תולדות יעקב יוסף, אמור

אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו' ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא וי"ל קו' האלשיך דה"לל למת לא יטמא מאי לנפש. ועו' דפתח ברבים וסיים ביחיד לא יטמא. וביאר הוא גם שדבר והוכיח רבים מ"מ יחזור להוכיח היחיד וכו' יעו"ש. ולי נראה דיש ב' מיני מוסר א' לת"ח וא' להמוני עם ולכל א' צריך לומר לפי בחינתו ומדריגתו וכמ"ש בזוהר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וכו' שצריך להזהיר על שום פניה חצוניות לת"ח משא"כ להמוני עם שרי שזהו כוונת חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך וכו'. וכזה שמעתי מהרב המגיד מו' מענדיל ענין פרה אדומה שמטמא טהורים ומטהר טמאים וכו' ודפח"ח.

ובזה יובן אמור אל הכהנים שהם כהני ה' המשרתים לפניו ית' שיזהירם לנפש לא יטמא בעמיו כי המחשבה נק' נפש לא יטמא מחשבתו לחשוב מחשבות להתפאר בעמיו שיאמרו עליו הי עניו וכיוצא בזה רק שיהי' כל מחשבתו לש"ש וכמו ששמעתי כלל גדול ואיש לא יעלה עמך שיחשוב כשעומד בתורה ותפלה שהוא לבדו עומד לפניו ית' ואין איש עמו שיתפאר לפניו זהו שאמר כי אם לשארו הקרוב אליו דהיינו לאמו שהיא השכינה ולאביו זה הקב"ה שהוא נקרא שארו וקרובו של ישראל שנאמר לבני ישראל עם קרובו וכנדרש במד' בשלח כי קרוב הוא יעו"ש.

וכל זה מדריגת שלומי אמוני ישראל. משא"כ לפחותי הערך ולקטנים שאינם חושקים בתורה כלל צריך שיאמר להם שמצוה ללמוד גם שלא לשמה שמתוך זה יביאם לשמה גם שזה נחשב טומאה לשלומי ישראל נחשב טהרה לקטנים וכיוצא וז"ש ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש שאין איש פינה אל התורה שנק' בתולה כמ"ש האלשיך ולא מצאתי לבתך בתולים יעו"ש. שישאנה לה יטמ' שיאמר שמותר ללמוד שלא לשמה כדי שיבא לשמה וכמו שכתבתי ביאר פסוק כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית וכו' יעו"ש וק"ל.

ובזה יבואר המשך פסוקי שיר השירים על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות וגו'. מצאוני השומרים הסובבים בעיר וגו כמעט שעברתי מהם וגו' ור"ל על משכבי בלילות שהם ימי משך הגלות המכונה לשכיבה ולילה בקשתי את שאהבה נפשי לאהוב נפשיית שהוא ענין הצורה ועניני עה"ב שנקרא נפש ולא מצאתי כי בחרו במה שהוא תאווה לעינים וצרכי הגוף והחומר ושאר עניני עה"ז שנקרא גופניית. אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחיבות וכו'. וכאשר בארתי פסוק אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר וכו' יעו"ש. וז"ש אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו מצאוני השומרים הסובבים בעיר וכו'. על דרך שבארתי משנה בך"ד מקומות שומרים בבהמ"ק וכו' שענין השמירה הוא שלא יכנס לפנים מי שאינו ראוי לכך יש כמה מניעות למי שרוצה ליכנס בפנים בתורה ועבודה ותשובה וכו' כמעט שעברתי מהם וגו' ר"ל שאחר כמה מניעות שהי' לו מ"מ הולך וחזק בתורתו ועבודתו וכמו שכתבתי ביאר פסוק וילאו למצוא הפתח יעו"ש. אז מצאתי שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו וגו' וק"ל.

הגם די"ל ג"כ על אנשי יראי חטא שנמאסו והאמת נעדרת והוא בימי הגלו' וז"ש על משכבי בלילו' בקשתי את שאהבה נפשי אם יש אדם שאוהב את נפשי בקשתי ולא מצאתיו. אקומה נא וגו' ר"ל שאמרתי שמא על שאיני מעורב עם הבריות רק אני פרוש מהם לכך איני אהוב בעינם לכך אמרתי אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות להתתבר עמהם מ"מ בקשתי מי שאהבה נפשי ולא מצאתיו שהם בורחים ממני. מצאוני השומרים הסובבים בעיר ר"ל שיש לפעמים שפלות בעולם על יראי הש"י ועת לשנוא אותם ואז מי שאינו ראוי להתחבר אל הש"י ואל יראיו בורח מהם כמו בריחת השד מפני ויהי נעם. והראוי לכך הוא מתחבר אז אל יראי הש"י בעת שפלותן וכמאמ' חז"ל הסחורה שבזול ושפל אז תקנה אותו וה"נ קנה לך חבר כמעט שעברתו מהם ר"ל מן השומרים שעבר עת לשנוא ובא עת לאהוב ויראי השם עלו במעלה אז מצאתי שאהב' נפשי אחזתיו ולא ארפנו וגו' וק"ל.

ועוד י"ל ביאר פסוקי אמור אל הכהנים דכבר בארתי ביאר מ" ש הרמב"ם בקיום מצוה א' על מתכונתו כאלו קיים כל התרי"ג מצות וכו' ביאר פלוגת' דרי' ור"ל בסנהדרין ופערה פי' לבלי חק מר ס"ל למי שמשייר חק א' ומר ס"ל וכו' והעולה משם דמר א"ח ומא"ח ול"פ כי יש הפרש בין צדיק שנק' חי שעבודתו בזריזות שנק' פריש לפי' רשי' בכוס של ברכה טעון ד' דברים וא' מהם חי וכו' משא"כ רשע שנק' מת שעבודתו ושמישו באבר מת שאינו מוליד שעושה התפלה והמצות בעצלות וכו' יעו"ש.

והנה בח"ה שער הבחינה סוף פ' ג' ביאר ענין השמחה והזריזות היפך העצבות למי שלא הי' לו רק שדה א' והניח שני בנים א' הי' זריז ונשכר ליום א' בעבודת אחרים וצמצם פרנסתו כדי שיהי' לו מזה פרנסה לשני ימים ויכול לעבוד שדה שלו יום א' וכן נתחכם עד שנשאר פנוי חודש א' לעבוד שדה שלו וכך הי' הולך ועושה עד שנעשה בן חורין לעבוד רק עבודת עצמו. ובן שני הי' עצל והוצרך להשכיר א"ע לעבודת שדה אחר מידי יום יום עד שהוביר שדה שלו מכל וכל והנמשל מובן בענין עה"ז ועה"ב שיש זריז ונשכר בעה"ז לעבוד שדה אחרים יום א' כדי שיוכל לפרנס א"ע ולב"ב לב' ימים כדי שיהי' פנוי יום א' לעסוק בעסקי עה"ב משא"כ עצל טרוד כל ימיו בפרנסת עה"ז והוביר שדה שלו לעה"ב יעו"ש.

ובזה יובן אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא שלא יעשה עבודתו בעצלות שנק' מת רק יעשה בזריזות וזה שהוזהרו כהנים דוקא כי הם זריזין וראוי ליקרא חי חי העולמים והבן.

ובזה נבאר פסוקי קהלת סי' ח' עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי בעצלתיים ימך המקרה וגו'. ומה שדרשו בש"ס דשבת בזמן סעודה של ת"ח יעו"ש גם בחלק וכו' ולדברינו הנ"ל יובן כי העצל בשם כסיל יכונה שהוא עמל הכסילים היגענו לפרנסת עה"ז טרוד כל ימיו והוא יגע לעבוד שדה שלו לעה"ב וזהו גורם אשר לא ידע ללכת אל עיר אשר ה' שמה כמו שכתבתי בשם עוללות אפרים בדרך ארוכה וקצרה שגנות ופרדסים של עסקי עה"ז עכבוהו ללכת אל עיר וכו'. אי לך ארץ שמלכך נער ר"ל לומדי תורה שבה אשר התורה בי מלכים ימלכו והלומדים לק' מלכך והם בסוד נער מטטרון דהיינו שלומדים ע"מ לקבל פרס שהוא בסוד נער מט"ט וכמ"ש בכתבי' ותיבת פרס ביאר במד"ש שהוא חצי ר"ל שיאכל שכרו בעה"ז שהוא נגד עה"ב פרס וכו' דהיינו שלומדך כדי שיהי' מן המשמאילים שזוכין ע"י התורה לעושר וכבוד.

ונחית דרגא כי שריך שהם שרים ונגידים בבוקר יאכלו שאינם לומדים כלל. או פרושי מפרש כי שריך שהם ת"ח בבוקר שאוכלים שכרם בבוקר בהשכמה מיד ולא בעקב לבסוף לעה"ב. א"נ י"ל ע"ד שכ' בח"ה נגד העצל והזריז בשדה שהניח להם אביהם שזכרנו וכו' וז"ש אי לך ארץ שמלכך נער קטן שאין בו דעת לעבוד שדה שלו לעה"ב רק נשכר לאחרים בעה"ז שהיא שריך בבוקר לאכול ולשתות בכל תענוגי עה"ז אשריך ארץ שמלכך בן חורין שאינו משועבד לאחרים רק עובד אדמתו ישבע לחם מלחמו של תורה ושריך בעת יאכלו עד זמן סעודה עוסקים בתורה וז"ש בש"ס דשבת בגבורה של תורה ולא בשתי' של יין. ומפרש בפסוק שאח"ז בעצלתיים ימך המקרה כי העצלות גורם לכל זה שאין לו פנאי לעבוד אדמתו רק שנשכר לאחרים בעניני עה"ז עולם שאינו שלו לכך ימך המקרה נעשה מך ועני לעה"ב שהיא כמו תקרה לעה"ז והבן.

בפסוק אמור והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים וגו' והוא אשה בבתוליה יקח ויש להקשות וכו'. וקודם נבאר ש"ס דבכורות אמר לי' אית לן בירא בדברא עיילי' למתא אמר להו אפשילו לי חבלי דפאריי וכו'. והוא תמוהו ונבאר פסוק סוף פרשת ויקהל ויעש את הכיור וכנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד וגו' ופי' רש"י שהיו בנות ישראל מעוררת בעליהן ע"י מראות וכו'.

להבין זה נ"ל דכתבתי במ"א ביאור ש"ס תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וכו'. והעולה משם כי ע"י חשק ותאוות המוני עם לשמע חכמה ומוסר אז משפיעין לחכמי המוסר שישפיעו לזולתן וכו'. וז"ש והיה עקב תשמעון דייקא.

ובזה בארתי פסוק האזינו השמים אז ישפיע לי ואדברה משא"כ ותשמע הארץ מרחוק אז אמרי פי דברים ישנים שכבר אמרתי אשפיע לכם וכו'. ובזה יובן במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד שהיו מעוררת את בעליהן להשפיע להם חכמה ומוסר וק"ל.

ובזה יובן ש"ס הנ"ל אית לן בירא בדברא כי בעלי חכמה ומוסר שנקרא מדברא דעמא יש להם מעיינות החכמה רצונינו עיילי' למתא שישפיעו חכמה ומוסר לבני מתא. והשיב להם שפיר אפשילו לי חבלי דפארי ר"ל אם יהי' חשקם של בני מתא למשוך ולשמוע חכמה ומוסר גם שלא לשמה רק שיהי' להם פאר בכמה פניות חצונים הידועים שלא ניתן לכתוב מ"מ ע"י חבלי פארי אלו ימשכו בירא שהם מעיינות חכמ' ומוסר למתא וכנ"ל והבן.

ובזה יובן והכהן הגדול אשר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו שמגדלין אותו משמים ומשפיעים לו חכמ' ומוסר זה נמשך מאחיו ע"י שהם רוצים לשמוע חכמ' ומוסר כמו שדרשו בספרי ויקרא אל משה לאמר ודרשו בשבילכם נדבר עמי וכו'. וזה שאמר אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ר"ל שיוצק על ראשו שפע חכמה הנקרא שמן המשחה. ומלא את ידו ללבוש. את הבגדים ר"ל שנתמלא שפע ומוסר כדי שעי"ז יאחוז בידא דחייביא ולעשות מן בחי' בגד בחי' לבוש לזכות החייב שנקרא בוגד כשיעשה זכאי יהי' לבוש ללבוש בו בסוד הנפש אשר עשו בחרן.

והוא אשה בבתוליה יקח כי אין אשה בתולה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. וה"נ צריך שיעשה את המוני עם שנקרא בתולה יעשה אותן כלי שיוכלו לקבל מוסר כמפורש בש"ס דברכות והי' אם שמע תשמעו מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק ומדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק וצריך שיעשה אותן מלא חכמה כדי שעי"ז יהיו כלי לקבל מוסר והבן.

עוד י"ל ביאור ש"ס הנ"ל דכתבתי ביאור פסוק וילך משה וידבר את הדברים האלה וגו' וביאור ש"ס בדרך כבושה אני מהלך וכו'. והעולה משם כי חסרון שיש בבני עולם יש שמץ מנהו בחכמי הדור וזהו ענין מראות הצובאות ג"כ וכו'.

ובזה יובן אית לן בירא בדברא ר"ל הלימוד והפילפול שאדם לומד בילדותו להתפאר ולהתגאות הוא בירא בדברא בחיצונים הקליפות ובקשו ממנו עצה איך יוכלו לעיילי במתא בפנים שהוא עיר אשר ה' שמה כנודע ההפר' שהעיר הוא בפנימיות ושדה הוא בחיצונית וכתבתי מזה במ"א וכמו שכתבתי לעיל ביאור ש"ס קצרה וארוכה וביאור פסוק ושני נעריו עמו שצריך להעלות גם שנות נעורים עמו וכו'. והשיב להם אפשילו לי חבלי דפארי ע"כ יש בי שמץ מזה בסוד מראות הצובאות שהם גרמו על ידי לימודם להתפאר והמשיכו לי גם כן על ידי דפארי שלמדתי ג"כ להתפאר קצת ועצה יעוצה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ואז מעלה האדם גם לימוד שלא לשמה שהי' בחיצונית יכנס לפנים וכמו שכתבתי ביאור קו' התוס' בפסחים איך שנעשה שלא לשמה כסא אל לימוד לשמה והבן ובחי' זו הוא באדם פרטי שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומעלה בעצמו שלא לשמה ע"י לימודו לשמה. ואם אין בחי' זו באדם פרטי אז יש בחי' בראשי הדור וזש"ה אשר יוציאם ואשר יביאם שביאר מורי זלה"ה לשיטתו וכו' עיין במ"א ולדברינו יבואר בענין הנ"ל והבן. וא"כ תירץ הנ"ל אפשילו לי חבלי דפארי אינו דחי' בעלמא רק עצה טובה יעץ להכנים בירא במתא והבן

מצוה טומאת כהנים בפ' אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגומר לא יטמא בעל בעמיו להחלו והקו' שזכרתי כמה פעמים בענין עולם שנה נפש דע"כ כל מצוה מתרי"ג מצות צריך לנהוג בכל אדם וכל זמן ואיך מצוה הנהוגה בכהנים נוהגת בכל אדם.

וכדי לתרץ זה נ"ל לעורר הספיקו' בפסוקים אחד כפל אמור ואמרת ב' דהל"ל למת לא יטמא מאי לנפש ג' מאי בעמיו ואי למת מצוה דשרי א"כ נ"ל שנית בעל בעמיו דדרשינן ג"כ יצא מת מצוה ד' לא יטמא בעל בעמיו להחלו דכך הל"ל לא יטמא בעל להחלו ר"ל לאשתו פסולה והיינו בעמיו יצא מת מצוה וכפי' רש"י א"נ בעמיו לבסוף הל"ל וכו'.

ותחלה נ"ל לתרץ ריש ספר תהלים כל הסימן אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' עד כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד והספיקות רבו אחד דקאמר אשרי שלא הלך וגו'. דמשמע ההיפך מזה שהלך בעצת רשעים וישב במושב לצים מאושר הוא דלא מיקרי ותו לא וזה תמוה דהוא מן ד' כתו' שאינ' מקבלי' פני שכינה כת לצים וכו'. ב' להבין ג' תוארים רשעים וחטאים ולצים ג' למה בתואר רשעים אמר הלך ובתואר חטאים אמר עמד ובלצים אמר ישב הלא דבר הוא. ד' כי אם בתורת ה' וגומר. שאין זה דרך הדרגה כי אם מקצה אל קצה כי תחלה א' אשרי שלא הלך וגו' ר"ל שגם בסור מרע אף שאינו פועל טוב אשרי לו ולבסוף א' כ"א בתורת ה' יהגה יומם ולילה דמשמע דוקא בפועל טוב על צד היותר נכון שהוא הגיון תורה יומם ולילה אז אשרי לו ויתר הל"ל אשרי האיש אשר בתורת ה' יהגה יומם ולילה וממילא אין פנאי להלוך בעצת רשעים ובמושב לצים. וכמ"ש השל"ה מוסר נפלא על פלפול הש"ס אם לבטל תלמוד תורה בשביל איזה מצוה אי תלמוד גדול או מעשה גדול וא"כ אוי לאנשים המפנה לבו לבטלה ומכ"ש לילך בעצת רשעים או במושב לצים דאם בשביל מצוה נפל פלוגתא בש"ס אם לבטל מהתו' שהוא חיוב יומם ולילה או לאו ומכ"ש למפנה לבו מהתורה אל העבירה וכו' יעו"ש ה' להבין ב' בבות אלו דכאן נקרא תורת ה' וכאן אמר תורתו ודברי חז"ל ידוע. ו' דאם מוזהר ללמוד יומם ולילה וא"כ איך אמר וכל אשר יעשה יצליח שאין פנאי לעשות מלאכה כלל אפי' ארעי. ז' להבין מה שאמר ועלהו לא יבול שאפי' שיחת חולין של ת"ח שהם המשל לא יבול מה זה ברכה ע"ד הפשט. ח' לא כן הרשעים אין לו חיבור כלל ט' בתאר רשעים א' משפט ובחטאי' א' בעדת צדיקים. י' כי יודע ה' דרך צדיקים וכי ח"ו דרך רשעים אינו יודע הלא הכל צפוי לפניו י"ת אף שהרשות נתונה מצד הבחירה.

וכדי לבאר זה ע"פ מוסר כי בחכמת המוסר פתח דוד המלך בספרו זה נגד כל כת משלש כתות שיש בישראל למשוך לבם לתורה ולעבודה כל א' לפי בחינתו וזה שפתח פיו בחכמה במשל ומליצה להבין כל א' ענין מדרגתו.

