תולדות יעקב יוסף, בהר

בהר סיני לאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה' שדך לא תזרע. והספיקות יבוארו מאליהם דאיתא בפ"ק דביצה פלוגתא שמאי והלל וכו'. ויבואר הפסוק בב' פנים והוא שזכרנו ביאר שיש ב' דרכים לבעל בחירה אחד קצרה וארוכה היא דרך הרשעים הבוחרים בתאוות עה"ז כי תאוה היא לעינים ב' ארוכה וקצרה דרך הצדיקים לטרוח בעה"ז שהיא דומה לערב שבת כדי שיאכל בשבת יום השביעי שכולו שבת לעה"ב.

אך כדי לבחור בדרך חיים שהיא ארוכה וקצרה ולמאוס בדרך המות שהיא קצרה וארוכה לפי שהיא תאוה לעינים צריך הקדמה א' כוללת שהיא להתרחק תכלית הריחוק מהגאוה כדי לכנס בשער הכניעה ואז בנקל יוכל לבחור בטוב מצד שהוא טוב ולמאוס ברע מצד שהוא רע וכמ"ש בח"ה בשער הכניעה פרק י' וז"ל תועלת הכניעה אחד מהם שישמח בחלקו כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו וכאשר יהי' נכנע אין לנפשו אצלו שום מעלה ומה שמזדמן לו מן העולם הוא מסתפק לו בין במזונו בין בלבושו והמעט מן העולם מספיק לו עם כניעתו. וההיפך שאין מספיק לגאוה כל מה שיגיעו וכמו שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן וכו' יעו"ש.

ובזה יובן דפרשה זו נאמרה מהר סיני דוקא כדי שילמד מהר סיני שזכה להנתן בו התורה מצד הכניעה וכמו שכתבתי ביאור משנה משה קיבל תורה מסיני וכו'. ה"נ כך צריך תחלה להתרחק מהגאוה וליכנוס בשער הכניעה אז יוכל לבחור בטוב כאשר יבואר.

וז"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. ר"ל כמו שדרשו בש"ס בקדושין לחד תנא כ"מ שנאמר כי תבואו אל הארץ פירושו עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לה ותבוא אל הארץ וכו'. וה"נ עשה מצוה זו שהיא הכנעה הנלמד מסיני בשביל זה תזכה שתוכל לבא אל הארץ העליונה אשר אני נותן לכם שהיא מתנה שאין לה הפסק עולמות ושבתה הארץ שבת לה' כי עה"ב נקרא שבת שיש בה שביתה ומנוחה ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם. לכך עצה היעוצה שש שנים תזרע שדך ר"ל שדך המיוחד לך לעבוד אותה בששת ימי השבוע שנקר' שש שנים כי כל עה"ז לע"ש יכונה וראוי להיות מכת הזריזים שיהי' בן חורין לזרוע שדה שלו ולא של אחרים כמו העצל שזכר במשל בח"ה שכל טרדתו בשש שנים בעסקי פרנסת העה"ז בשדה שאינו שלו בעולם שאינו שלו לזה אמ' שש שנים שהם נגד ו' ימי השבוע הנקרא ע"ש כמו בית שמאי שאכל כל ימיו לש"ש מחד בשבת לשבת שש שנים תזרע שדך בנגלה ושש שנים תזמור כרמך בנסתר סוד ה' גי' יין ובשנה השביעי' שבת שבתון יהי' לארץ שהיא עה"ב שנקרא שבת לה' אז לא תוכל לעשות מעשה הטוב וז"ש שדך לא תזרע שהוא הזרעה בעלמא לכך תקדים עצמך מחד בשבת לשבת.

ובזה נבאר פלוגתא ב"ש וב"ה פ"ה דביצה תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אמר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השנה ואכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו היו לש"ש שנאמ' ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד שבך לשבתיך וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום ע"כ. ויש להבין במה פליגי ב"ה וב"ש. ונ"ל דאזלי לשיטתן דפרק ב' דשבת בעכו"ם שבא להתגייר ע"מ שתשימוני כהן גדול ב"ש דוחפו וב"ה קיבלו וכן אינך והטעם כי ב"ש הי' מדתו דין ומה שראוי מצד הדין שיהי' כל מעש' אדם מתחלה ועד סופו לש"ש וזולת זה אין בו חפץ להש"י לכך דוחפו כשאמר שאין כוונתו לש"ש רק שיהי' כ"ג שאינו לש"ש. וזה שאמר כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת וכמ"ש מוהרש"א שבכל יום מן ו' ימי השבוע יזכור אותו להכין על צד היותר טוב וכמ"ש מחד שביך וכו' יעו"ש.

והרמז בזה לכל ימי אדם בעה"ז שהוא הכנה לשבת כמו ע"ש המכין לשבת כך בכל ו' ימי השבוע שהם כל שנותיו של אדם יעשה הכנה לשבת. וכמ"ש מחד שביך לשבתך וא"ש ביאר הפסוקים שש שנים תזרע שדך המיוחד לך לעה"ב שהם כל ימי השבוע המכונה לששה שני' וכנ"ל יזרע ויכין לשבת. משא"כ הלל אשר מדתו חסד שהוא ימין פשוטה לקבל רעים וטובים ובזה גדלה מעלת החסד על מעלת הדין וז"ש אבל הלל הזקן מדה אחר' היתה לו ר"ל שאינו מדת הגבורה והדין כמו שמאי רק מדתו חסד ורחמים בין לחייבים בין לזכאין והיינו מה שאמר שכל מעשיו לש"ש ר"ל כ"ל מעשיו הא שעשה שקירב הגר גם שהי' כוונתו לא לשמה הי' כוונת ומעשה הלל לש"ש שמתוך שלא לשמה יבואו לשמה וזה שפי' רש"י לש"ש שהי' בוטח שתזדמן לו נאה לשבת וכו' שגם שאינו מתכוין לש"ש בכל ו' ימי השבוע כשיכין סמוך לשבת מ"מ יקובל לרצון וז"ש ברוך ה' יום יום וכפי' מוהרש"א שראוי לבטוח בכל יום שיעמוס לנו עוד לימים הבאים וכו' יעו"ש.

ובזה תבין כוונת חז"ל שגדולה מעלת ב"ת מצדיקים גמורים ובמקום שאלו עומדים וכו' כי זה מקום מדת הדין והגבורה מדת הצדיק מה שאין כך מקום בעלי התשובה הוא במקום החסד והרחמים והבן. ומעתה יתפרשו הפסוקים לפי מדריגת ב"ה לומר שש שנים תזרע שדך של הגוף וכמו שדרשו על בכל דרכך של הגוף דעהו וכו'.

וה"נ כך בכל ס' שנה שהם שש שנים תזרע שדך. לעשות הנאת גופך אם תרצה רק בשנה השביעית שהם ימי השיבה יהי' שבת שבתון שישבת שביתת הגוף ויעשה מה ששייך לנשמה שיהי' שבת לה' שדך לא תזרע מה ששייך להגוף רק לנשמה שהיא כמו גר בעה"ז והוא מדת הלל ברוך ה' יום יום והבן מה שסיים הפסוק שבת שבתון יהי' לארץ. ר"ל כי ארציות החומר והגוף יהי' נח ושבת מן מלאכת הגוף אז בשנה שביעית ימי שיבה רק יעשה מה ששייך לנשמה כדי שיזכה לעולם הבא הנקרא שבת לה'. וזה שאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו'. מזה יהי' לו לאכילה לעולם הבא הוא ועבדיו שהם איבריו אכילה עולמות וק"ל.

בזה תבין באופן אחר מה שפתח ג"כ הכתוב כי תבאו וגו'. ושבתה הארץ שבת לה'. והענין שכתבתי לעיל ענין מאמר ש"ס בפ' דחגיגה ד' שנכנסו לפרדס בן עזאי הציץ ומת וכו'. וכ' מוהרש"א שהוא ענין דביקות נפשו בו ית' ונפרדה מהגוף ומת וכו' יעו"ש. והנה אין זה עיקר התכלית רק כמו שעשה ר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום וכפי' מוהרש"א שלא הרס לעלות וכו'. כי כוונת הבריאה של האדם הוא שיעשה תורה ומצות וחי בהם ולא שימות רק בהגיע זמנו להסתלק מעה"ז אז יראה שיוכל הרוח לעלות אל האלדים אשר ממנו חוצבה וכמ"ש וההוא תשובה אל האלדים וגו'. וכמ"ש מי שזכה לזכך ארציות חומרו של הגוף שיזכה לעלות בג"ע בחיים חיותו כמו אלי' וחנוך ור"י וכמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי מות על פסוק וחי בהם שיש כמה מיני חיים לכל אחד כפי מדרגתו וכמ"ש מזה במ"א וכן היו במעמד הר סיני שהיו גופם מצוחצחים שפסקו זוהמתם וע"י עגל חזרו לזוהמתן וא"א לזכך כי אם אחרי הפר' גופו מנפשו כי אם יחידי סגול' הנ"ל

ובזה יובן וידבר ה' בהר סיני דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ ר"ל כמו במעמד הר סיני היו ארציות החומר מזוכך כמו זכות הנפש. כך תראו שכשתבואו אל הארץ העליונה אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ ר"ל שגם ארציות החומר יהי' מזוכך כ"כ שיהי' קודש כמו הצורה והנשמה שהוא שבת לה' כי יש עולם שנה ונפש כמו שבכללות העולם יש חיצונית ופנימית וכמ"ש בכתבים ענין תוספת שבת יעו"ש. כן יש בשנה פנימיות וחיצונית שהם ו' ימי החול ושבת כי שבת נקרא הנפש והנשמה כמ"ש שבת וינפש ו' ימי החול הוא החומר. וכך יש באדם חומר וצורה והתכלית שיעשה האדם מחומר צורה ואז ושבתה הא רץ שבת לה' והבן.

בפסוק וידבר ה' אל משה בהר סיני וגו'. כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת לה' שדך לא תזרע וגו'. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך ולאמתך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול וגו'. והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי וגו'.

ויש להקשות מה ענין שמטה אצל הר סיני כפי' רש"י ועוד ל"ל שש שנים תזרע שדך וגו' דאין לצוות רק על השביתה שדך לא תזרע וגו'. ועוד כי גרים ותושבים אתם עמדי אין לו שחר אם גר איני תושב אם תושב אינו גר ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור ש"ס אית לן בירא בחקלא וכו'. עד אפשילו לי חבלי דפארי והעולה משם כי ע"י לימוד שלא לשמה תחלה יוכלו להתחבר עם אנשי הארץ להעלותן אח"כ בלימוד לשמה וכו'.

ויש עוד סוג חבלי דפארי כמו שמצינו בפ"ק דתעני' במעשה בראב"ש שלמד תורה הרבה והי' דעתו גסה עליו ופגע באדם מכוער ביותר וכו'. וכתב התוס' שזה הי' אליהו ולטוב נתכוין שלא ירגיל בזה. ובזה יובן ש"ס הנ"ל אית לן בירא בחקלא ע"י לימוד שלא לשמה ושאלו עצה לעייל במתא והשיבו אפשילו לי חבלי דפארי שילמדו הרבה ויהי' גסה דעתם ויגרמו לי ג"כ בלימודי הרבה להגס דעתי וזה יהי' חבלי דפארי להמשיך הבאר במתא שהוא בפנים וכנ"ל.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני כי זה שלמד הרבה נקרא סיני. כמפורש בש"ס והגאוה נקרא הר כמ"ש לעיל ויחן ישראל נגד ההר ודבר הקב"ה למשה תקנה' בהר סיני הגאוה שנקרא הר הנמשך מסיני הוא זה כי תבואו אל הארץ לבחי' למוד שלא לשמה להתפאר או ע"י שלמד הרבה ומתפאר שזה הוא בחי' אנשי הארץ אשר אני נותן לכם להנאתכם של הגוף שהוא ע"י לימוד שלא לשמה שילמוד תחלה מ"מ יזהר שלא ישאר במדריגה זו רק ושבתה הארץ שבת לה' שיבא מתוך למוד שלא לשמה שנקרא ארץ ללמוד לשמה שנקרא שבת לה' כמו שכתבתי לעיל ביאור קושי' התוס' דפסחים וכו' יעו"ש.

ובזה מעלה הארץ שיהי' ג"כ שבת לה' לכך שש שנים תזרע שדך שהוא בחוץ ע"י למוד שלא לשמה ואח"כ ואספת את תבואתה לאסוף הביתה מחוץ לפנים ע"י שילמוד בשנה השביעית לשמה שהוא שבת לה' שדך לא תזרע בחוץ וכו'. או י"ל שש שנים תזרע שדך כי מבואר בכתבי האר"י זלה"ה שהי' למוד ששה פנים בהלכה דרך פילפול להסיר קליפה שהיא בחוץ ולמוד שביעי למוד בפנימית התורה וכו' יעו"ש.

א"כ זהו רמז שש שנים ר"ל ששה פעמים תהי' שונה ותזרע שדך שהוא דרך פילפול להסיר הקליפה שהוא בחוץ שנקרא שדך ובשנה השביעית שהוא למוד ז' שדך לא תזרע רק שיעסוק בפנימית התורה והבן. עוד י"ל כי בששה ימי החול יש ללמוד בנגלה שנקרא תורת אדם ובשבת יש ללמוד קבלה שנקרא תורת ה' וז"ש בתורת ה' חפצו ובתורתי יהגה יומם ולילה. וכמ"ש רמ"א בזה.

ובזה יובן שש שנים תזרע שדך כי ששת ימי חול יהי' שונה לומד בנגלה שנקרא שדך ובשנה השביעי' ר"ל מה ששונה ביום השביעי בשבת הוא קבלה שהוא תורת ה'. וז"ש שדך לא תזרע וגו'. רק שבת לה' והבן. ונחזור לענין הנ"ל וביאר הפסוק תועלת הנמשך מלמוד שלא לשמה תחלה ואח"כ לשמה ואמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך ולאמתך ולתושבך הגרים עמך ר"ל עי"ז שלמדו ראשי הדור שלא לשמה בזה מעלין כל הלימודין של עמי הארץ שהם שלא לשמה וז"ש ולבהמתך אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול שהיא ע"ד אשר יוציאם ואשר יביאם כי ע"י יציאה ולמוד שלא לשמה יוכל להביאם בפנים בלמוד לשמה ולכך והארץ לא תמכר לצמיתות ר"ל למוד שלא לשמה שנקרא הארץ לא תמכר לדחותו לגמרי כי עי"ז לי כל הארץ שתוכל להעלות כל הארץ לי לשמי והבן. כי גרים ותושבים אתם עמדי דכתבתי במ"א ביאור קו' הרמב"ם הרי שגזר על המצריים וכו'. כי גר יהי' זרעך שאין זה עונש רק הבטחה ששאל אברהם במה אדע וגו'. והשיבו שיחזיקו עצמם בעה"ז כגרים שהיא ארץ לא להם ואז לא יעשו קבע מן העה"ז רק מן עה"ב ואז יזכו וכו' יעו"ש.

