תולדות יעקב יוסף, חקת

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חק' התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו' ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה וגו' ולקח עץ ארז ואזב וגו' זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו' וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא וגו' ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי וי"ל א' למה נתייחד הדבור לאהרן עם משה ואח"כ למשה לבדו נאמר דבר אליהם ויקחו אליך וגו' ב' בפי' לאמר ג' דהל"ל דבר אליהם זאת חוקת התור' ולא להקדים וכו' ד' זאת חקת התורה כאלו אין חק זולתו בתורה וז"א ה' אליך מיותר וחז"ל דרשו לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרי' חקה וכו' למה בפרה דוקא נתגלה רק למשה ולא לאחרים ו' תואר פרה אדומה צריך טעמא הא החטא קרוי אדום ובא פרה לכפר ולקנח החטא כמו שדרשו חז"ל תבוא אמה ותקנח צואת בנה וכו' א"כ הי' ראוי שתהי' פר' לבינ' לקנח החט' הנק' אדו' כמו שמצינו שאין כה"ג נכנס לפני' בבגדי זהב רק לבנים וכו' ז' אלעזר הכהן דהל"ל סתם ודרשת חז"ל בסגן ידוע וכ"ת אותה לאלעזר ולדורות בכה"ג כדרשת חז"ל ק' באמת למה דהא פ' פרה נאמרה לדורות ג"כ ח' טעם למה מחוץ למחנה ט' ארז ואזוב וגו' י' ק' בשלמא איזב שאם חטא ישפיל עצמו כאזוב כמ"ש ר"מ דרשן משא"כ ארז למה אדרבה וגו' וכל כלי פתוח וגו' דה"לל כלי פתוח וכו' כל ל"ל יא' דפי' רש"י לפי' שהשטן וא"ה מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב וכו' שהוא תמוה מה לא"ה והשטן במצוה זה דוקא גם כפל מה המצוה ומה טעם וכו' ענין שני הפכים ?בנובא אחד בעסק הפרה צריך טעמא שמטמא טהורים מטהר טמאים וכו' ומ"ש במד' זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד וכו' ג"כ צריך ביאר י"ג איך שייך מצוה זו בכל אדם ובכל זמן שהתורה היא נצחי ובפרט שסיים בפרשה זה והיתה להם לחקת עולם וגו' ובזמן הזה אין פרה ואין עפר פרה וכו' וכדי לבאר זה נבאר מדרש אר"י כשאמר הק"בה למשה אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא א' לו מרע"ה רבש"ע אם נטמא במה תהא טהרתו לא השיבו באותו שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשה פרה אדומה א"ל הק"בה כשאמרת אם נטמא במה טהרתו זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ע"כ והוא תמוה ונבאר משנה סוף חולין לא יטול אדם אם על בנים אפי' לטהר המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו על מצות חמורות שבתורה והספיקות בזה יבואר מאליו ונראה דכתבתי במ"א שהקשה בעקידה על עקביא שאמר הסתכל וכו' מאין באת מטפה סרוחה וכו' אדרבה בזכרו פחיתת חומרו יש לפטור עצמו מהדין וכו' יעו"ש אח"כ מצאתי במדרש במשנה חביב אדם שנבר' בצלם שהקשה זה המשנה על עקביא ופי' וכו' יעו"ש ואני כתבתי שם דעקביא עצמו בא לתרץ זה כי מדריגות הגאוה והשפלות הוא טענת היצה"ר נגד האדם וצריך האדם שיעשה לעצמו עזר כנגדו וכו' וכתבתי במ"א זש"ה ויקנאו למשה במחנה במדות השפלות ולאהרן קדוש ה' שעשו לו בגדי קודש לכבוד ולתפארת להשתמש במדת הגאוה והתפארות והיינו מחוץ למחנה אבל בפנים הי' קודש כמבואר במ"א יעו"ש אלא שלקח קרח מקח רע לעצמו וכו'.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר ר"ל שיאמרו לישראל שיקחו מדריגות משה השפלות ומדריגות אהרן הכבוד והתפארת להשתמש במדת אלו שזאת היא חקת התורה ר"ל כללים גדולים וחקים טובים לכללות התורה להיות לו עזר נגד היצה"ר שאם היצה"ר משכילו שאינו ראוי להתקדש יאחז כנגדו מדת התפארת מצד נשמתו ראוי לכך ואם היצה"ר מגיס רוחו שכבר הוא קדוש וטהור ישפיל עצמו מצד השפלות חומרו אך דלפי זה טעמו ונימוקו עמו ואין זה חקה לכך פי' רש"י לפי שהשטן מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה וכו' כי השטן הוא סמ"אל גי' ענוה והוא שאל מה המצוה הזאת לכם ענוה ושפלות היפך הסברה שלא יהי' מרמס לרגלי עם הארץ וכמ"ש במשנה במקום שאין אנשים השתדל להיות איש וכו' ופי' במדרש בשם ר' מנחם כך וכו' מובא במ"א ואומת העולם האוחזין במדת התפארות והגאוה כמ"ש סוף ואתחנן לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט וגו' שאתם ממעטים עצמיכם אברהם אמר אנכי עפר ואפר משה ואהרן אמרו נחנו מה לא כנ"נ שא' אדמה לעליון וסנחרב אמר מי בכל אלהי וגו' חירם אמר מושב אלהי' ישבתי וכו' לכך א"ה שואלין מה טעם ישבה במדות הגאוה שהיא מדה שלנו ולא לכם לכך הוצרך לכתוב חקה כי למשה שהוא בחי' דעת ולכל אדם שיש בו בחי' דעת נק' משה ודאי לך אני מגלה טעם פרה כמבואר שהוא נגד היצ"ר שאם מטמא בשפלות שאינו ראוי האדם לגדר קדושה וחסידות מצד פחית' החומר ראוי לטהר עצמו מצד קדוש' נשמתו ואם מטהרו ראוי לטמאו וא"כ שובר שפיר יש טעם לטמא טהורים ולטהר טמאים והיינו טעם נכון למשה אבל לאחרים שהם בבחי' אחוריים גדר השכחה בלי דעת הוא חקה ומכ"ש לשטן מלך זקן וכסיל שהטעם הוא נגד היצה"ר ודאי נעלם ממנו טעם זה וגם לא"ה שאין להם דעת בקליפה כנודע ודאי להם חקה. ואחר שאמר בדרך כלל חזר לפרט בדרך פרט דבר אל בני ישראל ויקחו אליך על שמך בחי' הדעת הנק' משה ערום יעשה בדעת ובתחבולות יעשה מלחמה נגד היצה"ר שאם היצה"ר משפילו שהוא בחי' משה שהי' עניו ושפל וסבלן מ"מ אם הוא עצת היצה"ר וכאמור יעשה כנגדו ויקחו פרה אדומה ר"ל הגאוה נק' פרה כמ"ש במשנה דר"ה פ"ג כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן וכו' וכאשר כתבתי מזה במ"א דקאי על גסות הרוח דנקרא קרן כמ"ש וכל קרני רשעים אגדע וכו' יעו"ש וכבר ידוע מ"ש היעבץ במשנה דאבות כי הגאוה הוא שורש לכל העבירות וכו' יעו"ש א"כ שפיר נק' אדומה על שם החטא וז"ש פרה אדומה ושפיר דרשו חז"ל תבוא אמה היא הגאוה ותקנח צואת בנה של היצה"ר שנק' צואת בנה שהוא המתעב ומלכלך במעשים צואים ולהלבישו בגדים צואים כנודע אשר לא עלה עליה עול מלכות שמים ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ר"ל דנודע מ"ש בזוהר והיה מחנך קדוש אילין רמ"ח שייפין וכו' והכוונה שיהיה הכבוד והגאוה לבוש מבחוץ נגד היצה"ר אבל לא בפנים כמו שכתבתי במ"א אהרן יערוך אותו מחוץ לפרוכת וכו' יעו"ש ושחט אותה לפניו להמתיקו ע"י שישתמש בגאוה לש"ש נעשה הרע כסא אל הטוב ונמתק הרע אל הטוב וז"ש ולקח עץ ארז לבוש הגאוה מבחוץ ואזוב מבפנים השפלות כמו אהרן והשליך אל תוך שריפת הפרה והבן.

ובזה יובן מדרש הנ"ל אר"י לנפש לא יטמא בעמיו והיינו מצד מעלת נשמתו ראוי להתקדש ולדבק בו ית' תמיד לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד ולנפש שהוא המחשבה לא יטמא גם שהוא בעמיו כמו שכתבתי בזה במ"א יעו"ש ושאל מרע"ה מהש"י אם נטמא במה טהרתו ולא השיבו באותה שעה שלא היה אהרן עמו כמו שפי' האלשיך שם לשיטתו יעו"ש ולדברינו א"ש כי היצה"ר מטמא לאדם שאינו ראוי לדבק בו ית' מצד השפלות חומרו שא"כ היה אז מעלת משה לבד ולא השיבו הש"י אז משא"כ כאן שהיה אהרן עם משה אז א"ל פרשת פרה אדומה וזה יהיה טהרתו נגד היצה"ר שהיה מעלת אהרן ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת וכו' וז"ש ולקחו לטמא ר"ל מי שיצה"ר מטמאו שאינו ראוי לקדושה יש תקנה ולקחו מעפר שריפת החטאת שהיא הגאוה שורש לכל עון ולכל החטאת נגד היצה"ר לטהר הטמא וכאמור והבן.

ובזה יבואר משנה הנ"ל דכל זה לא דברה תורה להשתמש במדת היצה"ר שהיא הגאוה אלא במלחמה הנ"ל משא"כ בל"ה לא יטול אדם אם על בנים היא הגאוה שהיא אם דשורש להבנים שיצאו תולדות טובים מהגאוה שנלחם בזה נגד היצה"ר וכנ"ל אפי' לטהר את המצורע שהתקנה שישפיל דעתו והיא טהרתו היפך טומאתו שהיא הגאוה אך שאי אפשר שיהי' למלך ושר ענוה מבחוץ שיהי' השפלות גאוה כמו במשל המלך שבקש מהרופאים שיחי' לעולם וכו' ויעץ ללבוש הגאוה מבחוץ ושפלות מבפני' וז"ש אפי' לטהר את המצור' וכו' והטעם שהוא מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים דהיינו העולם שכולו ארוך והיינו למיימינים בלימוד לשמה אז אורך ימים בימינה ולא למשמאלים שהוא לכבוד ולתפארת שנק' שלא לשמה כמ"ש התוספות בברכות ובפסחים יעו"ש דאז עושר וכבוד הוא בשמאלה וארך ימים בימינה וכדמסיק שם בש"ס למימינים וכו' והבן כי קצרתי וא"ש ג"כ מי יתן טהור מטמא לא מדריגה אחד רק יראה לכאן ולכאן לפעמי' יאחז מדריגות השפלות ולפעמים הכבוד והתפארת והכל במשקל בכיון במישור וק"ל וא"ש ג"כ וכל כלי פתוח אשר אין צמיד דלא מבעיא בכלי פתוח הפיו לדבר דברים בטלים כאשר שמעתי זה בשם הרב רבי יואל ודפח"ח כי לפום צערא אגרא וכו' אלא אפי' אם ירצה לפתוח פיו בחכמה מ"מ יש עת לחשות ועת לדבר אם התורה חביבה פזר ואם לאו כנס וז"ש וכל כלי פתוח אפי' בד"ת אם אין צמיד פתיל עליו עת לחשות וכו' וק"ל.

עוד י"ל ביאר פסוק ויקחו אילך פרה אדומ' תמימ' אשר אין בה מום ונתתם אותה לאלעזר הכהן וגו' ובמדרש זאת חקת זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד וכו' יעו"ש גם לבאר פלוגתא הרמב"ם והראב"ד דכ' הרמב"ם במנין המצות מצות עשה להיות אפר הפרה מטמאין לאדם טהור ומטהרין לאדם טמא וכו' והשיבו הראב"ד וז"ל א"א ולמה לא יחשבו לשתים הטומאה והטהרה וכעת נ"ל דאי' במשנה דאבות פ"ד בן זומא אומר איזה חכם הלומד מכל אדם וגו' איזה גבור הכובש את יצרו וגו' איזה עשיר השמח בחלקו וכו' איזה מכובד המכבד את הבריות כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו והקושי' מפורסמת איפכא הל"ל איזה חכם הלומד לכל אדם ומכ"ש לשון מכובד שהוא משמע שהוא מכובד מאחרי' שמכבדין אותו ואיך אמר שהוא מכבד את הבריות ועל ובוזי יקלו מה מבזה להקב"ה בזה ושאר הספיקות.

ואגב נבאר משנה דאבות פ"ב משנה ב' אמר להם צאו וראו איזה דרך ישרה שידבק בה האדם ר"א אומר עין טובה וכו' ר' אלעזר בן ערך אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי ר"א שבכלל דבריו דבריכם אמר להם צאו וראו איזה דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכו' ר"א א' לב רע וכו' וכבר הוקשו המפרשים יעו"ש.

ונ"ל דכתבתי במ"א משנה אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר וכו' ע"פ ששמעתי אל תט לבי לדבר רע וכו' וביאר פסוק הלנו או לצרינו ויאמר עתה באתי וכו' והעולה משם כשיש לו לב רע לבו מחייב אחרים וכשיש לו לב טוב לבו נוטה לזכות אחרים וכו' ובזה יובן שאמר להם צאו וראו איזה דרך ישרה שידבק בה האדם וכו' ר"א אומר לב טוב וזה כולל הכל כשלבו טוב נדמה לו שכולם טובים ולכך יש לו עין טובה וגם חבר טוב שחבורתו טובה ונאה והוא שכן טוב וז"ש בכלל דבריו דבריכם ובהיפך עין רעה וחבר רע ושכן רע נכלל הכל בלב רע וא"כ ראוי לדבק בלב טוב שבזה מזכ' עצמו וההיפך להרע מחייב עצמו וכמו שכתבתי שם ש"ס צדיקים יצה"ט שופטן וכו' וק"ל.

ובזה יובן איזה חכם הלומד מכל האדם גם מרשע לומר שיש בעצמו ג"כ שמץ מזה החטא מצד האחדות ונותן לב לשוב זהו חכם ודאי ר"ל כשהוא חכם מחזיק לכל אדם לחכם מצד אחדות לכך הוא לומד מכל אדם כי חכמת עצמו כבר נודע לו משא"כ כשילמד חכמת זולתו יהיה תרתי בידו חכמתו וחכמת זולתו וכמ"ש אז נדברו יראי ה' שכל א' מיראי ה' רוצה לשמוע מזולתו מטעם הנ"ל וז"ש איזה מכובד שהוא סובר שכולם מכובדים לכך הוא מכבד את הבריות ומצד האחדות מורה שהוא שם ג"כ לכך הוא מכובד וז"ש כי מכבדי אכבד ר"ל מצד האחדות ראוי לכבד את הבריות כי הוא מכבד שורש האחדות שאין נפרד דבר ממנו ית' שהוא היה הוה ויהיה ומהוה את הכל ושפיר אמר הכתוב מכבדי להש"י אכבד שמורה שהוא שם ג"כ משא"כ הבוזה בריותיו של הש"י מלבד שנק' ובוזי של הש"י אלה גם ובוזי יקלו מעצמן שמורה על עצמו שהוא נבזה וכמו שכתבתי אל תהי בז לכל אדם כי אל תהי מפליג לכל דבר ואת עצמו בוזה ולכך מעצמו ובוזי ע"י שהוא מבזה לכל נברא נק' בוזי של הש"י מצד האחדות ולכך יקלו וק"ל.

ובזה תבין מ"ש היעב"ץ במשנה דאבות פ"ד רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וכו' בשם הריבן שושן כי הארי מעלה זנבו על ראשו והשועל מוריד ראשו תחת זנבו כמוהו בבני אדם הנכבד מכבד לקטן ממנו ורואה לו מעלה עליו והנקלה מבזה להנכבד ממנו ומורידו לארץ וכו' יעו"ש.

והענין מצד האחדות שהוא מכבד אחרים מורה שהוא נכבד וכשהוא מבזה לאחרים גם לנכבד מורה על עצמו שהוא נבזה כמו שועלים המחבלים כרמים לחבל ע"י חסרונות ובזיונות לכרם ה' צבאות והבן.

ובזה יובן שפתח בפ' פרה אדומה בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד בתמי' ר"ל מאחר שהכל אחדות א' א"כ ראוי שיתן מטמא טהור שימצא זכות גם לטמא לומר שהוא טהור ומכח זה יהיה הוא עצמו טהור וז"ש הלואי מי יתן טהור מטמא לא אחד בתמי' וזהו כוונת הרמב"ם כי פרה אדומה שהוא אדום בחטא אלו בני אדם מטמאין לאדם טהור לחייב את הצדיק ומטהרין לאדם טמא לזכות הרשע כמותו כי יצה"ר שופטן.

ובזה שפיר השיב הראב"ד ולמה לא יחשבו לשתים הטומאה והטהרה כי הרשע אינו מזכה גם לרשע כמותו כמו שנאמר לא יותן בעיניו רעהו וכמ"ש אין שלום אמר ה' לרשעים וע"כ מיירי בב' סוגי בני אדם כי הטומאה נגד הרשע ליטמא ולחייב הכל והטהרה ביד הצדיק להצדיק ולטהר הכל גם לרשעים וטמאים א"כ ראוי לחשוב בשתים ושפיר אמרו רמז מוסר כי הפרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים הרמב"ם לשיטתו והראב"ד לשיטתו בב' סוגי בני אדם והבן.

ובזה יובן דבר אל בני ישראל ויקחו אליך ר"ל שיקחו מוסר ממך שמי שיש לו דעת בחי' משה גם פרה שהיא אדומה בחטא יראה למצוא לו זכות להצדיקו לומר שאין בה מום גם שמעולם לא עלה עליה עול מלכות שמים ובזה ונתרם לו עזר שמזכה עצמו וז"ש ונתתם אל אלעזר כי אל בעזרי וכו' והבן.

עי"ל ונבאר משנה באבות פ"ב הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה וכו' והקשה בתי"ט מהא דמנחות נאמר בעולה אשה ריח ניחוח ונאמר בעולת העוף אשה ריח ניחוח לומר א' המרבה ואחד הממעי' ובלבד שיכוין לבו לשמי' וכו' משמע שכר הממעיט שוה למרבה וכאן אמ' למרבה נותנין שכר הרבה משמע משא"כ לממעיט ותירץ כי זה שמקריב מנחה הוא עני ולפי שהעני עושה לפי כוחו וממונו לפיכך שוה לפני ה' כמו המרובה של עשיר אבל ודאי מי שבכוחו לעשות הרבה ועושה מועט אינו שוה ומה שאמרו אחד המרבה ואחד הממעט שוה היינו לפי ערכם וכו' ומה שאמר כאן אם למד' תורה הרבה וכו' ביכול הוא אומר וכו' יעו"ש.

ולי נראה לתרץ קו' תי"ט ועו' קו' אחרת שהקשה בתי"ט במשנה דאבות פ"ד ר"מ אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטל' מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואם עמלת ברורה וכו' והקשה בתי"ט הוי ממעט בעסק מה קמל"ן פשיטא ומשני שלא ימעט משום טורח ועצלות רק בשביל עסק התורה וכו' יעו"ש ונראה דיבואר קו' הל"ל של התי"ט ע"י קו' זו של התי"ט חדא באידך וכתבתי במ"א בהג"ה ביאר משנה אל תהי בז לכל אדם וכו' וביאר טעם מ"ע ואהבת לרעך כמוך שהוא כולל כל התורה וכו' והוא ע"פ ביאר פלוגת' ר"י ור"ל בחלק ופערה פיה לבלי חוק וכו' כי התופש במקצת האחדות תופס בכולו והדוחה מקצת האחדות דוחה כולה ובזה תבין פלוגתא הנ"ל ומא"ח ומא"ח ול"פ וק"ל

והנה אמרו חז"ל טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וכו'.