ותחלה נתרץ קושי ז' הנ"ל ענין ועלהו לא יבול. והוא דכ' בפ' בחוקותי ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב וכשלו איש באחיו ודרשו חז"ל בעון אחיו שכל ישראל עריבים זה בזה. והוא תמוה מה ענין קללה זו שרדף אתם קול עלה. ועוד מה חיבר לקללה זו וכשלו איש באחיו לאה דאמר ורדף אותם קול עלה ונראה דזכרתי בכתבי דרושי ההפטרה על פסוק כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו יין וחלב וגו' והוא דיש ב' מיני תוכחת מוסר כי לכשרים אומרין בלי משל ומליצה רק מפורש וכמ"ש האלשיך בפ' דברים כי תחלה א' ברמז ואח"כ כשראה ששומעין דבריו אמ' מפורש ממרי' הייתם וכו' יעו"ש משא"כ כשרואין דלא אכשר דרי צריך המוכיח להלביש דברי מוסרו במשל ומליצה וכו'.

וז"ש כל צמא לכו למים מוסר כפשוטו משא"כ אשר אין לו כסף וחשק לשמוע בלמודים אז צריך למתק דבריו במשל ומליצה הנמשל ליין וחלב כי פנימיות המוסר שהוא דין ותוכחה נמשל ליין דדינין מתערין מני' והלבוש שיערב לחיך הטועמו נמשל לחלב ע"י משל ומליצה יעו"ש. העולה זה כי ראשי הדור מוזהרין להוכיח במישור את אנשי דורו בין שהם כשרין או לאו מצד הערבות שכל ישראל ערבין זה בזה לכך מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפש עבור ב"ב כשאינו מוכיח אתם ואם יש בידו למחות בבני דורו וכו' רק שיכלכל דבריו במשפט אם הם כשרים רשאי לומר דברי מוסר מפורש ואם לאו צריך להלביש ע"י משל הנק' עלהו לא יבול כפ' רש"י הנ"ל וכ"כ בזוהר תרומה דף קך"ח ע"ב וז"ל ההוא זכאה בעי למרדף בתר חייבא וכו' כמ"ש ורבים השיב מעון וכו' יעו"ש.

ובזה יובן דבפ' בחוקותי מיירי דלא כשרי דרי כמ"ש ואם לא תשמעו לי וגו' וא"כ ראשי הדור צריכין לרדוף אחר הרשעים להחזירן ע"י מוסר ותוכחה במשל ומליצה ע"י לבוש הנק' עלה שהוא לבוש לפרי וז"ש ורדף אותם קול עלה נידף ר"ל שירדפו הצדיקים אחר הרשעים ע"י קול עלה נדף לרדפן ולהכניען תחת הקדושה אבל הוא ללא תועלת כי ונסו מנוסת חרב ר"ל כמו הבורח מהחרב כך יברוחו מלשמוע תורה ומוסר גם ע"י משל ואז כשרואין ראשי הדור שאין שומעין מוסר נמנעין מלומר כלל תורה ומוסר וז"ש ונפלו ואין רודף ר"ל שמניחין לנפול את הדור ושוב אין רודף להחזירן למוטב לכך אז וכשלו איש באחיו בעון אחיו מחמת הערבות וכטענות מד"הד הנז' במס' שבת אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי וראוי להוכיח ולחזור להוכיח וז"ש שוב כי כל זה נמשך מחמת ורודף אין דלכאורה ק' הם רודף אין א"כ אין זה קללה ולפי הנ"ל מבואר וק"ל.

ונחזור לביאר מאמר דהע"ה דע"כ לא דיבר ברשעים כ"א לבסוף שאמ' לא כן הרשעים וגו' משא"כ בפתח דבריו כלל בדבריו ב' סוגי אנשים יש שהוא מאושר ויש שאינו מאושר גם שהולך בדרך תמים לעבוד עבודת משא בתורה ותפלה מ"מ אינו מאושר והוא דמקשין העולם אש"ס דאבות כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו' אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב.

והקושיא מפורסמת מה אשריך בעה"ז. ונראה פשוט דכ' האלשיך כי יותר נוח ליקנות חיי עה"ב מלקנות גיהנם שהוא ע"י עמל ויגיעה ודאגה תמיד ע"י שגונב וגוזל ונואף ורצח וכו' יעו"ש.

העולה מזה כי אין מבוא ליצה"ר להתגרות באדם כ"א ע"י אכילה ושתיה וא"צ להביא ראי' בזה כי מבואר בתורה ונביאים וכתובים והנה יש ב' סוגי אנשים ההולכין בדרך הישר ולוחמים מלחמת היצה"ר תמיד וכמ"ש בח"ה שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה וכו' והם א' האוכלים ושותים כל צרכן בעת האכילה ואח"כ עוסק בתורה ותפלה והוא סור מרע ועושה טוב וכת ב' ההולכין בדרכי התורה פת במלח תאכל ומים במשורה וכו' והנה היצה"ר ההולך וסוער תמיד עם בני איש למצוא מקום שיוכל לפתות האדם והנה זה שנוהג בדרכי התורה אין מבוא ליצה"ר לבוא אליו כלל ומכח זה שוקט ונוח זה האדם ממלחמת היצה"ר ואשרי לו גם בעה"ז שהוא נוח ושקט מכל צער מלחמות היצה"ר שאינו מתגרה בו כלל משא"כ זה שרוצה לילך בדרכי הש"י ורוצה לאכול ולשתות כל צרכו ודאי יצה"ר מתגרה בו ולא נח ולא שקט ממלחמת היצה"ר שצריך להלחם עמו תמיד ונראה דמצד זה אמר דהע"ה ולבי חלל בקרבי כי היה נוהג בדרכי עניות כמ"ש ואני בעניי הכינותי וגו'. וכמ"ש בשל"ה בזה יעו"ש וא"כ שפיר מבואר ש"ס הנ"ל כך דרכה דרכה של תורה וכו' ואז אשריך בעה"ז ג"כ כנ"ל וק"ל.

והנה בסוגי כשרי' ישראל יש ב' סוגים א' כמו שמצינו בכלב שהיה בעצת מרגלים שאמר להם כי עמכם אני בעצה ומכח זה סמכו עליו בעדותו שנאמ' ויהם כלב וכפי' רז"ל אך דיש בזה סכנה שלא יתפוס בעצתם וכמו שהטובע בנהר ואחד רוצה להצילו שהוא נכנס בסכנה אם יציל הנטבע או להיפך שנטבע עמו ונראה דמשום זה הוצרך כלב לילך לחברון להשתטח על קברי האבות ולהתפלל שינצל מעצ' מרגלי' וכן יהושע התפלל עליו משרע"ה ואמ' ה' יושיעך מעצת מרגלים. ויש כת ב' ההולך בתום ומרחוק מעצת רשעים כמטחוי קשת ואינו סומך על זכותו שיכנס בעצתם לש"ש מאיזה טעם הכמוס עמדו ושינצל אח"כ מהם והנפקותא שבין ב' כתות הנ"ל אע"פ ששניהם מכוונים לש"ש מ"מ לזה אשרי ר"ל בעה"ז כמשמעות לשון אשר הנז' לעיל ג"כ כי אין בו סכנה שיצטרך מלחמת יצה"ר משא"כ ההולך לעצת רשעים אף שכוונתו לש"ש כדוגמת כלב ויהושע הנ"ל מ"מ אינו מאושר בעה"ז מדאגת וסכנת היצה"ר שלא יתפוש בעצתם שאם יהושע וכלב הוצרכו לתפל' שינצלו מעצת רשעים מכ"ש לשאר בני אדם. וזה שא' דוד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובא לשלול סוג ב' אף שכוונתו לש"ש שרוצה לילך בעצתן כדי להכניען אח"כ מ"מ אינו מאושר שנכנס בסכנה אם ינצל או לאו ע"כ ראוי להרחיק מהם ומעצתן ואז הוא מאושר גם בעה"ז.

ואחר שאמר להרחיק מעצת רשעים שוב אמ' ובדרך חטאים לא עמד כי ההפרש שבין רשעי' לחטאים הוא זה כי רשע נקרא אף שלא חטא עדיין בפועל וכמ"ש בש"ס בהרמת יד נקרא רשע ובש"ס דקדושין אוי לרשע רע שעשה פירות וכו' משא"כ חוטא הוא שחטא בפועל ובא דוד מלך ישראל ללמדנו דעת איך ליזה' מיצה"ר כי קו לקו מרחיק את האדם מקונו כי בקטן יחל לומר לך בעצת רשעים שאינן חוטאים בפועל ומזה נמשך שיפתה אותו לילך גם בעצת חטאים החוטאים בפועל ולא בלבד ההליכה כי אם שעמד עמהם שהוא על ריבוי הזמן והפתוי של יצה"ר הוא שילך בדרך החטאים לש"ש כאשר זכרנו לעיל דלא איירי כאן ברשעים רק בכשרים והעמידה עם חטאים לש"ש הוא בדרך זה אשר התחלנו בפתח דברינו במצוה של טומאה דכהנים נזהרין בו והוא בכל אדם ג"כ בסוד עש"ן דודאי מי שעובד ה' נק' כהן כמו וכהנו לי גם שהוא ישראל כמ"ש ובני דוד כהנים וגו' ועיקר העבודה הוא לא בלבד שיקשט א"ע רק גם אחרים וכנז' לעיל ומעלה זו מצינו באהרן הכהן שנאמר ורבים השיב מעון וגו' וז"ש רז"ל אמר ואמרת כפל להזהיר גדולים על הקטנים ור"ל לא בלבד שיקשטו גדולי וראשי הדור את עצמן רק להזהיר גדולים על הקטנים שהם הרשעים שהם מקטני אמנה להזהיר הגדולים שיחזירו למוטב את הקטנים ג"כ וכ"כ מפורש בתקונים שהרשעים נמשלו לקטן שאין בו דעת יעו"ש.

ואחר שהזהירנו בזה אז הוצרך לומר לנפש לא יטמא בעמיו דשמעתי משל על בן מלך ששלחו אביו מעל פניו בכפר ה' כדי שיתאוה אחר זה יותר לשולחן אביו המלך אבל הבן מחמת טפשותו נתערב בגוים שבכפר ולמד ממעשיהם ושכח תענוגי המלך ושלח המלך שר א' משריו להחזירו ולא עלתה לו עד שהתחכם שר א' שפשט לבושי השררה ולבש בגדי הדיוט דמות אנשי כפר ועלתו לו עיין בכתבי ולהבין הנמשל מה הוא לבושי הדיוט ונ"ל כי המדות נקרא לבוש כמ"ש בתקונים במאמר אליהו לבושין תקינת לון וכו' והן המדות יעו"ש.

לפעמים ת"ח צדיק וישר שהוא שר מצד התורה שנק' שר ומלך שנאמר בי מלכים ימלוכו ולובש בגדי הדיוט שיש בו מדה גרוע שרי שבזה המדה יהיה לו התחברות עם העם שהם גרע המדות כדי לדבר על לבם לעוררן איך שנתרחק משולח המלך מלכי המלכים וישובו עדיו כמו במשל הנ"ל והנה זה החכם שעושה לאהבת המלך אולי יחזיר הבן לאביו מ"מ נכנס בספק סכנה אם יחזיר את הבן בהמשך הזמן שידבר עמו אחר שיתחבר עמו בהכרת פנים פעם ושתים או שיש לחוש שאם בן המלך שהיה מוטבע בנמוסי המלכים מ"מ ע"י שהורגל ברוע מדות של אנשי הכפר נעשה כמותן ושכח כל נמוסי המלכים וה"ה לשר זה שיש לחוש לזה ע"כ צריך אזהרה על עצמו יותר למה שהיה בחצר המלך תחלה כמו במשל והנמשל מובן.

ונ"ל שזהכוונת הפסוק סוף יחזקאל בהפטרת אמור ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו העם בבגדיהם וגו'. והוא תמוה אם יקדשו העם יותר נכון ויונתן תרגם דלא יתערבין עם עמא בלבושיהן. וג"כ צריך פ' לפירושו ונ"ל דכ' התו' בפ"ט דב"מ בד"ה ולאו מר כהן הוא מ"ט קאי בב"הק וז"ל תימא לר"י האיך החי' בנה של האלמנה כיון שהיה כהן שנא' ויתמודד על הילד. וי"ל שהיה ברור לו שיחיה אותו לכך היה מותר משום פקוח נפש עכ"ל.

ונראה גם כי דברי התו' כפשטן מ"מ יוצא לן רמז מוסר מזה לכהן הוא העובד הש"י כנ"ל שאינו רשאי לטמא עצמו על הספק ר"ל שיתערב במדות העם כדי להחזירן כמו במשל הנ"ל כי אם שידוע לו בבירור שיחזירן למוטב ויחי' אותם משא"כ בל"ה וכמו שכתבתי במשנה והמתים להחיות וכו' יעו"ש.

וזה שאמר הפסוק ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם ור"ל שיורד למדריגת העם יפשטו את בגדיהם וכו' ור"ל שע"כ פושט בגדי קודש בגדי מלכות ולובש בגדי הדיוט דאל"כ אין לו התחברות עמהם כמשל הנ"ל ואז צריך אזהרה דלא יקדשו העם בבגדיהן ר"ל שלא יתערבין עם עמא בלבושיהן דהיינו במדותיהן דאם אינו ברור להם וכו' יש לחוש שלא יתערב בגוים וילמד ממעשיהן ושב ואל תעשה עדיף כמ"ש הרמב"ם המדינה שאינו נוהגין בדרך הישר התרחק מהם וכו' עד בזה א' הנביא מי יתנני מלון במדבר וכו' יעו"ש וק"ל.

ונחזור לענינינו כי יש חומר וצורה באדם פרטי וכן העולם כי בעלי הנפש הם הצורה גדולי וחכמי ישראל. משא"כ בעלי החומר הם העם ונקראין קטנים לפי שאין בהם דעת וצריכין הגדולים ללמדם דעת לעשות מחומר צורה וז"ש להזהיר גדולים על הקטנים אך לזה צריך התחברות עם העם שהם החוטאי' לפשוט בגדי קודש וללבוש בגדי חול להתערב עם קצת מדותיהן כדי שיוכל להחזירן למוטב ויש בזה סכנה לכן בא התורה להזהירו לנפש לא יטמא בעמיו כי אלו בעל נפש היורדין בעמיו יזהר על נפשו שלא יטמא נפשו עמהם וז"ש בעמיו ר"ל בעודו בתוך עמיו במדריגתן.

ואח"כ חזר והזהיר את העם וז"ש לא יטמא בעל בעמיו להחלו והוא דמצינו בפסוק אנכי בעלתי בכם שהיא לשון אדון ושר ועתה בא להזהיר העם שלא יגרמו להבעל טומאה בעמיו להחלו שהם הגורמין להחלו והוי עונש כפול הכוונה שאם לא ירצו לחזור בתשובה להתנהג במדותיו של הבעל שהוא ראש הדור או העיר עכ"פ לא יכופו אותו שיתנהג עמהם להתערב במדותיהן ולפי שגלוי לפניו שעתיד להיות כך כאשר עינינו רואות בעו"ה שזה גורם כמה צרות ורעות לכך הזהירה קדומה בזה ודי באזהרה זו וק"ל.

וזה שאמר דוד המלך ובדרך חטאים לא עמד כי עמד הוי לשון עיכוב והמשך זמן גם שכוונתו לש"ש לעמוד עמהם כדי שיתחבר עמהם אולי יחזירן למוטב מ"מ כיון שיש סכנה בדבר וכמו שזכרתי. בשם התו' דדוקא בברור לו שיחי' אתם וכו' לכך המאושר הוא מי שאינו עומד עמהם להתערב במדותיהן כי אם באקראי בעלמא אם ישמעו מוטב ואם לאו יחדל שלא לעמוד עם החטאים המשך זמן מה כאמור. ושוב הזהיר דהע"ה ואמ' ובמושב לצים לא ישב שהוא יותר חמור מן חטאים שהוא בשוגג או לאיזה תועל' שיש לו משא"כ לצי' הם מזידין ללא תועל' כמ"ש בש"ס אומרי' לנחש מה הנא' יש לך ומשיב ומה יתרון לבעלי לשון וא' לשון מושב גבי לצים דכבר כתבתי לתרץ ביאר הרמב"ם שכתוב וז"ל אבל היושב ואומר כך וכך עשה פלוני ואמר דברים של גנאי וכו' והקשה עליו הראב"ד וכו'.

והעולה משם כי זה שיושב עם הלצים הם מדברים בגנות אחרים ומכוין על זה היושב עמהם וכו' ולזה בא ד"ה ע"ה לשלול ישיבתן עמהם לפי שהיצה"ר מפתה אותו בזה לפי מה ששמענו מאנשי לצון שקבלה בידם ג' העומדי' בחבורה וכשפורש א' משלשתן אזי ידברו בו אלו השנים בגנותו לכן אזהרתן לבל יפרוש א' מהם עד שיתפרדה החבילה.

והנה אלו יושבי קרנות בפרט בשבת וי"ט שיושבין וישיחו יושבי שער ושתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ ואם אחד המיוחד שבעיר או שאר אנשי שלומי אמוני ישראל ההולכין לתומם לבה"כ או לבה"מד לשמוע בלמודים שיעור החכם היושב ודורש בשבת וי"ט כמאמר תנחומא ויקהל להקהיל קהלות בשבת וי"ט ולדרוש וכו'.

והנה מידי עברו לפני אלו יושבי קרנות חושב בלבו אם לא ישב עמהם מעט מזעיר אזי ידברו בגנותו ומפני כך רוצה לישב עמהם מעט ליתן חלק לס"א ואח"כ ילך לדרכו וכ"ז הוא עצת יצה"ר כאשר יבואר. לכך הזהירו הכתוב ובמושב לצים לא ישב כלל כי אם ישב עמהם ממ"נ לא יצא חובתו אף שלא ידבר עמהם שאם ישב מעט וילך לדרכו אזי גורם להם שידברו בגנותו כשיפרוש מהם כ"ז שלא יפרדו איש מעל אחיו ואם יתמהמה אזי יתבטל המצוה

והעיקר שעיקר מושב לצים שידברו בגנות אחרים וכוונתם עליו וא"כ כשישמע דברי לצנותם במי שהולך בדרך הישר כמ"ש ישנאוני תחת רדפי טוב וח"ו פן ימנע מחמת אלו המלעיגים ע"כ מתחלה יחדל מלישב במסיבתן ואז הוא מאושר בלי סכנה כלל ואחרי שהוא מאושר בעה"ז אם יתנהג כאמור שלא הלך וגו' וכנ"ל אז יעצו דה"עה שיהי' טוב לו גם בעה"ב ע"י עסק התורה שהיא חייך ואורך ימיך לעולם שכולו ארוך כי כך דרכה של תורה וכו' אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב.