ה"נ כך אם יהיו גרים בעה"ז אז יהיו תושבים עמדי בעה"ב כמ"ש הרמב"ם אם בחוקתי תלכו שאין זה שכר רק הכנה שיהי' לו פנאי בעה"ז לעסוק בצרכי עה"ב ובזה נוחלין שני עולמות עה"ז ועה"ב וכו' יעו"ש וה"נ כך והבן. עוד י"ל כי יש להבין תואר הר סיני וגם ושבתה הארץ קשה כי אזהרת התורה שייך על האדם ולא על הארץ ושאר הספיקות יבואר ממילא ונ"ל דכתב הב"י א"ח סי' רפ"ח כתיב וקראת לשבת עונג וכתיב שבת שבת לה' ומשני כאן בת"ח כאן בפועלים. ובזה יובן ושבתה הארץ לה' כי עמי הארץ צריך לקיים שבת לה' וק"ל.

עוד י"ל דכתבתי במ"א בהג"ה דכ' בעללות אפרים מי יעלה בהר ה' נקי כפים כי אדם אשר נכח ה' דרכו שילך למסעיו וכו' והתורה נקרא דרך לעלות עי"ז נהר ה' ומי יעלה בהר ה' נקי כפים כי נלמד עלי' רוחניו' מן עלי' גשמי שצריך להסיר ג"ד כדי שיוכל לעלות וכו' יעו"ש והנה סיני גי' סלם והכוונה כי סולם שיעלה עליו להר ה' היא התורה שנקרא באמת סיני כמפורש בש"ס סיני ועוקר הרים הי עדיף. ובזה יובן וידבר ה' אל משה בחי' הדעת בהר סיני הכונה מי שהוא בבחי' הדעת ורוצה לעלות אל הר ה' הוא ע"י סיני שיש לו ב' פי' ושניהם אמת כי התורה שנקרא סיני היא סלם גי' סיני שיעלה עי"ז להר ה' אמנם נודע משאחז"ל היא דרכה של תורה וכו' לכך הזהיר הפסוק ושבתה הארץ שבת לה' דכתבתי דהקשה הרמ"בם אם בחוקתי תלכו וכו' וכי זה שכר המצות ומשני דאין זה רק הכנה וכו' יעו"ש.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני אם ירצה איש הדעת לעלות בהר ה' ע"י סיני אז ושבתה הארץ שבת לה' הכוונה שלא יטרוד עצמו במלאכת הארץ עסק הגשמי ענייני העה"ז רק יעשה הכנה בעה"ז שיהא פנוי להכין בע"ש מה שצריך לעולם שכולן שבת שהוא שבת לה' והבן.

עוד י"ל דכתבתי במ"א ביאור משנה המלאכה מרובה והפועלים עצלים דכ' הרמ"בם כי בקיום מצוה א' בשמחה ובזריזות אז נכללו בה כל המצות משא"כ בהיפך וכו' וז"ש המלאכה מרובה שצריך לקיים כל התרי"ג מצות ע"י שהפועלים עצלים והבן ועפ"ז כתבתי ביאור על פסוק לנפש לא יטמא בעמיו ע"ש לעיל. העולה משם כי עצבות והגוף והחומר מעכב את הנשמה לשמוח בשמחת המצוה כי הם ב' הפכים כנודע אמנם תקנה לזה דכתבתי לעיל ביאור קושי' התוס' לוו עלי ואני פורע והא אמרו בש"ס עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ומשני וכו'. להבין זה נ"ל דשמעתי וכו' ובארתי פסוק ועבדתם את ה' אלהיכם דפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד וביאור פסוק ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו והוא ע"פי מה ששמעתי משל למלך שהלך בנו לבין פחותי הערך וכו' ובא אליו איגרת מהמלך ורצה לשמוח וכו'.

ובזה יובן ועבדתם את ה' לשון רבים החומר והצורה וקשה הא עיקר העבודה היא השמחה ואיך אפשר לגוף לשמוח בשמחה רוחני' וביאור הפסוק עצמו וברך ה' את לחמך ואת מימיך ועי"ז ישמח הגוף בגשמי ואז תשמח הנשמה ברוחני ובזה נבוא לביאור הנ"ל כי תואר הר סיני הוא בחי' אדם המורכב מחומר וצורה שהם ב' הפכים כי החומר שהוא מצד הקליפה חומד ומתאווה עושר וכבוד וגאוה שהוא בחי' הר והנשמה שהיא מצד הקדושה חומד ומתאוה לדברי קדושה שהוא בחי' סיני ואפשר שזה רמז הפסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה שדרשו חז"ל כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב מפרכס לצאת עוברת על פתח ע"א עשו מפרכס לצאת וכו' כי בחי' יעקב ועשו הם בחי' החומר והצורה ויעקב רצה לצאת לדבק בתורה וברוחני ועשו שהוא מבחי' אנשי העשיה והחומר רצה לדבק בגאוה וכבוד שנקרא ע"ז כמפורש בש"ס דסוטה.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני כי בחי' אנשי הדעת המורכב בחומר וצורה שנקרא הר סיני כנ"ל. ועצבות וקליפות האומר מעכב שמחת הנשמה בעשית המצוה לכך עצה יעוצה ושבתה הארץ שבת לה' הכוונה שיעשה נייחא ושביתה לארץ שהוא החומר והגוף לשמוח בשמחה הגשמי ועי"ז תוכל הנשמה לשמוח ברוחני וזהו שבת לה' כי ב' בחי' אלו צריך לעשותן בשבת כמו ששמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק ושמרו בני ישראל את השבת והבן.

עוד י"ל דכתבתי במ"א ביאור מדרש נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אתמול אמרת אל תצור את מואב ועכשיו אתה אומר לי צרור את המדינים והשיבו כשאמרתי לך אל תצור את מואב ע"ש האב נקראו וכו' דקש' למה נענש היצה"ר לעתיד הלא עושה שלוחתו ית' כמבואר בזוהר משל הזונה. והתירוץ כי משנה לבושו לומר שהוא יצ"ט לכך נענש וכו' יעו"ש והנה ב' בחי' של היצה"ר נקרא הר סיני כי דרכו של יצה"ט להגיס דעתו של אדם כמו שכ' היעבץ כי הגאוה הוא שורש כל העבירות ואז נקרא בחי' הר ע"ש הגאוה לפעמים עושה עצמו יצ"ט להשפיל את האדם בשפלות לפי הענין שצריך לו למנוע האדם מעבודת הש"י כמ"ש הרב בעל ח"ה ואז נקרא סיני ועצה יעוצה אל האדם שיש לו דעת לעשות היפך היצה"ר וזהו שאחז"ל לא דברה אלא כנגד היצ"ה כמו שכתבתי במ"א ביאו' משנ' עקבי' וכו' וביאו' פסוק זאת אומרת בני החי ובניך המת וזאת אומרת וגו'. וביאור משנה שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן והוא עפ"י משל ההולך על החבל בים ובידי משקל וכו' יעו"ש. ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני הכוונה כי מי שיש לו דעת צריך שיהי' בידו המשקל שיהי' לפעמים בבחי' הר ולפעמים בבחי' סיני נגד היצה"ר והבן.

עוד י"ל דכתבתי ביאור פסוק ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים כי תכלית בריאת האדם שיעשה מחומר צורה כמ"ש הרמ"בן אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שיש בזה כמה בחינת יעו"ש. ובזה יובן ואברהם ושרה זקנים באים בימים הכוונה כי הנשמה נקרא אברהם והגוף נקרא שרה כמ"ש בזוהר וכו' ואמר כי הנשמ' והחומר שהוא הגוף שניהם נעשים צורה וזהו זקנים באים בימים חדל להיות לשרה שהוא בחי' הגוף אורח כנשים לרדוף אחר תאות הגוף כי נעשה החומר צורה והבן.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני הכוונה שיעשה מן הגוף שנקר' הר כנ"ל יעשה מזה צורה שנקר' סיני כנ"ל וז"ש אח"כ ושבתה הארץ שבת לה' ר"ל שיעשה מן חומר ארצי שהוא הגוף יעשה רוחני שנקרא שבת לה'

עוד י"ל ונבאר ש"ס דב"ב שלחן של ת"ח ב"ש גדיל ושליש גלאי ושל ע"ה כמדורה ופי' רש"י גדיל מכוסה במפה ושליש גלאי מגולה. והוא תמוהו גם פי' רש"י יש להבין מה ענין תואר מכוסה לענין גדיל ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור מ"ש ב"י הנ"ל לחלק בין פועלים לבין ת"ח שהפועלים ישלימו בשבת ביטול תורה של כל השבוע והעולה משם דכתבו הקדמונים לחלק ך"ד שעות היום והלילה על ג' חלקים ח' שעות בתורה ותפלה וח' שעות במשא ומתן וח' שעות בשינה וסימניך אז תשכיל אז תצליח אז ישנתי וכו' יעו"ש.

והנה ג' תפלות שהוא ג' שעות בכל יום מתפללין גם הפועלים א"כ מבטלין מהתורה בכל יום ה' שעות ועולה אל ה' ימי השבוע ך"ה שעות כי בער"ש גם הת"ח מבטל מהתורה כמ"ש בטור ישכים לעסוק בצרכי שבת וא"כ שבת לילו ויומו שיש בו ך"ד שעות ועם תוספת שעה אחד שצריך להוסיף מחול על הקודש עולה ך"ה שעות א"כ שפיר משלים בשבת בך"ה שעות אלו עבור כל השבוע. הגם דכתבתי שם כי שבת עצמו צריך השלמה וכתבתי כי השמטה משלים עבור כל השבתות וכו' יעו"ש. ביאור ארוך מזה.

העולה משם כי יש בני אדם החולקין הך"ד שעות לג' שלישים עוד יש בחינה אחרת כתבתי במ"א מ"ש במדרש אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך כי ראוי לחצות היום חציו לה' וחציו לו ואני כתבתי כימשפט הבכורה להשי"ת ב' שלישי היום ושליש לצורכי פרנסתו וזהו שאמר יעקב לעשו מכרה כיום את בכורתך לי כי אנשי עשי' הנקרא עשו מחלקין היום על ג' חלקים חלק אחד להשם יתברך וב' חלקים לצורכי עצמו משא"כ יעקב לקח ב' שלישי היום להשם יתברך ולא לעצמו וגם בלא זה כתבתי ביאור משנה טוב תורה עם דרך ארץ כי גם בעוסק בד"א יהי' עוסק בתורה גם כן וזהו ענין בכחך עשה ששמעתי וכו'

וא"כ מה שהוא ביד בני עולם שליש היום עוסק בתורה ובעבודת ה' וסי' אז תשכיל ושליש היום במשא ומתן אז תצליח וכו' משא"כ הת"ח גם שליש היום שעוסק במשא ומתן ובד"א הוא עוסק גם כן בתורה דהיינו במחשבה שהיא מכוסה לקשר הגשמי ברוחני.

ובזה יובן שולחן של ת"ח המקשר שליש היום שעוסק בגשמי ופרנסת צרכי שלחנו אל שליש היום שעוסק ברוחני. וזהו גדיל שמרכיב וגודל ומחבר ב' בחינת יחד הגשמי עם הרוחני אמנם זה מכוסה במחשבה וזה שפי' הש"י וכו' ושליש היום עוסק בשינה ושאר צורכיו הוא שליש גלאי שהוא מגולה לכל משא"כ שולחן של ע"ה הוא כמדורה של גיהנם שאומר תמיד הב הב יום ולילה לא ישבות ועוסק תמיד בצרכי העוה"ז.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני הכוונ' שיעשה מן הר סיני דהיינו גם כשעוסק בד"א ובצרכי גופו שנקר' הר יעסוק בתורה ג"כ שנקרא סיני וזהו טוב תורה עם ד"א כנ"ל. וז"ש ושבתה הארץ שבת לה' דהיינו נקשר ב' שלישי היום יחד הגשמי של הארץ לחבר ברוחני שנקרא שבת שיהי' ג"כ לה' והבן. עוד י"ל דכתבתי מה ששמעתי ממורי זלה"ה. ביאור משנה מה בין תלמידי של אברהם אבינו לתלמידי של בלעם הרשע וכו'. כי גם תלמידי של א"א יש להם מעלה של תלמידי בלעם רשע רק זה בגשמי וזה ברוחני וכו' יעו"ש.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני כי אנשי הדעת שהוא בחינת משה צריך שינהיגו עצמן בב' בחי' אלו בהר סיני דהיינו ברוחני לנהוג בגאוה כהר ובחינת סיני שהוא שפלות ינהגו בגשמי והוא עצמו מדת תלמידי בלעם הרשע רק שהם עושין בהיפך שהם כהר בגשמי וכסיני ברוחני והבן.