ובזה יובן משנה הנ"ל לא עליך המלאכה לגמור כי התופס במקצת האחדות תופס בכולו וכאלו קיים כל התורה והמצות רק שלא ידחה בידים בהזדמן איזה מצוה או שהוא פנוי לעסוק בתורה ואינו עוסק וזהו שאמר ולא אתה בן חורין ליבטל ממנ' בעת הפנאי שא"כ הוא דוחה הכל והכל לפי מה שהוא אדם אם הוא איש פנוי צריך לעסוק בתורה הרבה ונותנין לו שכר הרבה כי השכר ועונש אינו הסכמי רק עצמי ונ"ל דהיינו דאר"י ה"ד חילול השם כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה וכו' והכוונה כגון אנא שהי' איש פנוי בלי עסק דרך ארץ אם ילך ד' אמות בלא תורה דוחה חלק האחדות ודוחה הכל ואין לך חילול השם יותר מזה שדוחה בידים חלק האחדות שדוחה הכל ומה שאמרו אחד המרבה היינו איש פנוי ואחד הממעיט שאינו פנוי שניהן שוין דלא מיקרי דוחה חלק האחדו' מאחר שלומד בעת הפנאי ובא ר"מ ואמר הוי ממע' בעסק ועסוק בתורה והכוונה נהי דניצול מפערה פיה לבלי חק שאינו דוחה חלק האחדות כשהוא טרוד בעסק פרנסה מ"מ אין זה מילי דחסידות רק ראוי שימעט בעסק ויהי' פנוי לעסוק בתורה הרבה וע"ד הלצה נ"ל מ"ש באבות פ"ג מרבה נכסים מרבה דאגה דכתבו חכמי המוסר חכם א' ראה לאדם א' בדאגה א"ל אם דאגתך על העה"ז ימעט הש"ית דאגתך ואם על עוה"ב יוסף ה' דאגתך וכו' וז"ש מרבה נכסים א"כ א"צ לטרוד בעסק פרנסתו כמו העני וצריך שיהי' פנוי לעסוק בתורה ועבודת ה' בעניני העה"ב שהיא מרבה דאגה היפך עסק העה"ז שימעט דאגה וק"ל או י"ל הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה דהל"ל הוי ממעט בעסק דרך ארץ ועסוק בתורה כי עסק ר"ל דהיא עסק התורה וצ"ל האמת כך הוא דשמעתי ממורי ק' הט"ז א' המרבה וא' הממעיט וכו' למה שוין במכוין וכו' וביאר כי צריך ללמוד ולהתפלל עם מוחין משא"כ וכו' וא"כ אם ממעיט כדי שיהי' לו מוחין לכוין היטב שוה למי שיש לו מוחין טובים שיוכל להרבו' וז"ש בלבד שיכוין וכו' ודפח"ח ועיין ענין מוחין. והעולה מזה כי החיות רצוא ושוב שיוכל ללמוד ולהתפלל בדחילו ורחימו היינו להמשיך י"ה ע"י ו' לאות ה' שהוא הדיבור צריך לפעמים למעט בעסק התורה עד שיחזרו המוחין וז"ש הוי ממעט בעסק היינו בתורה כדי שיוכל לעסוק בתורה להעמיק בדחילו ורחימו וכמ"ש הט"ז בא"ח סימן מ"ז ענין לעסוק בד"ת וכו' יעו"ש.

ונחזור לענין הנ"ל בענין שלא לדחות חלק האחדות וז"ש והוי שפל רוח בפני כל אדם שהוא חלק האחדות להתחבר עמו ושלא לדחותו ואם בטלת מן התורה בעת הפנאי דוחה חלק האחדות אז יש לך בטלים הרבה כנגדך כדי שיהא נדחה מהכל ואם עמלת בתור' יש שכר הרבה ליתן לך דסיפא בא לפרש רישא הוי ממעט בעסק וכנ"ל וז"ש מה שאמרתי אם בטלת מן התורה וכו' היינו בסתם משא"כ אם עמלת בתורה ויגע מלמודו ומכח זה מפגר ומבטל מהתורה עד שיחזרו המוחין כי החיות רצוא ושוב אז אדרבה למצוה יחשב שעושה הכנה ללמוד ויש שכר הרבה ליתן לו והבן וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד ור"ל כי המבטל מהתורה ודוחה חלק האחדות ופערה פי' לבלי חק כפלוגתא דר"י ור"ל נק' טמא שנידן בגיהנם ששם מדור היצה"ר הנק' ערל וטמא כי ז' שמות יש ליצה"ר נגד ז' מדורי גיהנם ומ"מ יש טהור מטמא כמו שאמר אם עמלת בתורה וגו' וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד ר"ל לא בסוג א' כי זה הכוונתו לש"ש משא"כ זה והבן

ובזה יובן ויקחו אליך פרה אדומה ר"ל שהחטא ביטול תורה נק' פרה אדומה מ"מ במכוין לש"ש כנ"ל נקרא תמימה אשר אין בה מום וחסרו. כי הוא כדי שיוכל לכוין עם הדעת בחי' משה וז"ש ויקחו אליך וכנ"ל והבן.

בפסוק ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וכו' ודרשו חז"ל לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חקה למה מטהר טמאי' ומטמא טהורים וי"ל למה דוקא למשה נגלה זה יעו"ש הא התורה תמימה ונצחי ואיך נוהג פ' זו בכל אדם ובכל זמן ועיין ביאר מזה במ"א

וכדי לתרץ זה נבאר ש"ס דמ"ק פ"ג א"ר אמי למה נסמכה פ' פרה למיתת מרים לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרה וכ' התו' מכפרת על מעשה עגל כדאי' במדרש יעו"ש וכ' מוהרש"א שהוא דחוק וכו' וכבר בארתי מזה במ"א יעו"ש וכעת נ"ל דכ' הרמב"ם בפ"ב מהלכות דעות וז"ל חולי הגוף טועמים מר למתוק ומתוק למר וכו' כך חולי הנפשות שונאים דרך הטובה וכו' וז"ש הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים מר למתוק וכו' ומה הוא תקנות חולי הנפשות ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות וירפאו חליים בדעות שמלמדין אותם עד שיחזרו לדרך הטובה והמכירים בדעת הרעות שלהם ואינם הולכים אצל חכמים לרפא אותן עליהם אמר שלמה חכמה ומוסר אוילים בזו וכיצד רפואתם וכו' על דרך המיצוע טוב ויש שצריך להתרחק עד קצה וכו' יעו"ש והנה זכר הרמ"בם סוג מי שמכיר החולי שלו ואינו מבקש רפואה מחכמים וכו' אמנם יש רעה חולי יותר קשה שאינו מכיר החולי שלו כלל אם יש לו דעות רעות והוא מחמת ב' סיבות א' מחמת חסרון ידיעה ב' שהמה חכמים להרע היטב לא ידעו ושניהם רמוז בש"ס דערובין פ' חקת ובעללות אפרים מביאו דף ע"ג וז"ל מעשה בר' יהושיע בן חנניא שהלך בשדה אמרה לו תינוקת אחת רבי לאו זה שדה אמר לה בדרך כבושה אני מהלך אמרה לו לסטים שכמותך כבשוהו וז"ש מעול' לא נצחני אדם כי אם אש' תינוק ותינוק' והנ' בלי ספק שלא לתוהו כ' ר' יהושי' שאלת תינוקת ותשובתה כי אם ללמד דעת ומזימה בדבר שהוא מעשה בכל יום שדשים ברגלים התורה והמצות שהיא תבואת השדה אשר ברכו ה' והעם הולכים בשד' ודש ברגליו התבואה וסוברין מאחר שאחרים כבשו הדרך ההיא אין לו אשמה כי בדרך כבושה אני מהלך הטוב אנכי מזולתי כי רבים עושים כך ועל זה באה התשובה מן תינוקת ליסטים שכמותך כבשהו כי כן ארחות כל בוצע בצע שכבשו דרך ומנהג רע זה שנו ושלשו בו עד שנעשה כהיתר ודרך כבושה הרי זה סבה א' הנ"ל מחמת החסרון ידיעה שרואה אחרים עושין כך וסובר שהוא היתר ונ"ל פ' הפסוק שחת לו לא בניו ר"ל מה ששחת דרכו שלא יקרא בניו של השם מומם של הדור וחסרונם הוא מצד שהם דור עקש ופתלתל שהם מעקשין דרכיהם וסובר שהוא היתר סיבה ב' שהמה חכמים להרע להוכיח על אסור מותר דאי' ש"ס תנא תלמיד וותיק הי' ביבנה והי' מטהר שרץ בק"ן טעמים א' רבא אני אדין ואטהרנו וכו' והקשה התוספות מהו חריפות לטהר שרץ שהתורה טמאתו בהדיא ותרצו וכ' הוא ז"ל כי תלמיד וותיק זה הי' מוכיח את ההמון בזה המראים פנים של היתר על כל מעשיהם הרעי' ואינן רואים חובה לעצמם כלל ובכל מעשה או פעולה שיצרם מתאוה להם יעשהו מיד אך יורו היתר לעצמם פעם א' וב' עד שיהי' בעיניהם היתר ממש והוכיח' תלמיד זה לאמר לא יפה הם עושים שהרי השרץ הכל מודים שהוא טמא ואע"פכ אני אוכל לטהרו בק"ן פנים קל וחומר שיש כח ביד שכלו של אדם לטהר כל מעשה רע לכך אין לסמוך על שקול דעתו רק מה שכתוב בפירוש וז"ש רבא אני אדין אטהרנו וממנו יראה כל משכיל שמרוב חורפו יכול האדם לשבש כל כשרון המעשה ובסבה זו אין דברי תוכחה נשמעין בדורינו לכך אמרו בנ"ח מניחו על שלחנו ודיו עכ"ל ונ"ל זש"ה הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם כי חכם להרע נק' נבל ולא חכ' וא"כ רמוזין ב' דברי' הנ"ל בב' פסוקי' סמוכין זה לזה וק"ל

ובזה נבוא לביאר הנ"ל והוא דיש להקשות על הש"ס ועל התו' הנ"ל על הש"ס ק' דאמר מה פרה מכפרת וכו' מה כפרה יש בפרה דאילו רק לטהר טמא וכ"ת כמ"ש התוס' לכפר על מעשה העגל קשה הלא מי שחטא בעדים והתראה בני לוי המיתום ובלא התראה נגפו ובלא עדים בדקן כסוטות והנשארים למה הוצרכו לכפרה על עגל בפרה ואפשר דלכך כ' מוהרש"א על התו' שהוא דחוק ומה שפי' הוא דחטאת קריא רחמנא וכו' ק' באמת מ"ט קרי' רחמנא חטאת מאחר שאינו מכפר וכו' ונ"ל דקושיא זו הקשה הרב האלשיך בפ' כי תשא ל"ל שקלים כפר נפש על העגל הא וכו' דתירץ שלא מיחו וכו' כי עריבים זה בזה וכו' יעו"ש וה"נ בפרה אתי לכפר על מעשה עגל שלא מיחו מצד הערבות והכפרה היינו הטהרה כי ע"ז נקרא זבחי מתים וצריך טהר' מטומאת מת ע"י עפר פרה וכמ"ש ר"מ דרשן פ' בהעלותך ואפשר שזהו כוונ' מוה"רשא שתירץ וכו' וכ"ת תרתי ל"ל שקלים ופרה זה יבואר במ"א. ומעתה מאחר שמצינו שפרה מכפר על שלא מיחו מצד הערבות וכו' א"כ נוכל לומר לכך נסמכ' מיתת מרים לומר לך מה וכו' דמצינו היורד ממדריגתו נק' מיתה כמו וימת מלך מצרים שדרשו חז"ל שירד מגדולתו וכן ד' חשובים כמתים וכו' וז"ש מיתת צדיקים מכפרת ר"ל מטהר טמאים לכך יורד הצדיק ממדריגתו כדי להעלות הרשעים מטומאה לטהרה וכמו שכ' במ"א כל המבזה ת"ח אין רפוא' למכתו וביאר הרב המגיד מהור"ם ע"ד עוברי בעמק הבכא וכו' ואני בארתי כי יש דוגמתו בעוה"ז כי ע"י החסרון שיש בצדיק יוכל להתחבר עם הרשעים להעלותן כמ"ש ביאר ש"ס כל שאינו מחויב בדבר אינו יכל להוציא רבים ידי חובתן כנז' במשל שר ששינה לבושו כדי להעלות בן מלך וכו' יעו"ש ובזה יובן א"ר אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת ר"ל על מה פרה מכפרת על עגל עבור אחרים מצד ערבות ומהו הכפרה היינו מטומאה לטהרה כך מיתת צדקים מה שיורד ממדריגתו הוא כדי לכפר ולטהר אנשי המוני עם להעלותן מטומאה לטהרה וק"ל ובזה יובן ויקחו אילך דוקא למשה דכ' הרמב"ם פ' יא' מהל' מקוואות וז"ל דבר ברור שהטומאה והטהרה וכו' והטבילה מן הטומאו' מכלל החקים הוא תלוי בכוונת הלב וז"ש טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהם מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור וכו' יעו"ש וז"ש ויקחו אליך כי משה בחי' הדעת ויקחו בחי' משה שיכנס במי הדעת לפרוש מאותן טומאות אז מטהר הטומאה שהי' בעבר משא"כ מי שמטהר השרץ טעמים שכל מה שעשה הוא לו בהיתר והוא חסר דעה א"כ אינו נכנס למימי הדעת לפרוש מטומאתו לכך מטמא טהורים אחר שמחזיק עצמו לטהור והבן היטיב צחות לשון הרמ"בם זה הוא כלל גדול בכלל ופרט לבאים לטהר שלא יתיאשו וכו' ודי בזה.

ובדרך פנימי נ"ל לבאר ויקחו אילך פרה אדומה וגו' דכתבתי לעיל בפ' בהעלותך ביאר פסוק גם בלא דעת נפש לא טוב וביאר פסוק ויתרון דעת החכמה תחי' בעלי' וגו' ע"פ ששמעתי ממורי ביאר פסוק אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה כי החיות רצוא ושוב וחיות האדם הוא בסוד קטנות וגדלות וכאשר יתן דעתו לידע שהו' בקטנות ע"י דעת זה נמתק הדינין בשרשן כי ה"ג מנצ"פך בדעת ז"א וכו' ודפח"ח ונודע בימי הקטנות עלול האדם לחטוא כמפורש בע"ח בסופו יעו"ש ונק' ימי טומאה ובימי הגדלות נק' ימי הטהרה לעבוד השם בקדושה ובטהרה.

ובזה יובן כי ה"ג מנצ"פך גי' פרה כאשר נמתקו בשורש ה' גבורות נעשה פרה כמ"ש בפע"ח בכוונת תפלות י"ח יעו"ש וז"ש ויקחו אילך בחי' הדעת שהוא בחי' משה ואז מטהר טמאים גם שהוא בקטנות אם נותן דעתו בזה אז נמתקה ה"ג פ"ר בשרשן ונעשה פרה ומטהר טמאים והבן וז"ש פרה אדומה תמימה ר"ל כשנעשה פר"ה כנ"ל אז גם אדומה תמימה תהי' בלי מום וטומאה ע"ד אם יאדימו כתולע כצמר יהי' וק"ל.

ואגב נבאר ש"ס פ"ק דשבת אמר רבא בר מחסי' א"ר חמא בר גוריא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנא' לדעת כי אני ה' מקדשכם א' לו הק"בה למשה מתנה טובה יש לי בתוך גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם וכו' וכתב התו' דוקא מתנה וכו' אבל צדקה מתן בסתר יכפה אף וכו' והספיקות רבו ונ"ל דכ' בפע"ח מקראי קודש וז"ל כי בשבת באים המוחין דאבא הנק' קדש בתוך נה"י שלו גנוז ולבוש בתוך נה"י דאימא ושניהם נכנסין תוך ז"א הנק' ישראל וכו' משא"כ בי"ט מקראי קודש וכו' עוד יש הפרש כי בשבת בא הדעת דאבא מלובש ביסוד והוא אריך ומתפשט תוך ז"א הנקרא ישראל אבל בי"ט דעת אבא מלובש תוך יסוד אמא הקצר ונשאר למעלה ברישא דז"א מכוסה תוך יסוד אמא וכו' יעו"ש והנה שמעתי ממורי זלה"ה מ"ש חז"ל כל רב בבבל וכל רבי בא"י כי בחי' חו"ב נתפשט בכל העולם והוא ר' ראשית חכמה ב' הוא בינה וכל עניני ומעשה עה"ז הכל הוא זיווגים ויחודים רק שלא יש שם נביע היא אות יוד ועם נביע מא"ס שהוא אותי' נק' רבי והוא בא"י ודפח"ח ובזה יובן א' רב דוקא הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו כי רב דוקא צריך לחדש דין זה לתקן מדתו שיהי' יחוד חו"ב עם הדעת שהוא נביע מא"ס ויזכה לעלות ממדריגות רב למדריגו' רבי והבן כי כל עניני עולם הכל הוא זיווגי' בלא דעת לכך א' הנותן מתנה לחבירו הוא המשפיע קו ימין קו החכמה וחבירו המקבל הוא קו שמאל קו הבינה צריך להודיעו כי ע"י שהוא מודיעו סוד הדעת המייחדם גורם זיווג ויחוד עולמות עליונים ונלמד זה משבת שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם ר"ל שע"י הדעת המתפשט למטה בשבת מן אבא הנק' קדש עד ז"א ששם דבוקה מל' בת"ת שלו שהם נקראין אנ"י ה' גם הם נקראין קדושים כמו אבא וז"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם א' לו הקב"ה למשה (סוד הדעת) מתנה טובה יש לי בבית גנזי כי המוחין ונה"י דאבא הנק' מתנה טובה מלובש בתוך נה"י דאימא שהיא בבית גנזי ושבת שמה ש בת ג' קוי המוחין ונהי דאבא נרמזו בשין בבית גנזי היא בת מבראשית ראש בית הנז' בתיקונים יעו"ש ואני מבקש ליתנה לישראל הנק' ז"א לך והודיעם כי ע"י בחי' משה הנק' דעת דאבא מלובש ביסודו יוכל להתפשט למטה לישראל וז"ש לך והודיעם וזהו שכוונו התו' דוקא מתנ' יש להודיע שהיא מאבא ע"ד שכ' בפע"ח משלוח מנות איש לרעהו יעו"ש מאבא לז"א וכו' אבל צדקה שהיא באימא שהיא בסתר ומכוסה תוך יסודה וכו' לכך מתן בסתר יכפה אף והשי' יכפר או י"ל מתנה טובה כי המוחין דאבא נק' טובה בתוך לבושי אמא הנק' מתנה בבית גנזי מלכות וצריך שיהי' ע"י בחי' משה הנק' דעת לייחדן ולהודיען אבל מתן בסתר מצד אמא וכו' וכמ"ש בתיקונים דף נ"ט ו"ל מתן בסתר יכפה אף שכינה עלאה דאיהי סתימא עה"ב קרינן לה מתנה וכו' והבן.

שם בפסוק וישלח מלאכים אל מלך אדום אעברה בארצך וכו' דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל וגו' ויאמר לא תעבור בי וגו' ויט ישראל מעליו וי"ל מה זה לשון דרך המלך נלך שאיך לו שחר ועוד לא נטה ימין ושמאל אין לו משמעות דהל"ל לא נסור מהדרך וכיוצא בזה. ועוד אם הי' צריך לשעה לשלוח זה למה נכתב זה בתורה שהיא לדורות שיהיה שייך בכל אדם ובכל זמן ונראה דמבואר בפ' המלך לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו וגו' ויש להבין שלא לסור לצד שמאל א"ש משא"כ לצד ימין דהיינו שיעשה לפנים משורת הדין כאשר צונו ועשית הטוב והישר זה לפנים משורת הדין ק' למה לא נסור לימין הגם דמבואר זה במעשה דשאול המלך ישראל על אגג ויצאתה ב"ק אל תצדק הרבה וכו' ונ"ל דכת' בע"א משאחז"ל הרוצ' להחכי' ידרי' להעשיר יצפין כי אחז"ל ארך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד אטו ארך ימים איכא עושר וכבוד ליכא וכו' אלא ארך ימי' וכ"ש עושר וכבוד וכו' ושמעתי בש' הרבני מהר"ן כמו שאינו מפורש עושר וכבוד למיימנים רק דאתי במכ"ש כך לא נרא' עשרן רק שע"כ מתפרנס בטוב וכל צרכו בכבוד כמו העושר ואין היתרון כי אם ראות עין עשיר בעשרו וכו' ודפח"ח וז"ש הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין שיהי' דעתו נוטה בלימד התורה ועשיית המצות להחכים שהוא בימין או להעשיר שהוא בשמאל. ובאמת עיקר התכלית לבלתי סור מן המצוה אל א' מהכוונה הנ"ל ימין או שמאל רק לקיים גזירות המלך כמו שמצינו באהרן שלבש בגדי כהונ' לקיים גזירו' המלך ולא לגדולתו וכו ' יעו"ש ודפח"ח

ובזה בארתי משנה דאבות אהוב את המלאכה ושלא את הרבנות וכו' יעו"ש אך דכל זה לשלומי אמוני ישראל אבל לחלושי הדעת כמו המון עם ונשים וקטנים לא יכנסו בברית התורה והמצוה כי אם שלא לשמה להטות לימין או לשמאל עושר וכבוד ולזה אמרו בש"ס לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמ' שמתוך שלא לשמה בא לשמה ודקדקו לומר לעולם יעסוק וכו' דדוקא צריך תחלה שלא לשמה והטעם נ"ל דשמעתי ממורי ביאר פ' חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך כי אם ירצה לקו' חצות ליל' רק לש"ש ללמוד יתגרה בו יצה"ר לכך עצה יעוצה שיתעורר לדבר לעסוק בצרכיו ודרכיו שיש בו שייכות אל היצה"ר ואח"כ ואשיבה רגלי אל עדותיך וכיוצא בזה בשאר ענינים ודפח"ח ושפיר אמרו תחלה יעסוק שלא לשמה שמתוך זה יוכל לבוא לשמה ואשיבה רגלי אל עדותיך משא"כ כשירצה לעשות מיד לשמה יתגרה בו היצה"ר להלחם כנגדו ויתבטל מכל וכל לקך איש החכם בתחבולות יעשה מלחמה והחכמה תחי' בעלי'.