וז"ש אחר זה כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה וגו' כי יש בכשרי ישראל ב' סוגים א' ת"ח וב' המונים וכבר זכרנו בהפטרת עקב ותאמר ציון עזבני ה' וגו' כי הת"ח נקרא בשם הוי"ה יעו"ש וז"ש אם אתה איש המוני שאינו יכול ללמוד בעצמו א"כ ישמע בלמודים וז"ש בתורת הת"ח שנקרא הוי' יהיה חפצו ר"ל שישמע בחשק ולא שיהיה לו זה כמשא כבד ליפטור ממנו. ואם הוא ת"ח אזי בתורתו יהגה וכו' ואז יש שכר לשומע ומשמיע. כי זכרתי בפסוק והיה עקב תשמעון דה"לל תשמעו. והוא כי לצורך המקבלים יש משפיעים כדי שיקבלו ע"י זה החכ' ונעשה כמעיין הנובע וז"ש תשמעון פועל יוצא לאחרים שהם הת"ח המשפיעים במוסר שנשפע לו חכמה ודעת להשפיע מוסר השכל להורת העם וכן גורם טובה לשומע להשפיע ברכה וכמ"ש בתקונים כמו שמשפיעים דין לדין כך גורם למעלה וכו'.

ונ"ל שזה שאמרו במדרש רות כי שמעה כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם שמעה מהרוכלין המחזירין בעיירות והוא פלאי ובע"י פ' רוכלים כמו ההוא רוכל דמכריז מאן בעי סם חיים יעו"ש ובודאי צריך פ' לפירושו. ולדברינו א"ש כי צריך טעם למ"ש רז"ל כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם וכו' כמ"ש במסכת תמיד יעו"ש שנא' ולמוכיחים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב וכמ"ש מהרש"א יעו"ש וכמ"ש בתקונים וכו'.

וז"ש כ"ז שמוכיחים יונעם שהמוכיח נועם למקבלים אז תבא עליהם ברכת טוב והוא כשיש משפיעי' למטה זה לזה בתורה כך מעורר למעלה להשפיע ברכה וא"ש כשראתה רוכלים מחזירין בעיירות להשפיע תורה ומוסר מאן בעי סם חיים אז שמעה ר"ל בלב שהבינה בדעתה כי ישפיע ה' שפע ברכה כי כבר נתעורר זו למטה וגם למעלה יהיה כך וק"ל. וז"ש והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו כי זה המשמיע תורה ומוסר יזכה להשפיע לו משמים חכמה ודעת כדי שיהיה לו פרי שיתן בעתו הם מדרגה תחתונה ממנו שהם המוני עם השומעים מהת"ח כמו שיש למעלה ב' מדריג' צדיק יסוד עליון הנק' פרי המשפיע למדריג' תחתונ' הנק' עתו דצדי' כנוד' כך למט' וע"י שהתעור' מדה זו להשפיע למטה אז יתעורר מדה זו למעלה שגם השומע יזכה שכל אשר יעשה יצליח כי יש שפע באופן שמשפיעין למשמיע ערך בחינתו דברים השייכים לנשמה חכמה ומוסר ומשפיעין לשומע בחינתו השייכים לגופו שכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים כ"א כמוץ אשר תדפנו רוח כך יברח מתורה ומוסר שהוא כמו ויהי נעם לשדים וז"ש יחזקאל ס' י"ג כשועלים בחורבת נביאך ישראל היו ופ' רש"י דקאי על נביאים שבורחים וכו'. ולי נראה דקאי ג"כ על ישראל וכך פ' כשועלים בחורבת כך מפני נביאך ישראל בורחים מלשמוע מוסר ה' וכאשר יבואר עוד. ואמ' על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים כי יש בכתות בני ישראל ב' סוגים הממאנים לשמוע בלמודי' שהוא הנהגת קדמונים להקהיל קהלות בשבת וכו'. והיינו קודם מנחה דשבת כי בשחרית יש טרחא ואחר מנחה נועלין בה"מ שמת מרע"ה וע"כ קודם מנחה הוא הזמן הנבחר לפתוח החכם פיו בתורה ומוסר ויש כת א' שמסירים אזנם רק מהתור' ומוסר ואח"כ לזמן התפל' לבה"כ באים להתפלל עם הצבור עכ"פ.

ויש כת ב' שמחמת בושתו שלא בא לתורה שהסיר אזנו משמוע תור' גם תפלתו תועבה ר"ל שהוא בעצמו מתעב להתפלל עם הצבור ומתפלל ביחיד. וזה שאמ' על כן לא יקומו רשעי' במשפט ר"ל רק בתורה ומוסר שנק' משפט וכמ"ש דבר אתו משפט וכו'. ויש שנקרא חטאים בפועל שהוא שלא יקומו במשפט וגם בעדת צדיקים כי עדה הוא עשרה המתפללין אחר ששמעו מוסר והרהרו בתשובה כמ"ש המקדש את אשה ע"מ שאני צדיק מקודשת שמא הרהר בתשובה.

והסבה לזה כי יודע ה' דרך צדיקים כי תשובה נקר' דרך כמ"ש יורה חטאים בדרך ויודע וחביב לפניו יתברך לכך אין מונעין מהם דרך תשובה רק מסייע משא"כ דרך רשעים תאבד לפניו ומונע מהם דרכי תשובה שלא באו לשמוע תורה ומוסר ואשרי תבחר ותקרב וק"ל.

מצוה להקריב מנחת העומר שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן וגו'.

מצוה וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת תספרו חמשים יום וגו'. ושתי לחם חמץ וכו'.

לבאר איך מצות אלו נוהג בכל אדם ובכל זמן. עם המשך הפסוקים. דכתיב דבר אל בני ישראל כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן וגו'. וספרתם לכם וגו'. וי"ל א' כי תבאו וגו' אשר אני נותן לכם היא מיותר. ב' וקצרתם את קצירה אם כבר הוא קציר מאי וקצרתם את וגו'. ג' למה דוקא עומר וגו'. ד' וספרתם וגו' ל"ל לכם. ה' ממחרת השבת וגו' ממחרת י"ט הל"ל ו' עד ממחרת השבת השביעית וגו' קשה ג"כ כנ"ל. ז' למה הקפיד שיהיו תמימות וכו'. ח' צריך טעם על חמשים יום דוקא.

ונבאר פסוקי ש"ה אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה וגו'. ונראה דבארתי בפ' בהר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת וגו'. דפליגי ת"ק ורשב"י בפ"ו דברכות ואספת דגנך הנהגך דרך ארץ וכו' ורשב"י ס"ל אפשר אדם חורש וכו'.

ובארתי דפליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה דתניא בפ"ב דביצה אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת וכו' אבל הלל מדה אחרת הי' לו וכו'. תניא נ"ה ב"ש אומר מחד שביך לשבתיך וב"ה אומר ברוך ה' יום יום ורשב"י בשיטת ב"ש ות"ק בשיטת ב"ה ע"ד הנזיר וכו'

ובזה יובן הפסוק בב' פנים א' לשיטת ב"ש ב' לשיטת ב"ה וז"ש שש שנים תזרע שדך המיועד לך לעה"ב משא"כ עה"ז הוא עולם שאינו שלך והיא כב"ש מחד שביך לשבתיך שיעשה הכנה לעה"ב הנקרא שבת מתחלת שנותיו וכו'. ולשיטת בית הלל יפורש כפשוטו שש שנים תזרע שדך הנהג דרך ארץ כת"ק דרבי שמעון בן יוחאי רק שיהי' כוונתו לש"ש כמו הנזיר הנ"ל דהיינו לתכלית ואספת את תבואה שיה' פנאי לשביעית לשבות שבת לה' וכו' יעו"ש.

והעולה משם כי תכלית בריאת אדם בעה"ז שיעשה הכנה לעה"ב מי שטרח בע"ש יאכל בשבת לעה"ב שכולו שבת וב"ש לשיטתו מחד שביך וב"ה לשיטתו וכנ"ל. אך ענין הכנה זו יש בו כמה בחי' שונות כי הכנה לעה"ב הוא שיעשה לו לבוש מן כל הימים וסוד חלוקא דרבנן וז"ש מדת ימי מה היא ואם חסר יום א' ממדת ימיו שנתן לו שלא תיקון בו ואכלום ומכ"ש ח"ו אם עבר בו עבירה אין הלבוש שלם לכך צריך שיהיו ו' תמימות אל החמשים שנה משנת עשרים שהוא בר עונשין עד ע' שנה שיהי' שלימות בסוד ואברהם זקן בא בימים ש"כ בזוהר פי' ויחי יעו"ש.

ויש שעושה לבוש מפשטי התורה והמצות בג"ע התחתון ויש מכוונת התורה והמצות עושה לבוש בג"ע העליון. ויש עושין כתר ועטרה מיחודים וז"ש צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן וכו'. ויש שאינו עושה לבוש כלל ויש גורע ע"י עבירות שעושה לבוש בגדים צואים וכאשר זכרתי בפ' כי תבוא משל למלך שנאבד לו אבן טוב יקר הערך ונתיירא לשלוח עבדיו ושלח את בניו ממש והי' בזה ג' סוגי' א' התאמץ בכל כחו למצו' האבן טוב ב' שצעק אל אביו וכו' ג' שנשאר במצולות ים וכו' יעו"ש.

אך שראה המלך ששוהין לבוא למצוא האבן נתייעץ לפזר עוד מעות של כסף וזהב ופרוטות כדי שיפשפשו ויחפשו המעות אז אפשר שימצאו האבן כאשר סופר במעשה שאחר חורבן ציון שדה תחרש וזבלו על כותל מערבי עד שקם תוגר א' ופיזר מעות על מקום ההוא וכו'. ותינוק שאין בו דעת כאשר מצא פרוטה נסתפק במועט ויש הי' לו דעת יותר וליקט מטבע כסף ויש זהב אבל העיק' למצו' האבן טוב

וה"נ כל התורה והמצוה ניתן לברר רפ"ח ניצוצין וכו' שהם האבן טוב שירד במצולה ונתן הש"י התורה לישראל בסוד פרד"ס והעיקר הסוד שהוא האבן טוב רק שתחלה צריך שיברור לו דרך שיהי' לתפארת ואח"כ שידבק בתורה וכו' וכמ"ש במד"ש יעו"ש.

ובזה יובן אפריון עשה לו המלך שלמה עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן אבל העיקר שהוא תוכו רצוף אהבה ע"י פנימיות התורה לדבק באהבתו ית' וק"ל. ובזה יובן דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם שהיא ארץ עליונה שהיא מתנה עולמית שהיא מיוחדת לכם בהחלט משא"כ עה"ז הוא עולם שאינו שלך במפרש בפייט לשבועות. וכמפרש בש"ס דב"ב מונבז המלך שבזבז אוצרות וכו'. וקצרתם את קצירה כי לימוד התורה נק' קציר בסוד מחצדי חקלא. ולעה"ב אין שום לימוד וקצירה כי אם מה שקצר ולמד בעה"ז וזה שאמר וקצרתם שם את קצירה שקצרתם בעה"ז ויש בזה בחי' שונות פרד"ס והעיקר ליקרא ראשית המובא אל הכהן העליון הוא עמר גי' ש"י עולמות שיש לצדיק גי' יקר שהוציא יקר מזולל להעלות האבן טוב יקר הערך מבין הקליפו' הנק' זולל

ולכך וספרתם לכם ר"ל להנאותכם ממחרת השבת מחד שביך יעשה הכנה לשבת מיד שבא בעה"ז מעולם העליון הנקרא שבת תספרו חמשים יום שהם חמשים שנותיו מבן עשרים ואילך שתהיה שבע שבתות תמימות שלא יאבד יום א' לבטלה כדי שיהי' לו לבוש שלם לתקן גם ימי נערות וזה שאמ' והניף. ר"ל להעלות ימי הנעורים ראשית קצירכם אל הכהן עד ממחרת השבת השביעית לעה"ב שתשוב הרוח אל האלדים אשר נתנה בלבוש שלם לכך תספרו חמשים יום שלא יאבד מימי הספירה יום א'. על שתי לחם חמץ שהם ב' סוגי יצר הרע שאר וחמץ ושניהם בשם חמץ יכונה להכניסו בקדושה על ידי שישתמש במדת רעות שמצד היצה"ר ישתמש בו ברוחני להש"י כנז' לעיל במשנ' ומה בין תלמידי בלעם לתלמידי א"א יעו"ש ור"ל

מצוה וספרתם לכם שבע שבתות וגו' לבאר זה נ"ל להקדים משנה בפ"ק דר"ה בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנא' היוצר יחד לבם ובחג נידונין על המים. והוא תמוה והספיק' יפרטו לבסוף דידוע כי האדם נק' עולם וכמ"ש מוהרשא כשא"ל הקב"ה לר"א בן פדת אי בעית דאחרב עלמ' וכו' וכן מבואר בתיקוני' וכתבי' ואין לך כל נברא שבעולם שאינו מורכב מן ד' יסודות הרומזים אל ד' אותיות הו"יה וכל מצוה כלולה מן ד' אותיות הו"יה שהוא מ"צ חילף י"ה עם ו"ה וכמו ששמעתי כל העושה מצוה אחת וכו' יעו"ש.

וזהו בכל דרכך דעהו שהיא פרשה קטנה שכל גופי התורה תלוי בה שבכל דבר ודבר שעושה אפי' גשמי יראה לייחד ד' אותיות הו"יה כי כל אכילה ושתיה ומלאכת האדם מן ל"ט מלאכות ושאר משא ומתן הכל הוא לברר ניצוצות שלו שבאו עמו מיום הולדו בסוד מדת ימי וכו' וכשעושה על כוונה זו הרי מעלה מ"נ להשכינה שהיא אות ה' לקבל מ"ד השפעה והמשכה מן אות ו' והיינו כשיעשה בדחילו ורחימו שהם י"ה הרי עושה מן גשמי רוחני וכל זה הוא באדם הנקרא עולם וכל מה שיש בעולם יש בשנה בסוד עולם שנה נפש הרי שיש בשנה ג"כ ארבעה פרקים המיוחדים אל ד' יסודות הנ"ל הרומזים אל ד' אותיות הוי' והוא פסח על התבואה אות ה' אחרונה שבשם וכמ"ש בזוהר ויחי מצה בפסח הוא שרותא דשריאו ישראל למיעל בחולקא קדישא דקב"ה ואיקרי תבואת ה' וכו' יעו"ש.

ולכך פתח במתני' מזה כי פתח השער היא יראת ה' עצרת פירות האילן אות ו' שבשם. בר"ה כל באי עולם וכו'. אות ה' ראשונה בינה דינין מתערין מינה דז"ש המבין אל כל מעשיהם ומתחיל בר"ה בסוד נסירה ונגמר בי"ה הכל מבינה.

ובחג נידונין על המים אות יו"ד שהוא מימי החסד שבתוך מקוה בינה כי שם ע"ב בחכמה ד' יודין שבו הם מ' סאה מים וכו' ולפי שהם תרין ריעין דלא מתפרשין קאמר ובחג נידונין כי ה' עלאה בסוד שמאלו תחת לראשי ובחג הוא וימינו תחבקני קו ימין הוא קו החכמ'

וכדי שתבין איך יש ד' פרקים אלו שהם מועדת באדם הנקרא ג"כ שנה נתחיל מן פסח שבו אכילת מצה דקי"ל אין בו חמץ למצה אלא משהו. וז"ש על התבואה והענין דאחז"ל בפ"ב דשבת תנא דבי ר' ישמעאל מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש ופ' רש"י כי היא משמרת התבואה וכו'. אמר רב בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה פלפלת בחכמה וכו' ואפ"ה אי יראת ה' אוצרו אין אי לא לא משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין וכו' א"ל עירבת בהן קב חומטין א"ל לאו א"ל מוטב אם לא העלית ע"כ.

העולה מזה כי קו חומטין שהוא משהו בכור חיטין שהוא ל' סאין וכל סאה ו' קבין שהוא הרבה מאוד מ"מ אותו משהו מחזיק ומקיים הכל ובל"ה אינו שוה כלל ומוטב אם לא העלה כלל כך הענין בעבודת ה' כי שנים העוסקין יחד בתורה או תפלה זה עסק ביראה שהוא משהו קב חומטין שעירב בתבואה נתקיימת בו.

והענין עסק בלא יראה ואין צ"ל אם ח"ו נתכוין לאיזה פניה גאוה או קנטור מוטב אם לא עסק כלל וכן בכל עניני אכילה ושתיה ומשגל ומלאכ' זה עשה לתועל' עצמו למלאות תאותו נקרא פושעים יכשלו בם וזה השני אכל ושתה בכל עניני עה"ז כמו הראשון רק שנתכוין שיהי' לו כח לעבוד הבורא ומכ"ש אם יש לו בינת אדם לכוין להעלות ניצוצות ולייחד ד' יסודות שיש בכל דבר וכנ"ל ולקיים בכל דרכך דעהו נקרא צדיקים ילכו בם וכמו שדרשו חז"ל כך על ב' שאכלו פסח ביחד זה נתכוין וכו' הרי שפיר אמרו אין בן חמץ למצה אלא משהו שהיא קב חומטין שצריך לערב בתבוא' שהיא יראת ה' אשר היא אוצרו והוא אות ה' שבשם והאדם הנקרא עולם לידון בפסח על התבואה הנ"ל שלא יפסיד ע"י קב חומטין הנז' וזה בפסח שנצטווה באכילת מצה ולא יראה לו חמץ היינו שיהי' נזהר בזה המשהו חמץ ואז ניצול כל השנה מחטא ושפיר ודי למבין. בעצרת על פירות האילן כי נודע האילן שהוא עץ השדה הוא תפארת ישראל אות ו' שבשם והנה יש אל ו' זו ו' זעירא שהוא סוד הנקרא פרי העץ כנודע בכוונת הברכה והוא בעולם.

וכדי שתדע איך הוא באדם ובשנה בסוד עשן נ"ל שהוא ענין התענוג שיש לאדם השלום בתורתו ותפלתו שמדבק את עצמו באותיות הקדושים שהם חיות רוחניות נשמו' קדושות כי מבשרי אחזה אלהי כמו באבר חי שבמשגל שהוא מבחר התענוג כן האדם השלם שיש לו תענוג בתורתו ותפלתו נקרא חי משא"כ כשאין לו תענוג הוא משמש באבר מת שאין בו חיות כלל אף שיש בו יראה צריך שיהי' בו ג"כ אהבה ותענוג וזה נרמז בעצרת שיש בו מ"ט יום אחר פסח ועצרת הוא יום החמשים הנק' יובל שמשם כל חדוה ותענוג וחירות הנרמז באות א' של אדיד הנעשה מזה כתר לז"ונ כנודע בכוונת הארי'.

והענין כמו שכתבתי בביאור מאמר כי באלו מ"ט יו' צדיק מט לפני רשע ח"ו אבל כשאות א' באה שהוא אלופי של עולם חיי החיים תענוג התענוגי' ונמשך המשכה זו הנרמז אל אות ו' המשפיע עד המלכות הנק' מצה שהי' בפסח כנ"ל אז נעשה מן מצה מצוה.