ועפ"ז נ"ל לבאר ביאור חד גדיא שכתבתי במ"א והעולה משם חד גדיא חד גדיא דזבין אבא בתרי זו זו שצריך לחבר ב' סוגי אנשים שהם בחינת גדיא אחד בתורה וא' בתפל' דזבין אבא הוא הקב"ה בתרי ז"ו ז"ו חד זו בפסוק אחת דבר אלדים שתים זו שמעתי שהוא בחי' התורה עוד בחי' זו בתפלה עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו כמבואר שם ואתא שינרא בחינת שכחה שאינו מכיר את קונו ואכלה לגדיא וכו' דהיינו גלות מצריים שהי' אצל פרעה בחינת השכחה והעורף ואכלה לגדיא שהיו מכלין את ישראל שנקר' גדיא והם השליכו ליאור את בניהם וכו'. ואתא כלבא שהוא בחינת עמלק ונשיך לשונרא שנתחבר אל פרעה בחי' שונרא כי נשיך הוא לשון חיבור כי הגלות ראשון גרם האחרון שהוא עבור השנאת חנם שהיא בחי' עמלק המפריד ומפסיק כאגוז שנחלק האוכל לד' חלקים וז"ש אין השם שלם עד שיכרית זרעו של עמלק וכו'. וזה שנאת חנם נמשך מן חיבור לבחי' פרעה שהוא השכחה שאינו מכיר את קונו כי מי שיודע ומכיר את קונו ויודע שהכל בהשגחה פרטיות ממנו יתברך אין מקום לשנוא את חבירו כלל גם שעשה לו רעה מ"מ אין הרע מצדו כי הוא אינו רק כמקל ביד מכהו וכו'. ואתא חוטרא והכה לכלבא כי בזה החוטרא שהנה לזולתו בזה עצמו הוא נלקה כמו ששמעתי ממורי זלה"ה וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי שכבר נידון שהוא חייב ומגלגלין חוב ע"י חייב. אמנם לפ"ז הי' ראוי לרשעים ליקח מוסר לעצמן כי בחוטרא זו אשר מכה לזולתו נלקה הוא ג"כ ואיך מוסיפין חטא על פשע להרע לזולתי לכך משני בעל הגדה כי אתי נורא ושריף לחוטרא כי היצה"ר נקרא נורא כמ"ש בש"ס נורא בי' עמרם ושריף לחוטרא שלא יזכר לעולם מוסר זה ומלחמת עמלק יוכיח כל הניסים שהיו לישראל בא הוא להלחם וז"ש זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך. ודרשו חז"ל שהיו האומות יריאים להלחם בישראל ובא עמלק והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטי רותחת וכו'. אך דלפ"ז יש מקום לומר כי אין לאדם בחירה נגד מלחמת היצה"ר כאמור לזה ביאר בעל הגדה ואמר ואתא מיא וכבה לנורא כמ"ש בש"ס בראתי יצה"ר בראתי תבלין שהיא התורה שנקרא מים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים לכך אמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מ אם אבן הוא נמוח וכו'.

אך דלפ"ז הדרא קושי' על הרשעים שחוטאין האיש להנצל מיצה"ר ע"י תורה ומוסר ומשני אתי תורא ושתיא למיא דששמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק על מה שוא בראת כל בני אדם ששאל היצה"ר להקב"ה על שוא בראת ששאל זה על עצמו למה נברא היצ"ר שהוא שוא מאחר שיש חכמי מוסר מי ישמע לו והשיבו הקב"ה כל בני אדם שיש דוגמת חכמי המוסר חכמים להרע בא זה ומבטל דברי זה. וז"ש כל בני אדם וכו' ודפח"ח.

וכן שמעתי בשם המנוח מוהר"ן זלה"ה הוי אומריה לרע טוב וכ"ת מה בכך אדרבה וכו' לזה ביאר כי מזה נמשך שאומרים לטוב רע וכו' ודפח"ח. וז"ש ואתא תורא דהיינו ת"ח שהוא בר תורה והוא חכם להרע. ובזה שתיא למיא שאינו נשמע אל דברי חכמי המוסר כנ"ל מצורף לזה ואתא השוחט ושחט לתורא שנעשה זה. החכם להרע ואנשי המוני לא ידעו להפריש בין חכם לחכם ואומרים כל אפי' שוין זה גורם שאין המים מכבים אש היצה"ר. אמנם דראינו דאתא המלאך המות ושחט לשוחט דשחט לתורא א"כ הדרא קושי' כנ"ל ומשני באמת משום הכי אתא הקב"ה ושחט למ"ה והבן.

אמנם ששמעתי ממורי זלה"ה ענין שחיטת מלאך המות הוא להוציא ממנו חלק הרע שישאר מלאך קודש ונעשה מן נבל לבן. וז"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ובזה יובן בהר סיני שיהי' נעשה מן היצה"ר שנקרא הר יהי' נעשה בחי' סיני שהוא קדוש. וז"ש ושבתה הארץ שבת לה' כי גם המלאך המות שהיא בחי' עכירת חומר הארץ יהי' נעשה מלאך קדוש ואז יהי' כל העולם כולו קדוש שבת לה' והבן והשם יכפר. בפסוק והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך ולאמתך וגו'. וי"ל כל הפרשה לשון יחיד לכם לשון רבים וחזר לשון יחיד לך וגו'. וגם ל"ל לכם כלל שהוא מיותר ונ"ל דכתבתי במ"א עמך ישראל צריכין פרנסה והשיב יתפרנסו זה מזה דהיינו אנשי הגשמי מן הרוחני פרנס' ברוחני ואנשי הרוחני מן גשמי בגשמי וכו'. וכן כתבתי דשמעתי ע"י תפלת אנשי החומר בגשמי נמשך גם לאנשי רוחני וכו' ובזה יובן כי ע"י חיבור הו"י שבת הארץ שבת הם ת"ח שנקרא שבת עם אנשי הארץ אז יהי' לכם לאכלה לשני סוגי אנשים הנ"ל ונוסף לך ולעבדך וגו'. דכתבתי במ"א דשמעתי כי עבדיו ובהמותיו הם נצוצי בעליו וכו' והבן.

מצוה שמיטה בפרשה בהר. וידבר ה' אל משה בהר סיני דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמ' ואספת את תבואתה וגו'. ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' והספיקות רבו אחד מהענין שמיטה אצל הר סיני ודרשת חז"ל ורש"י ידוע ב' אחר שהוא מצוה מתרי"ג מצות איך הוא שייך בזמן הזה שהתורה ומצותי' הם נצחיים ג' הא האד' עול' קטן הכולל הכל ובפר' שמרומז בו רמ"ח אב' נגד רמ"ח מ"ע ושס"ה גידים. נגד שס"ה לא תעשה כנדרש בש"ס דאבות וכו'. וא"כ איך מרומז בו מצוה זו ד' קו' הרב האלשיך אשר אני נותן לכם שהוא מיותר כי מי לא ידע שהוא ית' הנותן כי לה' הארץ ומלואה וכו'. ועוד לכם מיותר וגם לשון נתינה ה' הקשה ג"כ ושבתה הארץ הי' ראוי לתלות הדבר באנשים שלא יחרשו ולא יזרעו ולא לייחס השביתה אל הארץ שאין בה רוח ונפש וכו'. ו' דפתח בלשון רבים כי תבואו וגו'. וסיים בלשון יחיד שש שנים תזרע וגו'. ז' הא עיקר המצוה היא השביתה בשביעית ול"ל לומר שש שנים תזרע שדך וגו'. ועוד ל"ל ואספת את תבואתה וכו'. ח' אחר שאמר שבת שבתון יהי' לארץ ל"ל לומר שדך לא תזרע וגו'. ט' אמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכי שבת אוכלין דהל"ל והיתה תבואת הארץ לכם לאכלה. י' קשה אחר שאמר בכלל לכם לאכלה חזר ופרט לך ולעבדך ולאמתיך וגו' ונ"ל דאיתא בפרק ו' דברכות ר' חנינא רמי כתיב ולקחתי דגני וגו'. וכתיב ואספת דגנך תירשך ויצהרך ל"ק כאן בזמן שעושין רצונו של מקום כאן שאין עושין וכו'. וכ' תוס' בד"ה כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום שנאמר ואספת דגנך וא"ת והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמינן לי' [דת"ר ואספת' דגנך לפי שנא' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג ד"א דברי ר' ישמעאל רשב"י אומר אפשר אדם חורש וקוצר תורה מה תהא עלי' אלא בזמן שישראל עושין רש"מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנ' ועמדו זרים ורעו צאנכם ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואספת דגנך וכו' ] וי"ל דמיירי ודאי שעושין רצונו אבל אין עושין רצונו כל כך דאינם צדיקים גמורים ועוד י"ל דפליג לי' אהא דלקמן דבא לפרש מה בין כשעושין ואין עושין והכא בעושין ואין עושין כי הדדי ננהו ע"כ.

ודברי התוספת תמוה ונתחבטו בו קדמאי ובתראי כדי לבאר זה נבאר ש"ס פרק קמא דביצה תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שב' מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השני' ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחר היתה לו שכל מעשיו הי' לש"ש שנא' ברוך ה יום יום תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך וב"ה אומרם ברוך ה' יום יום ויש להבין במה פליגי ב"ה וב"ש. וגם להבין לשון אבל הלל מדה אחרת הי' לו וכו' ונראה דכל א' אזיל לשיטתו דאיתא בפ"ב דשבת מעשה שבא עכום א' לפני שמאי א"ל גיירני ע"מ שתשימני כ"ג דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גיירי' וכו'. ויש להבין למה שמאי דחפו והלל קרבו ועוד יש להבין לשון אמת הבנין.

ונ"ל דאיתא בפ"ק דאבות הלל ושמאי קבלו מהם הלל אומר הוי מתלמידו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכו'. הוא הי' או' אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי ופי' המפרש אימתי כי מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת. שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה וכו'. ויש להבין מאחר ששניהם קבלו מהם בשוה למה זה הי' אומר מה שאין חבירו אומר. ונ"ל דכל אחד הלך לשיטתו ושיטתו אזיל לפי מדתו ומדריגתו כי נודע שבנין העולם נבנה בג' עמודים וכמאמר התנא בפ"א דאבות על ג' דברים העולם עומד על תורה ועל העבודה ועל ג"ח ופירש רבינו יונה שאין אל ג' דברים שהעולם קיים עליהם שהם דין ואמת ושלום אלא אחר שנברא בג' הנ"ל נתקיימו באלו ג'. והקשה דאם אלו ג' היו סבה להתהוית כ"ש שיקיימו ותירץ דאחר חורבן בטל העבודה וכיוצא וקיים באלו ג' וכו'. ופי' מהר"י יעבץ ועוד כי אלו ג' נדמה לאלו ג' הדין הוא סיבת קיום התורה האמת הוא תיקון עבודה השלום הוא סבת ג"ח וכו' ומה שהזכיר שלום בסוף לפי ששלשתם נכללים בו אמת בלי קטטה ולא יצטרכו לדין כמ"ש החכם ראב"ע אלו היו כל ישראל צדיקים לא היו צריכין לסדר נזיקין ע"כ לשון הרב החסיד מוהר"י יעבץ יעו"ש.

והנה שמאי שהי' מדתו גבורה היפך מדת חסד שהיא מדרגותו של הלל כדאיתא בכתבי האר"י זלה"ה יעו"ש. לכך אחז צדיק דרכו כל אחד לפי מדתו גם שקבל מרבותם בשוה מ"מ יאחז כל צדיק דרכו לפי שרשו ומדתו והלל שהי' מדת חסד מדריגת אהרן הכהן איש החסד לכך אמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום שהיא נגד גמילת חסדים וכנ"ל. ומה שהוצרך להזהיר שיאהב השלום הוא גם כשיצטרך לדבר שקר ולשנות מפני השלום. כמ"ש חז"ל על אהרן כשהי' מרגיש ב' בני אדם שנתקוטטו הלך אצל אחד וא"ל הרי חבירך מתחרט וכן אמר לחבירו וכו' והקש' מוהר"י יעבץ הרי אמת חותמו של הקב"ה ואיך הי' מוציא שקר מפיו והשיב כי השלום חשוב מן האמת כדמוכח במשנה הנ"ל וכו'.

וז"ש אוהב שלום גם כשהוא ע"י שקר רודף שלום דכתב מוהר"י יעבץ שיש ד' חלוקות בשלום רשעים גמורים שונאי שלום שאינו גמור חפצים בו כשיבוקש מחבירו. צדיקים שאינם גמורים מבקשים אותו אבל בברוח חבריהם יברחו גם הם צדיק גמור רודפים אחריהם. וז"ש בקש שלום ורדפהו שעשה כמו כת אחרונה עכ"ל.

ונ"ל שכיון בזה שילך ממדריגה למדריגה ממטה למעלה בתחלה אוהב שלום אם חבירו יבקש ממנו לא ידחנו ואח"כ ילך ממדריגה אחר מדרגה עד אחרונה רודף שלום וזה שפתח בראשון וסיים באחרון. ואם ברדף אחר שלום והם בורחין ממנו מ"מ אוהב הבריות אולי יוכל להשלים עמהם בהמשך זמן והתועלת הנמשך מזה הוא בראש כולם שתוכל לקרבן לתורה מה שאין כן כשיש שנאה כבושה. וכמו שאמר בעללות אפרים בהתאסף ראשי עם יחד וגו' יעו"ש.

ועוד יש תועלת אחר והוא במ"ש אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וגו' והיא עפ"י מה שבארתי בפ' נצבים והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי אך בשרירות לבי אלך וכו' והוא עפ"י מ"ש הרמב"ם בדין הכללי שהמדינה נידונית בכלל אם רובה צדיקים יוצאין כולם זכאין בדין וכו'.

א"כ יאמר הרשע ממ"נ אם יהי' הרב רשעים בל"ה חייבים כולם אף אם יסוף נפשי. ואם הרוב צדיקים כולם זכאין. גם שלא יסוף נפשו אך דלפי זה יאמר כל אחד כך וכמו המשל ששלח לאורח בעיר גדולה מים שיתערב בדבש של הרוב וכן עשו כולם ונשאר מים במים וכו' יעו"ש.

וזה שאמר אם אין אני לי מי לי. כי אין לסמוך על הרבים שאצא עמהם זכאי כי מי יודע וכו' וכנ"ל.

ועוד דכ' הרמב"ם דיש דין פרטי אחר דין הכללי וא"כ נסתר טענות הרשע לכך ורבצה בו כל האלה וגו' לכך אם אין אני לי מי לי כאמור ואחר שאני לי מ"מ כשאני לעצמי מה אני ור"ל דכבר רבים ושלימי' הקשו מאחר שכל א' צריך לקיים תרי"ג מצות שהם כנגד רמ"ח איבריו של אדם ושס"ה גידיו וכמשמעו' הש"ס דמכות איך זה אפשר שיש כמה מצות השייך לכהנים והוא אינו כהן וכיוצא בזה ותירוץ כשיש שלים ואחדות בין איש ישראל לחבירו נחשבו הכל נפש א' וזה מקיים מצוה א' לתרי"ג מצוה.