ובזה יובן ששלח אל מלך אדום הוא היצה"ר שיתנו מקום לעבור בארצך שהיה עה"ז חלקו של עשו לעבוד בו להש"י ואמרו דרך המלך נלך כמו שצוה המלך לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל כך אנחנו נלך דרך ארצך בעבודת הש"י לא נטה ימין ושמאל לא לארך ימים שבימין ולא לעושר וכבוד שבשמאל רק לקיים גזירות ודרך המלך מלכו של עולם והשיב מלך אדום א"כ לא תעבור פן בחרב אצא לקראתך בשלמא אם היה כוונתך לתועלת היצה"ר בתחלה עכ"פ לימין או לשמאל גם שאח"כ היית עוסק לש"ש הייתי מניחך משא"כ עתה שאתה שולח אצלי לעבור בגבולי מיד לשם שמים בלי שום פני' והלאה ליצ"הר איני מניחך כי אחר המלחמה שתוכל לי וז"ש ויט ישראל מעליו וזה מוסר כללי והבן.

במדרש רב אחא אמר בשעה שעלה משה למרום מצא להקב"ה שעוסק בפ' פרה ואמר הלכה בשם אומרו אליעזר בני אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וכו' הה"ד שם האחד אליעזר שם אותו המיוחד אלעזר ע"כ ובילקוט הוא בארוכה ובמדרש הוא בקצור כמו שזכרתי וכבר דשו רבים בזה ואענה חלקי גם אני בקיצור נמרץ נוסף על מה שמקשי' העולם על הסוגיא הנ"ל דכ"מ שאומר הה"ד מתרץ איזה קושיא ואין זה שייך כאן ונ"ל דאית' בחגיגה דף י"ח אשכח' רבה לאליהו אמר ליה מה עביד הקב"ה א"ל יתיב וגמר שמעתא משמ' דכל רבנ' חוץ מר"מ הואיל וגמר שמעתתא מפומיה דאחר וכו' והטעם משום דאין הקב"ה אומר משום איזה תנא הלכה כ"א דהלכתא כוותיה וכמ"ש בדוד וה' עמו שהלכה כמותו שאין הקב"ה משתעשע בהלכה כי אם שהיא פסוקה לדינא ולכך ר"מ דאין הלכתא כוותיה משום מעשה דהוריות דאסקי לר"מ אחרים ע"ש שלמד תורה מאחר ונמשך לו זה ג"כ ע"ד עבירה גוררת עבירה לכך לא אמר הקב"ה שמעתתא משמי' ומעתה הא ק"ל בפרה דהלכה כרבנן דפליגי על ר"א שם דיחיד ורבים הלכה כרבים ור"א הנזכר במשנה הוא ר"א בן הורקנוס ואין הלכה כמותו דשמותי הוא ואיך אמר הקב"ה הלכה משמו שאין הלכתא כוותי' ונ"ל דכתבו התו' בערובין דף ו' בד"ה כאן לאחר בת קול הלכה כב"ה והקשה מ"ש דלא ק"ל כבת קול דר"א ומשני שאני התם שהיה נגד הרוב והתורה אמרה אחרי רבים להטות ומשא"כ כאן הוי ב"ה רובא וכ"ת בת קול ל"ל י"ל משו' דב"ש מחדדי טפי העולה מזה דיחידים דחריפי טפי שקולים כרבים מדאצטריך בת קול להכריע משא"כ בבת קול דר"א ומעתה י"ל דר"א דפרה שהוא ר"א הגדול הי' מחודד טפי והו' שקול כרבים דפליגי עלי' ושפיר הכריע הקב"ה דהלכתא כר"א בזה שאמר הלכה משמו ובזה יובן שמצ' משה להקב"ה שאומר ההלכה בשם אומרו אליעזר בני אומר עגל' וכו' הא יחידאה הוא ואיך אמר הלכה משמו הא לית הלכתא כוותי' לזה מסיים ואמר הה"ד ושם האחד אלעזר שם אותו המיוחד אלעזר שהי' מיוחד ביני רבנין דחריפי טפי והי' שקול כרבי' ובזה יש מקום להכריע דהלכתא כוותי וק"ל.

ויבואו כל העדה מדבר צין וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ואהרן וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגווע אחינו לפני ה' ולמה הבאת' את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע וכו' ומים אין לשתות וגו' והספירות רבו א' מה שהקש' האלשיך דאמר שבאו למדבר צין ואח"כ א' וישב בקדש אחר דשני השמות א' הם כי מדבר צין היא קדש ב' לשון וישב ובש"ס אמרו כ"מ וישב הוא של צער וק' הא מצילו לפעמים וישב הוא שלוה וכמ"ש בקש יעקב לישב בשלוה וכו' הגם די"ל דהיא הנותנת לפי שבקש שלוה מזה נמשך הצער וכאשר נבאר אבל אכתי ק' מה השמיענו בזה ג' כל העדה שהוא מיותר ד' ל"ל ותקבר שם פשיטא ששם נתקברה מאחר שמתה שם וגם ל"ל שם שם שני פעמי' ה' ולא הי' מים לעדה כי אומרו העדה הוא מיותר ו' למה וירב עם משה לבדו אחר שנקהלו על שניה' משה ואהרן ז' ויאמרו לאמר שאינה לאמר לזולתו ח' כינויים אלו תחלה אמר העם ואח"כ עדה ואח"כ קהל ט' שאמרו אנחנו ובעירנו כי אחרי מות עצמן מה יתן ומה יוסיף מות בעיר' יוד מה זה שאמרו מקו' הרע הזה לא מקום זרע וכי זריעה הי' צריכין הלא הי' מן משתנ' לכמה טעמים והל"ל ומים אין לשתות וכל זה נבאר ע"פ המוסר ותחלה נבאר ש"ס בפ' ואלו מגלחין אמר רבי ינאי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכו' וי"ל דהל"ל בקיצור לומר שמיתת צדיקים מכפר וכו' ולאיזה ענין אמר מה פרה מכפרת וכו' דמשמע דוקא באופן זה שפרה מכפר כך מיתת צדיקים וכו' ולא בענין אחר ב' ק' וכי פרה מכפר הלא אינו רק מטהר וכן הקשה האלשיך בפ' אחרי מות יעו"ש ונ"ל דקו' חדא יבוא' באידך דמצינו שני מיני סלוקן של צדיקי' אחד שמסלקו מן הדור כדי שלא יהי' להם מגן ומחסה כדי לפרע מהן כחטאותיהן ולפעמים מצינו דמיתת הצדיק הוא מכפר להגן על ענין הדור שלא תבוא וכי תאמר איך נדע הדבר אי הוא לסלק המגין או להגן במיתתן ואמרתי כי אם יש עוד צדיק אחר ע"כ הוא לכפר וכו' ועיין בכתבים במ"א באריכות והנה כאן אי אפשר לפרש שני הטעמים אלו במיתת מרים דהא כתיב ויבואו כל העדה עדה שלמה וספו תמו החוטאים מהארץ ואי היה מיתת מרים לכפר על עון הדור זה אינו דהא שלימים היו וכ"ת לסלק המגן ותחל העונש עליהם גם זה אינו דהא נשארו משה ואהרן שיהיו כדאי להגן עליהם ג"כ וגם לא מצינו להם איזה עון להביא עליהם הרעה חס ושלום אחר מיתת מרים אך דמצינו בשאול על שלא קברוהו מיד נענשו וכמ"ש ויקברו את עצמות שאול וכתיב ויעתר אלהים לארץ ופי' האלשיך פרשה אחרי מות דעל שאיחרו קבורת שאול לא נעתרו קודם לכן וכו' יעו"ש.

וא"כ י"ל דה"נ נענשו על שלא גמלו חסד עמה לקברה מיד סמוך למיתתה אך דז"א דאמרינן בש"ס הנ"ל אין מניחין מטה של נשים ברחוב העיר שנאמר ותמת שם מרים ותקבר שם תיכף למיתה קבורה וכו' וא"כ הדרא קוש' כנ"ל למה נענשו במיתת הצדקת זה אך בביאור קוש' א' ב' הנ"ל יובן דלכך נסמכה מיתתה לפרה לומר מה פרה מכפרת וכו' והוא דכ' בשל"ה על פסוק הנוגע במת וגו' הוא יתחטא ביום הג' וביום השביעי יטהר וז"ל יש בזה רמז גדול לדבק א"ע בתורה הניתנה ביום השלישי מימי עולם שכל יום הוא אלף שנים כי שבעת ימי בראשית הוא רומז לששת אלפים של עולם וחד חרוב לעולם שכולו שבת והתורה ניתנה באלף השלישי שהוא יום ג' דקאמר הוא יתחטא ביום השלישי שהוא ע"י התורה ואז ביום השביעי שהוא עה"ב שכולו שבת יטהר כי מי שטרח בע"ש וכו' יעו"ש נמצא אפר הפרה בעצמו אינו מכפר רק ע"י הזאתו שביום הג' ירגיש להתמיד ולעסוק בתורת ה' הנתנה ביום ג' ואז הוא מכפר וביום השביעי יטהר לעה"ב כך ענין מיתת הצדיקים שיתאונן אדם חי כשרואה חכמים ימותו וירגיש שהוא על ביטול התורה וכמ"ש בפ"ק דברכות החשתי מטוב וכאבי נעכר וכו' וכמ"ש כשרואה יסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטל תורה ואז מתכפר לו ובזה יובן שרצה התנא להבינך שלא תטעה לומר דמיתת הצדיקים בעצם מכפר בלא תורה ותשובה לכך אמר למה נסמכה למיתת מרים פרה להקיש מה פרה מכפרת והיינו ע"י עסק התורה כמרומז בהזאת שלישי ובשביעי יטהר כך מיתת הצדיקים מכפרת אם מרגיש בצערו ונותן לב לשוב ולעסוק בתורה שהיא העיקר ואז מתכפר לו ואם לאו רשע בעונו ימות וכמ"ש האלשי"ך במשלי סימן י"א מה הצדיקים נלכדו בהיות בוגדי' וטוב הי' יותר שהרשע בעונו ימות לזה ביאר הפסוק ואמר א"כ תאבד תקנת התשוב' ומת הצדיק עד שיתן הרשע לבו לשוב משא"כ כשרואה הקב"ה דבל"ה לא יעשה הרשע תשובה ותוחלת אונים אבדה אז באמת צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו וק"ל.

ועפ"ז נ"ל ע"ד הלצה מ"ש בסוף חגיגה אר"א ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם מק"ו מסלמנדרא שהיא תולדות האור הסך מדמה אין אור שולטת בו ת"ת שגופן אש שנא' הלא כה דברי כאש נאם ה' עאכ"ו א"ה פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם מק"ו ממזבח הזהב וכו' וכ' התו' לאו בפושעי ישראל בגופן קאמר דהא אמרינן בר"ה גיהנם כלה והם אינן כלין וכו' ולהבין כוונת התוס' נ"ל דהא ק' למה ליה ללמוד ממזבח הזהב וכו' ה"ל ללמוד מת"ח עצמו מה הסך מדמה של סלמנדרא אין האור שולט בו הסך מדמה של ת"ח ודמים תרתי משמע הן שסך מדמו במיתתו של צדיקים באומרו כי נתכפר במיתתו או בדמו שמסר דמו ומעותיו ביד עכו"ם מכ"ש שאין אור גיהנם שולט בו לזה כ' התו' דלא איירי בפושעי ישראל בגופן ר"ל שסך גופו מדמו של ת"ח דבזה גיהנם כלה והם אינם כלים דפי' מהר"שא בר"ה דהיינו חיצי כלים והם אינם כלים והרשע שסך מדמו של ת"ח נקרא חיצו של הקב"ה כאשר כתבתי בה' פסח גל שנפל וכו' אלא איירי בשאר פושעי ישראל וכו' וק"ל.

ונחזור לענין הנ"ל דסלוקן של צדיקים מכפר אחר שפשפש במעשיו ועסק בתורה לכך נלמד זה ממיתת מרים ולא ממיתת צדיקים אחר שהי' לסמוך לפרה דכ' האלשיך דסילוק מי' הי' על שנתרפו בד"ת כמו ברפידי' שנאמר והכית בצור וכו' יעו"ש לכך נסתלקה מרים כדי לסלק בארה ויתנו לב על שביטלו תורה ובזה יובן ויבואו כל העדה ר"ל עדה שלימה ואפי' הכי ותמת שם מרים וק' ממ"נ אי מפני הרעה הא הי' עדה שלימה ואי לסלק המגין שתבוא העונש הא נשאר משה ואהרן וגם בל"ה מה זה העונש וכו' וכ"ת על שלא קברוה מיד כמו בשאול ז"א כי מיד שמתה ותקבר שם סמוך למיתה קבורה ומשני ולא הי' מים לעדה שכבר ולא הי' מים ר"ל תורה כמ"ש כל צמא לכו למים ולזה מתה ונסתלק בארה ג"כ וק"ל אך לבאר כל הספיקות הנ"ל נ"ל והוא דידוע מ"ש בכתבי האר"י מבשרי אחזה אלהי. כי האדם נקרא עולם קטן שבו נכלל כל העולמות מנקודה ראשונה עד נקודה אחרונה ויש בו כל העשר מדות כולל אבי"ע ויש בו משה ואהרן ומרים והיינו כשהוא במדריגת צדיק ויש בו דעת ומדע להבין במושכלות ויראת ה' על פניו תמיד אז הוא נקרא משה וכשהוא גומל חסד נקרא אהרן וכשהוא רשע ומורד באדונו נקרא מרים וכמ"ש בפסוק את מריך הקשה שהוא לנוכח וכשהו' נסתר ליחיד אמר מריו הקשה ולרבים מרים והנה מצינו בעובד' דלתת' איתער לעילא דעל ידי המצות ומעשים טובים שישראל עושין גורמין ייחוד למעלה ולהמשיך שפע רוחני וקדש מצד החסד למטה לתחתונה ובהיפך נסתלקו מימי החסדים למעלה וכמ"ש בזוהר אחרי מות בשעת' דאסגיאו זכאי בעלמ' כנסת ישראל סלק' ריחין טבין ומתברכ' ממלכ' קדיש' ואנפה' נהירין ובזמנ' דאסגיאו חייבין בעלמ' כנ"י כביכול אטעמית מסטר' אחרת מרירן כדין כתיב השליך משמים ארץ וכו' והצדיק הוא המשים אל לבו חטאתו ומריו כמ"ש דוד חטאתי נגדי ועפ"ז פירש הרב הב"ש פסוק הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע וכו' עיין לקמן משא"כ הרשע אין אלהים כל מזמותיו וכמ"ש הרב המגיד מ' מענדיל על פסוק אם בן הו' והמיתן אותו וכל הבת תחיון וכו' והנה האדם העוסק בתורה ותפלה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא ומכ"ש אם יש בו מחשבות זרות שנקראו קדשים פסולין ונמסרו לחיצונים וכשחוזר האדם בתשובה מגביה הניצוצות הקדושים שנמסרו אל החיצונים ולכך כשעומד בתפלה או בעסקו בתורה עומדים המחשבות זרות לבלבל תורתו ותפלתו כי המחשבות זרות הם חטאותיו ועומדים לפניו כדרך מלחמה אבל כוונתם שיתקנם ולהוציאן מעמקי הקליפות והיינו על ידי שיחרד כשירגיש שהם עוונותיו ויצטער עליהן וביא' הדבר קבלתי מרבי ואין צריך להאריך כאן וידוע דמימי החסדים נקרא זרע והטע' כי היא טפה כלולה מן ך"ז אתוון וכל א' כלול מי"ס גי' רע והשבעה חסדים גי' זרע ועיין במאורי אור במערכת אות ז' יעו"ש.

ובזה יובן ויבואו כל העדה שהיו עדה שלימה וישב העם ר"ל ע"י שישבו בשלוה ירדו ממדריגתן עד מדריגה שנקראו העם וכמ"ש וישמן ישורן ויבעט ומזה מצא היצה"ר עליהם מקום תפיסה מתוך רוב שלותם וכמ"ש בתנא דבי אליה' מובא בר"ח ש' הירא' פי"א וז"ל אין כל ברי' יורדות לידי צער אלא שמתוך שאוכל ושות' ושמח וכו' והסימן מסר ביד האדם כשהוא במדריג' עליונה אזי לא ידבר בגנות שום ברי' כי ודאי יחזיק לכל אד' ליותר צדיק ממנו וכו' כי כל חטאותיו הם תמי' לנגד עיניו משא"כ ויורד ממדריגתו אזי יתן דופי לכל אדם ושבח את עצמו וז"ש כשירדו ממדריגתן ונקראו העם מיד נתנו דופי לכל אדם והעיקר בקדש שהם הצדיקים שנתנו בהם דופי ותמת שם מרים כי עד עכשיו היו מרים לנגד עיניהם והחזיקו לכל אדם ליותר צדיק משא"כ עכשיו נהפך קערה אל פי' כי דברו ועסקו בקדש ותמת מרים ששכחו והסירו מלבם פשעם ומרדם בהקב"ה וחשבו א"ע לצדיקים וכ"ת שזה הי' מחמת שניתן ארכם לשלותם והאריך ברשעתו כמ"ש על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרש לזה ביאר וא' דגם זה אינו כי מיד ותקבר שם סמוך למיתה קבורה דכ' בכתבי האר"י ענין מיתת ז' מלכים דירידתן ממדריגתן נקרא מית' וכו' וה"נ מיד שירדו ממדריגתן מיד ותקבר שם נשכח מה' כל חטאת' ולא מחמא אריכת הזמן ובעובדא דלתת' איתער לעילא שנמשך מזה שלא הי' מים לעדה כי השכינה הנקרא' כנסת ישראל נקראת ג"כ עדה וכמ"ש בזוהר והאבן הזאת תהי' לי לעדה ונסתלקו מימי החסדים למעלה ולא השפיעו לשכינ' הנקראת עדה מים שהם החסדי' וכשנתקלקל הצנור שהי' מעבר לשפע להשפיע לתחתוני' לא הי' מים ג"פ כמשמען לישראל כי זה נמשך מזה וז"ש הש"י ולא הי' מים לעדה וכו' שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר הי' להם הבאר בזכותה של מרים וכו' יור' כי כל שנות דור המדבר הי' ס' שנה דלא נענשו פחות מבן עשרים ומ' שנה שהיו במדבר בזכות שהי' מרים הקשה ביניהם לנגד עיניהם מה שמרו וחטאו נגד הקב"ה שהיו צדיקים והי' בהם כח להוריד השפע מלמעלה למטה לתחתונים משא"כ כשמתה מרים שירדו ממדריגתן ע"י ששכחו מרי' הקשה נסתלק הבאר שהי' השפע למעלה ולא השפיע לתחתונים וק"ל.

ומעתה ביאר כי מאחר שלא הי' שפע הנקרא מים לעדה שלא קבלה כנסת ישראל שום שפע לכך לא הי' מה להשפיע לתחתונים והוא בכלל אומה ישראל וגם יש בפרט שכל א' מישראל ג"כ מתנהג כך דנקרא עולם קטן וכשקלקל מעשיו נמנע השפע ממנו כי נתקלקל צנורי ההשפעה וכנזכר בתנא דבי אלי' הנ"ל זה ג"כ יעו"ש ואז הרגישו שמתוך דרכיהן הרעה הי' להם הצרה הזאת מיד ויקהלו על משה ואהרן ור"ל מה שהי' פרוד ע"י רוע מעשיה' עכשיו תיקנו מעשיהם ונקהלו ונתחברו לעשות אחדות א' ואחזו במדה שהיא על משה ואהרן והיינו תשובה עלאה שנקראת בינה שהוא על משה ואהרן כנודע וכבר זכרנו כשהחוטא שב מעונותיו מגביה כל הניצוצות שהם חטאותיו והן מחשבות זרות דעל רעיונ' סלוקי בעת תורתו ותפלתו וז"ש וירב העם עם משה שהוא הבריח התיכון שהוא הדעת והמחשב' שהע' שה' חטאותיו ופשעי' מריבין עם משה שהי' המחשב' שמבלבלין מחשבתו ועושין עמו מריב' ועיקר כוונתו מה שעולין אלו המחשבו' בשעת תפלתו ולמודו הוא ויאמרו לאמר שהם מתחננין אליו בכל אמירה שהוא פיוס שיחרד האדם מעונותיו ויבקש ויתחנן אל אלהיו ויאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' כי נודע שכל תורתינו ותפילתינו הוא להוציא נצוצות משביר' כלים וכמ"ש בכתבי האר"י כי הצלם של האדם נקרא מדת ימיו של האדם וכפי מספר הניצוצות שעליו לתקן ולהוציא כך מספר ימיו והיום שעוש' בו מצות ניתקן הכלי והצלם ניצוץ א' ממנו והיו' שלא נעשה בו מצוה נשאר פגום וכו' עיין בדרוש הצלם וכו' והנה מיתתו של צדיק נקרא גויעה שמיד נגווע ונאסף אל עמיו אל מחנה השכינה וכמ"ש האלשיך יעו"ש.