בר"ה כל באי עולם וכו' והוא כי יראה ואהבה שזכרנו באות ו"ה הנרמז בפסח ועצרת הוא יראה ואהבה תתאה הגם שנמשך מלמעלה מ"מ אינו רק באות דרך המדריגות וכמו שמצאתי בכתבים נע"ח על פ' מאמר הזוהר ויקהל דף רי"ו ויראת מאלהיך וכו' וז"ל כי יראה במלכות מל"ת ואהבה בז"א שבו החסדים מ"ע יעו"ש בדף קכ"ב ע"א אמנם אית יראה עלאה בחכמה ואהבה עלאה בבינה וכמ"ש אם אין יראה אין חכמה.

והנה בפסח נידון על מצה בסוד ה' אחרונה שבשם הנק' דבור שיהי' ביראה שהוא קב חומטין בתבואה. ובעצרת על פרי האילן שהוא יסוד ו' זעירא הנמשך מן ו' שבשם כי מילוי ו"ו הוא ג"כ ו' נמצא בעצרת שהוא ו' כנ"ל נעשה מן מצה מצוה ואע"פ שאינו בפסח ועצרת רק ב' אותיות לבד מ"מ שורש ו"ה הוא נכלל באות ה' עליונה אם הבנים כי ציור ה' עליונה ד"ו וכשנכנס אות ו' בתוך הד' בסוד ה' בחכמה יסד ארץ נעשה מן אות ד' ה' ועם אות ו' הרי מצוה כי מ"צ בחילוף הוא י"ה.

וז"ש בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו בבני מרון דהקשה הרן כיון דאדם נידון בר"ה על כל מאורעותיו נידון הן תבואתו או פירות האילן שלו א"כ הרי נידון הכל בר"ה ותירץ כי בר"ה גוזרין עליו חלקו מדברים הללו וטעם בר"ה כי בתשרי נברא עולם ואדה"ר חטא ונידון ברחמים וקבעו לבניו וכו' וא"נ למ"ד בניסן נברא מ"מ ביה"כ נמחל עון עגל ונקבע מתחלת תשרי עד יה"כ לימי דין עכ"ל.

ולי נראה לתרץ ק' הר"ן בדרך זה דהא קו' עוד קו' שהקשה האר"י זלה"ה וכי פליגי במציאות למר בניסן נברא עולם ולמר בתשרי ומשני כי ב' דיעות אמת הא' מיירי בבחי' פנימ' עולמות והב' מדבר בבחי' חיצוני' העולמות שהוא סוד מחשבה ומעשה יעו"ש. ולהבין ענין זה חיצוניות ופנימיות כי מה שיש בעולם הוא בשנה וכן בנפש האדם בסוד ע"שן וכמו שיש באדם הגוף שהוא לבוש אל הנשמה שהוא בפנים כן יש בעולם חיצוניות העולמות ופנימיות העולם והוא כן בשנה והם הרשעים הם קליפ' וחיצוניות העולמות ובינונים הם אמצעים והצדיקים הם פנימיות העולם וז"ש לבי לחוקקי ישראל כמו הלב שהוא פנימי וחיות הגוף כן הצדיקים הם חיות העולם ושאר בני עולם הן לבוש פנימי וע"ד שא' בן זומא ברוך שברא כל אלה לשמשני.

ובזה יש לתרץ קו' הרמ"בם על משנה בר"ה כל באי עולם עוברין כבני מרון ותנ' כולם נסתרין בסקיר' א' והקש' דהוי תרי דסתרי אהדדי וכו' יעו"ש בתי"ט ולדברינו א"ש דיש נגד ב' בחי' הנ"ל ב' מיני דינין כי הלב בשרו מדובק מאוד וכמ"ש בש"ס לב דשיע והוא מורה על הצדיקים ששורש נשמתן ממקום אחדות לכך נידונין ג"כ יחד וז"ש היוצר יחד לבם שהם הצדיקים שהיצירה של הלב דבוק בשרו יחד לכך נידונין ג"כ בסקירה א' הצדיקים שהם פנימי של העולם.

אבל המוני עם שהם מעשי' מעולם הפירוד ויש פירוד ביניהם נידונין ג"כ כל א' בפני עצמו כמ"ש המבין אל כל מעשי הם ר"ל אל כל איש פרטי מאחר שהוא מעשי' עולם הפירוד ובאמת הכל א' כי כאשר נידון הלב גם הלבוש ובשר מרגיש מאוד וה"ה איפכא מרגיש הלב ג"כ כאב הגוף ולא כ"כ כמו כאב הלב שהוא מסוכן שתלוי בו החיות ואם הגוף אינו מרגיש כאב הלב הוא מסוכן סמוך למיתה שאין המתים יודעים מאומה.

וז"ש בסנה' השכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כי הראש מכונה אל הצדיקים וראשי הדור וזרוע' מכונה אל הרשעים וכמ"ש עתידין בעלי זרוע ליפול והצדיקים הם פנימי והרשעים והקליפ' הם חיצוניות כמו לבוש ובשר הגוף.

וז"ש קלני מראשי קלני מזרועי ור"ל דמדרש מרישא לסיפ' ומסיפא לרישא קלני מראשי שאם ח"ו קלני מראשי שיש כובד ראש בצדיקים ראשי הדור אז קלני מזרועי שהם המוני' כי גם להם יגיע הכאב ואם קלני מזרועו שהוא נקל בעיניהם של אלו הנק' זרוע אז הוא ודאי קרוב למיתה להני שאין בהם חיות והוא כי קלני מראש שאינם מרגישים כי אפס החיות שלהם והם מתים שאינם יודעים מאומה וא"ש דהבן וסמכתי על המעיין כי קצרתי וק"ל.

בפסוק כי תבואו אל ארץ והבאתם עמר ראשית קצירכם אל הכהן וגו' עד תספרו חמשים יום וגו' והספיקות רבו. והרב האלשיך פ' ע"ד מוסר כי יש ך"ה אברים באדם שהם עישור מרמ"ח איברים שבהם תלוי הטוב והרע שבאדם וכו' וחמשים יום הם חמשים שנה משנת עשרים שהוא בר עונשים עד שבעים שנה וכו' יעו"ש.

ואענה חלקי גם אני לקרב סוד הספירה שנז' בכתבים איך הם רמוזים באדם לעבוד בו עבודתו ית'. והנה אמר שם סוד הספירה כי בסוד גלות מצרים נסתלק החסדים והגבור' למעלה בדעת ז"א כי פרעה הי' אחיזתו שם וע"י הספירה שסופרין מתפשט' החו"ג למטה כי שם למעל' היו בהעלם וכו' וכשמתפשטין נכנסין המוחין בז"א ונק' מ"ה כי תחלה הי' בסוד דם וע"י א' דאהי' שנתפשט בוא"ו דמה נעשה אדם גי' מ"ה וסדר כניסת המוחין בכל שבוע גדלות ראשון דאבא ואימא ואח"כ קטנות שני דאו"א ואח"כ קטנות ראשון דאבא ואמא ואח"כ גדלות ב' דאו"א והנה אף שהם דברים נעלמים שאין ראוי לשלוח בו יד מ"מ מאחר שהאדם נק' עולם קטן וע"כ רמזו בו הכל ומבשרי אחזה אלהי כי ממה שלמטה בהנהגת האדם ידע וישכיל דברים עליונים כי זה העולם הוא דמות חותם של עולם העליון כנודע. וענין חסדים וגבור' שבאדם שהם תחלה בהעלם בדעת ז"א הנק' אדם ואח"כ מתפשטים בגופו של אדם העליון וכן באדם התחתון ג"כ.

הענין הוא כך כי אדם פרא יוולד כי היצה"ר בא תחלה לאדם בקטנות שהם סוד הגבור' המתפשטין תחלה ואח"כ החסדים שהם יצ"ט וכ"כ במפורש בס' פע"ח חלק ב' דף מ"ד ע"א בסוד הספירה יעו"ש משא"כ בגדלות הוא איפכא וכו'.

ולהבין זה הענין של קטנות וגדלות באדם התחתון הוא כך כי כשהוא הולך אחר תאוות ושררות לבו נק' קטנות בסוד קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד הנזכר בעשו. וגדלות הוא כשמואס עניני עה"ז ועוסק בדברים גדולים נעלמי' בעניני עה"ב וז"ש ויגדל משה ופ' רש"י לגדולה יעו"ש.

וסדר בריאת האדם הוא היצה"ר שהם גבור' והיצה"ט שהם חסדים אך בקטנות אף שהאדם הולך אחר עניני עה"ז או בעסקי עה"ב מ"מ הם בהעלם שאינם ניכרים מעשיהם וכמ"ש רז"ל ויגדלו הנערים ויהי עשו וגו' וז"ל כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם וכו' וכיון שהגיעו לי"ג שנה זה פירש לבתי מדרש' וזה לע"ז וכו' הרי מבואר כי בקטנות החסדים והגבורות הם בהעלם בדעת ולא בגופו של אדם כי אינם ניכרים במעשה אבל בגדלות מי"ג שנה נתפשטו החסדים והגבורות שהם היצה"ר והיצה"ט למטה בגופו וניכרים בעשיות מעשים טובים או רעים וכנ"ל.

אך שיהי' באדם א' חסדים וגבורות ניכרין שהם מעשים טובים ורעים זה לא אתי שפיר שהם הפכים ונגדים וכשזה גבר זה נפל. ועו' דשם גדלות יכונה לצדיק וכנ"ל וא"כ איך יתואר בו התפשטו' חסדים וגבורות שיהיו ניכרין

ונ"ל כי התפשטות חסדים וגבורות בגדלות הוא עד"ז. כי הרשע אף שהוא אחר י"ג שנה נק' קטן כנ"ל והחו"ג שהם בדעת בהעלם הוא עד"ז כי אם הי' האדם משים על לבו חסדיו ית' שעושה עם האדם מיום צאתו על אויר העולם שלא נעשה נפל וימי יניקתו והגדלתו כמו שהאריכו בזה חכמי המוסר וחובת הלבבות ותחת זבחים ושלמי' שהי' ראוי לגמול להש"י הוא מביא חטאת ואשמים שהוא גבור' ודינים של אדם שהוא קרוץ מחומר איך ימרוד עיני כבודו ית' בשפע חיות שהק"בה משפיע בו אשר לולי שפע חיותו מהקב"ה רגע א' הי' נאבד וכמ"ש פ' הפסוק כל הנשמה על כל נשימה ונשימה ראוי להלל י"ה וכו'. בודאי אם הי' האדם משים זה ללבו לא הי' עבד מורד באדונו. אפס שאלו חסדי' וגבור' שאמרנו הם בהעלם שנשכח ממנו זה ואינו נותן לב עליהם לזוכרן כי כל מעשיו ישרים בעיניו.

אך הצדיק ההולך בדרך הש"י הנק' גדלות בו מתפשטים החסד' והגבור' למטה בגילוי כי נותן לב עליהם תמיד וזוכר חסדיו ית' ומעשה האדם שהם רעים הנק' גבור' ועושה תשובה שלימה הנק' תשובה עלאה להחזיר אם על בנין שהוא סוד א' דאהי' להתפשט בז"א הנעשה אדם ע"י כשרון מעשי תחתונ' שהם התפשטות חסדים וגבורות כנודע. ואלף זו דאהי' נעשה אהי' במילוי י' פעמים אל גי' עמר כנזכר בסוד הספירה יעו"ש.

איברא שזה הכשרון של אדם כשר אינו במדריגה א' תמיד כי האדם נק' עולה ויורד ובתחלת מעשיו כשמתחיל לשוב עד ה' הוא ע"ד הטוב והיושר המכונ' למוחין דאבא ומוחין דאמא כי תשובה מבינה הנק' אמא שהוא א' דאהי' הנעשה מוחין לז"א.

ומאבא כי ע"י תשובה זו ממשיך מילוי אבא שהוא מ"ו ונעשה מ"ה ע"ה גי' מ"ו וכאשר זכרתי במתנ' אדמון א' ילך בקצרה וחכמים אומרים יקנה דרך במאה מנה וכו' עיין אח"ז בפ' בהר וזה נק' גדלות ראשון של אבא ושל מוחין שע"י תשובתו וכשרון מעשיו ממשיך מוחין לז"א מאבא ומאמא אך שזה אינו תמידי שיהי' במדריגה א' רק באינו יודע מזה שסובר שמתמיד במעשיו הטובה במדריגה א' ובאמת אינו והוא בסוד קטנות שני שהוא שם אכד"טם חילוף אלהי' העלם הדין ור"ל שנעלם שחוזר ויורד ממדריגתו אל הגבור' שהוא דין עד אח"כ שיורד לגמרי לסבה שיה' מאלו דעיילי ונפקי או להעל' שאר מדריגות בסוד עוברי בעמק הבכה וכו' או שיהי' לו אח"כ יותר תענוג ע"ד משל לבן מלך וכו' או לשאר סיבת בחירה שבאדם אז מרגיש כאיזמל בבשר החי איך נתרחק מעבודת ה' וצר לו מאוד אחר שידע מתענוגי ותפנוקי מלכי' שנתרחק ממנו והוא דואג יותר מתחלת מעשיו שלא ידע כלל מתענוגי עבודת ה' אז שב אל אלהיו בכל לבו ומוסף גדרים וסייגים לעצמו שלא ירד למטה לגמרי וזה נק' גדלות ב' וזהו סדר כניסת המוחין למעלה ולמטה וזה בזה תליא אשר לסיבה זו בחרו לומר בין פסח לעצרת פרקי אבות כמ"ש האלשיך ובמדרש שמואל יעו"ש כי הם ימי תשובה והוראת כל חיי אדם תלוי בימים אלו למעלה ולמטה ודי בהערה זו.

ובזה יובן המשך הפסוק' כי תבואו אל הארץ ר"ל כשתהיו מכונים בשם ביאה אל הארץ העליונה ולא בשם הליכה כי כבר נודע מפסוק הלך ילך ובכה כשהולך מעבודת ה' נק' הולך שנתרחק ממנו ית' משא"כ כשנתקרב נק' ביאה אז וקצרתם את קצירה כי העוסק' בחכמה פנימ' נקראו מחצדי חלקא לבער הקוצים מכרם ה' צבאות וזה א"א כי אם כשעושה תחלה תשובה שלימה.

וז"ש כי תבואו אל הארץ אז וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר כי ע"י תשובה שתשוב אמא על הבנים בזה ממשיך ומביא עמר רפ"אל גי' עומר שנמשך מז"א לנוק' וכנ"ל ונעשית אל אדני ואז עולה עמו עד כהן העליון שהוא חכמה ע"ב דיודין גי' חסד שמקבל ממנו כמ"ש בס' פע"ח ה' שבוע' כי בספירת העמר עולה זו"נ עד חו"ב ובשבוע' נתקן כתר שלהם וז"ש ראשית קצירכם אל הכהן הידוע שהוא להמשיך להמוחין מלמעלה למטה ואח"כ עולה למעלה וכו' ודי בזה ואם שגיתי ה' יכפר.

מצוה ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' במדרש וכי ראשון והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונו' וכו' וכבר היקשו רבים וכן שלמים ממ"נ אי עושין עונות וכי ס"ד אלו ד' ימים שבין יה"כ לסוכות הפקר הן אלא שאין עושין א"כ ביום א' דסוכות ג"כ אינו ראשון. ועו' בריש הפ' ה"ל לרמז זה ומה זה מקום לרמז כאן אצל ד' מינין שבלולב. ועו' מה שייכ' לזה שאמר לכם להוציא הגזול ואז אמר ראשון לחשבון עונות והט"ז פ' מה שפ' יעו"ש. ונ"ל דכ' הרמב"ם בספר המדע פ"ג ה' תשובה חילוק בין יחיד שאין מחשבין עליו עבירה ראשונה ושני' ובציבור אפי' ג' אין מחשבין עד רביע' שנא' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו נמצא אחר יה"כ שנמחל הכל אף שעוברין הציבור עבירה א' או שנים וג' אין בחשבון ואיך מחליט לומר ראשון לחשבון עונות.

ונ"ל משום דד' מינין שבלולב אף שמעכבין מ"מ ד' מצות הן וכמ"ש הב"י בשם א"ח שאם שכח להניח ערבה עם לולב הוא מברך על ערבה לעצמו וכ"כ בשם הראבד יעי' בסי' תרנא. ונמצא אם גזל ד' מינין שבלולב שכל א' הוי מצוה הבאה בעבירה כדמסיק בש"ס והרא"ש א"כ הוי ד' עבירות ואף בציבור נכנס מיד לחשבון.

ובזה יובן ולקחתם לכם ביום ראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וכו' ובא להוציא שאול וגזול נתמעט משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ואם עושה כן הנה אף שהוא ראשון מ"מ נכנס לחשבון עונות דד' עבירות הוי בידו ואף בציבור על ארבעה לא אשיבנו וק"ל. ונכון הוא כי בזה מבואר כל הספיק' שהקשה הב"י והט"ז אף שלא העליתי כאן ודוק.

במסכת סוכה שאל אפוטרופס של אגריפס את ר' אליעזר מהו שאצא מסוכה לסוכה אמר לי' לא שאני אומר היוצא מסוכה לסוכה בטל מצות הראשון וי"ל לפי מ"ש הרמ"בם על מ"ש בסוטה הן יקטלוני לו איחל וכו' אלא מעתה הא דכתיב כל צרתם לא צר וכו' אלא משמע הכי ומשמע הכי ופ' הוא ז"ל דלפעמים משמע לא באלף הן ולפעמים הוי לאו. וא"כ מה זה דמשני לו לא דמשמע לתרי אפי ה"ל להשיבו אסור לצאת מסוכה לסוכה ועכ"פ ה"לל לא"ו שאין בו ספק. ב' ק' לשון שאני אומר וכו' אין לו שחר כלל דהוא ללא צורך דלא שאיל הטעם רק הדין. ונ"ל דחדא יתורץ באידך שכתבתי בביאור מתני' דעיד' על מ"ש עקביא מוטב שאקרא שוטה כל ימי ולא להיות רשע שעה א' לפני המקום וכו' דיחיד החולק עם הרבים אסור להורות כסברתו במעשה נגד הרבים דזקן ממרא יחשב ואם הורה נגד הדין של עצמו כמעשה רשע יחשב וכו' יעו"ש.

והנה בדין זה היוצא מסוכה לסוכה פליגי ר"א וחכמים שם וא"כ זה השואל ששאל מר"א דוקא ממ"נ לא יעשה ר"א כהוגן בהוראותו דאם ישיבו כסברת עצמו במעשה נגד הרבים יחשב לזקן ממרא ואם ישיבנו כחכמים בהוראתו זה א"כ סותר סברת עצמו וח"ו לר"ע יחשב לכך א"ל לא דמשמע לתרי אפי וא"ש.