ואם לא עכשיו אימתי כי אם לא יעשה עכשיו סמוך לשבת אימתי יעשה מה יאכל בשבת וזה יבואר עפ"י משנה הסמוך שמאי אמר עשה תורתך קבע. והוא הפרש גדול בין שמאי להלל והוא בביאור ש"ס דביצה הנ"ל כי נודע העה"ז הוא סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שנברא האדם בחומר וצורה כדי שיעשה הכנה בעה"ז שנדמה לו ימי החול שימצא מה יאכל בשבת לעה"ב.

והנה שמאי שהי' מדת גבורה ואח"זל שאלו לחכמה נפש החוטאת מה דינה וכו' שאלו לגבורה ואמר' נפש החוטאת תמות. והתשובה השיבה יעשה תשובה ויתכפר לו. הרי לפי מדת הגבורה אין תקנה לנפש החוטאת לכך אמר שמאי עשה תורתך קבע שלא תצא מהשיטה שאז אין תקנה לכך יעשה תורתו ומנהגו הטוב ליתד קבוע שלא ימוט.

ובזה תבין מליצת הש"ס אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת ר"ל כל ימיו מתחלת ימיו עשה הכנה שיהי' לו לאכול לעה"ב שכולו שבת וכמ"ש אח"כ מחד שביך לשבתיך והי' נזהר כל ימיו שלא יצא מהשורה כי לסברתו שהוא מדת הגבורה אין תקנה אם יחטא גם בנערותו. אבל הלל הזקן מדה אחרת הי' לו ר"ל שהי' מדתו מדת החסד שהוא ימין הפשוטה לקבל שבים גם אחר שיחטא וז"ש שכל מעשיו הי' לש"ש שאחז מדת אהרן לרדוף שלום והוא נגד ג"ח גם שהי' ע"י שקר נגד מדת אמת מ"מ בשביל מעלת השלום הי' משנה דבורו שיהי' יוצא מזה שלום לכך גם שיוצא אדם מדרך הטוב והאמת אל דרך השקר והרע מ"מ כשישוב אח"כ יקובל לרצון. וז"ש ברוך ה' יום יום ופי' רש"י שהי' בוטח שיזדמן לו נאה לשבת סמוך לשבת וכו'. ור"ל גם סמוך לסילוקו מעה"ז כשיזדמן לו מעשים נאים שיעשה הכנה לשבת לעה"ב ג"כ ינוח וישבות שם בשבת.

ובזה תבין צחות לשון הש"ס דחפו באמת הבנין כי אמת הוא א' ג' עמודי בנין העולם והוא הי' זר וביקש להעשות כהן גדול והוא שקר היפך האמת לכך דחפו באמת הבנין שבידו ורשותו שהיא מדרגתו ומדתו שלא יצא מהשור' ומדין תורה שנקרא אמת קנה ואל תמכור והתורה נתלה מפי הגבורה משא"כ הלל שהי' מתלמידיו של אהרן אוהב שלום גם לשנות מפני דרכי שלום לכך קרבו וגיירו שהי' בוטח בה' וכך הי' כדאיתא בש"ס שחזר בו ולא ביקש להיות כ"ג כך באדם מתוך שלא לשמה יבא לשמה וק"ל.

העולה מזה לשמאי שצריך להכין מחד בשבת לשבת ויש זמן לעשות הכנה לשבת משא"כ להלל דס"ל מצד מדת החסד גם שחטא כל ימיו אם שב ומתחרט להיות סור מרע ועשה טוב הכנה סמוך לשבת ג"כ יקובל לרצון לשבת לעה"ב וז"ש ואם לא עכשיו סמוך לשבת אימתי וכו' וק"ל.

ובזה יובן המשך הפסוקים בב' פנים אחד לפי שיטת שמאי וא' לשיט' הלל והוא כי תכלית בריא' אדם בחומר וצורה הוא לזכך גופו שיעשה מחומר צורה כמו שיש בעולם שנה ונפש כי בעולם יש חומר וצורה שהוא חיצונית ופנימית העולמות ובתוספת שבת מקבלין תוספת קדושה שנעשה הכל פנימית וכו בשנה יש חומר וצורה כי ו' ימי החול הם החומר ושבת הוא צורה כמ"ש שבת וינפש בא שבת בא מנוחה וכמ"ש האלשיך יעו"ש בפ' בראשית כן בנפש האדם יש חומר וצורה ועיקר התכלית שיזכך חומרו כמו שהיו במעמד הר סיני שפסקו זוהמתן כך יזכו עכ"פ בעה"ב.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני שאז פסקה זוהמתן וגם שחזרו אח"כ מ"מ כשתבואו אל הארץ העליונה אשר אני נותן לכם שהיא מאצילתו יתברך תכלית הקדושה שתזכו בזיכוך החומר וארציות ושבתה הארץ שבת לה' כמו חנוך ואלי' שהיו יחידי סגולה בזה כמ"ש הרמ"בן באחרי מות בפסוק וחי בהם יעו"ש לכך דיבר לשון יחיד ליחידי סגולה עצה היעוצה לפי סברת שמאי שש שנים תזרע שדך המיוחד לך בעולם שלך שהוא לעה"ב מש"אכ בעוסק בפרנסת עה"ז לזרוע שדה שאינו שלו בעולם שאינו שלו וכמ"ש בח"ה משל לא' שהניח שדה אחד לב' בניו א' הי' זריז ואחד הי' עצל וכו' יעו"ש. וכפל שדה וכרם נגד ב' בחי' שיש בתורה ומעשים טובים אחד נגלה ואחד הנסתר בסוד יין וכרם ויום השביעי שבת לה' יום שכולו שבת אז לא תזרע שדך וכו'. ולשיטת הלל יתפרש המשך הפסוקים כפשוטו שגם אם ישען באלדיו שיזדמן לו סמוך לשבת מעשים נאים שיאכל בשבת ג"כ יקובל לרצון לפניו יתברך וז"ש הרשות נתונה לאדם בששת ימי החול שהם ס' שנים לזרוע שדך הגשמיים ושש שנים תזמור כרמך על כונה זו ואספת את תבואתה לאסוף הון כדי שתעשה פנאי לפנות מכל עניני עה"ז בימי השיבה שהם יום הז' שיהי' שבת לה' לשבות מכל עניני עה"ז ולעשות הכנה או לשבת לעה"ב שאז נקרא הכל לש"ש. כמ"ש מוהר"י יעבץ והיתה שבת הארץ שיתבודד וינוח ביום השביעי לכם לאכלה לעה"ב לך ולעבדיך שהם המלאכים שנבראו ע"י מעשיו הטובים וק"ל.

ולקמן יתבאר הטוב בעו' יש לומר וק"ל. א"כ מ"ש ואספת דגנך יש ג"כ לפרש ב' פרושים כמו שש שנים תזרע שדך אם כב"ש שהיא המיוחד לך לעה"ב ומחד שביך יכין לשבת או כב"ה שרשות נתונה לאסוף דגנך כפשוטו כדי שיהי' לו פנאי בימי השיבה להתבודד ולעשות הכנה לעה"ב גם זה נקרא עושה רצונו גם שעוסק בפרנסת עה"ז לצורכי הגוף מ"מ הכל נמשך אחר הכונה והתכלית וכמ"ש החסיד מהור"י יעבץ בפ"ב דאבות וכל מעשיך יהי לש"ש וכבר סופר על נזיר שעבר על אדם א' שהי' חורש בשדה וא"ל מה כוונתך בחרישה אמר הזריעה ומה כוונתך בזריעה א"ל הקצירה אמר מה תכלית הקצירה א"ל אסיפה אל הבית ומה תכלית האסיפה א"ל אסיפת החיל להתענג בו ולהתכבד בתוך העם ולהתגבר על האויבים אז הוכיחו הנזיר ואמר זש"ה חרשתם רשע וכו' כיון שלא הי' כוונתך לש"ש נחשב הכל לאשמה וז"ש תבואת צדיקים לחיים וכו'. וזה יהי' כוונת הפסוק בפ' בהר לשיטת הלל הנ"ל שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך תהי' על כוונה זו ואספת את תבואתה כדי שבשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שימי השבעים ינוח בו לעסוק עכ"פ בצרכי נשמה שהיא שבת לה' וכנ"ל כדי שאז שדך לא תזרע וכנ"ל.

ובזה יבואר הפסוק זה ג"כ והי' קם שמוע וגו' לעבדו בכל לבבכם ר"ל שיהי' מחשבות לבך לטובה ובכל נפשכם שהיא רצונכם כנודע גם שאינו בכל מאודך כי הוא עוסק לאסוף הון מ"מ כשהיא בכוונה טובה לאסוף דגנך תירשך ויצהרך כדי שיהי' לו פנאי אח"כ לעסוק במושכלות. וז"ש השמרו לכם פן יפתה לבבכם ר"ל שיהי' לבבך פונה לאסוף הון כדי שירים לבבך ושכחת את ה' אלדיך וז"ש וסרתם וגו' כמו שאמר הנזיר הנ"ל. העולה מזה שיש ב' מיני עושין רצונו אחד שעושה בפועל מעשה הטוב כב"ש ב' שעושה מעשה גשמי וכוונתו לעשות רצונו אח"כ עי"ז גם שאינו עושה טוב עתה במעשה זו מ"מ לעושה רצונו יחשב לב"ה מצד חסד.

ובזה יובן דר' חנינא רמי כתיב ולקחתי דגני וכתיב ולקחת ואספת דגנך ומשני שפיר ואספת דגנך מיירי בעושין רצונו של מקום ר"ל שאסף על כוונה לש"ש שימצא הון כדי שיוכל לעסוק בתורה ועבודה גם שבעת אסיפת דגנך אינו עושה טוב בעצם מ"מ מאחר שמעשיו הגשמיים הם לש"ש נחשב לעושי רצונו. והקשו בתוספת שפיר הא לקמן ואספת דגנך באין עושין רצונו מוקמינן לי' כי המקשן לא נחית למה שכתבנו והקשה שפיר ואז תירץ לו דמיירי בעושין רצונו רק לענין הכוונה שמעשיו הגשמיים היו לש"ש וכנ"ל אבל לא שעושין רצונו כ"כ כמו צדיקים גמורים שעתה במעשה טוב דז"א כי במעשה הם אוספי הון כמו המיני עם רק שזה שאין מכוין לש"ש רק אסיפת חיל להתענג בו להתכבד בו להתגבר על אויביו נקרא חטאת ותבואת רשע. ובזה נאמר ולקחתי דגני בעתו משא"כ זה שאוסף דגנו כדי לעבוד הש"י אח"כ כדי שלא לסמוך על מעשיו הטובים שיזכה להתפרנס על ידי אחרים כמו צדיקים גמורים שאינו רק לבני עלי' כרשב"י וכיוצא ולכך הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם ולזה בפרשה ראשונה שנאמר בלשון יחיד כתיב גם בכל מאדך גם במעשיו הגשמיים. ועוד י"ל דפליג אדלקמן דבא לפרש מה בין כשעושין לאין עושין והכא בעושין ואין עושין כי הדדי ננהו. ור"ל נגד כת הנ"ל ולקחתי דגני נקרא עושין וכנ"ל משא"כ נגד אלו העושין במעשה רק טוב כגון לקמן שאינו חורש וזורע כלל רק בתורה ומע"ט ואינו נוהג מנהג דרך ארץ ודאי פליג וס"ל דאין זה נקרא עושה רצונו כי זה ס"ל כת"ק הנהג דרך ארץ ורשב"י פליג וס"ל דברים כמשמען לא ימוש ספר התורה מפיך ואז מלאכתו נעשית ע"י אחרים ולדידי' יש הפרש בין כשעושה מעשה הטוב אז נקרא עושי רצונו שמלאכתו נעשית ע"י אחרים ובין אין עושין הטוב במעשה רק שעושה מעשה גשמיות גם שמכוין לש"ש מ"מ אינו נקר' עושי רצונו במעשה ואז מלאכתו נעשית ע"י עצמו ואספת דגנך וכו' כך ס"ל לרשב"י ות"ק פליג כר"ח ס"ל דאם כוונתי לטובה ס"ל הכא בעושין מעשה הטוב ואין עושין רק בגשמי כי הדדי ננהו אם מכוין לש"ש שניהם נקראו עושה רצונו ודוק' והיינו ממש פלוגתא דשמאי והלל רשב"י בשיטת ב"ש שהם לבני עלי' ות"ק שהוא ר' ישמעאל הוא בשיטת הלל האמורה לכל אדם שינהג מנהג דרך ארץ כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם שלא נכנסו לגדר צדיקים גמורים שיסמכו על זכותן שיהי' מלאכתן נעשית ע"י אחרים לכך ואספת דגנך על כוונה שיהי' לש"ש.

ובזה תבין המשך הפסוקים בב' פנים כל א' לשיטתו ולא מבעיא לשיטת שמאי דא"ש דהוצרך לומר שש שנים תזרע שדך גם שאינו מצוה רק שביתה בשביעית כי לב"ש קאי במושכלות. אלא אפי' לב"ה א"ש שש שנים תזרע שדך שבא לומר שינהג מנהג דרך ארץ רק שיהי' כל מעשיו לש"ש ואספת את תבואתה כדי שבשנה השביעית ישבות בתורה ועבודה שבת לה' וגו' וכו' וז"ש על הלל שכל מעשיו לש"ש אכילה ושתי' ואסיפת דגנך והראי' שהי' חוטב עצים כדי להתפרנס ממנו ואח"כ עסק בתורה וק"ל.

הגם דק' ז' יש לתרץ בקיצור דאי' פלוגתא בפ"ו דברכות ואספ' דגנך דר' ישמעאל ס"ל הנהג דרך ארץ וכו' ורשב"י ס"ל דברים ככתבן לא ימוש ספר וכו'.

ובזה יובן דבא לומר שש שנים תזרע שדך הנהג דרך ארץ כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם רק שתהי' כוונתך לש"ש ואספת את תבואתה כדי שיהי' פנאי בשביעית לשבות שבת לה' וכו'. ורשב"י ס"ל שש שנים תזרע שדך המיוחד לך לעה"ב שהיא שדה חקל תפוחין והבן.