וזה שא' ולו גווענו בגווע אחינו כמו שאר הצדיקים שהעלו הניצוצות מיד לפני ה' ולא נפלו הניצוצו' אל הקליפה כלל רק מיד נגוועו לפני ה' שהיא השכינה ולמה הבאתם את קהל ה' כי השכינה נקראת קהל ה' לשון כנסת ישראל שמכנסת ואוספת השפע מישראל סבא שהוא ה' ואמר למה הבאתם ניצוצות הקדוש' ניצוצי השכינה אל המדבר הזה שהוא מקום הקליפות כנודע למות שם אנחנו ובעירנו ר"ל שירדו ממדרגתן בשוה אנחנו שהיא הנשמה שהיה ראוי לעלות השמים אל מקום מחצבה ובעירנו שהוא הגוף הנק' נפש הבהמי שירד למטה לעפר שממנה חוצבה וכמ"ש שלמה כי מי יודע את נפש האדם העולה למעלה וגו' ועתה השוו שניהם במדריגה א' למות שם למטה אנחנו ובעירנו הנשמה והגוף אך דאי' מ"מ מת משה במדבר כדי שיעלו עמו גם שאר אנשי דור המדבר משל לאחד שנפלה מרגליות וכו' וה"נ אם תתנצלו לומר לך חטא' להורות תשוב' ור"ל שע"י אלו הניצוצו' שנפלו עתה יהיה סבה להעלות גם שאר הניצוצות אשר שם גם זה אינו כי למה העלתנו ממצרים וגזר אומר שלא לשוב שמה כי כבר נעשה כמצולה שאין בה דגים שלא נשאר שם שום ניצוץ קדוש א"כ מעתה קשה מה זה שהביא אותנו אל המקום הרע הזה שאין בו רק מנין רע כי ניצוצי הקדושה מן ז' חסדים אין כאן כלל באומרו לא מקום זרע כי אין כאן שום ניצוץ קדוש להוציא והראי' כי אין מים לשתות וכו' וכל הענין יובן ממילא איך האדם יבין וישכיל לבטל ולפנות את עצמו מכל מחשבות זרות הטורדות אותו בתורתו ותפילתו כי לא דבר רק הוא כי הם דברים העומדים ברומו של עולם כאשר קבלתי מרבותי ודי בזה לחכימא ודור"ן.

בפרק קמא דסוטה אמררבי אלעזר מ"ד וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות והידוענים והמפצפים ומהגים ואינם יודעים מה צופים ומהגים ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה עמדו וגזרו כל הבן הילוד היארה תשליכהו כיון דשדינהו למשה במיא אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא בטלו לגזירתייהו והם אינם יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה והיינו דאמר ר' חנינא מ"ד המה מי מריבה אשר רבו וכו' המה שראו איצטגניני פרעה וטעו והיינו דאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו א"ל משה בשבילי נצלתם כולכם ע"כ וכ' התו' בד"ה בשבילי נצלתם כולכם תימה אדרבה בשבילו נגזרה הגזרה שראו איצטגניני פרעה וי"ל הוא הי' הראשון המושלך ליאור וגזרה ראשונה אם בן הוא והמתן אותו לא בשבילו היתה אלא משום ונלחם בנו ודרך האנשים להלחם ע"ש ויש לתמוה בש"ס זו חדא ק' קיצור ל"ל הא דמאריך וא' והיינו דקאמר משה שהוא בלא צורך כלל לעניני ב' ק' קיצור תוך קיצור ל"ל ג"כ הא דמסיים הש"ס והיינו דאר"ח המה מי מריבה דבל"ה א"ש דע"כ מוכח דטעו במה שחשבו שזה יהיה הלקות' שנשלך ליאור כי אדרבה להצלה גדולה יחשב וע"כ קאי על מי מריבה כמאמר הש"ס ול"ל הא דר"ח כלל ג' ק' אם באמת הי' מורה הסימן על מריבה לא על השלכתו ליאור א"כ ק' באמת מ"ט כי שדינהו למשה במיא לא נראה להם הסימן כלל כמאמרם תו לא חזינין כי ההוא סימנא ד' יש לדקדק דהל"ל תו לא חזינן ההוא סימנא מאי כי ההוא סימנא ה' ק' מנ"ל דטעו ולא ידעו דקאי על מי מריבה דז"א אדרבה יותר ראוי לומר דהסימן שהי' מורה שהוא לוקה במים ממש והיינו ביאור והא דלא מצינו לו שם שום לקותא ז"א דאי' שם ביום שהושלך ליאור הי' ו' סיון אמרו מלהש"ר רב"שע מי שעתיד לקבל תור' ביום זה ילק' ביום זה הרי דראוי הי' ללקות שם אלא דבזכות התורה והתנצלות מלה"שר ניצל משם וא"כ שפיר ראו האצטגנינים ומוהרש"א הרגיש בק' זו ומפרש דבאמת פליגי בזה יעו"ש מדגרס בש"ס ר"ח בר פפא א' אותו היום וכו' והוא לשון פלוגתא אבל לפי הנסחאות שלפנינו אמר ר"ח בר פפא הדרא קו' לדוכתא ו' ק' לפי כוונת משה שאמר שש מאות אלף רגלי היינו שבשבילי נצלתם כולכם א"כ מה חיבור יש לפסוק זה עם הפסוק שאח"ז הצאן ובקר ישחט להם שהוא פלאי וגם תמוה שיאמר משה דבר שיש לו גדולה בזה והוא עניו מאוד ועוד דבמדרש ביאר דבר זה יותר וא' שבלילה שהושלך משה ליאו' נשלכו ת"ר אלף תינוקת וכולן עלו בזכותו של משה וכו' וא"כ הל"ל בש"ס ג"כ בזכותי מאי בשבילי דקאמר ז' ק' מה שהקשה מוהרש"א לתו' וז"ל דבריהם תמוהים הא ודאי הא דאיצטגנינים הוא גזרה ג' אבל גזרות השלכת ב"י ליאור היינו כבר בגזרה שני' משום פן ירבה ועל תירוצם ק' שכתבו דמשה היה ראשון וזה סותר כמה מדרשי' וכו' יעו"ש וק' ג' הנ"ל מצאתי ביפ"ת במדרש פ שמות יעו"ש שהניח בק' והנה שני ק' שהקשה מוהרש"א לתוספות הנ"ל כ"כ לתרץ חדא באידך דבאמת כוונת התו' הוא כך והקוש' הוא כמ"ש משה בשבילי נצלתם כולכם הא מצינו אחד משלשה גזרות והנ"ל שהי' עכ"פ בשביל משה וא"כ לא די מה שנענשו ונשלכו ביאור בגזרה שלישית בשבילו שראו איצטגניני פרעה נוסף לזה שא' בשבילי נצלתם כולכם וז"ש התו' תימה בשבילו בגזרה הגזרה שראו איצטגניני פרעה ור"ל נתכוונו התו' להקשו' בגזרה ג' שראו האיצטגנינים שהי' בשבילו בודאי עכ"פ ואיך א' היפך לזה בשבילי נצלתם כולכם שעכ"פ ע"י נאבדו חלק שלישי מישראל ומשני דהוא היה הראשון בגזרה זו שראוי איצטגנינים שהי' רק יום א' כמפורש במדרש שא' למצרים השאלוני בניכם יום א' ותיכף נשלך משה ליאור ונתבטלה הגזרה אבל גזרה שני כל בן הילוד שלא הי' בשבילו רק משום פן ירבה בזה לא איירי התו' דנשלכו הרבה מישראל כנזכר במדרש ודוק היטב דמבואר ק' מהורש"א הנ"ל ותמהנו על תמוהו וכדי לתרץ שאר הספיקות נ"ל לתת לב מאין יצא להם הטעות שסברו מושיען של ישראל במים הוא לוקה כפשוטו ולא שמו לבם להבין דקאי על מי מריבה מאחר שבאמת היו חכמים וחוזים ונ"ל דודאי לא נעלם כל מאורעותיו וכל הני הרפתקאו' דעדו על משה בענין מריבה ובאמת נסתפקו' בסמנא דההוא כוכבא דמורה דמושיען של ישראל במים הוא לוקה אי ר"ל ע"י מי מריבה שיקבל עונש מיתה משם או שימות במים ממש אלא שהכריעו בדעתם דע"כ א"א דקאי' על מי מריבה מטעם דאין מי מריבה חטא כלל והוא ע"פ מה ששמעתי אומרים בשם גדול א' לתרץ ש"ס דשבת א"ר אמי אין מיתה בלא חטא מיתבי אמרו מלהש"ר וכו' ומשני אף משה ואהרן בחטאם מתו שנא' יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי עדין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם והקשה ל"ל להאריך ולומר הא האמנתם וכו' דבל"ה א"ש ומתרץ דק"ל כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא וא"כ משה שהי' שנותיו ק"ך שנה ובעת שיצאו ישראל ממצרי' הי' בן שמונים שנה ובודאי שוב אין מספיקין בידו לחט' וא"כ להש"ס דא' אף משה ואהרן בחטאם מתו מדכתיב יען לא האמנת' דע"כ אין זה חט' כלל דהא עברו רוב שנותיו ולא חטא ושוב אין חטא בא על ידו לזה מסיים ואמר הא האמנתם עדיין לא הגיע זמנכם לפטור וא"כ לא הי' להם עדין רוב שנותיו לכל א' יעו"ש וק"ל ודפח"ח.

ומעתה א"ש דמכח זה הכריעו האיצטגנינים דע"כ אין מי מריבה חטא כלל דידעו דכל שנותיו הנגזרין למשה מצד המזל הוא ק"ך שנה וא"כ במי מריבה כבר עברו רוב שנותיו בלא חטא ושוב לא יבא לידי חטא כלל ובודאי גם במי מריבה לא חטא וכדעת המפרשי' בזה ג"כ וכשלא חטא ע"כ לא נענש במיתה עבור מי מריבה וע"כ הסימן דבמים הוא לוקה אתי כפשוטו ומזה יצא להם הטעו' אך דבאמת ק' מנ' דטעו בזה דלמא האמת כדבריהם דלא הי' שום חטא במי מריבה מכח קושי' הנ"ל ומנ' לרשב"א עצמו לומר הא האמנתם בי עדין לא הגיע זמנכם וכו' דלמא אז מלאו ימיו ושניו וי"ל דאין קוש' הנ"ל מכרעת כלל לומר דלא חטא במי מריבה מדעברו רוב שנותיו דהא מוכח בל"ה דקודם לזה חטא כמ"ש הצאן ובקר ישתנו להם והוא הי' היותר חמור מחטא מי מריבה אלא שחס עליו המקום לפי שהי' בסתר וכדעת הספרי ורש"י בזה וא"כ גם שם ק' הא כבר עברו רוב שנותיו בלא חטא ואיך בא לידי חטא הצאן ובקר ישחט להם אלא ש"מ כדעת רשב"י דבאמת לא עברו רוב שנותיו ועדין לא הגיע זמנו וכו' וחטא שם וכאן במי מריבה וטעו בזה אך דק' לאיצטגנינים אם לא נעלם מהם ענין מי מריבה כדאמרן איך נעלם מהם ענין חטא מהצאן ובקר ישחט שהוא ודאי עון פלילי ונ"ל דסברו דמי מריבה אינו חטא מכח קוש' הנ"ל מכ"ש הצאן ובקר ישחט אינו חטא כלל דאי' בספרי ויאמר משה שש מאות אלף רגלי רש"בי אומר רע הי' דורש בו דבר א' ואני דורש בו דבר אחר ונראין דברי מדבריו הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם כמשמעו כלום אתה מספיק להם והלא הצאן ובקר עבירה חמורה מחטא מי מריבה אלא לפי שהי' בסתר חס עליו המקום ר"ש אומר ח"ו לומר שעל' על דע' אותו צדיק דבר זה אלא כך אמר אתה אמרת בשר אתן להם חודש או ימים ואח"כ תהרוג את כולם וכי שבחך בזה משל אומרים לחמורה וכו' וע' כי' רש"י בחומש ג"כ זה ויש להבין זה מאחר דדברי ר"ע אתין כפשוטין לפי משמעות הפסוקים א"כ למה אר"ש נראין דברי מדבריו והנראה דיבואר זה ע"פ הדיקדק שיש לדקדק מאחר דר"ע ור"ש פליגי במשמעות דורשין בהפסוק הצאן ובקר ישחט להם דמר חשבו לחוב ומר חשבו לזכות א"כ ק' לספרי דציין בפסוק שש מאות אלף רגלי וגו' דבפסוק הצאן ובקר הל"ל להרשים מאחר דבפסוק זה אייר' ענין פלוגתתם ולכך נ"ל לפרש משום דיש איזה ספק בפסוק שש מאות אלף ומיית' עלה פלוגתא דר"ע ור"ש ומהם יבואר הספק והוא דק' בפסוק שש מאות אלף רגלי דלשון רגלי הוא מיותר וע"כ דרשו חז"ל דהוא כמו ויברך ה' אותך לרגלי ושאמר להם בשבילי נצלתם כולכם וכנ"ל. ומעתה קשה קושיא ו' הנ"ל שאין לו חיבור לפסוק הצאן ובקר שאח"ז ועוד ק' אשר אנכי בקרבו הוא מיותר וכן דקדק ביד משה שם ונ"ל דשניהם יבארו ע"י איזה דקדק שאמר המדרש ת"ר אלף עלו בשביל משה וכן משמעות הפסוק ת"ר אלף רגלי וצריך טעם למה דוקא ת"ר אלף בצמצום עלו בשביל משה ונ"ל דכבר זכרנו דמשה היה ראוי שילקה בעת נפילתו ליאור אלא שנמלט בזכות שעתיד לקבל התורה ביום ההוא וידוע דקבלת התורה לא היה אפשר כי אם בששים רבוא דהיינו ת"ר אלף בצמצום לא פחות חד דששים רבוא אותיות לתורה וכו' וכנודע וכן מצינו אח"ז שהיה באמת כך שאמר ה' למשה לך רד ודרשו בש"ס כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ועכשיו שחטאו ואינם דנתחייבו כלי' אתה ל"ל ומעתה אם נמלט משה כדי שיקבל התורה לישראל ע"כ היה מן ההכרח שימלט עמו ת"ר אלף במספר דבלא"ה אין צורך גם במשה וז"ש משה לגודל ענוותנותו דלא תלה הגדולה בעצמו רק בסיבת זולתו וז"ש בצחות לשון למליצת ישראל לבל ישחטם במדבר ואמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ור"ל שש מאות אלף בצמצום נצולו בשבילי לטובתי לסיבה אשר אנכי בקרבו ר"ל כדי שאהי' ראש ונשיא בתוכם דבלא"ה לא הייתי זוכה לגדולה זו אלא בסיבתם כמ"ש במשנה תורה ג"כ וידבר ה' אלי שאין הדיבור מתייחד עם הנביאים אלא בשביל ישראל וא"כ אם המתה אותם כאיש אחד אין בי צורך לעולם כלל ומה אני זולתם וכמו שאמר כבר מחיני נא וכו' ומעתה שפיר יש חיבור לפסוקים הנ"ל הלא כבר החילות להראות לי גודל חסדך עמי שלסבת גדולתי הצלת שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי ועתה הצאן ובקר ישחט ולסבה זה תרצה לכלותם א"כ אין בי שום תועלת ג"כ ומחני נא וכל זה א"ש לשטת ר"ש משא"כ לשטת ר"ע שהיה זה דרך קטרג לפניו יתברך ולא דרך מליצה ותפלה אין שום חיבור ומשמעות לפסוקים הנ"ל מכח כל הספיקות שזכרנו ומעת' תבין ושפיר אמר ר"ש ונראין דברי מדבריו ולזה נתכוונו האיצטגנינים בחכמתם דע"כ אין זה חטא כלל ומהיכי תיתי שיחטא במי מריבה מאחר דכבר עברו רוב שנותיו קרוב לכולו בלא חטא וע"כ במים הוא לוקה אתי כפשוטו ורצו לתפסו במדה זו וחשבו כאן ביאור אבל באמת טעו בזה דאין זה ענין לזה דאם באמת הצאן ובקר לא היה חטא למשה כסברת ר"ש והפסוקי' מסייעין לדבריו מ"מ מי מריבה היה חטא והוצרך הכתוב להעיד על זה כמה שנא' המה מי מריבה דמשמע דכבר נזכר במ"א והיכן נזכר בתורה קודם לזה ענין חטא מי מריבה אלא דקאי על איצטגניני פרעה שראו וטעו ר"ל שלא תאמר כהבנת העולם שלא ידעו שעל מי מריבה הוא לוקה דקאמ' הש"ס היינו שלא ראו ענין מי מריבה כלל אלא שראו באמת ענין הנ"ל כאשר זכרנו אלא שטעו בפירוש הענין ויצא מקום הטעות מדאמר משה שש מאות אלף רגלי וכו' דאתי פירוש הכתובים כדעת ר"ש וא"כ לא חטא ברוב שנותיו וע"כ מי מריב' ג"כ אינו חטא ואתי הסימן כמשמעו דבמים ממש יהי' מיתתו לכך גזרו.

ובזה יובן המשך הנ"ל שהמה צפו וראו כל ענין העתיד אף במי מריבה לפי ענין הראוי וסברו שלא יהי' במוחזק ע"י סימן הכוכב שראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה ונסתפקו בפירוש הענין אי ר"ל שהוא עצמו ילקה במים או ע"י שילקה הת"ר אלף שהיו ראוין לקבלת התורה שיפלו למים ממילא הוא לקוי דבזולת' אין שום גדולה למושיען ג"כ אבל במי מריבה הכריעו דאינו כלל מטעם הנ"ל ולכך גזרו כל בן הילוד היאורה תשליכהו ולאו משום הספק איזהו המושיע אלא דבכוונה עשו זאת שם העדר ת"ר אלף הנ"ל אז ממיל' ילקה המושיע ואפשר שאף הוא עצמו ילקה בהעדר' ובאמת הסימן הי' מורה על הלקותא של משה עצמו במי מריבה ועל לקותא של ת"ר אלף במים שהיו ראויין לזה בהחלט אלא שנצלו בהכרח אח"כ לסבת הצלת משה וכנ"ל כיון דשדינהו למשה במיא והליצו המלאכים בעדו מי שעתיד לקבל תורה ביום זה ונמלט ונמלטו עמו ת"ר אלף בשבילו וכנ"ל ומיד העביר השם מקצת הסימן שהי' מורה על לקות' של ת"ר אלף ונשאר הסימן על משה עצמו ולכך אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא ר"ל כמו שהי' הסימן קודם השלכותו ליאור לא חזינן דטעו וסברו דמה שהעביר הסימן שהי' מורה הריגה לת"ר אלף סברו שכבר נתקיים בהם הסימן ושוב לא חשו למקצ' הסימן שנשא' שהיו אומרי' בדליכ' ת"ר אלף הראויין לקבל' התורה שוב אין מקו' למושיע להוציאם ממצרים כמ"ש בהוציאך את העם ממצרי' תעבדון את אלהים על ההר הזה ולכך בטלו לגזירתייהו אף שני גזירות הראשונים שהי' משום פן נלחם בנו ועלה מן הארץ כי שוב לא עלה מורה על ראשם בהעדר ת"ר אלף הנ"ל ממילא לקוי המושיע אבל באמת טעו כי לא ידעו שעל מי מריבה הוא לוקה לבדו ולא הי' שום לקותא לאחרי' וטעו בשניים שסברו שהעברת הסימן הי' מורה על מיתת ת"ר אלף וז"א כי היפך הוא שנשארו לחיים והלקותא של המושי' סברו במים ממש יהי' מיתתו וז"א על מי מריבה הוא לוקה והא שלא נתנו לב להבין דסימן מורה על לקותא דמי מריב' משום דקשיא להו הא אז יעברו רוב שנותיו בלא חטא ושוב לא בא לידי חטא אך ק' דלמא האמת כדבריה' מכח ק' זאת ומנ' דטעו לזה מייתי הא דר"ח המה מי מריב' דמשמע שמפורש כבר וז"א אלא בא ללמד המה שראו איצטגניני פרעה וטעו לפי שראו כל הרפתקאי' דעדו עלי' עד מי מריבה שהי' בלא חטא לכך באו לכלל טעו' מכח ק' הנ"ל אך ק' אדרבה אם ראו כל הענינים ודאי שראו ענין חטאו מ"ש הצאן ובקר ישחט ונסתר סברתם בזה לזה משני דע"כ סברו דאין זה חטא דאז א"ש דא' משה שש מאו' אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו שהוא כולו תמוה וע"כ מוכח לפרש בשבילי נצלתם כולכם. א"כ ק' מה זה חיבור לפסוק הצאן ובקר ישחט להם וצ"ל כר"ש א"כ מוכח דאין זה חטא זה הי' טענתם אבל טעו כנ"ל דהא לחוד והא לחוד ודו"ק.