ובזה יובן שאל אפוטרופס של אגריפס את ר"א דוקא מהו שאצא מסוכה לסוכה והנה מאחר שבדין זה פליגי ר"א וחכמים א"א להורות למעשה כחד מהן והשיבו במתק לשונו לשון לא דמשמע הכי והכי אפס פן תיקשי למה השיבו לישנא דמשתמעי לתרי אפי לזה ביאר הוא עצמו טעמו של דבר שאני אומר וכו' מאחר שאני הוא האומר כך אבל חכמים פליגי עלי בזה והכרחתי להשיבך בלשון הזה דמשמע הכי והכי ויצא ידי הכל ודוק וק"ל.

מצוה ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' ודרשו חז"ל וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות וכו' וטור א"ח כתב בס' תקפ"א מדרש תנחומא וז"ל משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו בא אלי' בחיל גדול לגבותו כשנתקרב אלי' י' פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך הניח להם שליש כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני המדינה לקראתו הניח להם שליש השני כשנתקרב יותר יצאו כל בני המדינה לקראתו הניח להם הכל כך וכו' ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עוונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישי ביה"כ הכל מתענין ומוותר להם הכל וכו' והקשה הב"י א"כ ער"ה חשוב כמו יה"כ שמתכפר בו שליש עוונות כמו יה"כ וי"ל דשליש ראשון קל להתכפר וכו'.

ובעל הט"ז תירץ קו' הב"י שאין אלו השלישים נמחלין לגמרי בער"ה ובי' ימים רק דרך העבר' וביה"כ הוא מחילה גמורה וכו' יעו"ש אבל לא הבנתי כוונתו בזה דהא לשון וויתר משמע לגמרי מחילה גמורה כמ"ש כל האומר הקב"ה וותרן וכו' אלא מאריך רוחי' הרי דהעברה שהוא מאריך רוחי' לא נקרא וותר. וע' מנין לו זה כי אם מכח קו' הנ"ל. ונראה דיש לדקדק יתור לשון הטור מוות' להם שליש עוונותי' הם דה"לל מוות' שליש עוונותיה' ול"ל להם גם ה"לל שליש עוונ' מאי עוונותיה' וע' בינונים מוותר ב' שלישים וכו' הא אינו רק שליש וכן הקשה הט"ז ועוד למה שליש הראשון קל מאחר שהוא מכיון שליש כמו שאר השלישים ושאר הספיק' יבוארו מאליהן. ונ"ל דשניהם תירץ הב"י והט"ז אמת ואף שהם שני הפכים מ"מ בסוג א' עולה.

ותחלה צריכין לבאר מ"ש ענין וויתר השליש אי ר"ל שלי' עוונות של כל המדינה או של אלו הגדולי' שיצאו לקראת המלך. וכדי לבאר זה נ"ל לבאר דין א' מש"ס ב"ב פ"ט בסמ"ע וטח"מ ס' רפ"ז מי שמת והניח בנים גדולי' וקטנים והשביחו הגדולי' את הנכסי' השביחו לאמצע ומפרש בטור דהיינו שהשביחו מממון הקטנים דוקא שהוא מתפוסת הבית אבל השביחו מממון שלהם או שטרחו בגופם השבח לעצמן וה"ה אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא השבח לעצמן וכו' יעו"ש.

ומעתה מבואר בדין הנ"ל דיש לפעמים ענין וויתר השליש רק לגדולי המדינה ולפעמים להמדינה והוא שאם הלכו לקראת המלך בשליחות של בני המדינה שמחזיקים בידם של אלו הגדולים כדי שיהי' להם פנאי לפקח בעסקי עבודת המלך שיצאו לקראתו ויפייסו את המלך עבור המדינה ופייסו המלך שוויתר לאלו הגדולים שליש שייך זה לכל המדינה מאחר שהשביחו מתפוסת הבית השבח לאמצע משא"כ אם יצאו אלו גדולי המדינה מעצמן שלא בשליחות המדינה ומכ"ש אם מקנטרין אלו בני המדינ' על אלו הגדולי' שעוסקין בעבודת המלך ועל כרחך אמרו אלו הגדולים הרי אנו עושין בעבודת המלך לעצמינו שייך הוויתר לאלו הגדולים לבדן.

ובזה מבואר צחות לשון הטור דמבואר כי ישראל בכלל יש בהם ג' שלישים שליש א' צדיקים ושליש א' בינונים ושליש א' רשעים וכ"כ האלשיך ישעי' ס' נ"ה וז"ל הרשעים הם המעט כי הרוב הם כשרים שליש צדיקים ושליש בינונים יעו"ש.

ובזה יובן ער"ה הגדולים מתענין וותיר להם שליש עוונותיה' ר"ל שהווית' הוא להם דייקא שליש עוונותיהם של כללו' המדינה שהוא כל חלקם של צדיקים והם הגדולים שיצאו לקראתו תחלה ולא שימחל לגמרי כי להת"ח שהם הגדולים לקרא וויתר לגמרי אבל לבני המדינה אינו רק העברה לענין שאם אין אחדות לבני המדינה עם גדוליהם נחשב זה שליש עונות חלק הגדולים על בני המדינה בסוד כסוי חטאה וז"ש וויתר להם ולא למדינה כי השביחו לעצמן. בי' ימים שיצאו בינונים המדינה ונמחל שליש המגיע לחלק' שהם ג"כ שליש וגם השליש שהי' מוטל עליה' מן הגדולים ג"כ וויתר להם והוי ב' שלישים ונשאר שליש של הגדולים ושליש של הבינונים הכל על שאר בני המדינה עד בי"הכ נמחל הכל עונות של עצמן ושני שלישים ראשונים ומעלת יה"כ הוא ביתר שאת מצד השלו' והאחדות שיש ביה"כ וממילא כשיש אחדות בער"ה ועשו הגדולים בשליחו' בני המדינה ג"כ הוי מחילה גמורה זה שליש של הגדולים כי השבח לאמצע ודוק כי נכון הוא.

ומעתה דברי הב"י והט"ז שניהן אמת ועפ"ז נ"ל לבאר המשך פסוקי פ' האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי וגו' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט שחת לו לא בניו מומם. והספיקות רבו א' למה בשמים א' לשון האזינו מקרוב ובארץ א' שמיעה מרחוק ומ"ש חז"ל שהי' משרע"ה קרוב לשמים גם זה צריך הבנה. ב' למה בשמים א' אדברה שהוא קשות ובארץ א' אמרי פי שהוא לשון רכה כמ"ש כה תאמר לבית יעקב וגו' ג' למה בשמים א' האזינו לשון רבים ובארץ א' תשמע לשון יחיד והל"ל ג"כ תשמעו הגם דכבר בארתי בכתבי דכתבו חכמי התכונה כי השמים הוא ט' גלגלים משא"כ נקודת מרכז הארץ וכו' יעו"ש.

אבל דברי רבותינו כי יש שבעה ארצות ג"כ הדרא ק' לדוכתי. ד' מה ענין כי שם ה' אקרא אהא דלעיל ה' במשה נזכר שם הרחמים כמ"ש כי שם ה' אקרא ובישראל נזכר שם אלהים כמ"ש הבו גודל לאלהינו וגם כפשוטו אין לו שחר כלל.

הגם דב' קו' אלו לבד דהיינו ק' ד' וה' היה אפשר לבאר ע"פ המשך דברי הטור הנ"ל והוא דכ' האלשיך ישעי' ס' נ"ה דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. והקשה ז"ל הנה אמרו חז"ל אלו י' ימים שבין ר"ה לי"כ שהוא מצוי אצלינו וקשה דלפ"ז איך חוזר וא' קראוהו בהיותו קרוב דמשמע שאינו מצוי אצלינו. גם כי בשם הרחמים א' וירחמהו ובשם אלהינו ירבה לסלוח משמע יותר רחמים משם הו"יה.

וביאר ע"פ דברי הטור הנ"ל שהגדולים מתענין ער"ה ומוותר שליש וכו'. וז"ש דרשו ה' בהמצאו ר"ל עכ"פ בי' ימים שבין ר"ה ליה"כ שכבר הוא מצוי אך עצתו הוא שלא תמתינו עד המצאו כי אם קראוהו בהיותו קרוב לימצא שהוא קודם ר"ה שהוא יום הדין כי יעזוב רשע דרכו מאז קודם ר"ה שהוא רחמים ואז כי ישוב אל ה' וירחמהו שאז מוותר שליש וכשיחזור להתחזק בתשובה בזמן שנקרא אלהינו שהוא בר"ה יום הדין אז ירבה לסלוח וכו' ודפח"ח.

ולי נראה לפרש כפשוטו דהא לפי המשל הנז' בטור מבואר שיש מחילה אף שאינן מתעוררין בתשובה קודם ר"ה כי אם הגדולים אבל הבינונים ושאר המדינה מתעוררין בתשובה מר"ה ואילך ובזה א"ש דרשו ה' בהמצאו מר"ה ואילך דרך כלל המדינה ובינוני המדינה ובלבד שיצאו הגדולים לקראתו מקודם שקראוהו בהיותו קרוב שלא בא עדיין למדינה וז"ש וישב אל ה' וירחמהו דהיינו קודם ר"ה שיצאו הגדולים לקראתו שאז נקרא רחמים ואז ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ור"ל מאחר שיצאו הגדולים קודם ר"ה אז גם כי כלל המדינה לא יצאו רק מר"ה ואילך שנקרא אלהינו ג"כ ירבה לסלוח שוויתר הכל כמו במשל הנ"ל וק"ל.

ובזה יובן ק' ד' ה' הנ"ל שאמר משהכי שם ה' אקרא כי כלפי שנז' שם בנביא קראוהו בהיותו קרוב קודם ר"ה שנקרא רחמים לכך א' משה כי שם ה' אקרא אבל אתם כלל המדינה הבו גודל לאלהינו בר"ה שנקרא אלהינו שאז ואל אלהינו כי ירבה לסלוח כי מאחר שיצאו גדולי המדינה לקראת המלך הוא משה שקרא לשם הו"יה שנקרא רחמים דהיינו קודם ר"ה די לכללו' המדינה במה שהבו גודל לאלהינו מר"ה ואילך שיתכפר כנ"ל וק"ל.

ובזה יבואר פסוק אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם ודרשו חז"ל אתם נצבים היום בר"ה והוא תמוה. ולפי הנ"ל א"ש אתם נצבים היום בר"ה שתהי' לכם תקומה והיינו אם לפני ה' אלהיכם יצאו ראשיכם שבטיכם וזקניכם כל איש ישראל המכונה בשם איש דהיינו הגדולי' שיצאו לפני בא המלך במדינה לישב על כסא דין וז"ש לפני ה' אלהיכ' וכמ"ש הט"ז בחצוצרת וקול שופר הריעו לפני המלך שבא לו בחלו' וכו' יעו"ש וק"ל.

וז"ש אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון ור"ל אשרי העם שהם כללו' המדינה שיודעים לרצות רבונם בתרועה שהוא עכ"פ בר"ה הנקרא יום תרועה והיינו אם שלחו תחלה הגדולים שנקרא אור פני אל כמבואר בזוהר ולאור פניך שהם הגדולים יהלכון הם באחדות ג"כ אחריהם בר"ה ומשם ואילך ואז טוב להם וק"ל.

עוד י"ל ע"פ משל ששמעתי ממורי למדינה שהי' להם גבור א' ובטחו עליו כל בני המדינה ולא למדו נמוסי המלחמה כי סמכו א"ע על גבור המלחמה שהי' ביניהם ואח"כ בעת המלחמה שרצה הגבור להכין כלי זיינו והשונא נתחכם וגנב ממנו כלי זיינו אחד לאחד עד שלא נשאר לו במה להלחם וגם אנשי המדינה שסמכו עליו נלכדו עמו וכו' ודפח"ח.

ובזה יובן אשרי העם יודעי תרועה ר"ל כשהעם אינם סומכין על הגבור רק הם עצמם יודעי תרועת המלחמה ואז באור פניך יהלכון לקראת המלך אינן סומכין על הגדולי' רק הם עצמן וכמ"ש הטור נוהגין כולם להתענות בער"ה וכו' ולכאורה סותר המשל וכו' ולדברינו א"ש שאינן סומכין על הגבור' שהם הגדולם וכמ"ש האלשיך הנ"ל ואז באמת אשרי העם וגו' וק"ל.

העולה מזה דודאי אשרי לעם שמקדימין עצמן אבל באמת לפי המשל חסד הש"י הוא שנתרצה לעם בקדימת פנים של הגדולים לבד וז"ש משרע"ה כי שם ה' אקרא אבל אתם הבו גודל לאלהינו וכנ"ל.

איברא כדי להמשיך מה זה שייכים לפסוק הקודם. נ"ל לבאר ג"כ הספיקו' שזכרנו והוא דיש לתרץ ק' ב' בלא ק' א' כפשוטו דאתי ללמוד דעת את הזקני' שבדור שיתנהגו בדרך משה רבן של כל הנביאים שמצינו שהי' עניו מכל אדם ומה זה שמצינו שהי' מקנתר את ישראל שהיו ספונים וחשובים הן ביחוסן שנתייחסו ושם י"ה העיד עליהן והן בחכמתן שהיו כולם נביאים בהקיץ בקבלת התורה והן בעשרם שהי' לכל א' צ' חמורים טעונים מכספ' וזהבם של מצרים ואיך זלזל בכבודן ואמר ממרים הייתם עם ה' וגו' מקציפים הייתם את ה' בחורב וגו' וכיוצא בזה שדיבר עמם קשות כמ"ש אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו' לכך בא משרע"ה עצמו לתרץ וא' האזינו השמים ואדברה ר"ל מה שהוא במילי דשמיא אדברה קשות נגדיכם אבל במילי דעלמא שהוא ארצית אז ותשמע הארץ אמרי פי שהי' עניו ונזהר בכבודן ובא ללמדינו שיהי' הנהגתינו היפך כת החנופי' שאם שהוא נוגע בכבודן של ראשי הדור יורדין לחייו ואם במילי דשמיא יחנף להם כאלו אינו רואה ובאמת אין זה דרך ישרה שיבור האדם רק בכבוד שמים יהי' גבור עומד בפרץ ולא יבוש ודבר הנוגע בכבודו יהי' סובל ומעלים עין מסורר' וידבר להם רכות ובזה יהי' עניו כמו שמצינו במשה שדיברו בו אהרן ומרים ובזה הי' עניו וק"ל.

אך כדי לבאר ק' א' למה א' כאן האזינו מקרוב ובארץ אמ' שמיעה מרחוק וכו'. ונ"ל דבארתי בהפטרה ישעי' הוי כל צמא לכו למים וכו' ואשר אין לו כסף לכו שברו בלא מחיר יין וחלב דיש ב' מיני מוסר כי לחכם האוהב תכחה ומוסר כמ"ש הוכח לחכם ויאהבך יאמר לו דברי מוסר כפשוטו בלי לבוש משל ומליצה. משא"כ להמוני עם ומכ"ש לרשעים ילביש במשל ומליצה ונדמה ליין וחלב יעו"ש והוא שמועה מרחוק וז"ש האזינו השמים מקרוב בלי לבוש לת"ח הנק' שמים משא"כ להמונים וז"ש ותשמע הארץ שהוא שמיעה מרחוק ע"י כמה לבושים במליצה ומשל כדי שישמע ר"ל ע"י שהוא מרחוק במשל ומליצה ישמע משא"כ בלא"ה וכנ"ל וק"ל.

וכל כוונת משרע"ה היה לקרבן אליו בדברים כבושי' שיה' אחדות ואז גם כי אני לבדי שם ה' אקרא אתם הבו גודל לאלהינו בר"ה ג"כ מהני הויתר לכולכם ע"י האחדות וכנז' ודו"ק.

ואמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט שחת לו וגו' צ"ל לבאר זה ע"פ מה שכ' בס' אבן בוחן בענין הנהגת בני אדם בעולם הזה שנמשלו למלמד שהרשה לתלמידיו שילכו לביתם לסעוד סעודת שחרית או צהריים והזהירם שלא יתעסקו בשום דבר חיצוני זולת עסק המזון לצורך קיום הגוף שיחזירו לבית רבם ללמוד וכשהלכו לביתם כל א' פנה לדרכו ושלוחי מלמד הלכו בסתר לשוטט ולראות מעשה כל א' ואחד ועסקו בביתו במה הוא. והנה יש שנזהרו בצווי הרב ויש שפנה לשטות ולשחוק יצרו שלא ילכוד בסבת לחם פרנסתו כאמור הרי שניהם אמת. משא"כ כאן אי אפשר לפרש ששני הם אמת כי הם הפכים ונגדיים כי כבוד אשר חכמים ינחלו הוא שייך בצדיק ות"ח שאין כבוד אלא תורה משא"כ כבוד לב שאינו שומע לקול חכם הוא מכונה לרשע וא"כ סתרי אהדדי. ה' ק' מאי ענין למען שיתי אותותי אלה בקרבו.

ונ"ל דהרמב"ם תירץ על ק' של בחירה וידיעה כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו' והשיג עליו הראב"ד שיותר הי' טוב להרמב"ם שתיקתו מדבורו שהתעורר בק' ולא תירץ מידי וכו' יעו"ש. ולי נראה דלא כ' הרמב"ם שאי אפשר להשיג תירץ ק' זו דא"כ ודאי הי' הדין עם הראב"ד שיותר נכון שלא לעורר הקושיא בענין זה מאחר שאין עליו תירוץ מספיק.

אלא ודאי דהרמב"ם כ' זה לתירץ מספיק והראב"ד חשב שכתב זה שאין להשיג תירץ זה ובאמת אינו כמו שנבאר דקשה בפסוק זה כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי דהל"ל בסיפא כמו ברישא ולא דרכי דרכיכם או ברישא כמו בסיפ' כי לא מחשבותיכם מחשבותי ונ"ל דכ' הטא"ח בריש הסימן צריך האדם להתגבר כארי שיהא הוא מעורר השחר ולא השחר מעירו כמו שאמר דוד עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר אני מעורר השחר ואין השחר מעיר אותי עכ"ל.

והקשה הט"ז הסיפא ל"ל ואין השחר מעיר אותי. ועוד הב"י בש"ע כ' רק הרישא ולא כ' הסיפא וכי הטור לחנם האריך הסיפא ע"כ לצורך כאשר נבאר והט"ז תירץ לפי דרכו. דהא ק' רישא דקרא ל"ל עורה כבודי עורה דלא צריך רק סיפא דקרא הנבל וכנור אעירה שחר. ונ"ל לפי משאחז"ל פעם יאמר מזמור לדוד ופעם יאמר לדוד מזמור כי לפעמי' הי' דוד מכין א"ע תחלה ואח"כ שרה עליו רוח קדושה ולפעמים קדמה התעוררת מלמעלה להכינו אל רוח הקודש וכו'. ובודאי זה צריך טעם וכי ח"ו הי' זה במקרה לפעמים קדמה התעוררת מלמעלה ולפעמים קדם הוא להתעורר.

