחט למלאך המו' וכו' וכיוצא בזה מבואר בכ"מ שיעניש לו לעתיד לבוא וק"ל מה הא עושה שליחותו ותירצו שהוא נצטוה שיהי' יצה"ר כמשל הזונה שנזכר בזוהר והוא אינו עושה כך כי כסות ולשון שינה בדמות יצ"ט ומפתה לב"א לעשות מצו' שלו והם סבורין שהוא באמת יצ"ט ואלו ידעו שהוא יצה"ר לא שמעו לו ומאחר שאינו עושה שליחות הקב"ה שיהי' יצה"ר לכך מה שעושה תחבולות באיסור נענש עליו לעתיד

ובזה יובן דברי חכמים ז"ל והנחש הי' ערום מכל לשנות כסות ולשון בערמה כאלו הוא יצ"ט ולכך ארור מכל משא"כ אלו הי' עושה שליחותו של מקו' וק"ל ומ"מ אין סתירה להרמב"ם דכבר הקש' בתוי"ט בלא"ה על הרמב"ם ממ"ש בא אחיך במרמה והי' תחבולת היתר וע"כ צריך לו' כתירוצו לשון תורה לחוד ולשון חכמי' לחוד ורמב"ם איירי בלשון חכמי' ודוק

וז"ש האדם התנצלות ארמי אובד אבי שהוא המחש' שנק' חכמה עילא' אבא שלולי רמאותו ידעתי שהוא יצה"ר ולא שמעתי אליו והוא ברמאותו גרם וירד מצרימה בכמה מיני צער וגירות ובכל זאת שמך לא שכחתי ועבדתי עבודת ה' ויהי שם לגוי גדול ועצום ע"י בירורי הניצוצי' מן המצירים כמ"ש הארי ז"ל בעת אשר שלט האדם באדם לרע לו של המיצר ע"ש וגם כמ"ש חז"ל ופרעה הקריב שהקריב את ישראל לאביהם וה"נ כך וירעו לנו המצרים ויתנו עלינו עבודה קשה עד שנצעק אל ה' להודיע לנו אם זה יצה"ר או לאו וישמע ה' את קולנו ויוציאנו ממצרים ור"ל כמ"ש בפסו' כחצות וגו' דבר גדול שהחכם יכלכל דבריו במשפט ולהיות מתון בין בגשמי בין ברוחני ויתפלל להש"י להיישירו בדרך ישר ואז כחצות שנחלק הדבר אצלו ב' צדדים אם לעשות כך או כך אז אני יוצא בתוך מצרים להוציאך מכל מצירים מצרה לרווחה והשם יראנו מתורתו נפלאות ודרך הישר סלה אנסו'

ועל פי הנ"ל שזכרנו בנחש ערום מכל לכך ארור מכל נ"ל לפרש הש"ס במגיל' א' רבא חייב אינש לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי רב ור' זירא עסקו בסעודת פור' אבסים קם ושחטי' כו' עד לאו בכל יומא מתרחיש ניס' התו' עד דלא וכו' ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארור' כל הרשעים ברוכי' כל היהוד' והקו' מפו' וכי בפורים שנעשה נס גדול כזה הותרה הרצועה להשתכר וכאשר תמה הב"י בשם א"ח וז"ל הא שכרות מביא לידי ע"ז ג"ע וש"ד כו' ע"ש ומכח זה רבו הפי' זה בכה וזה בכה ע"ש ב' קשה לשון עד דהל"ל כדי שלא ידע בין כו' לפי הבנת הפשט שהחיוב הוא עד"ז ג' ק' מאי בעי תו' בזה ברוכים כל היהודים. ד' קשה דמייתי בסמוך להא דרבא הנ"ל עובדא דרב ור' זירא דשחטי' חד לחברי' כד איבסמו בסעודת פורים וכתב הר"ן דמעובדא זו מוכח דאידחי' הא דרבא כו' יעו"ש בב"י ויש לתמוה דכל הפוסקים הביאו הא דרבא וכן הטור והש"ע וקשה קו' הר"ן.