במדרש זאת חקת זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד וגו' וי"ל דהסוגיא בכ"מ שאומר זש"ה משמע דיש איזה קושי' בפסוק ואמר זש"ה לתרץ הקושי' וכאן לא נודע הקושיא מאי כדי לידע שמתרץ במ"ש זש"ה וגם הפסוק עצמו אין לו הבנה לפי' רש"י באיוב יעו"ש וי"ל דהקשה האלשי"ך שהי' ראוי לומר תחלה הציווי ואח"כ יאמר והיתה זאת חקת עולם ולא שיאמר תחלה זאת חקת וגו' ועוד הקשה על כפל לשון המדרש חוקה חקקתי גזרה גזרתי ופי' הוא ז"ל ע"פ המדרש ששאל מין א' את ריב"ז ואמר תורתכם הוא מעשה כשפים שהטמא מת מביא' אפר ומים ומזין עליו ואומרים לו טהור א"ל נכנס רוח תזזית בך וכו' א"ל תלמידיו לזה דחית בקנה וכו' א"ל חוקה חקקתי וכו' ומזה יתכן כי שני דברים תמוהין יש כאן למה יטהר בזה כלל כשאלת המין שנית איך מתהפך ליטהר במה שהוא מטמא ולכך הקדים להם לומר חוקה לפי שודאי יהרהרו על זאת המצוה שהיא תמוה בשני דברים הנ"ל לכך א' חוקה חקקתי גזרה גזרתי כפל שלא יהרהרו על ב' דברים הנ"ל.

ובזה יובן דמקשים המדרש בפסוק זאת חקת והי' ק' להמדרש על הפסוק קו' האלשיך מ"ט פתח בחוקה ואי משום שאין למצוה זו טעם שיש בו דבר המתהפך ומטהר ומטמא ק' הא חשיב במדרש ד' דברים וא' מהן שעיר המשתלח ויש בו ג"כ דבר המתהפך שהעוסק בו מטמ' בגדיו והוא מטהר ומכפר ואפ"ה כתיב חוקה לבסוף כמ"ש והיתה זאת לכם לחוקת עולם וה"נ הל"ל בסוף ומתרץ כמ"ש זש"ה מי יתן טהור מטמא ר"ל מה יוסיף ומה יתן טהרה בזה ע"י אפר ומים דלכאורה הוא מעשה כשפים ובשאלת המין ב' מטמא ר"ל שיש בו עוד דבר המתהפך מדבר שהוא מטמא יצא טהרה לכך על שהוא לא אחד ר"ל על שיש בו שני דברים תמוהים משא"כ בד' הנזכר דליכא בהם רק תמיה אחד לכך הקדים להם חוקה קודם הצווי לבל יהרהרו בעת הציווי וכתירץ האלשיך שם וק"ל.

בפסוק ויאמר ה' אל משה ואהרן לאמר יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבוא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על השם מריתם פי למי מריבה ע"כ וי"ל דמצינו אסיפה הוא מיתת צדיקים שמתו בעטיו של נחש כמו באבות ואהרן שמת עבור חטא מי מריבה אינו שייך לשון אסיפה וכן הקשה האלשי"ך ב' ק' ג"כ באלשיך הנה משה חטא כמ"ש וירם משה את ידו ויך את הסלע וגו' ואהרן הי' בשב ואל תעשה ולמה יענש אהרן כלל ואף גם מה שהקדים מיתתו למיתת משה ג' קו' האלשיך לעיל אמר לא האמנתם וכאן אמר מריתם שהוא חמור יותר ומה שפירש בשם בעל השרשים מריתם הוא לשון חילוף והיפך גם זה צריך פירוש לפירושו ד' הקשה ג"כ הל"ל במי מריבה מאי למי מריבה ה' ק' מה זה צריך לומר כי לא יבוא אל הארץ וכו' ודאי אם ימות מיד בהר הזה לא יבוא אל הארץ והיותר תמוה מ"ש אשר נתתי לבני ישראל סימני ל"ל כי מי לא ידע זה גם ק' דהל"ל אשר נתתי לישראל מאי לבני ישראל.

ותחלה לתרץ פסוק המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם וי"ל חדא הא מה שנקראו מי מריבה הוא על שהמרו משה ואהרן פי ה' שאמר להם לדבר אל הסלע והוא הכה וכמ"ש כי מריתם פי למי מריבה וא"כ לפ"ז מאי אשר רבו בני ישראל הל"ל אשר רבו משה ואהרן ועוד מאי לשון רבו הל"ל אשר מרו פי ה' כמ"ש אח"כ ולשון מרי נופל על לשון מריבה משא"כ לשון רבו משמע לשון רבי' וכמו שדרשו ב"פק דברכות ובני רחבי' רבו למעלה ודרשינין למעלה מששים רבוא דילפינן רב' מפרו ורבו וכו' יעו"ש במ"א ועוד דהל' אשר רבו ב"י על ה' מאי את ה' דמשמע עם ה' כמו אתו עמו ועוד דלשון ויקדש בם משמע משום קדש שמו לבד מתו כמו בקרובי אקדש וז"א הא עבור חטאם מתו ונ"ל כמו שזכרתי לעיל ש"ס דפ"ק דסוטה דראו מושיען של ישראל במים הוא לוקה וגזרו כל הבן הילוד וגו' כיון דשדינהו אמרי תו לא חזינן כי ההוא סימנא ובטלו ואינן יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה והיינו דאר"ח המה מי מריבה וגו' והיינו דאמר משה שש מאות אלף רגלי בשבילי נצלתם כולכם אמר רבי חנינא בר פפא אותו היום ו' סיון היה אמרו מלה"שר מי שעתיד לקבל תורה ביום זה ילקה ביום זה וכו' וכ' מהרש"א דפליג ר"ח אדלעיל וס"ל דלא טעו דשפיר ראו שילקה במי יאור אלא שניצל ע"י מלהש"ר וכו' וכל זה א"ש לגירסת ר"ח אומר משא"כ לגירסתינו אמר ר"ח ק' דמשמע דליכ' פלוגתא ועינינו רואת דפליגי בי' כסברת מהר"שא ואי פליגי ק' כי שדינהו אמאי לא חזו כי ההוא סימנ' הא הסימן קאי על מי מריבה והגזרה במקומו עומד ונ"ל דודאי לר"א דס"ל ראו מושיען של ישראל וכו וע"כ כקו' הנ"ל דר"ח שא"חז ולא תיקשי מידי והשתא דאתי' לסברת ר"ח אין צריך לומר שטעו אלא דשפיר ראו דמצינו דוגמא לזה בפרש"י ראו כי רעה נגד פניכם אמר פרעה יש כוכב א' סימן דם והריגה וכשאמר הקב"ה לכלותם ע"ד העגל אמר משה פן יאמרו ברעה הוציא' והיפך את הדם לדם מילה וכו'. הרי דבאמת פרעה ראה כהוגן כוכב של דם אלא שאח"כ ביטל הקב"ה גזר' ההוא ע"י תפלת משה ואפי"ה לא העביר סימן כוכב של דם מכל וכל רק היפך לדם מילה וה"נ ממש כך הוא דלעולה שפיר ראו שילקה במי יאור מושיען של ישראל אלא שינצל ע"י תפלת מלהש"ר כסברת ר"ח והיפך הקב"ה סימן הכוכב שהי' מורה על לקות משה במים על מי מריבה ושם אינו לקותא כלל כאשר יבואר כמו דם מילה שאף שהוא דם מ"מ אינו עונש וה"נ אף שמתו במי מריבה מ"מ אינו עונש כלל ולכך אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא דתחלה הי' מורה אלקותא בדרך עונש משא"כ אח"כ במי מריבה אינו לקותא כלל אבל מ"מ רושם הסימן נשאר כמו דם וז"ש תו לא חזינין כי ההוא סימני והשתא דניצול בזכות תורה שעתידין לקבל ע"כ הי' צריכין להיות ששים רבוא דזולת זה א"א לקבלת התורה כנודע לכך באותו הלילה שניצל משה ניצולו עמו ששים רבו כנזכר במדרש בדף הקודם לזה וא"ש שש מאות אלף רגלי שבשבילו ניצולו כולם.

ובזה יובן המה מי מריבה שראו איצטגניני פרעה אלא שניצל בזכות מלהש"ר ונתהפך למי מריבה הסימן ההוא ואחר שניצל בתפלו' מלהש"ר ע"י קבלת התורה זה הי' סבה אשר רבו בני ישראל ר"ל שפרו ורבו עד ששים רבו דסתם רב' ששים רבוא וכש"ס דברכו' הנ"ל וניצולו ששים רבוא ישראל בזכותו שיהיו ראוין לקבלת התורה שהיא את ה' שישרה שכינתו ביניהם וזה אינו פחות מס' רבוא כנזכר במדרש תרומה לקחתם תורתי קחו אותי עמה והתור' א"א לקח כי אם בס' רבוא אך דלפ"ז דהי' נמשך מהסימן הראשון א"כ מה זה שאמר יען לא האמנתם משמע ע"י חטא נענש לזה אמר ויקדש בם שהי' כך בפני ישראל שיתקדש בם אבל באמת לא חטאו כלל וק"ל

ובזה יובן פי' פסוק הנ"ל ג"כ ויאמר ה' יאסף אהרן אל עמיו כמיתת צדיקים שמתו בעטיו של נחש שאין באהרן שום חטא כלל לכך נאמר בו אסיפה אך ק' א"כ מדוע יקנוס שלא יבוא לארץ לזה ביאר דהטעם כי לא יבוא אל הארץ הוא מחמת אשר נתתי לבני ישראל ולא לישראל עצמן מחמת שמתו במדבר כל הדור ההוא ומחמת העיכוב ששהו במדבר ארבעים שנה עד שנשלם שנות אהרן וזהו סבת מי תתן עתה וא"א ליכנוס לארץ כי כבר הגיע קיצו אבל אם נכנס הדור הראשון לא"י שלא יתעכבו במדבר היה גם אהרן בתוך הבאים לא"י אך קשה הא לעיל אמר יען לא האמנתם וגו' משמע שנקנס עבור חטא מי מריבה לזה ביאר ואמר על אשר מריתם פי למי מריבה ר"ל שהחלפתם פי של יאור למי מריבה ר"ל שעל ידכם גורם לי להחליף פי מה שגזרתי שילקה מושיען במי יאור ונתהפך למי מריבה כדי שלא לבטל הסימן מכל וכל לכך תליתי עיכוב ביאתכם לארץ ע"י מי מריבה לצאת ידי סימן הכוכב אבל באמת אין זה חטא ואין זה עונש כי עתה נשלם ימי חייהם כי הקב"ה משלים מיום ליום ותו לא אפשר וזהו סיבת עיכוב ביאתכם לארץ וק"ל.

בפסוק פרשה חוקת וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל עתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבותינו ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך ויאמר אליו בני ישראל במסילה נעלה זכו' והספיקות רבו ונראה כי תכלית בריאת אדם בעה"ז בחומר וצורה שהם ב' הפכים עד שיזכה אדם להכניע חומרו להצורה וכמו שהוא בפרטות האדם כך הוא בכללות העולם בסוד עש"ן ובכללות העולם נק' הצורה אברהם שהיא הנשמה כמ"ש בזוהר לך לך דף ע"ו ע"ב וז"ל אברם היא נשמתא אבא לרוחא ואם לגופא וכו' יעו"ש. והגוף נק' יצחק כמ"ש במד' הנעלם פ' וירא דף קט"ו ע"א וז"ל ר"ח אמר ת"ח עד שהגוף עומד בע"הז הוא חסר מן התשלו' אחר שהוא צדיק וכו' יעו"ש אזי נק' יצחק בשביל הצחוק והשמחה שיהיה לצדיקים לעתיד לבא עכ"ל. הרי כי אברהם ויצחק היו החומר והצורה של כללות העולם ותכלית העקידה היה להכניע החומר אל הצורה [ואפשר שזהו כוונת הספרים שכתבו שיש סגולה לבעל תשובה לומר פ' העקידה].

ובזה יש לפרש המשך הפסוקים ואלה תולדות יצחק בן אברהם ופי' רש"י יעקב ועשו האמורים בפרש' וכבר צווחו בזה קמאי מה בעי רש"י בזה וגם שהקדים רש"י יעקב קודם לעשו והוא היפך סידר הפר' שנאמר ויצא הראשון אדמוני וגו' ואח"כ יצא אחיו וגו' ויקרא שמו יעקב וא"כ איך כ' רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה דמשמע דכך אמורים בפרשה וז"א וגם להבין המשך הפסוקים ויתרוצצו הבנים בקרבה ותלך לדרוש את ה' ויאמר ה' שני לאומים ממעיך יפרדו וגו' ויאמר עשו הלעטני נא וכו' ע"כ קרא שמו אדום ובפ' וישלח ויאבק איש עמו עד עלות השחר וגו' ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך נ"א ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. לבאר כ"ז ע"פ רמז מוסר הנ"ל הוא ואלה תולדת יצחק בן אברהם כי מה שהיה ליצחק תולד' הוא אחר שנכנע החומר אל הצורה שהוא יצחק בן אברהם אז אברהם שהוא החסד והצורה הוליד את יצחק כי נעשה החומר צורה והצליח ועשה פרי ותולדות שהוא התפשטות החסד בעולם משא"כ קודם היו הגבורו' והחומר מעכב השפע מלהשפיע וכמ"ש מזה בזוהר יעו"ש ומצד החומר והצורה של אברהם ויצחק גרם ג"כ להוליד יעקב ועשו שהם החומר והצורה ג"כ כי טבע הבן דומה לאב וזהו נ"ל כוונת המשנה בפ"ב דעדיות האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים והיינו לר"ע משא"כ בתוספתא פליג שאין האב זוכה לבן בה' דברים אלו כמ"ש בתי"ט והראב"ד בשם ירושלמי מביא ראי' לר"ע בנוי שנא' והדרך על בניהם בכח גבור בארץ יהי' זרעו בעושר לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו וגו' בחכמה ולמדתם את בניכם בשנים למען ירבו ימיכם וימי בניכם וכו' יעו"ש ולי נראה לפרש צחות לשון המשנה בדרך מוסר כי הבחירה חפשית ודאי ואיך יצחק שהוא החומר כשהוא נכנע אל הצורה שהיא נשמה נק' בן אברהם וכנ"ל וז"ש האב זוכה לבן הנשמה יכולה לזכות הבן שהיא חומרו להכניעו עד שנק' בן לנשמה ואז יוצא מעכירות החומר אל יופי הצורה וז"ש בנוי וכמ"ש כי אשה כושית לקח יעו"ש ובכח כי ודאי כח גברא הוא להכניעו החומר אל הצורה ובעושר כי מבואר אמרו בפ"ז דשבת דף ס"ג מ"ד אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד אלא בימינה ארך ימים איכא עושר וכבוד ליכא אלא למיימינים בה איכא אורך ימים וכ"ש עושר וכבוד למשמיאלי' עושר וכבוד איכא ארך ימים ליכא והקש' הרי"ף ב' קושי' תמוהות א' הא כל כוונות המקשן רק מדכתי' ארך ימי' ולא כתיב עושר וכבוד וכשתירץ לו התרצן דאתי במכ"ש עושר וכבוד א"כ ל"ל התירץ למיימינים אך למשמאלים וכו' יעו"ש ב' הקשה יעו"ש ועו' מה זה תימא בימינה ארך ימי' איכא עושר וכבוד ליכא דלמא אין הכי נמי דליכא עושר וכבוד בימינה וצ"ל דתיקשי ממה דכתיב ג"כ משלי סימן ג' כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וגו' וענין שנות חיים כי שנים של צער אינם של חיים וכו' יעו"ש א"כ בימינ' ארך ימים שאינם של עושר וכבוד אינם שנות חיים וע"כ מה שאמרה תורה שנות חיים היינו בשמאלה והוא נגד הסברא ומשני כי גם בתורה יש חומר וצורה המכונה לימין ושמאל וגם ארך ימים שהיא לעולם שכולו אריך שייך לנשמה ועושר וכבוד הוא מפאת החומר זולת מי שמכניעו להחומר צד שמאל בימין אל הצורה וז"ש למיימינים שהוא עשה הכל ימין זה יש לו ארך ימים וכ"ש עושר וכבוד השייך לשמאל שהי' לו תחלה וכי יוגרע עתה מזה משא"כ לימין לחוד ארך ימי' לבד ולשמאל לחוד עושר ומכ"ש למשמאילי' שגם הימין הכרי' לצד שמאל מקבל שכרו בעושר וכבוד לבד בעה"ז ולא בעולם ארוך וכמ"ש ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו וגו' ובזה יבואר ק' הריף הנ"ל וק"ל. וכ"ז מרומז בפסוק כי ארך ימים ר"ל שהוא שכר הימין ושנות חיים ר"ל שהם של עושר וכבוד הנק' שנות חיים המכונה לשמאל וזה א"א שיהי' לאדם שניהם א' כי הם שני הפכים השייכים לחומר וצורה כי אם ע"י מדה ושלום אז יוסיפו לך שניהם כאחד וכמ"ש הרב האלשי"ך בפ' פנחס בריתי היתה אתו החיים והשלו' שהחומר והצורה הם ב' הפכים ועל כל נשימה רוצה לצאת מהגוף וכו' מאחר שזכה לעשו' מחומר צורה אז הוא חיים של שלום שיש שלום בין החומר והצורה שנעשה הכל אחדות א' וז"ש ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם יעו"ש והכי נמי קאמר ארך ימים ושנו' חיים ושלו' יוסיפו לך כשיהי' שלום בין החומר והצורה למימינים בה שהכריעו לימין יוסיפו לך שניהם מן ב' הקוים וכנ"ל וזה פי' הפסוק ג"כ ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום דאי' בש"ס דביצה פ"ג תנא משמי' דר"מ מ"מ נתנה תורה לישראל מפני שעזין הם וכו' שאלמלא לא נתנה תורה לישראל אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם והיינו דארשב"ל ג' עזין הם ישראל באומות וכו' ופי' רש"י כי התורה מתשת כחם ומכנעת לבם והקשה מוהר"שא א"כ לאו לטובתן של ישראל נתנה התורה כי אם לטובת האומו' שיכולין לעמוד בפניהם של ישראל ותירץ יעו"ש ולי נראה לפרש דה"ק כי למעלה יחשב עזותן שלכך נתנה התורה להם וכפי' מוהר"שא עזין לא גבורה או רשעתם כפי' רש"י אלא עזותן הוא שלא יבושו מפני כל ומעיזין פניהם וכו' יעו"ש וכאשר כתבתי בענין אד"הר אחר החטא וידעו כי ערומים הם משא"כ קודם חטא ולא יתבוששו ולכאורה הוא הפך הסברא וביארתי כי בהיות האדם דבוק בו ית' שום מורא של בני אדם או לעג לא יעלה על ראשו לחוש מן המלעיגין משא"כ ברדתו ממדריגות הדביקו' אז הוא בוש וירא מבני אדם המלעיגין והחוש והנסיון מעיד ע"ז ובזה מבואר ק' הנ"ל וכמו שכתבתי פסוק מי יתנך כאח לי וכו' וכדומה ששמעתי אח"כ ק' זה במורה נבוכים וכוונתי לדעתו הרמה וא"ש ג"כ כוונת הש"ס מ"מ נתנה תורה לישראל או ע"י כפי' או כמ"ש בזוהר הופיע מהר פארן שבא לעשו שמא יקבל ופתח לו במצוה לא תרצח וגו' ובזה מתורץ ק' מוהר"שא יעו"ש כי חפצו ורצונו ית' הי' שישראל יקבלו דוקא התורה והטעם מפני שעזין הם והוא מעלה גדולה שמעיזין וכנ"ל ושמא תאמר ע"י התורה הם עזין משא"כ בל"ה וא"כ הדרא ק' שגם אם הי' נותן התורה לא' משאר האומות היו עזין לזה א' דזה אינו דבל"ה הם עזין שאלמלא לא נתנה תורה לישראל ג"כ הם עזין שאין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם כי מעיזין בפני כל וזה למעלה יחשב דלא הביישן למד אברא לפי רש"י הדרא ק' לדוכתא וצריך לומר דמ"מ למעלה יחשב כי ע"י שהתורה נק' תושי' ומתיש כח החומר להיות נכנע אל הצורה ונעשה שלום בין החומר והצורה וז"ש ה' עוז לעמו יתן כי התורה נקרא עוז לעמו יתן שהם ג"כ עזין וע"י עוז התורה מתיש עזותן ונכנע החומר ומכח זה ה' יברך את עמו בשלום וכנ"ל ובזה מבואר משנה דעוקצין אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנא' ה' עוז לעמו יתן וגו' והענין כי זכרתי בביאר פ' מרגלים לתור את ארץ כנען כי החומר הנק' כנען שהוא מצד הקליפות הנק' ארור ונכנע אל הצורה שהוא מצד הקדוש' יצא מכלל ארור לכלל ברוך והנשמה שהיא הצורה זכר נק' ברוך והחומר נק' ברכה ושם הכולל לצורה וחומר אחר הכנעה הוא ישראל כי שרית וכו' וזה שאמר אין כלי מחזיק ברכה כי הכלי הוא החומר המקבל הצור' שיהי' בתואר ישראל שיוכל להחזיק ברכה לפי שנכנע אל הצורה הנק' ברוך וזהו אחר שנק' ישראל זה א"א כי אם ע"י השלום וכמ"ש בריתי היתה אתו החיים והשלום וכמ"ש ה' עוז לעמו יתן וגו' ור"ל ובזה מבואר ג"ב כל ישראל יש להם חלק לעה"ב כשהוא בתוא' ישראל אחר שהכניע חומרו אז יש לו חלק לעה"ב ההו' וג"כ כי המזכה רבים זכות הרבים תלוי בו א"כ זכה בחלק ההוא לעה"ב שיש לזולתו שזכה בה על ידו והבן כי כמו שיש באדם פרטי כך הוא בכללות העולם מי שמזכה להמוני עם הנק' חומר שנעשה צורה וזכה לחלק עה"ב ומזכה לזה עמו בחלקו וא"ש העולה מזה כי האב שהיא הנשמה והצורה מזכה להבן שהוא חומרו שנכנע אל הצורה מזכה לו בעושר וחכמה ושנים כי גם שרבוי שנים מכונה אל הימין שהיא צורה ועשר וכבוד שהיא חכמה כמ"ש כבוד חכמים ינחלו הוא מכונה אל שמאל מ"מ כשמכניע שמאל בימין שהיא החומר אל הצורה אז רבוי שנים ארך ימים איכא וכ"ש עושר וכבוד שהוא עושר וחכמה ושפיר מזכה האב לבן מצד הבחירה ה' דברים אלו וסרה כל הקו' ובזה יבואר ג"כ משנה האשה נקנית לבעלה שהיא החומר ניקנית להצורה בג' דרכים בכסף ושטר וביאה עיין אח"ז.