וי"ל דיש ב' מיני התעוררת נגד ב' דברים הנוגעים לעבודת הש"י א' במחשבה ב' במעשה והנה בדברים הנוגעים במעשה צריך התעוררות מלמטה תחלה זה שאמרו חז"ל בעובדא דלתתא איתער לעילא ובזה אמר ואני מעיר השחר בסוד אילת השחר וכמ"ש הט"ז יעו"ש. ומדה הזאת מקנן בעשי' ודוד הי' מרכבה אל המדה הזאת הנוגע במעש' לכך הי' צריך הוא להתעורר תחלה. משא"כ בדברים הנוגעים במחשבה כגון הרהורי תשובה שבאין אפילו לאדם רשע והיינו מצד התעוררת העליון והם מצד התפשטת הבת קול שמכריז בכל יום שובה בנים שובבים וכאשר ששמעתי ממורי בזה ודפח"ח. וזה נ"ל פי' הפסוק הנסתרות לה' אלהינו ר"ל קדושת המחשבה והרהורי תשובה שהם דברים נסתרים הוא לה' אלהינו ר"ל מצד התעוררת העליון הוא בא לאדם משא"כ הנגלות הוא לנו ולבנינו. ר"ל שיקדש א"ע האדם במעשה הנגלה הוא מצד האדם ובאתערותא דלתתא איתער לעילא וז"ש לנו ולבנינו.

העולה מזה שהידיעה והבחירה אינו מכריח זה את זה כי בחירת האדם במעשיו הוא מעורר למעלה אם בחר בקו הטוב שהוא מעורר למעלה קו הטוב שהוא ימין והבוחר ברע מעורר למעלה קו שמאל וקודם שהתעורר האדם הי' למעלה אחדות א' גם שלכלל בו ג' קוין שמאל וימין ואמצעי מ"מ הכל אחדות רק כאשר האדם במעשיו מעורר איזה קו אז גובר למעלה או קו שמאל או ימין. מאי אמרת הא במחשבה שהוא המתפשטת מלמעלה ומשם בא התעוררת לאדם וא"כ למה יענש. באמת אין עונש על המחשבה דקי"ל מחשבה רעה אין קב"ה מצרף למעשה והיינו מטעם הנ"ל כי יש לו התנצל' כי מלמעלה בא לו זה כמו שקבלתי ממורי הרהורי זנות מתפשט מחסד וכן הרהורי ע"ז מקו אמצעי הרהורי ש"ד מקו שמאל וכו' ודוק. הגם שאין רע יורד מלמעלה כי שם למעלה הכל טוב גם קו שמאל מ"מ י"ל הידיעה שלמעלה גרמה לו ידיעת מחשבתו זה כי ידיעה מעורר ידיעה לכך עונש על מחשבה.

ובזה יבואר הפסיק כי לא מחשבותי מחשבותיכם ר"ל גם שהידיעה שלמעלה מעורר הידיעה שלמטה מ"מ אינו דומה כי למעלה אין רע כנ"ל רק כמתפשט למטה תוך הקליפה וכו'. ואם נפשך לומר דמ"מ שם ידיעה אחד הוא דידיעת השם יתברך מכרחת ידיעתך באמת אין עונש על המחשבה מאי אמרת שידיעתי מכרחת אתכם במעשה זה אינו כי הלא בכם הדבר תלוי דברים הנוגעים במעשה וז"ש לא דרכיכם דרכי כי אתם בדרכיכם מעוררין למעלה דרכי גם שאינן בסוג א' כי באמת לא דרכיכם דרכי כי אינן מעוררין למעלה דרך זה רק על עצמן משא"כ לאחרים המטיבין דרכם להם נתעורר למעלה הטוב מה שאי אפשר לבשר ודם לפעול ברגע א' דין ורחמים מ"מ עכ"פ אתם למטה מעוררין למעלה וא"כ איך אפשר לומר שידיעת הש"י יכריח הבחירה לאדם במעשיו הגשמיות וא"כ ביאר הפסוק בעצמו ק' הרמב"ם ותירוצו ומבואר כי הרמב"ם כתב זה דרך תירץ מספיק ודו"ק.

וז"ש הפסוק עורה כבודי עורה ר"ל המדה הנק' כבודי שהוא המחשבה דברים נסתרים עורה ר"ל מעצמו נתעורר מלמעלה למטה שהמחשב' עליונה מעוררת המחשבה למטה אבל המדה הנק' אילת השחר המקנן בעשי' אני מעורר השחר ולא השחר מעיר אותי כי בזה צריך לי התעוררת מלמטה ואז נתעורר למעלה.

ובזה נ"ל דמתורץ ק' הט"ז דהאריך הסיפא לומר שעכ"פ האדם מחוייב לעשות מה שהבחירה בידו להתעורר בעשיות הטוב למטה כדי שיתעורר הטוב גם למעלה ואגב זה יזכה למדריגה ב' היותר מעולה שהיא קדושת המחשבה הגם שאין זה בידו כי התעוררת קדושת המחשבה הוא למעלה מ"מ הק"בה מצרף קדושת המעשה שביד האדם כדי שיזכה למחשבה קדושה גם שאין ביד האדם ולזה נתכוין הטור והב"י בש"ע לא נקט הסיפא שאינו מלתא דפסיקא שאינו ביד האדם וק"ל

ובזה נ"ל לבאר משנה באבות פ"ג הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה והספיק' רבו א' מה ענין הכל צפוי לרשות נתונה. ב' ק' לפי' הרב ובטוב העולם נידון לפי שהכל לפי רוב המעשה אם רבו זכיות נידן לזכות וכו' וק' והא יותר חסד מצינו לו ית' ורב חסד דאף במחצה זכיות נידן לזכות דמטה כלפי חסד ושאר הספיקו'. וכבר בארתי משנה זו עיין בכתבי יעו"ש.

ולפי הצעה שזכרנו יבואר הכל על נכון באופן זה הכל צפוי והרשות נתונה ר"ל אע"פ שהכל צפוי לפניו ית' מ"מ אין ידיעתו מכריח מעשה האדם כי מ"מ הרשות נתונה לאדם כי הבחירה חפשיות לבחור במעשיו להרע או להטיב ולכך בטוב העולם נידן לשכר ולעונש שאין מקום להקש' מאחר שידע הש"י אם יהי' צדיק או רשע א"כ מוכרח האדם במעשיו שיהי' צדיק או רשע וא"כ שכר ועונש למה וכק' הרמ"בם. דזה אינו כי באמת גם שהכל צפוי מ"מ הרשות נתונה וא"כ בטוב העולם נידן כי יפה מחייב הרשעים לגיהנם וצדיקים לג"ע וכ"ת כק' הרמב"ם לכך ביאר ואמ' כי הכל לפי רוב המעשה ר"ל תיבת הכל הכוונה גם עולמו' העליונו' תלוין במעש' התחתוני' שאם האדם בחר במעשיו להרע מעורר גם למעלה ח"ו קו שמאל להגביר על קו ימין ואם רוב מעשיו לטובה אזי גם למעלה מעורר קו הימין כי באתערותא דלתתא איתער לעילא כי גם האדם כולל ג' קוין ימין ושמאל ואמצעי וע"י הרוב מכריע ב' קוין לקו השלישיהן בימין ואמצע לשמאל או שמכריע אמצע ושמאל בימין וכך נתעורר למעלה.

הגם שהמחשבה עליונה מעוררת המחשבה תחתונה וזה נ"ל כוונת הלשון הכל צפוי ולא צופה ור"ל תיבת הכל המחשבה וידיעת האדם שנמשך מידיעה של מעלה וז"ש צפוי ממילא שהצפוי שלמטה נמשך מהצפוי של מעלה ומ"מ במעשה הוא מתתא לעילא והכל לפי רוב מעשה האדם כך נתעורר למעלה והבן וכמ"ש לעיל שלכך נקראו מדות וכו'. וא"ש.

ובזה שפיר אמרו בש"ס דברכות הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנא' מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה כי הכל מתעורר למעלה וכך נעשה אח"כ למטה ע"ד שאחז"ל יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי אדמה באדמה משא"כ דבר הנוגע ליראת השם הבחירה מסורה ביד האדם להתעורר למעלה ע"י התעוררתו למטה וז"ש מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה כי כך הדבר תלוי למטה ודי בזה.

ונחזור לענין דכבר כתבתי בענין המשל ששמעתי מרבותי ששר א' יצא להחזיר בן המלך אל המלך אחר שנתרחק ממנו והוצרך להלביש בגדי אנשי הכפר ששם הי' בן המלך כדי שיהי' לו התחברות עם בן המלך ליכנס עמו בדברים ועלתה לו וכו' ודפח"ח.

ונראה לי להבין ענין משל ומליצה בנמשל מה הוא התלבשות בגדי הכפר אשר לבוש בו בן המלך ונ"ל שהוא רוע המדו' שנתלבש השר שהוא הת"ח כמו שאמר בפ"ב דנדה שר הנרגל זה ת"ח הרגיל בסעוד' וכו ' ולפעמי' יש מדה מגונה לת"ח והיינו לבושי בני הכפר שיהי' לו שייכ' והתחברות ע"י מדה זו עם בני הכפר שהם ישראל פחותי הערך שהם בני מלכים בזה העולם השפל שהוא נק' כפר כמבואר בזוהר. והכוונה בזה להחזירן לבית המלך וההליכה זו של זה השר שהולך ונתרחק מנמוסי מלכ' לביאה יחשב כדי שיחזור בן המלך להמלך מלכו של עולם

ובזה נ"ל כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו כי זה הבזיון של הת"ח ברוע מדותיו הוא לתועלתו של זה שיתחבר עמו ולהחזירו למלך והיא מבזה אותו ואינו מתחבר עמו א"כ אין רפואה למכתו וק"ל.

ובזה יובן שאמ' ה' למשה שהוא דעת שהוא הצדיק שילך לפרעה לעוררו משינתו לחזור לבית המל' כי כל חוטא נק' שוטה כמ"ש חז"ל אין אדם עובר עבירה א"כ נכנס בו רוח שטות ונסתלק הדעת ממנו וז"ש גם בלא דעת נפש לא טוב ואז נק' פרעה לשון הערף שפנה אל המלך ערף ולא פנים ונתרחק מבית המלך ונעשה בן כפר ושלח המלך את השר שנק' משה שילך אל פרעה הגם שנק' הליכה שנתרחק ג"כ מבית המלך מ"מ לביאה יחשב כאמור לעיל וז"ש בא אל פרעה.

אך שיש לחוש שילבש בגדי אנשי הכפר ברוע מדותיו כדי שיתחבר עם בן המלך ואולי לא ישמע לו ולא יאבה לו ובחנם נתלבש ברוע מדות אלו שהיא לבושי כפר שבן המלך לבוש בו. לזה א' כי אני הכבדתי את לבו ור"ל שהוא לשון כבוד חכמים ינחלו המכונה לצדיקים אפס לפי שהבחירה חפשית ביד האדם מצד מעשיו לכך דבר לשון המשתמע לתרי אפי שאם לא יבחר בטוב אז אני הכבדתי לשון סירוב וקשה ערפו ואם ישמע אליו לטוב אזי ישתמע לשון ואכבדה בו כבוד חכמים ינחלו ולכך אמר לשון אני שהיא השכינה הנקרא אלי וגם היא אילת השחר שתלוי בהתעוררת התחתונים הנוגע במעשה שהם ב' אותיות הנגלות משם הוי' כמ"ש והנגלות לנו ולבננו ור"ל ו"ה הם נגלות ותלוי ומסור בידנו וכו' ואז גם שתי אותיות נסתרות שהם י"ה ב' אותיות ראשונ' משם הוי' שהוא קדושת המחשבה ג"כ מסור לו וזה שאמ' למען שתי אותי"ותי אלה בקרבו ר"ל מה שהוא בקרבו נסתר בפנים והבן כי קצרתי.

בפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרי' וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים וגו' ובמדרש וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עוונות וכו'. ובת"כ פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוים כו'. כפת תמרים חסר ו' לימד שאילו אלא אחת כו'. והספיקות רבו גם לכם מיותר. ובש"ס דרשו להוציא את הגזול כו'

ונ"ל דכתבתי במ"א דף כ"א ביאור ש"ס דב"ב פרק הספינה אמר רבה אשתעי לי נחותי ימא האי גלא דמטבע לספנה מתחזי כי ציצותא דנורא חיוורת' ברישא ומחינן לה באוות' דחריק עלה אהי"ה אשר אהי' וכו' והארכתי שם וכאן אקצר כי כתבתי בדף קכ"ה ביא' ש"ס מ"ט עיזי מסגין בריש' והדר אמרי א"ל כברייתו של עול' דבריש' חשוכא והדר נהורא וכתבתי שם דכתב הר"ן ביאור משנה זקני ע"ה כל זמן שמזקינין מטפשין וכו' דיש ב' כחות כח השכל וכח הדמיון וכל החושים שבאדם נשמעים יותר לכח הדמיון מצד קדמות הזמן שהיצה"ר בא קודם היצ"ט וכו'. ובזה יובן שא"ל מ"ט עזי מסגי ברישא שהוא היצה"ר והדר אמרי שהוא היצ"ט וכו' ע"ש הרי יש סבה א' ליצה"ר על בני אדם מצד קדימה. סבה ב' כסות ולשון שינה כ"ש במ"א ביאור הלילה הזה כולו מצה כי נתחכם היצה"ר לבוא במדות יצ"ט לומר שעושה מצוה כמו בחטא פעור כו'.

ובזה יובן האי גלא דמטבע לספינה כי היצה"ר רוצה להטביע הספינה מחמת ב' סיבות א' חושך נראה אור כו' וזה ציצותא דנורא חוורי. ב' שהוא מקדים לבוא ברישא קודם היצ"ט ומחינ' לה באוותא וכו'. דכתבתי במ"א ביאור משל אבות אכלו בוסר וגו' כי הזאב חיברו עליו במקלות וכו'.

ובזה נסתר טעותו שסבר שעשה מצוה ונודע סתירתו מענין המקלות והוא משל נאה לכל בני עולם יעו"ש ובזה יוסתר סבה ב' ג"כ כי גם שהקדים יצה"ר אין דבריו נשמעים כשרואין הפורעניות כשחברו עליו במקלות וכ"ש הר"ן שם ואשר עשה לדתן ואבירם וגו' שע"י שרואה פורעניות הרשעים ששומעין ליצה"ר אז גובר כח השכלי ונחלש כח הדמיון וכו'. ומ"ש ומחינן באוותא דחקיקא עלה אהי' אשר אהי' וכו'. כי בזה יש התנצלות לבני אדם נגד היצה"ר שנסתלק הדעת גי' ס"ר ונשאר הלבושים גי' אהי' וכו' יעו"ש.

ובזה ביארתי מ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' אע"פי שתקיעות שופר בר"ה גזרת הכתוב הוא רמז יש בו כלומר עורו ישינים והקיצו מתרדמתכם וחזרו בתשובה וכו'. הכוונה לתקוע בראש השנה דהיינו בראש שנותיו של אדם יתעורר בתשובה שהיא תקיעות שופר כמ"ש בש"ס אשרי האיש שעושה תשובה כשהוא איש וכו'. והנה יש בזה ב' סוגי אנשים א' הנלחם נגד היצה"ר. ב' העובד ה' עם היצה"ר כש"ה ומצאת את לבבו נאמן לפניך ב' לבבות היצ"ט ויצה"ר וכו' וכ"ש במ"א ב' סוגי אנשים א' נגד ההר ב' על ההר וכו' יעו"ש.

ובזה יובן ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' כי תיבת לכם סובל ב' משמעות אחד כלם. ב' מלך. והענין שכתבתי במ"א ש"ס דברכות יודע הי' בלעם לכוין אותה שעה שהיא זעמו של הקב"ה וכו' וכמה זעמו רגע וכו' והקשה התוס' ומה יכול לקלל ברגע ומשני שהי' יכול לומר כלם וכו' יעו"ש. וזש"ה ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה וכו' שנהפך מן כלם מלך כמ"ש ויהי בישורן מלך וכ"ש התוס' במס' ע"ז יעו"ש וזהו שכתוב ולקחתם לכם ר"ל שתקחו תיבות לכם להפוך מן כלם מלך ע"י שיעשה מן היצה"ר הגורם כלם ח"ו לעשות אותו יצ"ט ונעשה מן כלם מלך לקיחה זו יהי' ביום הראשון בראש שנותיו לבל יקדים יצה"ר תחלה ואז יהי' פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שוים שיצה"ר הנקרא עצו ויצ"ט שנקרא פריו יהיו שוים דהייינו בחי' ומצאת את לבבו נאמן לפניך. וכנ"ל והבן.

אופן ב' יש לבאר דכתבתי במ"א ביאר ש"ס דפסחים רבא רמי כתיב מעל שמים חסדיך וכתיב עד שמים חסדך לא קשי' כאן לשמה כאן שלא לשמה והקשה התוס' כו' ומשני כו' ע"ש וכתבתי ביאור קושיא תוספת ב' אופנים ובאופן ב' כשבא מתוך שלא לשמה לשמה או נעשה גם שלא לשמה כסא לקדושה ובזה נעשו ב' זכרים כב"ש ולא קשה קושי' תוספת כו' יעו"ש.

ובזה יובן ולקחתם פרי עץ הדר שיהי' טעם עצו ופריו שוים שגם שלא לשמה שנקרא עצו ולשמה. שהוא פריו יהיו שוים שהם ב' זכרים כנ"ל וק"ל

אמנם כל זה כשזכה שבא מתוך שלא לשמה לשמה אתי שפיר כנ"ל. משא"כ קודם לזה שעוסק שלא לשמה ואינו יודע אם יזכה לשמה ונוח לו שלא נברא כקושי' התוספת כנ"ל. לכן יש לפרש ולבאר קושי' התוס' בענין אחר. אופן ג' דכתבתי במ"א ביאור ירושלמי דתענית לבי' שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו'.

וביאר ש"ס דר"ה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את רבים ידי חובתן וע"פי משל שר אחד שפשט לבושו ולבש לבושי פחותי ערך כדי להוציא בן המלך מארץ שביו שהי' בין פחותי ערך וכו'.

והנה כשרוצה לומר דברי מוסר להשיב רבים מעון צריך שיאמר איזה פשט חריף תחלה גם שיש חשש גאוה שיבא לו התפארת והוא שלא לשמה מ"מ עושה כן כדי שיהי' דבריו נשמעין בדברי מוסר שהוא לשמה שרי שמתוך שלא לשמה בא לשמה ובזה הו' שלא לשמה עם לשמה בפעם אחד והוא בחי' ו' כורע לגבי ה' להעלות' שכתבתי במ"א.