ותחילה נתרץ ש"ס דפ' אין עומדין והוא נכלל במצוה

מצוה לשמח חתן וכלה אמרו לי' רבנן לרב המנונא זוטא בהלולא דמר ברי' דרבינא לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרו לי' אנן מה נענה בתרך אמר להו אי תורה ומצות דבטלי מנן איכא דאמרי ה"ק להו הי תורה ומצות דמגנו עלן ע"כ ויש להק' דלשון הש"ס הוא לשון הקודש ולמה כאן ענין זה נאמר בלשון תרגום ב' קשה דרבנן דקאמרו היינו בני הישיבה התלמידים בסוגיא וא"כ למה אמרו לישרי לן מר ה"לל נתעס' באורייתא וג"כ יש בו שמחה פיקודי ה' ישרי' משמחי לב וע"כ לומר דסוגיא נתעסק באורייתא היינו כשאין ביניהם רק ת"ח ולשמחה יחשב להם עסק התורה משא"כ כאן בהלולא שיש בו המוני עם יותר מת"ח ועסק התורה אין להם לשמחה ואדרבה נחשב להם לקוץ מכאיב וסלון ממאיר ולצער יחשב להם עסק התורה וכאן בהלולא שהוא מצוה שיהיו שמחי' וטובי' לב לכך אמרו לישרי לן מר כי מיני שיר וזמר שוו לכולם ששמחי' בו כדי לשמח חתן וכלה שהוא מצוה וכמאמר חז"ל הנהנה מסעודת חתן וכלה ואינו משמחן כו' א"כ מה השיב ווי לן דמיתנן לא די שלא הי' משורר לשמחן אלא צעורי קמצער להו. ג' קשה כפל ווי לן דמיתנן ד' קשה דהל"ל ווי לן דנמות לשון להבא משא"כ דמיתנן משמע לשעבר שכבר מיתו או עכ"פ משמע לשון הוה ה' ק' דב' לשונות סתרי אהדדי דלישנא קמא אי תורה ומצות דבטלי מינן משא"כ שיש בידם תורה ומצות בחייהם רק במותן נתבטל מהן ולאיכא דאמרי משמע שלא עסקו בתורה ומצות שיגין עליהם וכי פליגי במציאות אם הי' בידן תורה ומצות א"כ לשון איכא דאמרי אינו כלל ואם לאו קשה ללישנא קמא.

ונ"ל דאי' בפ"ב דביצה חדות ה' היא מעוזכם אמר הקב"ה לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע והקשו תו' מהא דאמרי' עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ומשני כו' והנה כבר כתבתי בזה וכעת נ"ל פשוט להבין ע"י משל ומליצה דברי חכמי' וחדותם דנ"ל להבין טעם משתה ושמחה בשבת וביו"ט מלבד הטעם המבואר להבאים בסוד ה' תיקון ג' סעודו' דשבת וגם ביו"ט טעמו מבואר שם אך נ"ל ע"ד מליצה. ששמעת ממורי משל לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר א' פחותי הערך ובהאריך הזמן שמה הגיעו כתב מאביו המלך ורצה לשמוח בו מאד אך שחש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם מה יום מיומים ושמח' מה זו עוש' מה עשה בן המלך קר' לבני הכפ' וקנ' להם יין ושאר מיני יין המשכרי' עד ששמחו בעס' יין והוא מצא עת לשמוח מאוד בשמחת אביו ודפח"ח והנמשל מובן כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בתענוגי אבי' המלך מלכי המלכים הקב"ה בהנשמ' יתירה שהוא לו אגרת שלומי' מאביו מחמת הגוף שהוא כבן כפר לכך צוותה תורה לענג הגוף בשבת ויו"ט ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דביקות המלך הקב"ה ודי בזה

העולה מזה דאין מקום לגוף לשמוח בשבת ויו"ט כי אם כדי שיהי' אז פנאי לבן מלך שהיא הנשמה לשמוח בשמחת אביו שבשמי' משא"כ בלא"ה וזה שדקדק הש"ס בתיבות יתירות וא' הקב"ה לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואז אני פורע ור"ל שיהי' הלוואה לענג הגוף בשביל הנשמה וז"ש לוו עלי כי הנשמה חלק אלוה והיינו דמפרש ואמר וקדשו קדושת היום ר"ל שהנשמה תקדש א"ע בקדושת היו' והאמינו בי כי נודע שהאמנה הוא דביקות הנשמה בקב"ה כמו ששמעתי ממורי על פ' ויאמינו בה' ובמשה וגו' ואז רשות ללוות לענג הגוף כדי לקדש הנשמה ולהאמין ולדבק בשמו ית' אז אני פורע ומ"ש עשה שבתך חול היינו כשאינו עושה בשביל בן המלך רק בשביל בן כפר לחוד שאז נק' שבתך של הגוף אז יעשה חול ולא יצטרך לבריות כמו במשל שאין בן המלך פורע לבן כפר כי אם לתועלתו וק"ל