ועתה נבוא לביאר הנ"ל וצריך שתדע כי מצרים הוא לשון מצר וגבול ובזה נבאר ש"ס דשבת כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך וי"ל למה נחלת יעקב דוקא ונ"ל כי זכרנו כי החומר והצורה הם שני הפכים וכל א' הוא מתגבר מחבירו החומר תאוותו לפעול בגשמי וחומרו והצורה תאוותו לפעול במושכלות וברוחני והם ב' מצרים וגבולים כי מצר וגבול של כל א' הוא הפך ונגדי לחבירו וכל זה בששת ימי המעשה משא"כ שבת שהוא שבית' ונייחא כאלו כל פעולתיו הגשמיים עשויים כמ"ש ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ופי' חז"ל כשתבוא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה ולא תהרהר אחר המלאכ' אז הצורה יכולה לענג בשבת ולפעול ברוחני בלי שום מיצר ומעיק וז"ש כל המענג את השבת שנדמה לו כאלו כל מלאכתו הגשמי שהוא מצד החומר כבר עשוי' דאל"כ אינו יכול לענג ברוחני שהחומר מתנגד כנ"ל אלא ש"מ שנדמה לו כאלו כבר עשוי' בלי מיצר ודואג עבור החומרו לכך נותנין לו נחלה בלי מצרים וזה מכונה ליעקב שנק' ישראל שהכניע החומר ועשאו צורה שגם בששת ימי המעשה הי' נחלתו בלי מצרים כי הי' אחדות א' שהחומר שלו נעשה צורה וא"ש.

ובזה יובן המשך הפסוקים דק' דכאן פרט השליחות למשה ואח"כ א' וישלח ישראל ודרשו חז"ל כי משה נק' ישראל וכו' וגם בל"ה מוכח כי הצורה והנשמה נקרא משה גי' אל שדי ודי בזה וז"ש וישלח משה מלאכים מקדש כי משכן הנשמה הוא במוח הנק' קדש ושלחה הנשמה שלוחים אל החומר שהוא הגוף הרודף אחר תאוות המותרות כמ"ש הלעטני נא לזה נק' אדום והוא מלך אדום המולך על כל אברי הגוף מבלי היותו נכנע אל הצורה עד שרצה לעורר לבו במחשבות קדושות שהם הרהורי תשובה הבא מקדש כה אמר אחיך ישראל שיתן לב על תכלית בריאתו בחומר וצורה בעה"ז כדי שיכניע חומרו אל הצורה שיהי' להם אחווה ושלום ולא נגדיים באופן שיהי' אחיך ישראל כי שרית וגו' ומדוע דבר ה' בזית למעול בשלוחותך בעה"ז להתאוות תאוו' עולם הזה ולהיות הפך הצור' הלא ידעת את כל התלא' אשר מצאתנו בענין חומר וצורה של כללות העולם שהם אבותינו יעקב ועשו שכל זמן שהיו ב' הפכים גדלה התלאות והצער אשר מצאתנו אל שנינו החומר והצורה בהיות לכל א' מצר וגבול לעצמו וז"ש וירדו אבותינו מצרימה וירעו לנו מצרים ולאבותינו ר"ל לנו אל החומר ולאבותינו שהוא הצורה וכנ"ל ונצעק אל ה' וישמע את קולינו ונכנע החומר אל הצורה שהוא יעקב הנק' קול יעקב שהוא פנימי ורוחני וישלח מלאך ויוציאנו ורומז הוא ב' שמות ימין ושמאל גי' מלאך כי אחר שהכניעו שמאל בימין נעשה אחדות הוי' אד' גי' מלאך ויוציאנו ממצרים ועתה שחזר החומר לאיתנו להיו' הפכי ונגדיי אל הצורה והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך שנתקרב הצורה אל החומר שהיא קצה גבולך כדי לקרבו אליו בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה והבן. נעברה נא בארצך שיתן החומר מקום לעבור הצורה בארצותיו ולא להכניע לגמרי מקצה אל קצה נבטל תאוותו מכל וכל רק דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל ורק דרך המצוע וכמ"ש הרמב"ם בזה יעו"ש וכשלא רצה ליתן לו דרך ביקש ממנו במסילה נעלה שהיא מסלה ולא דרך לרבים רק ליחיד וכו' וכל זה שכתבנו באדם פרטי בחומר וצורה שייך כל זה ג"כ בכללות העולם כי המוני עם הם החומר ועיני העדה הם הצורה וישמע חכם ויוסף לקח ודי בזה. ועתה נחזור לביאר משנה הקשה נקנית וכו' כי שמעתי ממורי פיר' הפסוק חשבתי דרכו ואשיבה רגלי אל עדותיך והענין כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ר"ל שלא יהיה בטוב ההוא אשר יעשה מבלי שום פני' וחטא זה אי אפשר וביאר כי כשיעשה טוב בלי שום דבר רע מתגרה בו היצה"ר משא"כ כשרואה היצה"ר שיש בו תועבת חלק היצה"ר מניחו והולך לו ואז גומר הדבר ויעשה לשמה אח"כ וז"ש ישראל גנבים כו' כי צריך לגנוב דעת היצה"ר בכל דבר מצוה וז"ש חשבתי דרכי וכו' ר"ל בכל דבר מצוה או קדושה בהתחל' חשבתי דרכי להנאתי הגשמי ואח"כ ואשיבה רגלי אל עדותיך ר"ל רגלי הרגל שהורגל אצלי שלא לשמה אז עשיתי לשמה וזה שאמר חצות לילה אקום ר"ל לתועלתי הגשמי כי מיד שיתעורר משינתו לש"ש א"א אלא חצו' לילה אקום לצרכי ואז בדבר הטבע יכול לגבור על הטבע שינת מצות ודפח"ח והוא כלל גדול ללמוד במחשבה זרה בתחלה או בתפל' שלא ימנע עבור זה רק יגנוב דעת היצה"ר ואח"כ יעשה לשמה ודי בזה והנה האשה שהיא החומר נקנית קנין עצמי לבעלה שהוא הצורה הוא כסדר הזה תחלה בכסף מה שכוסף ומתאווה מצד היצה"ר יעשה החומר ובכסף כפשוטו א"ש ג"כ כי עושר וכבוד בשמאלה וז"ש בכסף ובשטר כי שמתאווה עושר שהוא בכסף ילמוד תורה שהיא בשטר גם שלא לשם שמים שהיא למשמאילים בה והוא הדרך הנכון שיתחיל שלא לשמה ויגנוב דעת היצה"ר ואח"כ בביאה שהוא תענוג רוחני ופנימי מצד הצורה שהיא בימין לש"ש והכל ע"י התורה המתישה כח החומר שיוכל להכניע אל הצורה וכנ"ל הגם שכבר זכרתי בביאור מ"ש בכסף ע"פ משל בן מלך שלא ידע שום חכמה גם בריבוי המלמדים לא הועיל ועשה לו דירה מיוחדת וראה בתולה מקושט וכו' וק"ל.

בפסוק זאת חקת התורה ודרשו חז"ל לפי שהשטן וא"ה מונין את ישראל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לכך נאמר חקת גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה והקוש' תמוה הא כבר מצינו טעם נגלה ונסתר במצוה כנודע ואיך אמר חקה ואגב יבואר שאר הפסוקים מענין שטן וא"ה במצוה זאת דוקא גם לשון מלפני וגם להבין תואר מונין את ישראל מהו ונ"ל דאי' בפ"ג דביצה תניא ר"מ אומר מ"מ ניתנה תורה לישראל מפני שעזין הם וכו' והקשה מוהרש"א הא אי' בש"ס דע"ז שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה וכו' ומשני דמ"מ ה"ל לכפו' עליהם ההר כמו לישראל וכו' יעו"ש ולי נרא' דתרוצו תמוה דה' ק' קו' התו' בפ"ט דשב' הא הקדימו ישראל נעשה לנשמע ואיך אמרת שככה עליה' ההר ותירצו התו' שמא חזרו אח"כ וכו' א"כ ישראל שקבלו ברצון תחלה ראוי לכופן שלא יחזרו אח"כ משא"כ א"ה שלא קבלו מתחלה ברצון מה מקום לכופן אח"כ לכך נראה דכוונת הש"ס מ"מ ניתנה תורה לישראל הוא על דרך זה שדרשו בזוהר פ' הופיע מהר פארן וגו' כשבא לבני עשו שיקבלו התורה אמרו מה כתיב בה והשיב לא תרצח וכו' והקושי' מפורסמת איך בא בטרוניא עם הקומה שהקדים להם לא תרצח לא תנאף כדי שלא יקבלוה משא"כ לישראל וכבר זכרתי תירץ מספיק במ"א יעו"ש א"כ שפיר הקשה הש"ס מ"מ ניתנה לישראל התורה ולא לאומות שאם לא הי' מפרט להם תחלה מצו' לא תרצח ג"כ היו מקבלים התורה כמו ישראל איברא דיש לתרץ קו' הש"ס באופן דלא תיקש' מידי דבספר החסי' מהו יוסף יעבץ מצאתי וראיתי במשנה דאבות פ"ד איזה חכם דיש להקשות מ"ש חז"ל כי במצוה א' לבדה יזכה לעוה"ב ובמקום אחר אמרו כי המקיים כל המצות זולת א' קים לי' בארור השר לא יקום את דברי התורה הזאת ומלבד זה קשה וכי יש א' מישראל שיוכל לקיים כל התורה שהיא תרי"ג מצות וכמ"ש מוהרש"א בפ"ק דמכות יעו"ש א"כ ח"ו קים לי' בארור הנ"ל ומבאר כי פשר דבר הוא מי שחשקה נפשו לקיים כל המצות ולא קיים רק א' הרי דבק במחשבתו בכל התור' כולה וזה המעט יספיק לו עם המחשבה הטובה אבל מי שאמר אקיים כל התורה כולה חוץ מדבר א' אינו דבק בתורה כלל כי התורה כולה א' הוא ואינה מתחלקת וכו' וזה קים לי' בארור וכו' יעו"ש א"כ ישראל שעשו מוסכם לקיים כל התורה ואמרו נעשה ונשמע שלא שאלו מה שכתוב בתורה א"כ הסכימו דעתם בחשק אהבתם לקבל ולקיים כל התורה גם שנאנסו אח"כ ולא קיימו רק מצוה א' הרי דבק' במחשבת' בכל התורה משא"כ האומו' ששאלו מה כתיב בה כדי שיבחרו מה שילמדו ומה שלא ילמדו ולשיטתן השיב' לא תרצח לומר מאחר שאין רצונם לקיים דבר א' מהתורה אין ליתן להם התורה כלל כאמור ובזה יובן פלוגתא דר"י ור"ל בחלק ופערה פיה לבלי חק דמר ס"ל למי שמשיי' חק א' ומר ס"ל מי שמקיים חק א' והקושי' איך הפליגו פלוגתן ולפי הנ"ל א"ש דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ועיין לקמן מזה ביאר פ' נח יובן ג"כ קו' על הרמב"ם דס"ל במקיים א' מהמצות סגי והקושיא שהוא סותר הנ"ל ולדברינו א"ש ובזה יבואר ג"כ ש"ס דמכות בא חבקוק והעמידן על א' וכו' והקשה מוהרש"א יעו"ש ולפי הנ"ל א"ש הכל.

אך כדי להבין תירץ הש"ס על קו' הנ"ל מפני שמזין הם דמה ענין תירץ זה על קו' הנ"ל לפי דברינו הנ"ל ונראה דא"ש דמצינו לשון הפסוק כי מזה כמות אהבה וגו' וכן התנא דאבות הזהיר הוי עז כנמר הרי כלל גדול בתורה ענין עזות המורה על גודל חשק אהבת הבורא ירברך והוא עצמו רימז תירץ הנ"ל איך נתן לישראל תרי"ג מצות המוטל על כל א' מישראל כנודע והוא מן הנמנע וכי ח"ו בא בטרוניא דליקו בארור אשר לא יקום ומשני כי עזה אהבתם נחשב גם בקיומן רק א' מהמצות כאלו קיימו הכל וכאמור וק"ל. ואות ומופת על אהבתם שהיא עזה בזה שהקדימו נעשה לנשמע ועשו מוסכם לקיים הכל הרי דבקה מחשבתם בכל התורה כולה וראוין ישראל לזה ולא שאר אומות העולם וטעם מספיק שיצאו אומות העולם מכלל הזה הוא זה דכ' הרב מוהר' יעב"ץ בפ"ד דאבות ודע כי ההפרש אשר בינינו אנחנו מאמיני החידוש למאמיני הקדמות הוא שנשים כל פעולתינו מול עבודת השי"ת לעשות רצונו כי מה שחידוש וברא לא ברא אלא לכבודו ולעבודתו ובזה נמשך חיים לבעל' כי באור פני מלך חיים והמתרחק מעבודתו מתקרב אל המות כאומר ברחקי ממך מותי בחיי ואם אדבק בך חיי במותי ור"ל כי הרוצה שיחי' ימות והרוצה שימות יחיה וז"ש שהע"ה ושבת אני את המתים שכבר מתו דהיינו שבעודם בחיים המיתו את עצמם על תורתו ועבודתו יתברך וכמ"ש אדם כי ימות באוהל שאין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה עד ולזה כיון בן זומא בענין ד' מעלות חכם גיבור וכו' שישתמשו בעליהם בהם לעבודת השי"ת אשר גיבור וכו' שישתמשו בעליהם בהם לעבודת השי"ת אשר לתכלית זה ברא' הש"י וכו' עד ולזה אמר שלמה עליו השלו' אם תבקשנה ככסף אז וגו' אבל מאמיני הקדמות הגיבור הכובש אויבו להנאת עצמו והחכם ג"כ להנאתו ולכבודו לבד הוא לכך מתביי' לשאול כי ירד מכבודו מעט משא"כ הלומד מכל אדם מאמין כי הש"י מפיו דעת ותבונה וכו' יעו"ש. וכבר כתבתי במ"א למה נקרא כסף על שחומד וכוסף להשיגו הדבר ההוא עצמו ור"ל הלומד לשמה כוונת אהבתו לדבק א"ע בעצמות האותיות התורה שהוא רצה היות חי החיים ותענוג התענוגים שבתוכו אור א"ס באור פני מלך חיים וזהו ששמעתי ממורי ענין לשמה לשם האות עצמו ודו"ק ודפח"ח משא"כ הלומד שעי"ז ישיג הכבוד הוא דבר נבדל שאינו בכסף שחומד וכוסף אל עצמותו ואפשר שזהו כוונת הש"ס בתלק תורתו של דואג ואחיתופל הי' מהשפה ולחוץ ר"ל שלא הי' כוונתם לשמה רק פועל יוצא אל הכבוד והבן.

והעולה מזה כי כל פנות שאדם פונה בתורתו ועבודתו ומעשיו הטובים למטה ולבו כונה למעלה לשם שמים אז מתקרב אל החיים והקדוש' והמתרחק מזה מתקרב אל המות והטומאה כשמכוין לכבוד עצמו ולהנאתו הרי בדבר א' יש בו טומאה וטהרה למאמיני החידוש משא"כ לא"ה מאמיני הקדמות וכן שידין יהודאין הוא השטן הוא היצה"ר עצמו שכל עסק תורתן לכבוד עצמן כמו דואג ואחיתופל הנ"ל וז"ש לפי שהשטן וא"ה מונין את ישראל שהם שלומי אמוני ישראל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה שיהי' בה טומאה וטהרה בדבר א' היפך רצונם כאמור לכך אמר חקה אין לך רשות להרהר אחריה כי רחוק מרשעים ישועה שאינו יכול לכנוס בדביקו' הש"י לכך מקטרג ושואל קושי' הנ"ל וכיוצא בזה משא"כ להבאים בשער אשר צדיקים יבואו בו מובן טעמו בנגלה ונסתר כנ"ל והבן.

ועפ"ז כ"כ לבאר משנה בפ"ב דנגעים כהן הסומא באחד מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנא' לכל מראה עיני הכהן בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו וכו' כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגע עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרובין וכו' לבאר זה נ"ל דהקשה מהר"ם מובא בתי"ט מתוספתא דתני' בית אפל וחלונותיו מגופות פ' סתומות פותחים החלונות ורואין את נגעו ומשני אם יש חלונות אלא שהם סגורים אז פותחים אותם לראות הנגע ומה דתנן אין פותחין היינו מחדש יעו"ש להבין זה נ"ל לבאר משנה פר' ך"ה דמס' כלים כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואינן עולים מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה שהמעשה מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה כדי לבאר זה נ"ל לבאר משנה בפ' יז' הרימון וכו' שיש להם מעשה ואין להם מחשבה וכן בפ"ג דמכשירין הורידה חש"ו אינן בכי יותן שיש להם מעשה ואין להם מחשבה כדי לבאר זה נבאר משנה בפ' ך"ו דכלים עורות בעל הבית מחשבה מטמאתן ושל עבדן אין מחשבה מטמאן של גנב מחשבה מטמאן ושל גזלן אין מחשבה מטמאן ר"ש א' חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאן ושל גנב אין מחשבה מטמאן מפני שלא נתייאשו הבעלים לבאר כל זה בחדא מחתא נראה דשמעתי בשם מורי הא דאי' בש"ס התפלל ונענה וכו' ואם מתגאה מביא אף לעולם וכו' והקשה מה חטאו העולם בזה וביאר הענין העולה מדבריו כי ע"י שהעולם מחוסרי מהמנותא שיש בעל יכולת בעולם מי שאמר לשמן וידליק הוא יכול לומר לחומץ וידליק וזה מתפלל שידליק החומץ ונענה ונראה בעיני העולם דבר תמוה ועי"ז מתגאה א"כ הם הגורמים ודפח"ח. ואני בארתי ירושלמי במס' תענית לבש שמואל חלוקן של ישראל וכו' והוא יבואר ע"י ש"ס ראוי היה שמואל הקטן שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך וכו' והקו' מפורסמת מה ענין דורו לזכותו של שמואל ויבואר ע"י ששמעתי מהמנוח החסיד מהר"י פיסטנר הושיעה ה' כי גמר חסיד דיש לפרשו מרישא לסיפא ומסיפא לרישא יעו"ש במ"א.