ובזה נראה לבאר ש"ס דעירוכין שכתבתי במ"א תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי עדיף כו' כתבתי שם ביאורי ע"ש. וכעת נ"ל כפשוטו דכתבתי במ"א אין קב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גיבור ועניו וכו'. והעולה משם דענוה עם כל אחד מהמעלות וה"ה איפכא ענוה בלא חכמה ואינך לא מקרי ענוה וכו'.

וא"כ כשרוצה לומר תוכחה לשמה צריך שיהי' תחלה עניו שלא לשמה לפרסם חכמתו שעם ענוה ורק שהוא שלא לשמה כדי שיהי' דבריו נשמעין בתוכחת מוסר לשמה. ושאל הי עדיף לדחות זה מפני זה והשיבו שפיר שמתוך שלא לשמה בא לשמה וצריך שיהי' ענוה וחכמה מתוך שלא לשמה תחלה ואח"כ תוכחת מוסר לשמה והיינו ממש כדברי הנ"ל והבן.

ובזה יובן ולקחתם לכם ביום ראשון פרי עץ הדר ר"ל בראש שנותיו יקח פרי עץ הדר שיהי' טעם עצו שלא לשמה ופריו לשמה יהיו שוים בזמן אחד דאז אין אחריות הנ"ל דמי יודע אם יזכה לשמה דכאן איירי עצו ופריו שוים בזמן אחד תיכוף. ביום הראשון דהיינו בימים ושנים הראשונים והבן.

כפת תמרים דנודע מ"ש הזוהר תמר לא סליק דכר בלא נוקבא וכו'. והנה יש בנפש האדם חומר וצורה שהוא דכר ונוקבא ותכלית בריאת האדם שיעשה מן חומר צורה כמ"ש בביאור פסוק ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים וכו' יעו"ש.

ובזה יובן כפת תמרים חסר ו' לימד שאינו אלא אחד הכוונה שיעש' מחומר צורה ויהי' שניהם אחדות אחד והבן. וענף עץ עבות דכתבתי במ"א משל שועל אבות אכלו בוסר ושני בנים תיקהנה כו'. שהוא מוסר השכל לכללות העולם שסוברין שעושין מצות ובאמת הם עבירות וז"ש אבות אכלו בוסר שהמחשבה שנקרא אבות בחשבו שעושה מצוה ובאמת הוא בוסר ונודע זה ע"י כי שני בנים תקהינה וכו' ע"ש.

ובזה יובן וענף עץ עבות כי אות ע' נתחלף עם א' כנודע והכוונה שיזהר שיהי' ענף היוצא מן העץ אבות דהיינו שיני בנים שלא תקהנה בטעות הנ"ל והבן וערבי נחל ודרשו רז"ל שהם עמי הארץ שאין בהם טעם וריח וכו'. וכתבתי מזה במ"א יעו"ש והבן

מצות אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד וכו'.

ומקודם נבאר משנה חולין פרק ה' יום א' האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה זו דרש שמעון ב"ז נאמ' במעשה בראשית יום א' ונא' באותו ואת בנו יום א' מה יום א' האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום א' האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה ונ"ל דכ' במ"א ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד כי יש יתרון לאור מן החושך ואז נעשה כסא זה לזה וגם הערב נעשה בוקר וז"ש חכמי יבנה כשם שהוא משכים למלאכתם וכו' יעו"ש אמנם הפשוטה נ"ל שיעשה מן ערב בוקר כמ"ש בזוהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו' וצריך לרדוף אחריו וכו' יעו"ש.

ובזה יובן משנה הנ"ל יום א' האמור באותו ואת בנו כי זה שהחזיר למוטב את הערב עד שנעשה בוקר נקרא בנו של אותו ת"ח כמפורש בש"ס בפ' הפועלים ונעשה יום אחד מן אותו ואת בנו שהוא תואר ערב ובוקר שנעשה יום אחד והיינו על ידי שהיום שהוא ת"ח הולך אחר הלילה להחזירו למוטב ולעשות מן ערב בוקר וזו דרשי שמעון בן זומא נאמר במעשה בראשית יום אחד וכו' מה יום א' וכו' אף כאן באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה

ובזה יובן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כמ"ש על פסוק על זאת יתפלל כל חסיד אליך רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו בשם ר' ליב פיסטנר ז"ל דכיון שצריך לילך למדריגת לילה לעשות יום אחד צריך להתפלל שלא יגיעו אליו והבן.

מצוה שלא לגדף וכת' הרמב"ם בה' עכו"ם וז"ל אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את ה' המיוחד של ד' אותיות שהוא אד' ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקים שנא' ונוקב שם ה' על שם המיוחד חייב סקילה ועל שאר כנויים באזהרה ויש מי שמפרש שאנו חייב אלא על שם. יהוה ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל עכ"ל. והקשה בכ"מ וז"ל וצ"ע מנ"ל לרבינו שאם בירך שם המיוחד בא' מהכנויים דחייב דלמא בעינן שיברך בשם המיוחד וכו'. וכן הקשה בלחם משנה ומסיק ולא ידעתי טעם לרבינו בזה. וכדי לתת לב לתרץ ק' תמוהו הנ"ל נ"ל לעורר מ"ש הרמ"בם על שם המיוחד שהוא אד' וכו' ולא כ' שחייב על שם יהו"ה ושם אדני על שניהם כמו שכ' בסוף. ושוב לא הי' צריך לכפול דבריו. גם שאין דרכו להבי' שום דיעה מה שאינו מוסכם לדעתו ולמה ישונה כאן.

ועוד דק' הרמ"ה על הרמ"בם דמשמע בש"ס שם יה"וה ולא א"ד וכו' הוא תמוה וכו' בתשובות חכמי ניגי' בעד הרמ"בם דכי קאמר בש"ס שם בן ד' נמי שם הוא ר"ל בשם א"ד וכו' א"כ ק' שם אדי"ד נמי הוא בן ד' ומ"ט לא איחייב וכ' דנקיט אד' שהוא בן ד' אותיות וה"ה אדיד מאחר שלא בעי שם המיוחד דוקא א"כ ק' דמסיים הרמ"בם ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל משמע שניהם ולא יותר דא"לכ על שלש' נסקל ה"לל.

ונ"ל דהא ק' לרשי' שם דברי הש"ס בסנה' דף נ"ו איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו מ"מ דברי ר"מ וחכמ' אומרים על שם המיוחד בסקילה ועל כינויין באזהרה וכו' הרי מפורש לחכמים דהלכתא כרבים על שם אלהים אינו חייב מיתה וא"כ תיקשי לרש' במתנ' וז"ל ומש"ה נקט יוסי דחשבונו אלהים וכו' דהוא כר"מ ולא כחכמים דס"ל דאינו חייב על שם אלהים דחשבונו יוסי.

ועו' דרש"י בעצמו כ' שם להכי נקט יוסי שאינו חייב אלא על שם המיוחד בן ד' אותיות כמו יוסי שיש בו ד' אותיות. וא"כ שם אלהים הוא ה' אותיות וסתרו דברי רשי' אהדדי. ונ"ל דרשי' והרמב"ם בחדא שיטא שייטא בפ' הסוגייא ובזה יבואר ק' הכ"מ ולחם משנ' דרשי' והרמב"ם ס"ל גם כי שם המתברך צריך שיהי' שם בן ד' אבל שם המברך חייב אף בכינוי שהוא שם משמות שאינן נמחקין ונפקי להו ממה דיליף הש"ס תנא עד שיברך שם בשם מנה"מ א' שמואל דא"ק ונוקב שם בנקבו שם יומת וכו' ופ' רשי' להכי אהדדי בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם.

והנה כי דייקת קרא דברישא דקרא כתיב ונוקב שם ידו"ד ימות וגו' בנקבו שם יומת הרי מפרש ברישא דקאי על שם המיוחד משא"כ בסיפא נקט סתם בנקבו שם ותו לא אלא ש"מ דבכוונה אתי ללמדינו דאחד הוא דצריך שיהי' שם בן ד' ולא ידענו אי המתברך או המברך כי השני אף שהוא בכינוי ג"כ חייב רק שיהי' שם משמות הקודש שאינו נמחק.

והנה ע"כ מצד הסברא נודע דע"כ שם המתברך צריך שיהי' שם המיוחד בן ד' אותיות אבל בכינוי אינו חייב מיתה רק באזהרה וז"ש איש אשר יקלל אלהיו ונשא חטאו כי אין דינו מסור לב"ד רק לשמים כי בב"ד יש לו התנצלות על שקלל אלהיו שכוונתו הי' לאיזה שר או דיין וכפ' רש"י עצמו ששם אלהים הוא לשון שררה כמו נתתיך אלהים לפרעה וכו' יעו"ש. ולשמים דינו מסור לענשו על בחינת כוונתו הידוע לשמים. משא"כ כשפורט שם המפורש ידו"ד שזהו שם המיוחד כי לא נתכנה לשום שר ודיין רק להש"י לבדו ואז אין לו התנצלות ודינו מסור לב"ד לחייבו מיתה וכל זה א"ש בשם המתברך משא"כ בשם המברך יש לחייב ממ"נ אף בכינוי כשאמר יכה יוסי שהוא שם אלהים את שם בן ד' שם המיוחד אין לו שום התנצלות דאי נמי יאמר שהי' כוונתו לאיזה שר וכיוצא מכ"ש דכפר בעיקר שעשה העיקר טפל והטפל עיקר שאין לך כפירה וגידף גדול מזה וממ"נ חייב מיתה ולכוונה זו גלי קרא ברישא שם ידו"ד שהוא המתברך צריך שם המיוחד ובסיפא ונוקב שם יומת כל שם משמות שאינן נמחקין כגון אלהים וכיוצא נמי חייב בשם המברך וכדברי הרמב"ם ממש וסרה ק' הכ"מ ולחם משנה וגם רש"י ס"ל כהרמב"ם אלא שמה שכ' הרמב"ם רק בשני השמות נסקל ולרש"י איכא עוד שם בן ד' אדי"ד דג"כ חייב.

ובזה יתבאר צחות לשון רש"י והרמב"ם דאיכא דין חדש ביניהם דפליגי בי' והוא דבפיסקא דף ס' א"ר יהושע ב"ק בכל יום דנין בכינוי יכה יוסי וכו' א"ר אחא בר יעקב אינו חייב עד שיברך שם בן ד' אותיות לאפוקי בן ב' אותיות דלא פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן מהו דתימא מלתא בעלמא הוא דנקט ק"מ לן. א"ד א"ר אחא ש"מ שם בן ד' נמי שם הוא פשיטא יכה את תנן מ"ד עד דאיכא שם רבה ומלתא בעלמא הוא דמנקט קמ"ל. והש"ס זו תמוהו מרישא לסיפא חדא דע"כ בשם המתברך קאמר דאי על שם המברך קאמר א"כ הל"ל עד שיברך בשם בן ד' וכו'. ומדקאמר עד שיברך שם בן ד' וכו' על המתברך קאי א"כ למה נקט לאפוקי בן ב' יותר הל"ל רבותא לאפוקי בן ה' כגון אלהים דקי"ל כחכמים דדוקא שם בן ד' אותיות המתברך חייב אבל בשם אלהי' אינו במיתה רק באזהרה. דק' דיוקא דרישא וסיפא אהדדי דקאמר לאפוקי בן ב' דלא משמע אבל בן ג' כגון שדי חייב וברישא א' דוקא ד' אבל בן ג' לא.

ועוד דמקשה פשיטא הא יכה יוסי תלן וכו' דמה זה פשיטא לפ' רש"י דחושבנו אלהי' א"כ טובא קמ"ל דדוקא בן ד' אותיות ולא יותר כגון אלהים וכ"ת מנ"ל זה דלמא באמת יותר מד' אותיות חייב מדלא ממעט רק ב' אבל יותר חייב וכנ"ל ז"א דבפסוק כתיב שם בן ד' וכחכמים דפסקו שם המיוחד.

ועוד דגם השתא דא"ר אחא דין הנ"ל אכתי יש מקום לומר דשם אלהים ג"כ חייב אלא דנסתר סברא זו מפסוק הנ"ל א"כ בלא ד"ר אחא ג"כ נדע מפסיק דלא מחייב על יותר מד' אותיות וכ"ת דה"א דהפסוק ממעט ועל פחות מן ד' אותיות אבל יותר איחייב במכ"ש גם ז"א דהא כי יקלל אלהיו ונשא חטאו ולא מיתה לרבנן ובשם בן ד' חייב מיתה הרי דעיקר קפידות הכתוב הוא רק על שם בן ד' בין יותר בין פחות אינו חייב וא"כ דרבי אחא ל"ל דבל"ה נדע זה. ועוד דמשני מהו דתימא מלת' בעלמא דנקט קמ"ל ק' גם השת' מנ"ל לר' אחא דלמא באמת הוא כך דאינו מביא ראי' לדבריו כלל וצ"ל דסמיך אקרא א"כ מ"ט הקשה פשיטא ממתני' יכה יוסי ויותר ה"ל להקשות פשיטא מפסוק דמשמע דבעי ד' אותיות. וע' ק' על איכא דאמרי דקמ"לן דשם בן ד' נמי שם הוא. דהא לא כתיב בפסוק דליחייב רק בשם בן ד' וקרא אתי לאשמעינן. וביותר על המקשן דהקשה ממתני' ולא מפסוק וכנ"ל. ועו' דמשני עד דאיכא שם רבה דהיינו שם מ"ב כפ' רשי' וכו' דק' דבפסוק כתיב רק שם בן ד' ומהיכי תיתי דבעי שם רבה.

וביותר ק' למה נקט רשי' שם מ"ב דוקא ולא שאר שמות ע"ב ס"ג וכיוצא.

לכן נ"ל לפרש שיטה זו לרשי' לשיטתו והרמ"בם לשיטתו דהרמב"ם ס"ל מ"ש בתורה דנוקב שם ידו"ד יומת דק' בשלמא הוי' הוצרך לכתוב כנ"ל שלא לפרש דגם בשם דשאר שמות חייב אך ק' ל"ל שם דה"לל ונוקב ידו"ד יומת וגו' בנקבו שם יומת וג"כ הי' מוכח דיברך שם בשם אלא ע"כ ש"מ דלא הקפידה התורה על שם המיוחד ככתיבתו דהא כאן לא איירי במגדף האומר בפיו וכמ"ש ונוקב דצריך שיזכיר בפיו וא"כ דרך קריאתו נמי חייב שהוא שם אד' שבו מתלבש הוי' כמו אדם שנק' ראובן שהוא עצמו אדם ושמו לקרותו לתפסו הוא ראובן כי עצמותו כבי"כול הוא תואר ידו"ד ושמו אשר יכונה בו הוא אד' ובו תתלבש העצם אלדותו והוא הוי' וז"ש ונוקב שם ידו"ד ור"ל שם שבו מתלבש הוי' יומת ולא מצינו שם אחר שיתלבש בו שם העצם רק שם אד' וע"כ לומר כן דאל"כ אלא דוקא במפרש ונוקב הוי' עצמו ומגדף אז חייב ק' הא בל"ה אין לו חלק לעה"ב כדין ההוגה השם באותי' הנז' בסנהדרין ועיקר תקנת מיתות ב"ד שיהי' לו חלק עה"ב כדין כל המומתין מתודין וכ"כ הגה"ת מיימוני בדין מוסר מקצת זרעו למולך חייב מיתה אבל כל זרעו פטור שכ' בסוף פ"ו מ"ה עכו"ם וז"ל הסמ"ג הטעם לזה מפני שבמיתות ב"ד מתכפרין המומתין וזה עשה עבירה גדולה כ"כ שאין הקב"ה רוצה שיהי' לו שום כפרה עכ"ל. וה"נ ממש כן הוא שהקב"ה חפץ חסד הוא וצוה לדון בדין ד' מיתות ב"ד כדי שלא ידח ממנו נדח שיהי' לו חלק לעה"ב אבל זה שבל"ה אין לו חלק עה"ב ולמה צוה למגדף להמיתו מאחר שאין המיתה כמו מלך ב"ו לנקום נקם ממנו רק מצד הרחמים להביאו ע"י המיתה לחיי עה"ב וזה שאין לו חלק עה"ב מצד שהוגה שם בכתיבתו וגם גידף א"כ אין חפץ הקב"ה שיהי' לו כפרה ולמה יומת אלא ש"מ דמגדף שם ידו"ד קאמר דהיינו אד' בקריאתו שבו מתייחד ומתעלם שם הוי' ולזה נק' שם המיוחד הגם דלמעשה אין לסמוך על זה מ"מ הסברא הי' כך והיינו להרמ"בם דס"ל ההיגה את השם של ד' אותיות כמו שהוא נכתב וכ"כ הרב בפ' המשנה דחלק יעו"ש וא"כ א"ש כנ"ל. יעו"ש אבל רש"י אזיל לשיטתו במ' ע"ז בר"ח בן תרדיון שהוגה השם באותיותיו ד"פ שהי' דרשו בארבעים ושתים אותיות וכו' הרי דלא ס"ל לרשי' דהוגה את השם היינו ד' אותיות כמו שנכתב רק ס"ל ההוגה היינו במפרשו בשתים וארבעים אותיות. וא"כ לרשי' אין האומר ד' אותיות ככתיבתו בכלל ההוגה את השם אף די"ל דגם זה אסור לרשי' מ"מ אין ענשו חמור שיהי' מכלל אלו שאין להם חלק לעה"ב. והיוצא לן מזה בין רש"י להרמב"ם בפ' הסוגיא הוא זה דע והבן כי שם אדי"ד ושם ידו"ד נ"ק בזוהר וכתבי הארי זלה"ה נשיקין כפולין שהם מתיחדים זה בזה כי ב' אותיות ראשונות מן אדי"ד וכי ב' ראשונות מן ידו"ד נעשה ג"כ שם שלם אדי"ד. וגם מן ב' אותיות אחרונות של שם אדי"ד וב' אחרונות דהוי' נעשה ג"כ ידו"ד. וכן בשם אדני מובא בכתב' דעו"ח פ' נשא יברכך בסוד יחוד ברכה קדושה וכו' וז"ל גם יש יחוד בסוד אד' כי א' תרמוז א' דתדי"ד י' להוי' וכו'. ובצירוף ב' שמות הוי' ואדני בשילוב יש ג"כ שם אדי"ד וכו' יעו"ש הרי מבוארכי שורש שם זה הוי רק ב' אותיות דן ואות א"י הוא מן ב' שמות הנ"ז. ומעתה תבין דהסוגיא בש"ס יהי' ע"פ אשר יפרוש משמעות הכתוב ונוקב שם ידו"ד יומת אי קאי על שם אד' לחוד שבו מתייחד ומתלבש שם הוי' או נאמר דדוקא.