עוד י"ל לבאר מצוה שמיטה כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה' שדך לא תזרע והספיקו' יבוארו מאליהם דאי' בפ"ק דביצה פלוגתא שמאי והלל וכו' ויבואר הפסוק בב' פנים והוא שזכרנו לעיל ביאר שיש ב' דרכים לבעל בחירה א' קצרה וארוכה היא דרך הרשעים הבוחרים בתאוות עה"ז כי תאוה היא לעינים ב' ארוכה וקצרה דרך הצדיקים לטרוח בעה"ז שהיא דומה לערב שבת כדי שיאכל בשבת יום השביעי שכולו שבת לעה"ב אך כדי לבחור דרך חיים שהיא ארוכה וקצרה ולמאוס בדרך המות שהיא קצרה וארוכה לפי שהיא תאוה לעינים צריך הקדמה אחד כוללת שהיא להתרחק תכלית הריחוק מהגאוה כדי לכנוס בשער הכניעה ואז בנקל יוכל לבחור בטוב מצד שהוא טוב ולמאוס ברע מצד שהוא רע ובמ"ש בח"ה בשער הכניעה פרק י' וז"ל תועלת הכניעה אחד מהם שישמח בחלקו כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו וכאשר יהי' נכנע אין לנפשו אצלו שום מעלה ומה שמזדמן לו מן העולם הוא מסתפק לו בין במזונו בין בלבושו המעט מן העולם מספיק לו עם כניעתו. וההיפך שאין מספיק לגאוה כל מה שיגיעו וכמו שנאמ' צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן וכו' יעו"ש

ובזה יובן דפרשה זו נאמרה מהר סיני דוקא כדי שילמד מהר סיני שזכה להנתן בו התורה מצד הכניעה וכמו שכתבתי ביאר משנה משה קבל תורה מסיני וכו'.

וה"נ כך צריך תחלה להתרחק מהגאוה וליכנס בשער הכניעה אז יוכל לבחור בטוב כאש' יבואר. וז"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ר"ל כמו שדרשו בש"ס בקדושין לחד תנא כ"מ שנאמר כי תבואו אל הארץ פירושו עשה מצוה זו שבשבילה תכנס ותבוא אל הארץ וכו' וה"נ עשה מצוה זו שהיא הכניעה הנלמד מסיני בשביל זה תזכה שתוכל לבוא אל הארץ העליונה אשר אני נותן לכם שהיא מתנה שאין לה הפסק עולמית ושבתה הארץ שבת לה' כי עה"ב נקרא שבת שיש בה שביתה ומנוחה ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם.

לכך עצה היעוצה שש שנים תזרע שדך ר"ל שדך המיוחד לך לעבוד אותה בששת ימי השבוע שנקרא שש שנים כי כל עה"ז לערב שבת יכונה וראוי להיות מכת הזריזים שיהי' בן חורין לזרוע שדה שלו ולא של אחרים כמו העצל שזכר במשל בח"ה הנ"ל שכל טרדתו בשש שנים בעסקי פרנסת העה"ז בשדה שאינו שלו לזה אמר שש שנים שהם נגד ו' ימי השבוע הנקרא ערב שבת כמו בית שמאי שאכל כל ימיו לש"ש מחד בשבת לשבת שש שנים תזרע שדך בנגלה ושש שנים תזמור כרמך בנסתר. ס' ד' ה' גי' יין ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שהיא עה"ב שנקרא שבת לה' אז לא תוכל לעשות מעשה הטוב וז"ש שדך לא תזרע שהוא הודעה בעלמא לכך תקדים עצמך מחד בשבת לשבת.

ובזה נבאר פלוגתא ב"ש וב"ה פ"ק דביצה תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אמר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השני' ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו הי' לש"ש שנאמ' ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך וב"ה אומר ברוך ה' יום יום ע"כ.

ויש להבין במה פליגי ב"ה וב"ש ונ"ל דאזלי לשיטתן דפרק ב' דשבת בעכום שבא להתגייר ע"מ שתשימוני כהן גדול ב"ש דוחפו וב"ה קיבלו וכן אינך והטעם כי ב"ש הי' מדתו דין ומה שראוי מצד הדין שיהי' כל מעשה האדם מתחלה ועד סופו לש"ש וזולת זו אין בו חפץ להשי' לכך דוחפי כשאמר שאין כוונתו לש"ש רק שיהי' כ"ג שאינו לש"ש וזה שאמר כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת וכמ"ש מוהרשא' שבכל יום מן ו' ימי השבוע יזכור אותו להכין על צד היותר טוב וכמ"ש מחד שביך וכו' יעו"ש.

והרמז בזה לכל ימי האדם העה"ז שהוא הכנה לשבת כמו ערב שבת המכין לשבת כך בכל ו' ימי השבוע שהם כל שנותיו של האדם יעשה הכנה לשבת וכמ"ש מחד שביך לשבתך וא"ש ביאר הפסוקים שש שנים תזרע שדך המיוחד לך לעה"ב שהם כל ימי השבוע המכונה לששה שנים וכנ"ל יזרע ויכין לשבת משא"כ הלל אשר מדתו חסד שהוא ימין פשוטה לקבל רעים וטובים ובזה גדלה מעלת החסד על מעלת הדין וז"ש אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו ר"ל שאינו מדת הגבורה והדין כמו שמאי רק מדתו חסד ורחמים בין לחייבין בין לזכאין והיינו מה שאמר שכל מעשיו לש"ש ר"ל כל מעשיו הא שעש' שקיר' הגר גם שהי' כוונתו שלא לשמה הי' כוונת ומעשה הלל לש"ש שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה וזה שפי' רשי' לש"ש שהי' בוטח שתזדמן לו נאה לשבת כו' שגם שאינו מתכוין לש"ש בכל ו' ימי השבוע כשיכין סמוך לשבת מ"מ יקובל לרצון וז"ש ברוך ה' יום יום וכפי' מוהרשא' שראוי לבטוח בכל יום שיעמוס לנו עוד לימים הבאים וכו' יעו"ש.

ובזה תבין כוונת חז"ל מעלת ב"ת מצדיקים גמורים ובמקום שאלו עומדים וכו' כי זה מקום מדת הדין והגבורה מדת הצדיק משא"כ בעלי התשובה הוא במקום החסד והרחמים והבן.

ומעתה יתפרשו הפסוקים לפי מדריגת ב"ה לומר שש שנים תזרע שדך של הגוף וכמו שדרשו על בכל דרכיך של הגוף דעהו וכו' וה"נ כך בכל ס' שנה שהם שש שנים תזרע שדך לעשות הנאת גופך אם תרצה רק בשנה השביעית שהם ימי השיבה יהי' שבת שבתון שישבת שביתת הגוף ויעשה מה ששייך לנשמה שיהי' שבת לה' שדך לא תזרע מה ששייך להגוף רק לנשמה שהיא כמו גר בעה"ז והוא מדת הלל ברוך ה' יום יום והבן מה שסיים הפסוק שבת שבתון יהי' לארץ ר"ל כי ארציות החומר והגוף יהי' נח ושבת מן מלאכת הגוף אז בשנה שביעית ימי שיבה רק יעשה מה ששייך לנשמה כדי שיזכ' לעה"ב הנקר' שבת לה' וז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו' מזה יהי' לו לאכול לעה"ב הוא ועבדיו שהם איבריו אכילה עולמות וק"ל.

ובזה תבין באופן אחר מה שפתח ג"כ הכתוב כי תבואו וגו' ושבתה הארץ שבת לה'. והענין שכתבתי לעיל ענין מאמר ש"ס פ"ב דחגיגה ד' שנכנסו לפרדס בן עזאי הציץ ומת וכ' מהרש"א שהוא ענין דביקו' נפשו בו ית' ונפרדה מהגוף ומת וכו' יעו"ש.

והנה אין זה עיקר התכלית רק כמו שעשה ר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום וכפי' מוהרשא' שלא הרס לעלות וכו'. כי כוונת הבריאה של האדם הוא שיעשה תורה ומצות וחי בהם ולא שימות רק בהגיעו זמנו להסתלק מעה"ז אז יראה שיוכל הרוח לעלות אל האלדים אשר ממנו חוצבה וכמ"ש והרוח תשוב אל האלדים וגו'.

ומכ"ש מי שזכה לזכך ארציות חומרו של הגוף שיזכה לעלות בג"ע בחיים חיותו כמו אלי' וחנוך ור"י וכמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי מות על פסוק וחי בהם שיש כמה מיני חיים לכל א' לפי מדריגתו וכמ"ש מזה במ"א וכן היו במעמד הר סיני שהיו גופם מצוחצחים שפסקו זוהמתן וע"י עגל חזרו לזוהמ' וא"א לזכך כי אם אחרי הפרד גופו מנפשו כי אם יחידי סגולה הנ"ל.

ובזה יובן וידבר ה' בהר סיני דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ ר"ל כמו במעמד הר סיני היו ארציות החומר מזוכך כמו זכות הנפש כך תראו כשתבואו אל הארץ העליונה אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ ר"ל שגם ארציות החומר יהי' מזוכך כ"כ שיהי' קודש כמו הצורה והנשמה שהיא שבת לה' כי יש עולם שנה ונפש וכמו שבכללות העולם יש חיצונית ופנימו' וכמ"ש בכתבים ענין תוספת שבת יעו"ש כן יש בשנה פנימיות וחיצונית שהם ו' ימי חול ושבת כי שבת נקרא הנפש והנשמה כמ"ש שבת וינפש ו' ימי החול הוא החומר. וכך יש באדם חומר וצורה והתכלית שיעשה אדם מחומר צורה ואז ושבתה הארץ שבת לה' והבן.

עוד יש לומר ביאר מצוה שמיטה ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה' וגומר. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך וגו'. והספיקו' רבו א' לשון ביאה כי תבואו למה נקיט ב' אשר אני נותן דמיותר ג' ושבתה הארץ למה ייחס השביחה לארץ שאינו בעל חי וה"לל לייחס השביתה לאנשים שלא יעבדו בה עבודה לומר תשבתו וגו'. וכן הקשה האלשיך ושאר הספיקות.

ותחלה נבאר משנ' בכתובו' מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומ' ילך בקצרה וחכמים אומרים או יקנה דרך במאה מנה או יפרח באויר.

וי"ל דה"לל מי שחזר ממדת הים ואבדה דרך וכו' דהא איירי בזה. גם לשון הלך צריך הבנה וגם במה פליגי אדמון וחכמים וגם זה שאמר יפרח באויר וכי נקט הש"ס מילתא שאינו אפשר במציא' לכן נ"ל דרמז תנא דמתני' דבר מוסר ומא"ח ומא"ח ולא פליגי והוא דהאדם הכלול מטוב ורע הוא עולה ויורד שאינו במעמד ומצב אחד תמיד ועצה היעוצה אם ירד ממדריגתו העליונה בסבת עצת חטאים של היצה"ר אשר עומד תמיד נוכח האדם לשטנו עד שהוטב' במצולת תאוות עה"ז הגשמי והחומרי זמן זמנים ואח"כ נתן אל לבו לשוב אל דרכו הסלולה בעלותו אל ה' בעבודתו ותורתו ויראתו ואהבתו בוער בלבו ואי אפשר לחזור בדרך ההוא כי נעשה מחיצה של ברזל בינו ובין אבינו שבשמים ע"י עונותיו שהלך חשכים ימים ושנים.

ונתן התנא עצה בא' מב' פנים אשר יאחז צדיק דרכו לשוב למדריגתו הראשונה. א' כמ"ש הרמב"ם בח' פרקים דאבות בפרק ד' שיבחר האדם דרך המצוע כי אם מי שיצא אל רצה א' אז צריך לשוב עד קצה שכנגדו כדי שיביא אל דרך המצוע ונלמד מחכמי הרופאים וכו' וכן הענין בדרכי ה' אם ירד ממדריגתו עד קצה האחרון צריך לחזור בתשובה שלימה עד קצה הראשון שהיא תשובה עילאה לשוב ולייחד או"א להפיע ולהשפיע לבניהם שהם זו"נ כנודע והנה אבא שהוא חכמה שם ע"ב המילוי שלו מ"ו ג"י מאה ואמא שהיא בינה תשובה עלאה נקרא מגדל הפורח באויר וכן היתר נדרי' פורחים באויר כנודע ומלכות נקרא מנה שהוא גי' אל אדני' ע"ה.

והנה האדם בחטאו גרם שנסתלקה אמא מעל בנין שהוא שיסתלק א' דמ"ה שבז"א שבמילוי וא"ו שהיא חיותו מאמא עלאה ע"י תשובה עלאה חוזר אם הבנים שמחה ונעשה ז"א אדם שנמשך בו אלף זו גי' מ"ו ע"ה שנמשך בו הארה מאבא ע"י אמא שהיא אהי"ה אשר א' זו דמילוי וא"ו רומזת אלי' ומז"א נמשך אה"יה הזו אל מלכות נוק' דז"א ונעשה אל אדני גימטר' מנ"ה. וכמו שנזכר בספירה יעו"ש.

כי מן אהי' שהוא גמטר' ך"א ועשר אותיות אהי' הוא ל"א ונעשה אל אדנ"י שהוא גימטר' מנה שהמשיך על ידי תשובתו דרך השתלשלות כל המדריגות מלמעלה למטה עד שיבוא לדרך המצוע. וכמו שאמר הרמב"ם הנ"ל. אך שיש עוד דרך היותר פנימי שיאחז צדיק דרכו. ואיפה מסרה לכל אדם כמו דרך תשובה הנ"ל.

אך שהיא יותר קשה כי אם להבאים בסוד ה' והיא על כוונה בזאת יבוא אהרן אל הקודש כי בכל מקום שהוא שם בירידתו ישכיל וידע שגם שם הוא כבוד שכינתו יתברך. בסוד ומלכותו בכל משלה. וע"כ מה שירד שמה הוא לחבר אל עצמו אותן המדריגות של ניצוצי השכינה אשר שם ויעלה עמהן בסוד תשובתו.

אף שהוא תשובה תתאה במלכות הנקרא זאת מ"מ במדה זאת גם כן יכול לבוא אל הקודש פנימה. וזה שאמר בזאת יבא אהרן אל הקודש עד מעלה מעלה כשהיא על הכוונה זו שהוא מעלה מ"נ למלכות הכלולה מכל עשר ספירות שתעלה עם כל מדריגותיו וניצוצותי' להזדוג במדת עליונות ותן לחכם ודי בזה.

והנה נודע מ"ש בזוהר במקום שאמרו לקצר היינו מלכו' ולהאריך היינו בינה שהו' עול' האריך וכו'

ובזה יובן דכל א' אזיל לשיטתו ורומז לשרשו העליון כי דוד המלך שהי מדת המלכות נקרא אדמוני עם יכה עינים ואמר אדמון מי שהלך למדינות הים כי נקרא הלך ע"ד מה ששמעתי בשם גדול הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע אבל אם בא יבוא ברנה וכו' יעו"ש.