והנה כמו שיש בפרטות אדם גוף ונשמה והגוף לבוש להנשמה כך יש בכללות עולם גוף ונשמה כי אלו העוסקים בצורכי גופי' הם נק' בעלי גוף והצדיקים העוסקי' בצרכי נשמה נק' נשמה כמ"ש האלשיך בפ' כי תצא כי יש באדם חומר וצורה ויש שגברה בהם הצורה על החומר אלו' נק' בעלי צורה וה"ה בהיפך נק' חומר וכשהכלל דומה לפרט דהיינו כמו שבאדם פרטי יש דביקות לגוף עם הנשמה והגוף מלבוש לנשמה וע"י שמחת הגוף גורם לנשמה לשמוח בדביקות ה' אשר ע"ז נאמר לוו עלי ואני פורע וכשהכלל דומה לפרט בענין זה שאלו אנשים שהם בעלי החומר הם דביקים באחדות עם הצדיקים שהם בעלי צורה אלא שבעלי צורה בושין לשמוח בשמחת המצוה מחמת אלו בעלי חומר לכך יש לשמח אלו האנשים בעלי חומר בין בעניני מאכל ומשתה או במיני זמר כדי שיהי' מקום לבעלי צורה לשמוח בדביקות השי' כמו במשל בן מלך עם אנשי הכפר משא"כ כשאין הכלל דומה לפרט שאין בין חומר וצורה דביקות וחיבור כלל זע"ז ומכ"ש כשהם מתנגדים זה לזה ובשמחת בעלי חומר לא יהא מקום לבעלי צורה לשמוח בדביקות הש"י וודאי אין מקום לשמחם ושב ואל תעשה עדיף וכמאמר עשה שבתך חול כו' וכנ"ל.

ובזה נ"ל משחז"ל רשעים בחייה' קרוים מתי' ר"ל שהם רק חומר בלא צורה כגוף בלא נשמה וכל זמן שיש להם דביקות עם צדיקים שבהם שהוא צורה לחומרם אז יש חיות לגוף ע"י הנשמה משא"כ לנפרד הגוף מן הנשמה וודאי נק' מת וז"ש אל תהי רשע בפני עצמך וק"ל

העולה מזה כשנפרד החומר מהצורה נק' מיתה כנז' ועוד יש מיתה בגוף עצמו בלא הצורה כי כ"ז שהגוף בחיים יש חיבור אל ד' יסודות שבו משא"כ כשנפרדו כל א' מד' יסודות למקומו נק' מיתה וכמ"ש במדרש הנעלם ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון יעו"ש

והנה הקליפה שרי בחיבורא ומסיימ' בפרודא כנזכר בסבא וה"נ השמחה שאינו לשם שמים רק בקליפות בין בעלי החומר שרי בחיבורא באהבה ואחוה ומסיימין בפרודא למי אוי למאחרין על היין משא"כ בקדושה את והב בסופה ונמצא בשמחת הרשעים יש מיתה כפולה חדא שנפטר החומר מהצורה כנ"ל ועוד שהחומר עצמו שיש בו חיבור ד' יסודות ובתוך השמחה נתעורר ביניהם קטטות ומריבות וסיים בפרודא ונפרד החומר עצמו זה מזה שגם כן נקרא מיתה מה שאין כן בקדושה חיים ושלום.