וזהו שא' רב אחא ב"י אינו חייב עד שיברך שם בן ד' אותיות לאפוקי בן שתי אותיות דלא והכוונה דאינו מחייב כי אם שיאמרו יהגה ד' אותיות השם רצופין זה אחר זה משא"כ כשמפסיק בין אות לאות באות אחרת אף שהוא ג"כ מן שמות של ד' אותיות כגון שיאמר י' מן הוי' עם א' דאד' וכיוצא בזה שיאמר אות משם זה ואות משם זה דהיינו בן שתי אותיות ור"ל מן ב' שמות עד שיגמור כל ד' אותיות משם זה וד' אותיות מזה אינו חייב.

וע"ז פריך בש"ס פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן דמשמע ד' אותיות רצופין בלי הפסק אות אחר.

ומעתה מבואר ק' הנ"ל דלא מקשי מפסוק דאדרבה י"ל מפסוק ונוקב שם ידו"ד דר"ל שם נודע דהוא אד' כידוע ליודעי חן ועם שם הוי' בשילוב אות מזה ואות מזה ג"כ יומת לכך מייתי ממתני' דלא מפרשי כך ומשני מהו דתימא מלתא בעלמא הוא דנקט קמ"לן.

איכא דאמרי א"ר אחא שם בן ד' נמי שם הוא ופ' רשי' דלא בעינא שם המפורש בן מ"ב אותיות ור"ל דה"א דאין חייב המגדף מיתה כשהוא נוקב ומפרש שם בן ד' אותיות דהוי הוגה השם באותיותיו דאין לו חלק לעה"ב ולא יכופר במיתה וכסבר' הרמ"בם הנ"ל באמת לזה בא ר' אחא להשמיענו דשם בן ד' נמי שם הוא להתחייב עליו מיתה כי באמת אין זה הוגה השם רק השם מ"ב נק' הוגה השם וז"ש פשיטא יכה יוסי תנן ומשני מ"ד עד דאיכא שם רבה שהוא שם מ"ב דהוא חמור יותר ששם הוי' מתפרש ונתלבש בתוך שם מ"ב וכנ"ל וזה נק' הוגה וא"צ שמא רבה אבל לפרש ד' אותיות נמי מיחייב מיתה כך הוא לדעת רשי'

והעולה מזה ללישנא קמא מדאמר למעט רק שילוב או' משם בן ד' ואות משם בן ד' זה מזה משמ' אבל כל שם בן ד' רציפין בין שם אדי"ד או א"ד חייב וז"ש רשי' יוסי גי' אלהים כי אדי"ד וא"ד גי' אלהים להשמיענו דעל ג' שמות אלו שכל א' הוא בן ד' אותיות חייב על כל א' אבל לעולם בעי שם של ד' דוקא וזש"ה ונוקב שם ידו"ד כל שם שהוא בן ד' כמו הוי' חייב וזהו שסיים בפסוק בנקבו שם יומת ללמדינו על כל שם חייב רק שיהי' דומה להוי' בן ד' אותיות וכל זה היא ללישנא קמא.

משא"כ לאיכא דאמרי דאתי לאשמעינן דעל שם הוי' נמי חייב ולא בעי שם המפורש שמא רבה ש"מ דלא נחית רק חד דרגא דבשם הוי' ה"א דמחייב ולא בשאר דימות אף שהוא בן ד' אותיות לא מחייב דא"כ הו' נחית ב' דרג' והנה רשי' לשיטתו דפסק בכל איכא דאמרי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים אחר אחרון ובהליכ' עולם כת' נקטינן כל איכא דאמרי כך הלכ' יעו"ש ועיין בתו' בפ' הכירה דף מ"ב יעו"ש ורבא כת' דכל איכא דאמרי טפל ללשנא קמא וכ"כ הרא"ש בשם הגאונים והנה כאן בין לדברי הגאונים דהלכה כלישנא קמא ובין לרשי' דבשל תורה הלך אחר המחמיר ג"כ היא כלישנא קמא וגם כי רשי' פרשן הוא לכך כ' הסוגיא לשיטתו בין לענין הוגה השם ובין לענין ג' שמות הנ"ל שכל א' הוא בן ד' וחייב.

משא"כ הרמ"בם דס"ל דשם בן ד' הוי הוגה השם א"א לפרשו הסוגיא כנ"ל דהא הסברא ה' דלא מחייב אלא שם הוי' ע"י שילוב שם אד' דהוי בן שתי אותיות אות מן הוי' ואות מן אד' עד גומרו דס"ד דשם הוי' לחוד אין תקנה במיתה וכנ"ל וע"כ להרמ"בם מפרש הסוגיא כך עד שיברך שם בן ד' לאפוקי בן שתי אותיות דלא ור"ל דוקא שתי אותיות לבד הוא דאינו מחייב אבל ב' אותיות דהיינו אות א' משם זה ואות א' משם זה עד שגומר השם כולו הוי' אדני בשילוב חייב. ומקשה פשיטא מאחר שהוא בן ד' אותיות מכל שם דחייב דהא יכה יוסי את יוסי תנן דכל שהוא בן ד' חיייב ומשני מהו דתימא מלתא בעלמא הוא דנקט ר"ל דה"א דוקאכמו יוסי שכל ד' אותיו' שלו רצופין משא"כ כאן דמלתא בעלמא נקט דהיינו שחיבור מעלמא מזה ומזה ונגמר מלתא ה"א דלא מחייב קמ"לן. איכא דאמרי שם בן ד' נמי שם הוא ור"ל דה"א מאחר דהוי הוגה השם דאין לו חלק עה"ב לא מיחייב מיתה כנ"ל קמ"לן דשם בן ד' נמי שם הוא דליחייב מיתה וקפריך פשיטא דזהו עיקר השם דחייב על שם המיוחד ולא נחית לכל הנ"ל ומשני דה"א שמא רבה ור"ל דביאר לו מפורש דה"א דהוגה השם הוי דוקא שמא רבה שם מ"ב ולא ד' אותיות וקמ"לן דג"כ הוי שם בן ד' שם מפורש ואפ"ה חייב מיתה. והרמ"בם פסק בכ"מ בדיני נפשות להקל וללשנא בתרא חייב על שם המיוחד ד' אותיות לבד וללישנא קמא דוקא בשילוב.

ובזה יובן צחות לשון הרמ"בם אין המגדף חייב עד שיפרוש שם המיוחד שהוא אד' ר"ל דלא ככתיבתו רק קריאתו שהוא אד' וכו' ויש מי שמפרש שאילו חייב אלא על שם ידו"ד והיינו לישנא דש"ס ללישנא בתרא ואני אומר שעל שניהם ר"ל הוי' אד' בשילוב הוא נסקל. ואז יש בו ג"כ שם אדי"ד כי בשני שמות אלו אד' והוי' בשילוב יש אדי"ד ג"כ וממילא נשמע והבן.

הגם כי בחפזון נכתב והקורא יסדר על הנכון ודי בזה. סוף פ"ז דבכורות הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה המטמ' למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים.

לבאר זה נ"ל לבאר משנה באבות אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח וי"ל ל"ל לכפול ועוד למה פרט קמח ולא תבואה או לחם. ולפי פשוטו נ"ל לפרש ע"ד שהקשה הרמב"ם בפ"ט מהל' תשובה וז"ל מאחר שנודע כי מתן שכרן של מצות הא לעה"ב והנקמה מהרשעי' היא הכרת א"כ מה זה שכ' אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי שלום בארץ ואכלתם לשובע וכיוצא שהיא טובת עה"ז וכו' אלא כך הוא הכרע כל הדברים הש"י נתן לנו תורה וכל העושה כל הכתוב בה זוכה לעה"ב והבטיחנו בתורה שאם נעשה בשמחה וכו' שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותו כמו חולי ומלחמה ורעב וכו' כדי שנהי' פנויים ללמוד ונזכה לעה"ב ואם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כמ"ש וישמן ישורן ויבעט וכו' אז יסיר ממנו כל הטובות וכו' כדי שיאבד ברשעם מעה"ז ומע"הב יעו"ש

ובזה א"ש אם אין קמח אין תורה שאם אין כל עניני מטובות עה"ז מוכנים לפניו כמו קמחא טחינא אין תורה לא יוכל לקיים התורה והסיבה לזה לפי שאין תורה אחר שעזבו התורה מדעת ועסקו בהבלי הזמן מזה נמשך שאין קמח כדי לטורדו ח"ו בזה ובבא ע"כ הסמיך אח"ז תקנא להיות מעשיו מרובין מחכמתו ויצליח בזה ובבא וק"ל.

עוד יש לפרש דאי' במשנה דאבות פ"ג ר"ש א' ג' שאכלו על שולחן א' ולא אמרו עליו דברי תורה וכו'. וי"ל א' לשון דיעבד שאכלו ויותר ה"ל ג' שאוכלין. ב' ק' ולא אמרו עליו ד"ת ויותר ה"לל ולא עסקו בתורה. ג' ק' לשון דברי תורה אין לו שחר דה"לל תורה.

ונ"ל במד"ש פ' דמ"ש שאכלו דיעבד וע' דקדק לשון שולחן אחד וז"ל פ' הפסוק שמעתי ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך פתח בלשון רבים ועבדתם וסיים ב"ל יחיד וברך את לחמך אמנם השמיענו כי בענין התפלה טובים המרובים מן היחיד כי ברוב עם הדרת מלך אמנם באכילה לא נמשך דבר טוב מהתחברם לאכול יחד וטוב יותר לאכול כל א' לבדו וז"ש וברך את לחמך לשון יחיד

ובזה תבין שאכלו דיעבד שנזדמן שאכלו על שולחן א' אבל לכתחילה יותר טוב ביחיד יעו"ש והתקנה לזה שיאמרו דברי תורה כי פ' שם במשנה אז בדברו לשון הכנעה כמו ידבר עמים תחתינו וכו' יעו"ש.

ולדברינו יבואר זה והוא דיש לחקור כי יש ב' עניני ד"ת או אמירת פשט או דברי מוסר המכניעים לבו של אדם כמ"ש מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו וא"כ יש לחקור איזה מהם עדיף או שניהם כאחד טובים ולהכריע נ"ל דכ' הרמב"ם בהל' דעות דרך הממוצע הוא הישר ואם נטה לקצה האחד כמו גבה לב אזי ינטה אל קצה האחר שכנגדו שינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מהכל וילבש בלוי סחבות וכיוצא בדברים אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעי וכו' יעו"ש בפ"ב.

וכשנחקור הסיבה אשר בעבורה אמרו חז"ל ג' שאכלו דיעבד כי לכתחילה לא יתחברו שלא נמשך דבר טוב מהתחברם וכו' הסיבההוא מחמת וישמן ישורן ויבעט במקום אכילה ושתי' שם יש גובה לב ליתן דופי בכל אדם ובפרט בשלומי אמוני ישראל כמ"ש דע"ה ישיחו בי יושבי שער ונגינת שותי שכר.

ומאחר שנטו אל קצה האחד ודאי תקנה לומר דברי מוסר המכניעי' לבם של נותני דופי הנ"ל כדי שינטו אל קצה האחר משא"כ אמירת פשט להראות חריפתו יותר נכנס אל גבה לבזה האומר ואיך יוכל להכניע לב השומעים מאחר שהוא עצמו מתגאה בזה יותר מגבה לב האוכלים ושותים וע"כ צ"ל כאמור וזה נקרא דברי תורה לשון ידבר עמים תחתינו שהא להכניע לבם ע"י דברי תור'.

ועו' כי אמירת פשט בפני הלומדים ומה יעשו כל שולחנות שמלאו קיא צואה המלעיגי' על החכמים ונותנין דופי בשלימים שנדונין בצואה רותחת ולכך גם עכשיו נק' שולחנם קיא צואה משא"כ דברי מוסר יכולין לשמוע כולם ויש תקנה להכניע לבם.

אך דניחזי אנן דלא נהיגי בזה רק להשמיע פשט וחריפתו נראה דהסיבה לזה דמצינו בש"ס האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לא משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא וכו' ועפ"ז בארתי כי יהי' לאיש ב' נשים א' אהובה וא' שנואה וגו' דפ' האלשיך יעו"ש.

ולדברינו יבואר בדרך הנ"ל כי הת"ח נק' אשה יראת ה' ויש ב' סוגים א' אהובה דלא מוכח לאנשי עירו במילי דשמיא וא' שנואה מ"מ לו משפט הבכורה כי זה העיקר שמבטל כבודו ורצונו מפני כבוד הבורא שבראו לכבודו ית' שחידשו יש מאין וכל פועל ה' למענהו והנה סוג שיראה להיות אהוב וסובר שבזה יקבל מהם פרנסה בפרט בסעודה אשר הוא מנהגם ליתן מתנות לת"ח ואיך יאמר מוסר שהם דברי קנתורין וישנאו אותו ולא יתנו מתנות ואם אין קמח אין תורה ובאמת ז"א כי איפכא מסתברא אם אין תורה דייקא שנק' תורה על שם יורה חטאים בדרך אז אין קמח.

ובזה יובן משנה הנ"ל שהוא מילי דאבות מילי דחסידות המתחסדים עם קונם ולא שעושין חסד לעצמם שאומרין אם יאמרו תוכחת מוסר ישנאו אותן ואין קמח שהוא פרנסתם ואז אין תורה כי בהבטל אינון להחזיק ידי לומדי תורה אין תורה. ובאמת ז"א כי איפכא מסברא לפי שאין תורה לכך אין קמח וק"ל.

ובזה תבין לשון ג' שאכלו על שולחן א' ולא אמרו עליו ד"ת כי אמירה היינו לכלם גם להמוני עם כמ"ש כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וק"ל.

אמנם מצינו שיש תכלית טוב לש"ש שלא להנות עצמו גם באמירת הפשט ודברים חריפים גם שאי אפשר שלא יגבה לבו עי"ז מ"מ יש בו צורך גבוה קצת והוא יבואר ע"י משנה בפתח דברינו הנושא נשים בעבירה וכו' דמצינו לשון הנושא יש לו ב' פירושים או לשון נשואין כפי האמת או לשון נושא מי חטאת שהיא הגבה' ואני הכותב קבלתי מגדול א' כי תיבה שיש לו ב' פ' שניהם אמת ואיך יתואר זה כאן במשנתינו.

ונ"ל דשניהם אמת דכתבתי בביאור סוגיא דקדושין האב זכאי בבתו בקדושי' וכו' יעו"ש והעולה משם כי לשון קדושין הרי את מקודשת לי כי האדם יש בו חומר וצורה וכמו שהוא באדם פרטי כך הוא בכללות העולם שנק' אדם פרצוף א' ראשי העם נק' עיני העדה וכו' והם בעלי הצורה והמוני עם הם החומר והתכלי' הוא להכניע חומר אל הצורה מכלל ארור נכלל ברוך א"כ שפיר איקרי נשואי אשה שהיא החומר שנושא ומגביהה למעלה אלהקדושה וז"ש מקודשת לי שיוצא ממדריגה זו אל מדריגה שלמעלה ממנו.

אך דזכרנו בביאור המשנה כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן כי ע"י שמץ ודופי קצת שיש במדות של כשירי הדור שהם לבושים פחותים שלובש שעי"ז יתחבר עם המוני עם פחותי הערך כמו במשל השר ששינה לבושו וכו' ובזה ביארתי ש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו יעו"ש. וז"ש כל שאינו מחויב בדבר וכו וק"ל. א"כ בזה תבין כוונת הגדולים שנהגו באמירת הפשט וחריפ' בתחלת הדרשה קודם המוסר שע"י שגבה לבו בזה א"כ נק' מחוייב בדבר מה ויכול להוציא הרבים ידי חובתן מאחר שהשוה את עצמו קצת למדרגת המוני עם בזה.

ובזה יובן הנושא נשים בעבירה כי ראש העיר או הדור הוא נק' איש וכמ"ש בתי"ט איש ירושלי' יעו"ש ובני עירו נקראו אשה כמו החומר אל הצורה וכשרוצה לקדשן נק' הנושא נשים בעבירה כי ע"י עבירה שבו יוכל להתחבר עמהם ולהעלותן מ"מ קצת פסול יש בו עד שידור הנאה שלא יהנה מזה שום הנאה מאמירת הפשט שיכבדהו או שיה' לו פרנסה רק שיה' לתועלת הנ"ל שיתחב' ולהעלותן ויחזו' למדריגתו וק"ל.

איברא שלא יטעה בזה ביאר המשנה בסיפא המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים. והוא דהקשו התו' במס' ב"מ פ"ט בדר' ולאו מר כהן הוא ומ"ט קאי בבית הקברות וז"ל תימא לר"י איך החי' בנה של האלמנה כיון שהי' כהן דכתיב ויתמודד על הילד וכו' וי"ל שהי' ברור לו שיחייהו לכך הי' מותר משום פקוח נפש ע"כ ונ"ל דכתבתי במ"א לא יטמא בעל בעמיו להחלו וכו' יעו"ש דביאר הנביא יחזקאל ס' ל"ו הית' עלי יד ה' וגו' ינחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות וגו' והוה יבשות מאוד ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ויאמר ה' אתה ידעת וגו'.

ושמעתי משם הרב המנוח מוהר"ל פיסטנר כל ענין זה על חזרת ישראל בתשובה עד שהשיב ה' אתה כלומר וכו' ודפח"ח.

והענין יותר בביאר ד"א בע"ח ביאר על מ"ש בזוהר מפני שיבה תקום קדם שיבה דילך וכו' וביאר כי אותיות שיבה הוא אותי' אותיות יבשה וקודם שנתייבש קליפת האגוז יוכל לקלוף וכו' וז"ש לא יטמא בעל בעמיו להחלו כשהיא אינו ראוי לו להיות נושא אותה וכו'. וזהו עצמו קושוית התוספת איך טימא אלי' שהי' כהן על ספק אם יחי' הילד שהם רשעי ישראל שהם קטנים שאין בהם דעת ומשני התוספת שהי' ברור לו שיחייהו וק"ל. וז"ש המשנה שלא יטעה בכל זמן ליטמא להם וז"ש דוקא בברוך אבל אם הוא ספק כגון שאינו רואה בהם ניצוץ קדוש שהיא עצמות חיות האדם רק שמטמא למתים שאין בו חיות וספק אם יחי' אותו ומכ"ש לודאי שברור לו שלא יעשה פעולה פסול עד שיקבל עליו. שעל כל פנים לא יטמא למתים. על ידי אמירת פשט או לעבור באיזה עבירה כי אם בלא מתכוין בהזדמן אז יתחבר עמהן או שיאמר מוסר כך בלי שום טומאה שאז ממ"נ אתי שפיר וק"ל.