ועפ"ז ביאר הרב מוה' מענדיל פי' הש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו כי הצדיק יורד דרך הגיהנם להעלות נשמות הרשעים שהרהרו בתשובה וזה שאמר ריב"ז ולא עוד שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי ובזה בארתי פי' הפסוק לא תתן חסידך לראות שחת ר"ל גם שהוא בחי' חסיד וירידתו לגיהנם הוא רק להעלות הרשעים משם מ"מ אין רצונו להיות בפחד גיהנם לפי שעה ג"כ והתפלל להש"י שלא תתן חסידך לראות שחת וכדומה ששמעתי זה באיזה ספר נדפס זה והנה כשיורד הצדיק שם יש כת הרשעים שמתדבקין בו כדי שיעלו ויש שאין רוצין מטעם שגם הם יחשבו בעיניהם לרשעים וז"ש כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו ודפח"ח. והנה יש מדריגה זה גם בעה"ז שיורד הצדיק ממדריגתו כדי שיתחבר עם מדריגה פחותה ההיא כמ"ש בכתבים שבע יפול צדיק וקם ומבואר שם כי למדריגה הנק' שבע יפול צדיק הנק' ו' להקימה בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה יעו"ש. וכמו שבארתי בפסוק הנפש אשר עשו בחרן יעו"ש. וכדי להלביש דבר זה להבינך ששמעתי ממורי ז' מדריגות שיש בשכינה א' היודע שירד ממדרגתו ואינו מתפלל ב' שיודע ומתפלל שיעלה וכו' ודפח"ח ובזה כתבתי ענין ז' קני מנורה יעו"ש והנה כת המתחפר עמו עולה עמו משא"כ כת הנותן דופי בשלומי אמוני ישראל ואינו מתחבר עמו אין לו תקנ' וכמו שבארתי במשל השר ששינה לבושו כדי להעלו' הבן אל אביו המלך יעו"ש וזה שאמר כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו כי זה הבוזה לת"ח שהוא עבור החסרון שיש בו הוא לתועלתך של הפחותים שישתווה למדריגתן כדי שיתחברו ויעלו עמו וזה אינו רוצה בזה ולכך אין לו תקנה וק"ל. ובזה תבין שבע יפול צדיק אל מדריגת המוני עם וקם כדי להקימן והבן. ברש"י פ' בלק לא תאור את העם א"ל א"כ אברכ' א"ל כי ברוך הוא והקושיא עצומה מאחר שכוונתו לקלל מה חשב שאמר א"ל אברכם ונ"ל דידוע מ"ש בכתבי' בכוונת עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי יע"ש ובזה תבין מה שרצה לברכם כדי להמשיך ברכה יתירה גם אל מדריגת הקדושה שבתוך י"א סמני הקטורת כדי להשפיע אל הקליפה מדרגת בלעם עד שהשיבו כי ברוך הוא לפי צורך אותו מדריגת הקדושה לבד ולא צריך ברכה עוד להשפיע גם להם והבן והש"י יכפר.

ובזה תבין משנה כל הכלים וכו' והוא כי יש ב' סוגי טומאת המחשבה גם לאנשי' כשרים א' מצד עצמו שהמחשבה מטמאה כשעושה תורתו ותפלתו ומעשיו לשם הכבוד וכיוצא בזה שאינו עושה לנחת רוח ליוצרו רק כמו מאמיני הקדמות שזכרנו לעיל שאלו האמין שיש מחדש ובורא הכל לכבודו לא הי' עוש' לכבוד עצמו רק לכבוד הבורא שבראו ואם נפשך לומר מי יאמר שיש טומאה ע"י המחשבה יש ב' תשובת בדבר א' מ"ש בחובת בלבבות ראיה לזה א' שהרג נפש במזיד וא' הרג בשוגג זה שכיון במחשבה נהרג וזה שלא כיון במחשבה להריגה פטור אע"ג דשניהם עשו מעשה א' הרי זה הכל תלוי במחשבה כמ"ש האלשיך מוסר היוצא ממגילת רות שכל מעשה האדם העיקר הוא המחשבה לאיזה ענין נתכוין כי בנות לוט שזינו עם אביהם שהוא חייבי כריתות אחר מ"ת מ"מ מאחר שנתכוונו לש"ש יצא ומהם מלכות בית דוד ומשיח צדקינו וכו' יעו"ש הרי מוכח דיש טומאה מצד המחשבה כשאינו לשם פועלן אפס דיש בזה ב' בחי' א' שפגם המחשבה של חסידי ישראל גורם להמוני עם פגם במעשה וכו' ב' שפגם המעשה של המוני עם גורם טומאה במחשבה של כשרי וחסידי ישראל וכמו שזכרנו לעיל הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וכו' וכמו שכתבתי במ"א ויקצוף משה על פקודי החיל שמא חזרתם וכו' לקלקלכם הראשון פעור כי כל הכועס כאלו עובד ע"ז וגרם מעשה המוני עם טומאה לגדולי הדור וכו' יעו"ש והנה טומאת המחשבה כזה אינו עולה מטומאתו כי אם בשינוי מעשה של המוני עם שנמשך ממנו טומאת מחשבה ובזה יובן כי הצדיקים נקראו כלים כמ"ש בזוהר והלכת אל הכלים וכו' יעו"ש וז"ש כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה כאשר זכרנו כשלא עשה לשם פועלן וכ"ת מאחר שהוא צדיק איך נמשך לו זה טומאת המחשבה וע"כ מחמת טומאת מעשה המוני עם לכך צריך שינוי מעשה וז"ש שהמעשה מבטל מיד מעשה ר"ל של המוני עם ומיד מחשבה של הצדיקים שנמשך מהם ומחשבה אינה מבטל' לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה וק"ל

ובזה תבין ג"כ המשנה חרש שוטה וקטן יש להם מעשה ואין להם מחשבה והוא דמבואר לעיל שצריך שיהי' תורתו ועבודתו וכל מעשיו לשמה וכשאינו עושה לשמה רק להנאת עצמו ולכבודו גור' טומאת המחשב' בזה וק' מהא דאי' בש"ס פ"ג דברכו' דרש רבא תכלית חכמה תשובה ומע"ט וכו' שנא' ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם ללומד' לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא שלא לשמה שכל העושים שלא לשמה נוח שלא נברא והקשה התו' מהא דפסחי' לעול' יעסוק בתורה שלא לשמ' שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומשני התו' כאן לקנת' אבל להתכבד שרי וכו' וא"כ תקשה למה שכתבנו שגם להתכבד אשור וגורם טומאה במחשבה זו שמכווין לכבוד עצמו ולא לכבוד בוראו ונ"ל דכל זה לשטת התו' מכח קו' הנ"ל אך נראה דמעיקרא לא ק' קו' התו' וגם ק' הנ"ל לק"מ דכבר ביאר רבא עצמו בצחות לשונו דלא ק' קו' התו' וז"ש תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכו' עד ללומדיה' לא נאמר אלא לעושיהם וכו' והענין דכתבתי במ"א מ"ש בכתבים מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה הוא כי אדם רשע ע"י תורתו ועבודתו מוסיף כח לחצונים ולכך צריך לבטל ת"ת ולעשות תשובה שהוא הוצאת המת אבי אבות הטומאה ואח"כ הכנסת כלה לעשות נחת רוח לכלה העליונה בתורתו ועבודתו הכנסת כלה איקרי וכו' יעו"ש ויש להקשות מהא דאחז"ל הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שמתוך המאור וכו' והוא כשעזבו אותי ית' הוא הכופר ואין לך רשע גדול מז' ומ"מ חפץ בתורתו והוא היפך הנ"ל [הגם שזה מדרש ירושלמי ואין זה סתירה להש"ס בבלי דידן מ"מ הלא קרה דרש איברא דלק"מ דודאי עיקר תכלית החכמה תשובה ומעשים טובים שאחר התשובה שאז עושה נחת רוח ליוצרו ומ"מ הקב"ה שאינו חפץ במות המת ברשעו כי אם שישוב מחטאו ואין בור ירא חטא שישוב מחטא ע"י יראת העונש כי אם אחר שלומד תורה שהיא נקרא תורה על שם שיורה חטאים בדרך ומתוך המאור שבה יחזרו למוטב ויוציא מהקליפות התורה ומעשים טובים. שעשה בעודו ברשעו בסוד חב"ו וכמו שכתוב בכתבים בזה אחז"ל זדונות נעשה לו כזכיות יעו"ש ושפיר דרש רבא כי תכלית חכמה הוא התשובה ומע"ט וכו' לעושים לשמה לשם פועלן ושלא לשמה נוח לו שלא נברא ועכשיו שנברא יעסוק גם שלא לשמה שמתוך המאור שבה יחזור למוטב ויעסוק לשמה וא"כ לא ק' קו' התו' כלל וגם ק' הנ"ל לק"מ

ובזה יש לפרש פרשת פרה שמטמאה טהורים במחשבה הנ"ל ומטהרת טמאים שע"י התורה הנקרא אפר פרה יטהר מטומאתו מתוך המאור שבה וק"ל.

ונחזור לענין חש"ו כי חרש שאינו שומע קול הכרוז בכל יום שובו בנים שובבים שהם הרהור' תשובה כי השמן לב העם הזה וגו' וזה נקרא חרש באמת ושוטה ע"ד ששמעתי איזה שוטה הלן בבית הקברות שמת כמה פעמים והוא בכמה בתי קברות וכו' ודפח"ח וקטן שאין בו דעת לידע קונו וכמ"ש הנביא ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן ושמעתי כי החמור יודע שהו' אבוס בעליו ולא בעליו עצמו משא"כ ישראל טועין בזה כי אלו האמין המוזג או החנווני שהוא אבוס בעליו לא הי' ביניהם קנאה ושנא' ולא הי' מטריד א"ע תמיד לילה ויומם לא ישבותו וכו' ודפח"ח וכמ"ש האלשיך כי ירחיק ממך המקום כי לא תוכל שאתו יעו"ש וז"ש חש"ו יש להם מעשה כשחוטאין במעש' נחשב לטומא' ואין להם מחשבה ליטמא כי גם כשעשה לשם עצמו דהיינו שלא לשמה לא יחשב לטומאה כי אולי מתוך המאור שבה יבוא לשמה משא"כ בצדיקים יש להם מחשבה וכנ"ל וק"ל.

ובזה נבוא לביאר משנה עורות בעל הבית וכו' דמבואר בע"ח דף מ"ח וז"ל הקליפו' מלבושי' האורות וכו' כי העור הוא קליפה וכו' יעו"ש והוא כמו שזכרנו כמה פעמים ענין חומר וצור' באדם הפרטי והכללי וכו' יעו"ש והנה עורות ב"ה שהם קליפות של המוני עם אנשי החומר עמי הארץ ובעל הבית מחשבה מטמאן ושל עבדן אנשי הצורה שעובדים עבודת הקודש אין מחשבה מטמאן ור"ל הא דזכרנו במשנה כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה הכוונה הטומאה של צדיק הוא לתכלית הטהרה כדי שיתחבר עם אנשי החומר ולהעלותן כמ"ש הירושלמי לבש שמאול חלוקן של ישראל ואמר חטאנו וכו' וא"כ בזה יבואר ג"כ פ' פרה שמטמא טהורים כדי שיטהר טמאים וכמו שזכרנו במ"א פ' פרה כולה יעו"ש ומבואר ק' הרא"בד על הרמב"ם יעו"ש ולכך שפיר ביאר המשנה של עבדן עובד הש"י בטומאת המחשבה שהוא כדי שיתחבר עם אנשי החומר אין מחשבה מטמאן כמו השר ששינה לבושו כדי להעלות הבן אל אביו משא"כ עורות שהם קליפות של ב"ה מחשבה מטמאן שאין ב"ה פועל יוצא לשום תועלת כמו עבדן של גנב מחשבה מטמאן ר"ל כשהוא גונב דעת קונו ודעת הבריות שיתראה מעשיו בעיני הבריות והוא מהצבועים מחשבה מטמאן ושל גזלן כמו ויגזול החנית מידו ר"ל שכוונתו לגאל את בן המלך מרשות הקליפות אל רשות הקדושה ע"י שיתחבר עמו בטומאת המחשבה אין מחשבה מטמאן ר"ש אומר חילוף הדברים ור"ל ודאי שלא ניתן רשות לטמא את מחשבתו כדי שיתחבר וכו' כי אם כשנזדמן לו טומאה במחשבה בלא כוונת רשע יבין לאשורו שהיא לתועלת אנשי החומר שיתחבר עמהם וז"ש חילוף הדברים של גזלן שהוא מדעת בעלים מחשבה מטמאן ושל גנב שלא מדעת בעלים אין מחשבה מטמאן כנ"ל וז"ש מפני שלא נתייאשו הבעלים רק דעתו לשוב ושלא לדעתו הי' זה וק"ל.

ובזה נבוא לביאר משנה בפתח דברינו כהן וכו' ונבאר פסוק ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות וגו' וכבר כתבתי ביאר זה במ"א יעו"ש והנה שמעתי בשם ספר עוללת אפרים ביאר משנה סומא בא' מעיניו פטור מהראי' והוא כמו שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים באדם והם גשמיים וכמו כן יש רמ"ח איברים ושס"ה גידי' רוחניים כך בתורה יש רמ"ח אברי' ושס"ה גידים פשוטי לבושי התורה גשמיים וכמו כן יש רוחניים בפנימית התורה וא"כ יש עין הגשמיים הרואה בלבושי התורה ויש עין הרוחני הרואה בפנימית התורה והנה רוב הת"ח רוב חשקם רק בלבושי התורה שיצא לו תפארת מש"אכ בפנימית התורה אין לו תפארת כי כבוד ה' הסתר דבר וז"ש הסומא בא' מעיניו שהוא בפנימית התורה פטור מהראי' שלא יזכה לראות פני השכינה ודפח"ח.

ובזה נ"ל לתרץ משנה דפ"ק דחגיגה הכל חייבין בראי' חוץ מחרש שטה וקטן וכו' והסומא וכו' איזה קטן כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית שנאמר שלוש רגלים והספיקות רבו וכבר ביארנו ע"ד מוסר ענין חרש שאינו שומע מוסר כלל שוטה ששומע המוסר ואינו לוקח עמו הדברים שיעשה בפועל כמ"ש קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וזה שעושה ובהיפך נק' שוטה המאבד מה שנותנין לו וקטן שאין לו דעת אשר החכמים שנקרא אביו צריך לאחוז בידו ולהעלותו ולהורות לו דרך הישר וכמ"ש בזוהר זכא' מאן דאחיד בידא דחייבא וכו' יעו"ש ובתנאי שגם הוא יכול לאחוז בידו של אביו שיהי' לו דביקות והאמנה אתו עמו אז יכול להעלותו מירושלים להר הבית דכ' האלשיך בישעיה סימן דברו על לב ירושלים שהם מדריגת המוני עם וכו' יעו"ש ור"ל שיכול לעלות ממדריגה למדריגה שלמעלה ממנו כי הר הבית מקודש מירושלים כדאי' במשנה דכלים וק"ל אך לבאר ענין הסומא דיליף בש"ס יראה כל זכורך וכו' נ"ל שביארנו ע"ד מוסר דאי' במשנה פג' דר"ה כיוצא בדבר עשה לך שרף וגו' וראה אותו וחיו כי נחש ממית וכו' נ"ל דיבואר דשאל פילסוף את ה' אלהיך תירא וכי שייך ציוי בזה וביארתי ע"פ משל חולי של ריבוי דמים שאין לו רפאה כי אם ע"י חרדה ויראה שמסלק' הדמ' וכו' ובזה ביארתי פי' המש' הפסוקים אימת מות נפלה עלי יראה ורעד יבוא בי וכו' וק"ל והנה תיבות יראה וראיה אותיות דדין כמו דדין כי מי שיש לו ראי' לראות בעין שכלו רומומתו ית' אז יש לו יראה משא"כ סומא החשוב כמת אין לו ראי' לכך אין לו יראה וסרה קו' הפילסוף כי באמת אין ציוי כי תרי"ג מצות הם תרי"ג עצות איך יבוא לידי יראה כי אם ע"י ראי' משא"כ הסומא פטור מהראי' וק"ל עוד יש לבאר דאי' במשנה פב' דר"ה שלח לו רבן גמליאל לר' יהושיע גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביה"כ שחל להיות בחשבוניך וכו' בא לו אצל ר' דוסא בן הורקנס אמר לו אם באין אנו לדון אתר בית דינו של ר"ג צריכין אנו לדון אחר ב"ד וב"ד שעמד מימות משה ועד עכשיו שנא' ויעל משה ואהרן ושבעים מזקני ישראל ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל ג' שעמדו ב"ד על ישראל הרי הוא כב"ד של משה וכו' ופי' שאם יבוא אדם לדון אחר ב"ד שבימיו לומר וכי ב"ד זה כמשה ואהרן אומרים לו שמא חשוב הוא כאותן שלא נתפרשו שמותן ע"כ והספיקות רבו למה פרט מקלך ומעותיך ויה"כ ועוד בברייתא מפרש ללמדך שאפי' קל שבקלים שנתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירם ואומר ובאת אל השופט אשר יהי' בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אל השופט שלא הי' בימיו הא אין לך אלא שופט שבימיך ואומר אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה וכו' והקשה הריף ל"ל ואומר ועוד הקו' במקומה עומדת וכי תעלה על דעתך וכו' ועוד דאמרינן בש"ס כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סתומא כדי שיפלו אחריו וכו' וא"כ יש לתמוהו אם יש א' שאינו רוצה ליפול בבור כשילך אחר עצת המנהיג שהוא סומא וכי לחוב יחשב לו הגם ק' ראשונה אפשר לתרץ דחשב ר"ג כי רבי יהושיע מקנא על נשיאותו לכך הוא מנגד לו בדין הוראותיו והוא ע"י א' מג' סבות או להיות לו שבט המושל שיטול מקל ולהך על קדקד בני ישראל כמ"ש בפ"ק דר"ה א"כ כוונתו להשתרר או להרויח מעות כמו שדרשו בפ"ק דסנהדרין אלהי כסף הבא בשביל כסף לא תעשה לך ופ' מהרש"א וכו' יעו"ש שהאריך ועי' בשביל כסף וזהב שפיזר עבור הרבנות ורוצה לאסוף מזה כסף וזהב וכו' או שכוונתו שיש מחילות עונות כמו בי"ה כשנתמנה ראש ופרנס וכדאי' בש"ס שנתמנה לראש עבור זה יעו"ש וז"ש גזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביה"כ שחל להיות בחשבונך וק"ל איברא לבאר שאר הספיקו' נ"ל דיבואר ע"י ק' הנ"ל שמא הוא פרנס מצד דרגיז רעיא על ענא וא"כ אם יש ישמע לו יפיל אחריו ומוטב שינצל וא"כ איך בא הציוי אין לך אלא שופט שבימך ונ"ל כאשר תדקדק לשון הש"ס עביד לנגדא סתומא יבואר ע"פ פי' הפסוק ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות גם שבארתי לעיל מ"מ אין מדרש בלא חידש דכ' במ"ש במשנה דאבות פ"ג הוא הי' אומר כל שחכמתו מרוב' ממעשיו דומה לאילן שענביו מרובים ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו אבל כל שמעשיו מרובים וכו' אין מזיזין אותו ממקומו וכו' ופי' כי א"כ אין לסמוך על סברותו לסתר הבנין של השופט לכך אמרו אין לך אלא שופט שבימיך ולי הפעוט נראה לפרש המשנה אם ענביו מרובים הרוח בא ועוקרתו על פניו אבל אם שרשיו מרובים אין מזיזין אותו ממקומו הוא על דרך ששמעתי הלצה מפני מה ראשיהם של בבל סגלגלים מפני שאין להם חיות פקחות כי הובא משל שהלך אחד בשדה ולא מצא לאכל כמה ימים עד שיצא ריח מפיו ושאל לצבי וכו' עד שבא אל השועל שהוא פקח שבחיות ואמר שאין לו חוש הריח וניצל וכו' ודפח"ח וזהו כוונת התנא במוסר שאם חכמתו מרובה ממעשיו א"כ שרשיו מועטין ר"ל שיהי' לו שורש ויסוד האמנה ובטחון בו ית' הוא מועט א"כ סומך על חכמתו וענפיו מרובים שמסתעפי' ממנו לכל א' לזה בחנופה ולזה בערמה אשר כמה מיני ענפים מסתעפי' ממנו אז הרוח שהם בני קדם הדומים לרוח סערה באים ועוקרים אותו ממקומו וז"ש ראשים של בבל סגלגלים שנתגלגל מדיך לדוך וכו' ואם מעשיו מרובים מחכמתו אז שרשיו מרובים שנתחדש בשורש האמנה ובטחון בו יתברך א"כ ענפיו מעוטין שאין ענפיו מסתעפים לשום אדם באיזה תחבולה אלא הוה מהנעלבים ואינם עולבים שהוא מעשיו מרובים מחכמתו אז אפי' כל הרוחות אין מזיזין אותו ממקו' וק"ל.

וז"ש כד רגיז רעיא על ענא מצד שהם אינו רוצין להתנהג ע"פ הרועה כי קם כל א' הישר בעיניו יעשה להיות רועה במרעה טוב ושמן גם שהוא סכנה לזאבים הטורפים שה מהעדר במקום ההוא לכך עביד לנגדא סתומא שהם גורמים לעבוד לנגדא סתומא כאלו הוא סומא ואינו רואה ומשגיח בהם רק שיעשה כל א' כאוות נפשו ורצונו גם שיש במעשה זה סכנה מהזאבים שאין להם צופה שיביט מרחוק מ"מ שהם חפצים בכך דור ודור ודורשיו לפי מה שדורש ומבקש כך נמצא צופה ומנהיג לו לרצונו א"כ שפיר אמרו בש"ס אין לך אלא שופט שבימיך כי ימיך גורמין לשופט שיהי' לפי בחינתך וז"ש ואומר אל תאמ' שהימי' הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת זאת דאי' בסוף מסכת קנים ר"ש בן עקשיא אומר זקני ע"ה כל זמן שמזקינין מטפשין וזקני תורה אינן כן שנא' בישישים חכמה וכו' א"כ מעיד על עצמו שהוא מזקני ע"ה שהימים הראשונים טובים מאלה א"כ ראוי לפי מדריגתו שיהי' פרנס לפי הדור והכל נמשך ממנו הטוב לטובים וק"ל.