ובזה יובן דאמרי רבנן לישרי לן מר וקשה אי משום שמחה הל"ל נתעסק באורייתא שיש בו שמחה וצ"ל שאמרו זה בשביל המוני עם שהיו בהלולא שאין להם שמחה בתורה רק במיני זמר וזה שאמר לישרי לן מר לדידן ולא לכם כי לכם די בשמחת של תורה משא"כ להמוני עם ולכך אמרו בלשון תרגום שהוא לשון עם הארצים כנזכר בש"ס ובתוספות כי אמרו זה המוסר לתועלת ע"ה והשיב ווי לן דמיתנן ר"ל אחר שהם החומר ואנו הצורה ואין להם הדביקות עמנו שע"י שמחת' נוכל לשמוח בשמחת נשמה כיון שנפרד החומר מהצורה וודאי זה למיתה יחשב נוסף לזה מיתה כפולה שע"י השמחה שאינה לשם שמים שרי בחבורא וסיים בפרודא שהוא פירוד של ד' יסודות כנ"ל לכך אמר כפל ווי לן דמיתנן באופן שאין מקום מה שאמרו לישרי לן מר. ועל זה שאלו אנן מה נענה בתרך ר"ל שדבריך כלפי המוני עם אבל אנן הנגררים בתרך מה נענה והשיב אי תורה ומצות דבטלי מינן דכלפי רבנן שיש בהם תורה ומצות בחייהם אבל במתים חפשי מתורה וע"ז אמרתי אי תורה וכו' ועוד כלפי המוני עם שאין בהם תורה ומצות דמגני עלן במיתתן וגם בחייהם קרוים וכו' ועל זה קאי איכא דאמרי וק"ל.

ונחזור לענין הנ"ל דכל שמחה של אכילה גופניות הנזכר בתורה ובש"ס בשבת ויו"ט ופורים הכוונה שע"י שמחת הגוף תוכל הנשמה לשמוח בדביקות הש"י וזולת זה אין מקום לשמחה אפילו בשבת וכמ"ש עשה שבתך חול כשתעשה שבתך להגוף עשה חול ולא ישמח שמחת הקליפה ששייך לגוף. אך לזה צריך שיהי' לאדם עיני שכל לפקח בשמחתו אם הוא לשם שמים כי הנחש ערום מכל לכך ארור מכל ואומר שהוא יצ"ט ושמח לשם שמים ובאמת אינו כמ"ש לעיל ארמי אובד אבי שמפתה לאדם באומרו לש"ש וכל זה אינו כשיפשפש אדם את עצמו.

ובזה נבוא לביאור ש"ס דמגילה דנודע כי הנחש שהוא היצה"ר שערום מכל וארור מכל הרי שנקרא היצה"ר ארור וכמ"ש בזוהר שהקליפה נקרא ארו' והקדושה ברוך גבי נטילת ידים ע"ש וכן מצאתי מפורש בכתבי האר"י ז"ל ארור המן יכווין התלבשות ס"ם ארורה זרש וארורי' כל הרשעים התלבשות כל הקליפו' ברוך מרדכי יסוד דקדושה וכו' יעו"ש ונ"ל דזהו כוונת תוס' שלא תטעה על חשבון ארור המן שהוא בגי' ברוך מרדכי נתכווין התנא לכך פי' דר"ל ארורים כל הרשעים ברוכי' כל היהודי' והכוונה דידע הפרש הקליפ' מהקדושה וכאשר נבאר.

ובזה יובן א' רבא חייב אנוש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור וכו' ר"ל דבא לשלול השמחה שאינה לש"ש וז"ש עד דלא ידע ההפרש אם שמחתו בכלל ארור שהם התלבשות הקליפות המכונה להמן או שמחתו בקדושה בכלל ברוך מרדכי ולא עד בכלל כנודע הסוגיא בזה דלחומרא ור"ל כ"ז שיודע שישמח בדביקו' הש"י בקדושת היום כמ"ש בביצה לוו עלי וקדשו וכו' אז חייב לבסומי משא"כ כשלא ידע להבחין בעיני בשר אם שמחתו בקדושה או לאו שב ואל תעשה עדיף וח"ו כשיודע ששמחתו בקליפה אסורא איכא גם שאר אנשי' אסורין לישב במסיבתן וכדי שלא תטעה לפרש כפשוטו שהותרה הרצועה כפי הבנ' העולם לזה מביא בסמוך עובדא דרב ור' זירא דשחטי' חד לחברי' והדר אחי' ואיתעביד להו ניסא עד לשנה האחרת לא רצה כי לאו בכל שעתא איתרחיש ניסא ור"ל דלולי שהי' שמחתן בקדושה לא אתעביד להו ניסא דכי עביד רחמנא ניסא לשיקרא ולכך לשנה אחרת הי' ירא לבסומי פן לא יהי' לש"ש ולא יתעביד ניסא וזו שדקדק בלשונו לאו בכל שעתא איתרחיש ניסא והוא מטעם האמור ודו"ק. א"כ מוכח מעובדא זו שהחיוב לבסומי היינו בקדושה שיהי בכלל ברוך מרדכי עם כל היהודי' ולזו נתכוונו התו' בכוונ' רבא וק"ל