כך מי שנתרחק מדרכי השם נקרא הלך למדינת הים שהיא בתאוות גשמיות עה"ז הנקרא מדינת הים וכמ"ש בזוהר ענין יונה שהלך בספינה יעו"ש. ובסבה זו אבדה דרך שדהו של שדה תפוחים. וכמ"ש האלשיך על פסוק לא תראה חמור אחיך נופלים בדרך וכו' יעו"ש. שנתרחק מדרכי הש"י ולא מצא עצה לנפשו איך למצוא דרך שיכול לבוא אל שדהו כבראשונה ואמר אדמון ילך בקצרה כי יאחז צדיק דרכו להבאים בסוד ה' ממקום שהוא שמה משם יעלה תשובתו הרמתה בסוד בזאת יבות אהרן אל הקודש עד או"א הנקרא קדש וחכמים אומרים שיתחיל מחכמה ובינה שהם או"א הנקרא תשובה עלאה לייחד ה' עליונה להיו"ד שהוא אבא ע"ב דיודי"ן והמילוי שלו מ"ו גי' מאה ור"ל שיקנה לו דרך שיחזור לשדה תפוחים ע"י קניות דרך תשובה אחר שיצא מקו המצוע צריך לעלות עד קצה העליון תשובה עלאה לייחד אבא ואמא וימשיך משם דרך השתלשלות המדריגות מאבא שהמילוי שלו מ"ו גי' מאה לז"א שנעשה ע"י מ"ה ע"ה ומשם לנוק' שנעשה אל אדני גי' מנה או יפרח באויר בסוד מגדל הפורח באויר הרמוז באמא שהיא א' דאהי' הפורח באויר ז"א בסוד כתר שע"י תשובתו המעולה ממשיך כתר לז"א מן א' זו. וכמ"ש בה' שבועות שאז הוא כתר ז"א יעו"ש. ומא"ח ומא"ח ולא פליגי כי חכמים דברו כלל לרבים שלא ידעו דרך זה דאדמון צריך שיתחיל מחכמה או מבינה עד המלכות. ובאמת מי שיודע דרך זה דאדמון מה זה שאמר בקצרה ודאי יכול לבוא ג"כ עד החכמה ממטה למעלה. וא"א לבארו בכתב ודי בזה להבאים בסוד ה' לפי מה שקבלתי מרבותי ולא זכיתי רק ברמז ענין זה דאדמון ודו"ק.

ובזה יובן כי תבואו אל הארץ שיהי' מכונה לכם בשם ביאה שע"י כשרון מעשיכם הטובים גורמין ייחוד למעלה. וז"ש ושבתה הארץ שבת לה' שהארץ העליונה שנקרא שבת עולה להזדווג בז"א שהוא הוי' וז"ש שבת לה' שהם ייחוד קב"ה ושכינתי'. וזהו דרך כלל ואח"כ מפרש דרך פרט שהוא בין בז' ימי השבוע ובין בז' שנים הנקרא שמיטה ובין בכל שנותיו של אדם שהם ע' שנה בסוד ימי סוכות שהם ז' שצריך שיצא מדירת קבע בדירת ארעי שכתוב בל"ת פ' אמור יעו"ש.

ואני אפרש בז' ימי השבוע וממנו תבין בכל אינך פרטים. והוא כדי שתגרום מנוחה ושביתה למעלה ביום השבת אשר משם נמשך לאדם תוספת נפש רוח ונשמה לכל ז' ימי השבוע כאשר יבואר וצריך הכנה לאדם לקבל נפש רוח ונשמה ולקבל נפש צריך הכנה מצות מעשיות ולקבל רוח ע"י דיבור בתורה ולקבל הנשמה הוא יסוד הנקרא יוסף המאסף כל החסדים והגבורות למלכות שהיא יום שבת ויסוד מכין לשבת. וז"ש הפסוק הכנת מעשים שתעשה כדי שתשבות הארץ שבת לה' הוא זה שש שנים תזרע שדך נגד בחי' עשי' שבעשית מלאכה שעושה בששת ימי המעשה לברר הניצוצין ל"ט מלאכות למי שבא בסוד ה' יודע איך לברר ניצוצין אף במעשה גשמי או שיעשה מצות מעשיות שיקבל נפש. וז"ש שש שנים ר"ל שש ספירות הבנין כי ספירה גימטריא שנה תזרע שדך שדה תפוחים ע"י מעשה זריעה שעושה מצות בסוד נפש שבעשי' בששה קצוות בעשי'. ואח"כ שש שנים תזמור כרמך שהוא לבער הקוצים מן כרם ה' צבאות ע"י דבור התורה שהוא כריתה אל הקליפות והקוצים הסובבים שושנה עליונה וכתרגומו של תזמור תכסח שהוא כריתה כמו מחצדי חקלא הידוע.

וזה בסוד תוספת רוח. ואח"כ אמר נגד המחשבה שביום ו' שנקרא יסוד המאסף הכל להשפיע למלכות הנקרא תבואה כי יום ו' יסוד מכין למלכות שהוא יום השבת. וז"ש ואספת את תבואתה ואח"כ שעשיתי הכנה לתוספת נפש רוח ונשמה ואז יום השביעי בפרט ובדרך כלל הוא שנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה'.

וענין ג"פ שבת נ"ל דאיתא בזוהר פ' יתרו ר"מ דף צ"ב וז"ל תלת דרגין אינון וכלהו איקרי שבת שבת עלאה שבת דיומא שבת דלילא וכלהו איקרי שבת וכל חד כד איהו שלטא נטיל לחברוי עמי' וכו'. כד אתי לילא זמין בהדי' לשבת דיממא וכו'. כד אתי יממא זמין בהדי' לתרין אילין וכו'. הרי בליל שבת יורדין אינך ב' מדריגות למטרוניתא למטה וביום היא עולה למעלה לשבת דיומא וכו'. וז"ש כי תחלה אחר הכנה הנ"ל בליל שבת אז שבת שבתון יהי' לארץ היא מטרוניתא מדת לילה אשר ב' מדריגות עליונות הנקרא שבת שבתון והי' לארץ דזמינת לון בהדה. ואח"כ ביום אז עולה שבת לה' שהוא ייחוד זו"נ למעלה וגו'. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ר"ל כי ע"י ייחוד וזווג האמור מקבל האדם שפע תוספת נר"נ שהיא לאכלה לכם ולעבדיכם כי הזווג בשם אכילה יכונה לכך אנו עושין ג' סעודות ג"כ לקבל שפע זווג ההוא ע"י אכילה והשפעה זו לכל ז' ימי השבוע לכם ולעבדיכם וגו' שהם ד' בחי' שהוא נגד ד' יסודות שבאדם הרמוז בשם הו"י שניזון גם כן על ידי שבת וכו'. יבואר מאליו וק"ל.

מצוה שמיטה דכתיב וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל וגומר. ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וכו'. ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ וגו'.

וי"ל איך מצוה זו נוהג בכל זמן שהוא נצחי. ואגב נבאר פ' זאת אומרת בני החי כו'. ויאמר המלך גזורו ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת. ותאמר האשה בי אדוני וגו'. וזאת אומרת גם לי גם לך לא יהי'. ויען המלך תנו לה הילד החי היא אמו.

לבאר זה נראה לי דאיתא בפרק ח' דכתובות רבי שמעון חילק בנכסים הידועים לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה בטל שאינם ידועים לבעל לא תמכור. ואם מכרה ונתנה קיים ובפרק ט' הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסייך הרי זה אוכל פירות בחיי' ואם מתה יורשה. א"כ למה כתב לה דו"ד כו'. שאם מכרה ונתנה קיים.

והענין כי יש חומר וצורה שהוא הנשמה והגוף וכל פעולת הנשמה תורה ומצות והוא על ידי כלי הגוף ויש מי שאוכל שכן תורה ומצות אשר הקרן קיימת לעולם הבא. והפירות אוכל בעולם הזה ויש שאינו רוצה ליהנות מפירות בעולם הזה. וקב"ה עושה לו מהפירות גם כן קרן לעולם הבא. כמו שאמר האלשיך בפ' זו את ספיח קצירך לא תקצור בעולם הזה. רק אוצרותיהם אמנא מפירות גם כן לעולם הבא ע"ש.

וז"ש באבות אל תהי' כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס כו'. ופיר' המפרשים כי שכר עוה"ז הוא פרס רק החצי נגד עוה"ב יעו"ש.

ונודע הנשמה הוא בעל והגוף האשה. ובזה יובן הכותב לאשתו ר"ל האומר להגוף דו"ד אין לי בנכסייך שהם התורה והמצות שעושה ע"י כלי הגוף שהוא נכסי האשה שאין רוצה ליהנות מפירותיהן בעוה"ז ובעוה"ב שאינו כעבד המשמש על מנת לקבל פרס רק לשם פועלן אעפ"כ הוא אוכל פירות בחיי' בחיי הגוף בעה"ז. גם שאין עושה תורה ומצות ליהנות מהם מ"מ ממילא מוכרח שיהנה מפירות בחיי' שהוא בעוה"ז ואם מתה יורשה הנשמה לעוה"ב הקרן עם הפירות א"כ למה כתב לה דו"ד. שאם מכרה ונתנה קיים. וכאשר נבאר וכל זה בכותב כך היינו אמירה שהיא מחשבה. משא"כ בל"ה יש כמה מצות שאוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב. כגון כיבוד אב ואם ות"ת כנגד כולם כדאית' במשנה דפיאה חוץ ממי שמוכר שכר חזרתו לחבירו ע"י שיפרנסו ומסקנת הפוסקים אחר שלמד אם יתן את כל הון ביתו בוז יבוזו לו. משא"כ קודם שלמד עיין בי"ד סוף סימן רמ"ו. וז"ש ר"ש חולק בנכסים הידועים שכבר למד מכרה בטל שאינם ידועים עדיין מכרה קיים גם כי לכתחילה לא תמכור בזה ג"כ וק"ל.

עוד י"ל נכסים הידועים ושאין ידועים היינו ספיח קצירך שזכרתי לעיל יעו"ש. וכאשר פירשתי המשנה בפרט כך בכלל האמר לאשתו אנשי המוני עם דו"ד אין לי בנכסייך. עוד י"ל הכותב לאשתו דו"ד כו' כי מצינו באברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך שהי' עובד ה' עם היצה"ר. כמ"ש באלשי"ך פ' בא ליקח שה לבית לאבות כי שה גימ' היצר יעו"ש.

אך בזוהר חדש משמע איפכא שאמר אברהם ליצה"ר הלא כל הארץ לפניך הרבה חוטאים יש הפרד נא אם השמאל ואימינה כו' יעו"ש. הגם די"ל דלא סתרי כי הת"ח כ"ז שמזקינין מוסיפין כח לעלות במדריגת רמות כמ"ש ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. וכמ"ש בזוהר שם ואז לעת זקנתו וה' ברך את אברהם בכל שהשליטו ביצרו אז מצאת לבבו נאמן. ובזה יובן האומר לאשתו שיש ב' נשים א' אשת חיל וא' אשה זונה היצה"ר והכות' לאשתו המיוחדת לגוף שהוא היצה"ר כמ"ש יצרו סתם דו"ד אין לי בנכסייך לא הן ולא שכרן מ"מ הרי זה אוכל פירו' בחיי' אם עשה מצות עם היצה"ר אוכל פירות בעוה"ז והקרן קיים לעו"הב לאחר מיתה יירשנה א"כ למה כ' לה דו"ד שאם מכרה ונתנה קיים ר"ל שהתמכר עצמו בכסות ולשון שינה בדמות היצה"ט כאלו מפתה לעשו' מצוה ובאמת הוא היצה"ר ועשה עביר' רק שכוונתו הי' לטוב מכר' קיים שאין לו עונש עבירה כי גדולה עבירה לשמה כו'. ואף שאין מחשבה רעה מצרף מ"מ לטובה מצטרף וז"ש מכרה קיים שאין לבעל שום דו"ד בנכסייך וז"ש ר"ש חולק בנכסים הידועי' לבעל שיודע שהוא יצה"ר מכרה בטל ויש לו דו"ד ועונש עבורו ושאינם ידועים. ר"ל שאינו יודע שהוא היצה"ר מכרה קיים וק"ל.

ובזה יובן ענין ב' נשים הנ"ל זאת אומרת בני החי כי בנים שהם תולדות הוא מעשים טובים חיים או רעים הן מתים וזה יצה"ר שהוא אשה זונה כי זונים תרגומו טען בפ' שלח ומשנה כסות ולשון להטעות שהוא יצ"ט ומפתה למצוה שהוא בן חי וזאת אומרת לא כי בני החי ובנך המת שהוא עבירה ורוצה להטעותך.

במה יובחן איזה יצה"ר ואיזה יצ"ט ועצה היעוצה שיאמר גזורו כי איעצך פירש"י המלך בגבור' כמו המלך בקונך וצא. וז"ש ויאמר המלך גזורו ותנו החצי לאחת ואת החצי לאחת ר"ל שנותן כלל גדול להבחין איזה יצה"ר. ואיזה יצ"ט כי יש הפרש בין צד קדושה לצד טומא' כי הקדוש' מצד רחמים ורוצה בקיום הכל ולאחוז בזה ובזה כדי לקרבו לקדושה.

וכמ"ש זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא כו' משא"כ סטרא דמסאבא היא אכזרי ורוצה ח"ו באיבוד הכל וז"ש בש"ס ג' סימני זרע ישראל היפך גבעונים וכו' וז"ש גזורו וגו' אם תראה שיהי' בעצה זו קיום וטובה לזה ולזה אז הוא יצ"ט ובאמת הי' כך כי זאת נכמרו רחמי' וגו' וזאת אמרה גם לי גם לך לא יהי' או ידע שהוא היצה"ר אשה זונה לכך השיב תנהו לזאת היא אמו וודאי. והבן מזה שהוא עצה נכונה אחר חקירה עיוני'. ובזה נבא לבאר מצוה זו כי מי יעלה בהר ה' ע"י סיני גי' סלם מוצב ארצה שהוא החומר וראשו הוא הנשמה מגיע השמימה שהיא הצורה והתכלית שיעשה מחומר צורה וענין זה נודע משבת בראשית בא שבת בא מנוחה שהי' כל מעשה בראשית חומר בלא צורה עד שבא שבת שהיא נשמה לכל בעלי החומר שקנו צורה אז וכמ"ש האלשיך בפ' בראשית. וה"נ ענין שמיטה שהיא שנה שביעית בכלל וגם בפרט יעשה כן יתבודד שעה שביעית מהיום כמ"ש אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות שעי"ז יוכל לקנות נשמה בשבת מכל שביעיות שעשה לנפשו בכל השבוע שהוא ג"כ שבת א' וכמו ששמעתי בשם מוהר"א כנסת ישראל יהי' בן זוגך ע"ד הנ"ל ודפח"ח.