ובזה יבואר ש"ס דברכות מעשה בתלמיד ששאל תפלת ערבית רשות או חוב וכו' עד בראש השנה צערי' וכו' וי"ל דהל"ל ביה"כ צערי' לפי מעשה הנ"ל שהי' בי ה"כ ולא בר"ה ולדברינו א"ש כי יש עולם שנה נפש כמו שיש באדם עיני העדה ונק' ראש הקהל כך יש בשנה ראש השנה ור"ג שצערי' לר' יהושיע דסבר שמבקש להיות ראש השנה כמבואר וק"ל.

וז"ס ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ר"ל כי אלו הנק' עיני ישראל שהם ראשי הדור אשר ראוי להם להשגיח ולפקח עיניהם בעסק הציבור כבדו מזוקן שנתיישן הדבר להיות רגילים לעשות כל איש הישר בעיניו ואין משגיחין על ראשי העיר להיישיר אותן בדרך הישר וא"כ גם אח"כ כשרוצין להיות להם רואה משגיח לא יוכל לראות כי כבדו מזקן וכמ"ש בזוהר מפני שיבה תקום ופי' בע"ח קודם יבש"ה אותיות שיבה ר"ל קודם שנתייבש הקליפה על הפרי צריך לקום ולשוב משא"כ אח"כ וכמ"ש הנביא התחיינה העצמות היבישות האלה ויאמר ה' אתה ידעת יעו"ש.

ובזה יובן משנה הנ"ל כהן הסומא באחד מעיניו דהיינו שאינו רואה בפנימית התורה כי אם בלבושי התורה שבזה יצא לו שם וכבוד או שכהה מאור עיניו שכבדו מזוקן כנ"ל אינו רואה את הנגעים שהם נגעי לבבי בני אדם ותן לחכם ויחכם בזה כמה כללים והבן וז"ש בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות נגעו כי אם שיהי' פתוח ונסתם והוא רמז לדברים נוראים בגשמי וברוחני ובא ר"מ ומפרש כל הנגעים אדם רואה ליתן דופי בכל אדם חוץ מנגעי עצמו שאינו רואה ובאמת ראוי שיהי' להיפך כמו ששמעתי ממורי אם אתה רוצה לשבח איזה אדם יותר ראוי לשבח להש"י ואם אתה רוצה ליתן דופי בשום אדם הכל ימצא בך אלא שאינו רוא' נגעי עצמו ולא נגעי קרוביו וא"כ איך אפשר לבי' אפל ליפתוח בו חלונו' כי אם שיהי' פתוח ונסת' הן בגילגול או בזה אז אפשר לפתוח בו חלונות משא"כ מי שהוא אפל שלא ראה מאורות אור החכמה מימיו ואין נפשו חשקה בתורתו ית' ובעבודתו רק מה שהוא להתראות לבני אדם שיגדיל כבודו והוא ח"ו מן מאמיני הקדמות אבל מאמיני חידש שלא ברא וחידש עולמו וכל אשר בו כי אם לכבודו ית' אזי החכם יתן עיניו בראשו וכו' ובמ"א אבאר יותר בעזה' ודי בזה

במשנה סוף פז' דבכורות הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנא' המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתי' לבאר זה נ"ל לבאר משנה באבות אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח וי"ל ל"ל הכפל ועוד למה פרט קמח ולא תבואה או לחם ולפי פשוטו נ"ל לבאר על דרך שהקשה הרמב"ם בפ"ט מה' ותשובה וי"ל מאחר שנודע שמרן שכרן של מצות היא לעה"ב והנקמה מהרשעים הוא הכרת א"כ מה זה שכ' בתורה אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי שלום בארץ ואכלתם לשובע ונמצא שהוא טובת עה"ז וכו' אלא כך הוא הכרע כל הדברים הש"י נתן לנו תורה וכל העוש' כל הכתוב בהזוכה לעה"ב והבטיחנו בתורה שאם נעש' בשמח' יסיר ממנו כל הדברי' המוניעם אותנו מלעשות' כמו חולי ורעב כדי שנהי' פנוים ללמוד ונזכה לעה"ב ואם נעזוב התורה בדעת ונעסוק בהבלי הזמן כמ"ש וישמן ישורון ויבעט וכו' אז יסיר ממנו כל הטובות וכו' כדי שיאבדו ברשע מעוה"ז ומעה"ב יעו"ש ובזה א"ש אם אין קמח אין תורה שאם אין כל עניני עה"ז מוכנים לפניו כמו קמחא טחינא אין תורה לא יוכל לקיים התורה והסיבה לזה לפי שאין תורה אחר שעזבו התורה מדעת ועסקו בהבלי הזמן מזה נמשך שאין קמח כדי לטורדו ח"ו בזה ובבא ע"כ הסמיך אח"ז תקנה להיות מעשיו מרובין מחכמתו ויצליח בזה ובבא וק"ל.

עוד יש לפרש דאי' במשנה דאבות פ"ג ר"ש אומר ג' שאכלו על שולחן א' ולא אמרו עליו דברי תורה וכו' וי"ל א' לשון דיעבד שאכלו ויותר ה"ל ג' שאוכלין ב' ק' ולא אמרו עליו ד"ת ויותר ה"ל עסקו בתורה ג' ק' לשון ד"ת אין לו שחר דהל"ל תורה ונ"ל דאי' במדרש דמ"ש שאכלו דיעבד ועוד דקדק לשון שן לחן אחד וז"ל פיר' הפסוק שמעתי ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך פתח בלשון רבים ועבדתם וסיים בלשון יחיד וברך את לחמך אמנם השמעני כי בענין התפלה טובים המרובים מן היחיד כי ברוב עם הדרת מלך אמנם באכילה לא נמשך דבר טוב מהתחבר' לאכול יחד וטוב יותר לאכול כל אחד לבדו וז"ש וברך את לחמך לשון יחיד

ובזה תבין שלשה שאכלו על שולחן דיעבד שנזדמן שאכלו ג' על שולחן א' אבל לכתחילה יותר טוב ביחיד יע"ש והתקנה לזה שיאמרו דברי תורה כי פי' שם במשנה אז נדברו לשון הכנעה כמו ידבר עמים תחתינו וכו' יעו"ש ולדברינו יבואר זה והוא כי יש לחקור כי יש ב' ענינו ד"ת או אמירת פשט או דברי מוסר המכניעים לבו של אדם כמ"ש מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו וא"כ יש לחקור איזה מהם עדיף או שניהם כאחד טובים ולהכריע נ"ל דכ' הרמב"ם בהל' דעות דרך הממוצע הוא היש' ואם נטה לקצה הא' כמו גובה לב אזי ינטה אל קצה האחר שכנגדו שינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למט' מהכל וילבש בלוי סחובות וכיוצא בדברי' אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעי וכו' יעו"ש בפ"ב וכשנחקור הסיבה אשר בעבורה אמרו חז"ל ג' שאכלו דיעבד כי לכתחילה לא יתחברו שלא נמשך דבר טוב מהתחברם וכו' הסיבה הוא מחמת וישמן ישורן ויבעט במקום אכילה ושתיה שם יש גובה לב ליתן דופי בכל אדם ובפרט בשלומי אמוני ישראל כמ"ש דהע"ה ישמחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר ומאחר שנטוי אל קצה האחד ודאי תקנה לומר דברי מוסר המכניעים לבם של נותני דופי הנ"ל כדי שינטו אל קצה האחר משא"כ אמירת פשט להראות חריפתו יותר נכנס אל גובה לב זה האומר ואיך יוכל להכניע לב השומעים מאחר שהוא עצמו מתגאה בזה יותר מגבה לב האוכלים ושותים וע"כ צ"ל כאמור וזה נקרא ד"ת לשון ידבר עמים תחתינו שהוא להכניע לבם ע"י ד"ת ועוד כי אמירת פשט בפני הלומדים ומה יעשו כל שולחנות שמלאו קי צואה המלעיגים על החכמים ונותנין דופי' בשלימים שנדונין בצואה רותח' ולכך גם עכשיו נק' שולחנם קי צואה משא"כ דברי מוסר יכולים לשמוע כולם ויש תקנה להכניע לבם אם דנחזי אנן דלא נהגי כזה רק להשמיע פשט וחריפתו נראה דהסיבה לזה דמצינו בש"ס האי צורבא מרבנין דמרחמין ליה בלי מתא לא משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להן במילי דשמיא וכו' ועפ"ז בארתי כי יהי' לאיש ב' נשי' א' אהובה וא' שנואה וגו' דפ' האלשיך יעו"ש ולדברינו יבואר בדרך הנ"ל כי הת"ח נק' אשה יראת ה' ויש ב' סוגייא' אהובה דלא מוכח לאנשי עירו במילי דשמיא וא' שנואה מ"מ לו משפט הבכורה כי זה העיקר שמבטל כבודו ורצונו מפני כבוד הבורא שבראו לכבודו ית' שחדשו יש מאין וכל פועל ה' למענהו והלה סוג שיראה להיות אהוב ביניהם וסובר שבזה יקבל מהם פרנסה בפרט בסעודה אשר הוא מנהגם ליתן מתנות לת"ח ואיך יאמר מוסר שהם דברי קנתרין וישנאו אותו ולא יתנו מתנות ואם אין קמח אין תורה ובאמת ז"א כי איפכא מסתברא אם אין תורה דייקא שנק' תורה על שם יורה חטאים בדרך אז אין קמח

ובזה יובן משנה הנ"ל שהוא מלי דאבות וחסידות המתחסדים עם קונם ולא שעושין חסד לעצמם שאומרין אם יאמרו תוכחת מוסר ישנאו אותן ואין קמח שהיא פרנסתם ואז אין תורה כי בהבטל אינון להחזיק ידי לומדי תורה אין תורה ובאמת ז"א כי איפכא מסתברא לפי שאין תורה לכך אין קמח וק"ל.

ובזה יובן לשון ג' שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כי אמירה היינו לכולם גם להמוני עם כמ"ש כה תאמ' לבית יעקב ותגיד לבי' ישראל וק"ל

אמנם מצינו שיש תכלית טוב לש"ש שלא להנאת עצמו גם באמירת הפשט ודברים חריפים גם שאי אפשר שלא יגבה לבו עי"ז מ"מ יש בו צורך גבוהו קצת והוא יבואר ע"י משנה בפתח דברינו הנושא נשים בעבירה וכו' דמצינו לשון הנושא יש לו ב' פרושים או לשון נשואין כפי האמת או לשון נושא מי חטאת שהיא הגבהה ואני הכותב קבלתי מגדול א' כי תיבה שיש לו ב' פרושים שניהם אמת ואיך יתואר זה כאן במשנתינו ונ"ל דשניהם אמת דכתבתי בביאור סוגיא דקדושין האב זכאי בבתו בקדושיה וכו' יעו"ש והעולה משם כי לשון הרי את מקודשת לי כי האדם יש בו חומר וצורה וכמו שהוא באדם פרטי כך הוא בכללות העולם הנק' אדם פרצוף א' ראשי העם לק' עיני העדה וכו' והם בעלי הצורה והמוני עם הם החומר והתכלית הוא להכניע חומר אל הצורה מכלל ארור לכלל ברוך א"כ שפיר איקרי נשואי אשה שהיא החומר שנוש' ומגביה למעלה אל הקדושה וז"ש מקודשת לי שיוצא ממדריגה זו אל מדריגה של מעלה ממנה הך דזכרנו בביאר המשנה כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן כי על ידי שמץ ודופי קצת שיש במדות של כשרי הדור שהם לבושים פחותים שלובש שעל ידי זה יתחבר עם המוני עם פחותי הערך כמו במשל השר ששינה לבושו וכו' ובזה ביארתי ש"ס כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו יעו"ש וזה שאמר כל שאינו מחוייב בדבר וכו' וק"ל

א"כ בזה תבין כוונת הגדולים שנהגו באמירת הפשט וחריפות בתחילת הדרשה קודם המוסר שעל ידי שגבה לבו בזה א"כ נק' מחוייב בדבר מה ויכול להוציא הרבים ידי חובתן מאחר שהשווה את עצמו קצת למדריגת המוני עם בזה.

ובזה יובן הנושא נשים בעבירה כי ראש העיר או הדור הוא נק' איש וכמ"ש בתוספו' יום טוב איש ירושלים יעו"ש ובני עירו נק' אשה כמו החומר אל הצורה וכשרוצה וקדשן נקרא הנושא נשים בעבירה כי על ידי עבירה שבו יוכל להתחבר עמהם ולהעלותן מ"מ קצת פסול יש בו עד שידיר הנאה שלא יהנה מזה שום הנאה מהאמירת הפשט שיכבדוהו או שיהי' לו פרנסה רק שיהיה לתועלת הנ"ל שיתחבר ולהעלותן ויחזור למדריגותו וק"ל איברא שלא יטעה בזה ביאר המשנה בסיפא המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים והוא דהקשה התוספות במסכת בבא מציעא פרק ט' בד"ה ולאו מר כהן הוא ומאי טעמ' קאי בבית הקברות ז"ל תימא לר"י איך החיה בנה של האלמנה כיון שהיה כהן דכתיב ויתמודד על הילד וכו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פקוח נפש ע"כ ונראה לי דכתיב במקום אחר לא יטמא בעל בעמו להחלו וכו' יעו"ש דביאר הנביא יחזקאל סימן ל"ו היתה עלי יד ה' וגו' וינחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות וגו' והנה יבשות מאוד ויאמר אלי בן אדם תחיינה העצמות האלה ויאמר ה' אתה ידעת וגו' ושמעתי משם הרב המנוח מהרי"ל פיסטנר כל ענין זה על חזרת ישראל בתשובה עד שהשיב ה' אתה כלומר וכו' ודפח"ח

והענין יותר בביאר דאי' בע"ח ביאר מ"ש בזוהר מפני שיבה תקום קדם שיבה דילך וכו' וביאר כי אותיו' שיב' יבשה וקודם שנתייבש קלפות האגוז יוכל לקלוף וז"ס לא יטמא בעל בעמיו להחלו כשהיא אינו ראוי לו להיות נושא אותה וכו' וזהו עצמו קושיות התוספות איך טימא אליהו שהיה כהן על ספק אם יחיה הילד שהם רשעי ישראל שהם קטנים שאין בהם דעת ומשני התוספות שהי' ברור לו שיתייהו וק"ל

וזה שאמר המשנה שלא יטעה בכל זמן ליטמא להם וזה שאמר דוקא בברור אבל אם הוא ספק כגון שאינו רואה בהם ניצוץ קדוש שהיא עצמות חיות האדם רק שמטמא למתים שאין בו חיות וספק אם יחיה אותו ומכ"ש לודאי שברור לו שלא יעשה פעולה פסול עד שיקבל עליו שעכ"פ לא יטמא למתים על ידי אמירת פשט או לעבור באיזה עבירה כ"א בלא מתכוין בהזדמן אז יתחבר עמהם או שיאמר מוסר כך בלי שום טומאה שאז ממ"נ א"ש וק"ל להבין.

ובזה נבאר משנה בר"ה חרש שוטה וקטן אין מוציאין הרבים י"ח ועוד שם ש"ץ מוציא הרבים ידי חובתן.

מצוה פרה אדומה שמטמא טהורים ומטהר טמאים

נראה לי לבאר בב' פנים וגם לבאר ק' הראב"ד על הרמב"ם וז"ל א"א ולמה לא יחשב לשנים הטומאה וטהרה דשמעתי מהרב המוכיח מפולנאי פי' הש"ס פ"ק דברכות מ"מ לא נאמר נון באשרי מפני שיש בה נפילה שנאמר נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל במערבא מתרצים הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל והקשה הא בפסוק לא כתיב כך ואיך מוסיף תיבות מה שלא נזכר בפסוק וביאר מ"ש בע"ח ענין העיגול והיושר שנקודת מרכז הארץ הוא באמצע עגולים וכשנפלה עד שלא תוכל להוסיף בנפילה למטה מהארץ ששם חוזרים העיגולים אז נק' קימה והבן ודפח"ח.

והקשה מאן דהוא א"כ הרשע המוסיף ברשעו לנפול יותר יהיה נק' ג"כ קימה והנה גם שאין זו קושי' כלל כאשר נבאר מ"מ נ"ל לבאר קושיא הנ"ל ג"כ בקיצור כי ענין היושר שבתוך עגולים הוא קימה ופרצוף אדם כנודע. והנה ענין נפילתה או קימתה הוא ע"י מעשה בני אדם כי הרשעים גורמין נפילתה והצדיקים קימתה וכמ"ש בזוהר פרשה בלק ההוא ינוקי גבורי כח עושי דברו וכו' יעו"ש ואי אפשר לגרום נפילה יותר כי אם עד דמטי רגלין ברגלין וכמאמר חז"ל בעקבות משיחא וכו' וכמ"ש בפע"ח ה' ק"ש דמבואר שם ענין גלות השכינה לברר נשמות ונצוצות שנפלו בקליפות ע"י חטא אדה"ר וע"י ישראל העושין מצות ומע"ט ונעשה מ"נ אל השכינה והיא מעלה אותם מידי יום ויום וכאשר יתברר לגמרי מן הראש עד הרגלים אז בלע המות לנצח שהם הס"א וכו' יעו"ש א"כ אי אפשר לשום רשע להוריד השכינה יותר כי אם דמטי רגלין ברגלין דאז הוא תגבורת החיצונים ותוקף הגלות גור' סיבת הגאולה שישתלמין רגלין ברגלין להתברר ובלע הס"א וגם הרשעים בעשן יכלו ואז גורם לעלי' השכינה ע"י נפילתה במקום שלא תוכל להוסיף נפילה יותר אז קום בתול' ישראל והבן ענין פרה אדומה והם הרשעים כפרה סוררה סרה ישראל שמטמא טהורי' שגורם נפילת השכינה בתוך עמקי הקליפות שנק' אבי אבות הטומאה כדי לטהר טמאים לברר נצוצי הנשמות להעלותן מטומאה לטהרה בתוך עת אשר שליט אדם באדם לרע לו המבואר בכתבי האר"י שם א"כ מבואר ק' הראב"ד שהכל א' והבן וכמו שהוא בעולם כך יש בשנה ונפש כי בשנה הם ו' ימי החול השכינה מתלבשת ע"י מט"ט בתוך קליפות נוגה לברר נצוצין ע"י תורה ועבודה ומע"ט וז"ש קריאו' שמו"ת בכל יום כנודע וכן בנפש האדם הנשמה קדושה מתלבשת בתוך החומר שהיא מן הקליפה וכן הצדיקים בתוך הרשעים בסוד הנשמה שבתוך הגוף להכניע החומר אל הצורה להעלותן והבן.

וזש"ה דחה דחיתני לנפול וזה גורם כי ה' עזרנו כי נפילה גרמה הקימה וכנ"ל וז"שה לא אמות כי אחיה ר"ל שלא אצטרך לנפול הנק' מיתה כדי שאחיה אח"כ בסוד רצוא ושוב שהי' קטנות וגדלות רק ע"י שיעלה למדריגה יתירה ואספר מעשה י"ה ויהי' נחשב מדריגה ראשונה קטנות נגד זה שהיא גדלות והב"ן.

עוד יש לומר ונבאר פסוק ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל והקשה בזוהר בלק דף ר"ה וכי שם הויה ממית וכו' יעו"ש ולי נראה כי השכינה שנק' על שם הויה כנודע היא היורדת בעמקי מצולה בין הקליפות לברר הניצוצין שיש שם ע"י מ"נ של מע"ט שעושין הצדיקים וזה שמוציא מהם חיות הקדושה נשארו מתים ומחיה הניצוצו' הקדושים להעלותן בסוד חיל בלע ויקיאנו וז"ס בעת אשר שליט אדם באדם לרע לו ובזה יובן ה' ממית להקליפות ע"י שמחיה ניצוצות הקדושים להעלותן מהקליפו' ונשארו מתים בלי חיות וזהו ג"כ מוריד שאול ויעל והבן.

ובזה יובן שאמר דוד על בחינתו שהיא השכינה כנ"ל כי בירידתו לא אמות שלא נק' מיתה כי כי אחיה הניצוצות הקדושות להעלותן על ידי ירידה זו ונק' עלי' והבן וז"ס פרה אדומה שמטהר וכו' והבן וז"ס לא נתמלאה צור וכו' אמלאה החריבה וכו' וז"ס המה כרעו ונפלו ועי"ז ואנחנו קמנו ונתעודד והבן.