וז"ש ושבתה הארץ שבת הוא החומר והארציות חלק היצה"ר יהי' ג"כ שבת לה' כמ"ש ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואיך יזכה לזה שיקדש השביעי בין בכלל השנים שיהי' שביעי' בין בפרט כל הימים שיקדש שעה שביעית לקנות נשמה וזו שפי' רש"י כמו בשבת בראשית שקנו כל בעלי חומר נשמה ע"י שבת שבא מנוחה לעולם כך האדם יקדש חלק השביעי בחלקי שבוע ובחלקי השנים שאז בשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ כפול בקדושה שביתה ונייחא וארצו יהי' בהוייתו כל ימיו עד שע"יז תבוא אל הארץ העליונה ובזה מבואר כמה ספיקות שלא זכרתי א' דאמר כי תבואו אל הארץ ושבתה וגי' דתחלה הל"ל שש שנים תזרע ואח"כ ושבתה ועוד מה צורך לצות על שש שנים תזרע ועוד שבת שבתון כפל ועוד דפ"י רש"י לשם ה' כמו שנא' בשבת בראשית הוא תמוה ושאר הספיקי' ולדברינו התכת הפסוקים יהי' כך וידבר ה' אל משה בהר סיני כי ענין שמיטה דוקא יש לו יחס שיהי' בהר סיני כי סולם שיעלה בהר ה' גם החומר וארציות שבו הוא ע"י שמיטה שיתבודד בחלק ז' הן בכלל הן בפרט כנ"ל ועי"ז תבואו אל הארץ העליונה אשר אני נותן מתנה שאין לה הפסק לעולם לכם ואז ושבתה הארץ שהיא החומר ג"כ שבת לה' שקנה החומר נשמה כמו בשבת בראשית כנ"ל לכך עצה היעוצה גם לשלומי אמוני ישראל אשר זוכים ומזכים לאחרים וז"ש שש שנים תזרע שדך שהם בעלי החומר ושש שנים תזמור כרמיך. גם להבאים בסוד ה' בחי' יין וכרם אחר כל תשגיח על עצמך להתבודד חלק השביעי מהיום וכן מהשבוע. וכן בשנה ואז שנה השביעית יהי' שבת שבתון לארץ כנ"ל וק"ל.

עוד י"ל דאיתא בחגיגה ד' נכנסו לפרדס כו' ופי' רבינו האי גאון יעו"ש. ומוהר"ש כתב מצאתי בספר ישן. כי בן זומא לרוב דביקותו שם נשארה נשמתו ור"ע מה שלא הי' שכל אנושי יכול לסבול לא הרס לעלות ועליו נאמר משכני אחריך לפי יכולתי לעלות יעו"ש.

ובזה יובן כי יהי המשך הפסוק כי מי שירצה לעלות בהר ה' יעלה בסלם גימ' סיני בהדרגה כמו מדרגת ר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום ואז ושבתה הארץ בבואו לה' לדביקות עליון בארץ עליונה ושבתה הארץ שבת לה' ע"י שיקנה בהדרגה קדושת שבת בכל יום חלק ז' כאמור וק"ל.

עוד י"ל סיני כפשוטו דאיתא בש"ס סיני ועוקר הרים הי עדיף והענין דאיתא במדרש במשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו וכתב בשם הרי"א כי התורה שניתנה בסיני עשה ול"ת נקרא מעשה כו' יעו"ש. עוד

ועוד י"ל ונבאר פסוק בשיר השירי' אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקי' וברחובות את שאהבה נפשי ראיתם מצאוני השומרים כו'. אפריון עשה לו המלך שלמה עמודיו עשה כסף רפידתו זהב תוכו רצוף אהבה. לבאר זה שמעתי משל בשם מוהר"ז שרצה להוכיח לא' איך כל חכמות שבעולם הן חכמות מדידה והן תשבורות וז' חכמות הכל נרמז בש"ס ושאל השואל הא יש כמה עוסקים בלימד הש"ס ואינם יודעי' חכמות אלו והשיבו ע"פ משל שהי' מלך אחד ולו כמה מיני אוצרות זה גדול מזה. וגם הי' לו כמה מיני עבדים ובן א' ולעת זקנתו התחכם והטמין אוצרות החשובים בבנין בכותלי אפריון וחדרי המלך ועשה רק שינוי אחד בכותל שירגיש בו החכם ומבין ומה שהי' האוצר יותר חשוב הטמינו יותר ועשה שינוי דק בתכלית. ואחר כל אמר לבנו ביחידות שתדע כל מה שעשיתי אינו דבר רק שים לבך להבין והנה אחר מיתת המלך האוצרות הגלוים חטפו העבדים. וזה הבן נתן לב להבין מה שאמר לו אביו ואחר עיוני הרגיש שיש שינוי בכותל במקום זה וחפש ע"י סתירת הכותל ומצא אוצר ואחר זה נתן לב יותר והרגיש במעט שינוי שיש שם אוצר יותר חשוב כך בנמשל חכמות חיצוניות חטפו עבדים שהן האומות ואוצרות החשובים היא יראת ה' לבנו יחידו ואוצר החשוב מזה תוכו רצוף אהבה ודפח"ח.

ובזה יובן שרמז כאן שעשה המלך אפריון ובו טמונים כמה אוצרות. עמודיו עשה כסף כפשוטו. או י"ל עמודיו סמכי קשוט שיכסוף אל התענוג בעבודת ה' רפידתו זהב עד שיגיע אל אוצר פנימי תוכו רצוף אהבת ה' שהוא התכלית. כמו שמפרש להרמב"ם עיין במ"א ונחזור לענין דקש' בפ' זו שש שנים תזרע וגו'. למה לי הציוי על הזריע' דהל"ל ציווי על השביתה. ואגב נבאר ענין ג' תוארים בפ' במדבר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד. ואגב נבאר ענין שמות י"ב שבטים ראובן שמעון שהם נגד י"ב גבולי אלכסון שבו"ק. והענין דמפו' בזוהר פ' נשא דף קכ"ג ע"ב ויחלום והנה סלם וגו'. סלם איהו נשמת חיים כרסייא לשם הו"י כו'. וקודם לזה ביאר שם וז"ל ת"ח לשית יומי בראשית לכל חד אית לי' פרצופא כו'. וכל יום אית בי' טוב ואית לי' גדר מלבד דלא יעול כל בר נש לההוא טוב בגין חשך דכסי לנהור' דתשכח ביומא קדמא' אור ותשכח בי' חשך בכל יומא תשכח נטירא דאינון כגון קוצים לכרם כו' ומאן דאיהו חייבא וייעול למינדע רזין דאוריי' וכו' מבלבלין מחשבתי' וכו'. אבל מאן דאיהו טוב ייעול לטוב הגנוז כו'. ע"י תרעא דאהבה או תשובה כו' ע"ש הרי מפורש כי טוב הוא גנוז במחיצת ברזל תוך עובי הכותל והמחיצה שהם קליפות שהם מחיצו' ברזל בין כל א' לאוצר הטוב שהוא החשך והלילה שקדמה לאור היום הטוב וצריך לחתור חתירה בכותל ע"י תשובה בכל יום בווידוי דברים שהוא ה' אחרונה לקשרה לבן י"ה כמבוא' שם בזוה' ואז נכנס לטוב אוצר הגנוז אחר שביער הקוצים מן הכרם. וז"ש שש שנים תזמר כרמך לבער הקוצים מן הכרם בשש שנים הנעשה מששה ימים. ואז ביום השביעי שנקרא מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה שהוא טוב הגנוז אז יכול לכנס ע"י סולם שעשה בכל יום מששת ימי החול אל שבת השביעי שיהי' שבת לה' משא"כ בלאו הכנה זו מי יוכל ליכנס לאוצר הטוב הנ"ל. וז"ש במדבר שיש בו לחש שרף ועקרב סיני גימטר' סלם שיעלה במדריגת הסולם בכל יום לבער הקוצים מן טוב של יום ההוא שכל יום יונק מן ז' כנודע ואז יוכל ליעול באהל מועד פנימ' שבו טוב הגנוז וק"ל

ועפ"ז נבאר ש"ס פ"ק דשבת א' רבא בר מחסיא אר"ח ב"ג א' רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמ' לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמ' הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם ופי' רש"י לך והודיעם מתן פלוני אתן לך כו'. והתוספת כתבו דווקא מתנה אבל צדקה מתן בסתר יכפה אף. ויש לתמוה לתוספת הא הנותן מתנה קאמר דמשמע דווקא מתנה ומה"ת לומר צדקה וא"צ לכותבו ואם יש סברא לומר דה"ה לצדקה. וא"כ ק' דילמא באמת כך הוא וכ"ת דע"כ אינו בצדקה דהא כתיב מתן בסתר יכפה אף א"כ בלא התו' ג"כ נדע כך. ולרש"י קשה דפי' מתן פ' אתן לך לעתיד משמע וכו'. הא הנותן משמע לשון הוה בשעת נתינה וא"כ למה צריך להודיעו הא יודע הוא שנותן לו ואם רש"י הוכרח לפרש כן מדקאמר בתר הכי ואני מבקש ליתן כו' א"כ קשה הנותן משמע כו'.

ונ"ל דאי' במשנה תמיד בג' מקומות הכהני' שומרים בבית המקדש כו'. ופי' רש"י לא מפני פחד הגנבים היו שומרים רק משום כבוד וגדולה להבין זה כבר ביארתי במ"א וכעת נ"ל כי ענין השמירה מפני הכבוד הגדול שלא יכנוס מי שאינו ראוי ליכנס לפנים אל המלך האדיר הגדול. והענין כי יש שמירה מלבר כנזכר בזוהר הנ"ל בכל יום תשכח נטירא שהיא החשך דכסי לנהורא וצריך להעביר החשך בכל יום ע"י התבודדת שעה אחת ויכנס לטוב הגנוז שבכל יום היונק מהאוצר האור של יום השבת כנודע זה. ויש שמירה מלגאו בבית המקדש הגנוז בכותל הבנין שהוא אפריון הנ"ל. תוכו רצוף אהבה שהוא הדביקות בו יתברך שהוא תכלית כל המצות. כמ"ש המפרש להרמב"ם והוא ענג של שבת שנ' אז תתענג על ה' שהיא מעין עולם הבא. שאז תכלית התענוג כנודע. וז"ש ע"י תרעא דאהבה או תשובה כי בחול נכנס לשמירה דלבר ע"י תשובה ובשבת נכנס לשמירה דלגאו ע"י תרעא דאהב' שהו' מדת הכהן אהבת חסד. וז"ש בג' מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש. ר"ל ליכנס לקדושת המקדש לפנים צריך ליכנס במדרגת הכהנים שהיא שמירה מלגאו ע"י תרעא דאהבה שהוא חסד וזה אינו ידוע ומסורה לכל כ"א להבאים בסוד ה' לתענוג הדביקות שהוא למעלה מהטבע שעליו נאמ' אז תתענג על ה' כנודע וזמן מיוחד לזה הוא בשבת כדדרשו בש"ס דשבת יעו"ש.

ובזה יובן הנותן מתנ' לחבירו צריך להודיעו כמו במשל המלך שגנז אוצר הטוב ובמקו' מוצנע כדי שלא ידעו עבדיו ולבנו הודיע ברמז כנ"ל. ה"נ כך הודיעם בעת הנתינה שכבר הוא נתן באוצ' בשביל בנו ישראל ואמ' להודיעם מזה התענוג הרוחני. וז"ש אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וטעם שגנזתי זה במקום מוצנע כדי שלא ידעו העבדים כי אני מבקש ליתן לישראל דווקא שהם בנים לה' ולא לאו"ה לך והודיעם. ר"ל שיודיעם ברמז שיש אוצר טוב ונגנז להם אם ירצו לכנוס ע"י תרעא. דאהבה יכולין לבא אל האוצר הטוב. וז"ש במסקנא מתן שכרה לא עבידא לגלויא כי שבת לכל מסורה תענוג הגוף לאכול ולשתות וכיוצא בזה. אבל שיכנס בשבת לפנים לאוצר הגנוז שהו' התענוג נצחי מעין העה"ב שהוא המתן שכר והיא התענוג כנודע זה לא עבידא לגלוי' כי אם אשר בשם ישראל יכונה ולא להמוני עם המכונים בשם יעקב כנודע והבן.

ובזה יובן ש"ס דשב' פי"ו אר"ש כל המענג את השבת ר"ל ולא את עצמו נותנים לו נחלה כלי מצרים שנאמר אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך שנא' בו ופרצת ימה וגו'. אר"י אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלו' לבו שנא' והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך וכבר הקשה גאון מוהרר העשיל הא אין אדם מת וחצי תאותו בידו וביארתי במ"א כי הרשעי' בחייו קרוי מת הרודף אחר תאות המותרות. וז"ש אין מת שיהי' חצי תאותו בידו אבל צדיק שהוא חי שיש בו מדת הסתפקות כמו שנא' ביעקב כי יש לי כל היפך עשו שאמר יש לי רב כו'. וכשיש בו מדת הסתפקות אינו מבלה זמנו אחר טרף ביתו וגופו רק לצרכי נשמתו ורוחו ששוכן בלב היפך הדם ששוכן ביותרת הכבוד שהוא חומר תאות המותרת.

עוד י"ל נכתוב לקמן בהגה. ובזה יובן המענג את השבת שכבר נכנס פנימה אל תענוג רוחני לכך נותנין לו נחלה בלי מצר ומיעק שהם השומרים. כמ"ש והצר לך בכל שעריך שהם השומרים שלא ליכנס מי שאינו ראוי בשער אשר צדיקים יבואו בו אל אוצר טוב הגנוז כנ"ל שהעביר החשך דכסי לנהורא ונכנס אל תוכו אשר רצוף אהבה והיינו ע"י שהי' לו מדת יעקב אבינו שאמר יש לי כל מדת הסתפקות לכך זכה לנחלת יעקב דווקא וק"ל.

ובזה יובן כי צרכי הגוף שהוא יותר' הכבד אי אפשר למלאות כנ"ל משא"כ צרכי רוח ונפש השוכן בלב אפשר למלאות וז"א כל מענג את השבת זה תענוג רוחני נותנין לו משאלות לבו כי שכר תענוג מצוה שזוכה עוד למצוה וזהו מצוה גוררת מצוה וק"ל ועפ"ז יבואר פ' ריש ועושר וגו' דפי' מוהרם שיף יותר שהיא עשיר יותר הוא רש שאין חצי תאותו בידו וכו' ודפח"ח. ועפ"ז נבאר ש"ס פ"ב דשבת שאיל שאילתא זו לעילא מר' תנחום מהו לכבויי בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא ופי' רש"י באישא חולה תרגום של רעה בישתא פתח ואמר אנת שלמה מלכא אן חכמתך אן סוכלנותך לא דייך שדבריך סותרים דברי דוד אביך אלא שדבריך סותרי' זא"ז דוד אביך א' לא המתים יהללו יה ואנת אמרת ושבח אני את המתים שכבר מתו וחזרת ואמרת כי לכלב החי טוב מן ארי' מת ל"ק כו' עד לענין שאלה דשאילנא מן קדמיכון נר קרוי נר ונשמתו של אדם קרוי נר מוטב תכבה נרו של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה ע"כ. והוא תמוה כולו עיין קו' מוהרשא והריף וגם ומה ענין חולה לתואר רעה שפי' רש"י ומה ענין הפתיחה לכאן דהי' יכול להשיבו בקיצור כמו במסקנא ושאר ספיקות וכבר כתבתי מזה במ"א יע"ש ונ"ל דהשואל סיבב שאלה זה לפי מה שכתוב בתורה וקראת לשבת עונג שיעשה בשבת מה שיש לו עונג מזה ולא צער ומשום זה כתבו הפוסק' בא"ח דאם יש לו ענג מדברים בטלים רשאי וכן בסי' רפ"ח אם יש ענג שלא לאכל רשאי או לבכות יעו"ש א"כ יש מקום לשאול הא דרבותינו בעלי אגדה דרשו מדכתיב ויקהל משה את כל עדת ב"י וגו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת לה' אמר הקב"ה למרע"ה עשה לך קהלו' גדולו' ודורש לפניהם וכו' וכן דרשו בש"ס דמגילה וידבר משה את מועדי ה' אל ב"י משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין הלכות פסח בפסח ה' עצרת בעצרת וכו' אם נאמר דהיינו דווק' לאדם שיש לו מהתורה עונג כמ"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב וכו' טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף לאדם כזה שיש לו עונג מהתורה והמצות בזה נא' שידרוש לפניו התורה ודיני המצות כאמור אבל אדם שיש לו רעה חולי בנשמתו כמ"ש הרמב"ם שטועמים מתוק למר ודברים בטלים ולצנו' הם מר טועמי' למתוק שיש לו ענג מזה משא"כ דברי תורה המתוק לחיך אדם שיש לו נשמה טובה מטעם זה האדם שיש לו נשמ' חולני' למר ויש לו צער מזה ומכ"ש בשמעו דברי תוכחת מוסר שיש לו צער גדול אם יש למניע מזה האדם תורה ומוסר כדי שיתענג או לא.

וכדי לבאר שאלה זו צריכין לבאר סתירת הפסוקים הנ"ל דדוד אביך אמר לא המתים יהללו יה וגו' נדפס לקמן דף ק"ך

בפסוק ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים וגו' ובשנה השביעית שבת שבתן יהי' לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. וי"ל למה פרט כאן בהר סיני יותר משאר מצות דדרשת חז"ל ידוע. ב' לאמר דבר ואמרת מיותר ג' אשר אני נותן לכם א"צ לאמרו. ד' הקשה האלשיך מאי ושבתה הארץ רק על האנשים ראוי לצוות וכו' ה' פתח בלשון רבים כי תבואו וסיים בלשון יחיד שדך וגו' ו' דה"ל לצוות על השביתה בשביע' ולא על הזריעה בשש שנים. ז' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דהל"ל תבואת הארץ לכם לאכלה ולא שבת כי אדרבה ע"י שביתה אוכלין וכו'. ח' מאחר שהיא מצוה מתרי"ג מצות הי' ראוי שתהי' נצחי וז"א כי בחורבן הבית בטלה מצות שמיטה ואיך היא בכל זמן ובכל אדם כאשר הארכתי מזה במ"א. ונ"ל דאי' בפסוקי תהלים ס' ל"ב לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטא' אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמי' וגו'. ושמעתי בשם הרב המגיד מבאר כי בכל יום בא הרהורי תשובה לאדם ע"י הכרוז שמכריזין וכו' ויש שהוא רק בסור מרע ויש בסור מרע גם עושה טוב כל א' לפי בחינתו ותשובת הצדיק הנק' אדם כשרואה שאין לו דביקות בו ית' לדבק מחשבתו באור א"ס ובזה יובן אשרי אדם לא יחשוב ה' זהו לו עון ר"ל שלא נמצא לו עון אחר זולת זה שאין מחשבתו דבק בו ית' וז"ש לא יחשוב ה' לקיים שויתי ה' אצלו נחשב זה לעון ודפח"ח. ונ"ל דזהו כוונת הש"ס מבטלין ת"ת להוצאות המת ולהכנסת כלה. ומבואר בכת' תחלה צריך תשובה להוציא הקליפות שהיא הוצאות המת ואח"כ יעסוק בתורה שיהי' כסא להשראת שכינה הנק' כלה כו' יע"ש.

והנה מלבד שיש לפרש כוונת הש"ס בסור מרע ועשה טוב כאמור עו' יש לומר יותר פנימי בענין טהרת המחשבה לבד משאחז"ל צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן שיזהר לטהר מחשבתו תמיד כדי שתהי' השכינה מתעטרת בראשיהן וכמ"ש וישימו צניף הטהור על ראשו וכמ"ש בר"ח דף ק' יע"ש. ואז ע"י שמטהר מחשבתו להפריד ממחשבתו מחשבות זרות גורם להפריד מהשכינה הקליפות ולייחדה אל השם הגדול יעו"ש בדף פ"ח.

ובזה נתקדש האדם להיות מרכבה אל השכינה בגוף ונפש כמו במעמד הר סיני וכמ"ש האלשיך בפ' יתרו דף קז ע"ד אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו התורה והקשה וכו' יע"ש. וכ"כ הרמב"ן בפ' אחרי וחי בהם שזה תכלית האדם לזכך חומרו עד שיה' מרכבה אל השכינה בגוף ונפש כמו חנוך ואלי' וכו' יעו"ש.

וז"ש מבטלין ת"ת להוצאות המת להפריד ממחשבתו מחשבות זרות ובזה גורם פירוד הקליפה מהשכינ' לייחדה בבעלה וזהו הכנסת כלה ממש והבן. ובזה יובן וידבר ה' אל משה בחי' הדעת בהר סיני לאמר ר"ל שיאמר להם לאחוז מדריגה שהי' להם בהר סיני בזיכוך החומר להיות מרכבה אל השכינה בגוף ונפש כמו בעה"ב שהצדיקי' יושבין ועטרותיהן בראשיהן שזכו ע"י טהרת המחשבה וכנ"ל.

וז"ש כי תבואו אל הארץ לשון רבים דקאי על שניהם החומר והצורה גוף ונפש שיבואו להיות מרכבה אל האר"י שהיא השכינה ארץ העליונה אשר אני נותן לכם גם בהיותכם בעה"ז שתראה עולמך בחייך בסוד יעשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ר"ל באדם כי היכל ה' המה להיות מרכבה אל השכינה ע"י טהרת המחשבה שהפרידו עי"ז הקליפות מהשכינה לייחדה אל הש"י וז"ש ושבתה הארץ שבת לה' יחוד הארץ אל השם הגדול וק"ל. שש שנים תזרע שדך וגו' נ"ל ע"פ שבארתי משנ' דקדושין מתיחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו' דשמעתי בשם מורי כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה לצרף מעש' הגשמי ר"ל אל המחשב' דהוא יחוד קבה"ו וכו' ודפח"ח.

ובזה יובן כי גם בימי החול שתעשה מלאכה ומעשה הגשמי תצרף במחשבה אל הרוחני וז"ש שש שנים תזרע שדך המיוחד לך שדה אשר ברכו ה' חקל תפוחין קדישין ר"ל בשש שנים שתזרע שדה הגשמי במעשה תצרף במחשבה אל הרוחני שדך המיוחד לך וכן שש שנים תזמור כרמך המיוחד ובזה יהי' בשנה השביעית שבת שבתון תוספת קדושה יהי' לארץ שבת לה' יחוד קבה"ו במחשבה ולא במעשה כי שדך לא תזרע וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' דנודע מ"ש בכתבים סוד חלוקא דרבנן כי מן כוונת המצות והתורה נעש' לבושין בג"ע העליון וממעשה המצוה והתורה נעשה לבושין בג"ע התחתון וז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה להנות בעה"ב ע"ד לאכול לשבעה ולמכסה עתיק והבן ובזה ק' ז' מבואר ג"כ וק"ל.

ובדרך פשוט נ"ל לבאר ספיקות הנ"ל דכ' בעללות אפרים דף לט' ע"ד טעם דירת סוכה ואגוד' לולב ע"פ משל למלך ששלח עבדיו לעבודת הכרם הגדול ושלא יסתפקו ממנו לפרנסתו כי אם מכרמים קטנים שהי' בצידו הטפשים ראו תועלת הכרמים קטנים מוחש לשעתו ואינן יכולין לעמוד זולתו משא"כ בכרם הגדול שהוא לעתים רחוקים משכו ידיהם מעסק הכרם הגדול לשתי סיבות א' כי הכרמים קטנים תאוה הוא לעינים להנות מיד עשאו קבע וכרם הגדול ארעי סיבה ב' להיות כי חלק לבם זה מזה נתפרדה החבילה ונתבטלה מלאכת השותפות כמו בדור הפלגה וכראות המלך ביטול המלאכה לשתי סיבו' צוה על השלום ושלא ישבו בסוכת כרמים קטנים כ"א ישיבת ארעי וכו' יעו"ש.

ובזה ביאר פסוק ש"ה אל תראוני שאני שחרחרת וגו' שמוני נוטרה את הכרמים של עה"ז כרמי שלי לא נטרתי כי בני אמי נחרו בי להיות שדה שותפי' וכו' ובזה ביאר סתירת זקנים בנין וכו' יעו"ש.

ובזה יובן דנודע מ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר שלא היו באחדות גמור כ"א בהר סיני. וז"ש בהר סיני לאמר שיאחזו מדריגות הר סיני להיות באחדות א' שהוא בחי' א' הנ"ל בחינה ב' דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם המיוחד לכם לעולם לי מתנה שאין לה הפסק מזה ראוי לעשות עיקר ולא מעסקי עה"ז שאינו לכם לכך ראוי שש שנים תזרע שדך המיוחד לך לעולם שכולו ארוך לעשות הכנה מע"ש לשבת כי אז בשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שאם לא טרח מע"ש מה יאכל בשבת כי אז שדך לא תזרע וכו' וכמ"ש החסי' מוהר"י יעבץ דקדק מ"ה יאכל בשבת וכו' יעו"ש וק"ל עם החכם עיניו בראשו.

פרשת בהר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך.

וי"ל לשון תואר אחיך הנזכר כאן ב' מאי עמך שאם שניהם מטו ידם מאי והחזקת בו כי גם הוא עני כמוהו. ונ"ל פשוט דקי"ל בש"ס הכותב כל נכסיו לבנו אחד לא עשאו אלא אפוטרופס דודאי לא שינה בנו בין הבנים.

ובזה נ"ל לבאר פי' מתני' דאבות פ"ג משנה ז' ר"מ איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו ור"ל דכוונת ר"מ ללמד מוסר לעשירי העם שאל יהיו צרי עין במתן ענים וז"ש תן לו לעני' משלו' שהוא בפקדון בידך כי מאחר שאתה רב ולעני אין כל והוא אחיך ע"כ שאתה ושלך שלו שאתה אפטרופס שלו וממון שלך הוא שלו וק"ל.

ובזה יובן וכי ימוך אחיך ור"ל מאחר שהוא אחיך ומה תימה כי מטה ידו ואתה רב לך ע"כ ששלו הוא עמך ולכך והחזקת בו וגו' וק"ל.

ועפ"ז מוסר נ"ל דשמעתי בשם הרב המגיד מבאר על פסוק עוברי בעמק הבכה וגו' שכמו שענין ירידת הצדיק בכתחי גיהנם הוא לעלות נשמות הרשעים שהרהרו בתשובה בעה"ז על ידו כך הענין בעה"ז בכל יום ויום או באיזה זמנים שיורד הצדיק ממדריגתו כדי שיתחבר את עצמו עם אותן הפחותין במעלה שלא עלו כלל או שעלו וירדו ממדריגתן ועכשיו כשיורד הצדיק ג"כ ממדריגתו ויחבר את עצמו עמהן אזי כשיחזור ויעלה למדריגתו אזי אגב יעלה עמו וכו'.

אך דכל זה שעולה עמו היינו כשרוצה להתחבר עמו אבל מי שאינו רוצה להתחבר עמו ודאי שאינו עולה עמו ועפ"ז הי' הש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו וכו' ור"ל שמבוזה בעיניו לאחוז בו שיעלה עמו וכו'.

ובזה יובן וכי ימוך אחיך שהוא אחיך בעניות מדברי תורה שירד הצדיק ממדריגתו וזהו ומטה ידו היינו לסיבה כדי שתעלה עמו משא"כ כשתדבר עליו סרה ודמית היותך כמוהו שכל אפי' שוין ולא תאמין בזה שסיבת ירידת הצדיק לפעמים הוא לטעם זה ודאי שלא תעלה עמו בעלייתו. וז"ש בין גר או תושב שנעש' צדיק מעכשיו ועולה במעלות רמות או תושב שכבר הי' צדיק ועכשיו ירד לסיבה הנ"ל תבין ותאמין שהוא לתועלתך וכנ"ל והי' עמך כשיחזור למעלתו ויהי' צדי' הנקר' חי והי' עמך מאחר שהחזקת בו כבר וק"ל.