תולדות יעקב יוסף, בא

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' וכבר הקשה הרמב"ם שאם ניטלה ממנו הבחירה כמו שאמר כי אני הכבדתי וגו' א"כ התראה זו למה ואגב ק' מאי בא לך אל פרעה הל"ל ונ"ל דאי' בפ"ה דשבת אר"ז לוכחינהו מר להני דבי ריש גלות' א"ל לא מקבלי מנאי א"ל אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר דא"ר אחא ב"ח מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בו וכו' וכ' התו' היינו היכי דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב יהיו שוגגין וכו' יעו"ש.

וי"ל מנ"ל להתוס' דדוקא בספק קאמר דלשון לא מקבלי מנאי משמע ודאי לא מקבלי והתם דקאמר לפניהם מי גלוי לרבותא דאפילו מספק לא הוכיחו וביותר ק' דהא מפסוק שלפנינו מוכח דגם שלא יקבל בודאי יש להוכיחו וכ"ת למה י"ל כמ"ש הריף גם שלא יקבל עתה שמא אח"כ יתן אל לבו לשמוע ולשוב וזהו דוחק לחלק בין ישראל לעכו"ם.

ונ"ל דיש בענין אמירת תוכחה ומוסר ב' בחי' שונו' א' להנצל מעונש וכמו שאמרה מדה"ד אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי וכו' ומעתה אם יש לו התנצלות לפטור עצמו מלהוכיחו כגון שידוע לו שלא יקבל וכיוצא שאז אין עליו אשמה ונמנע מלהוכיחו. בחי' ב' שאינו עושה מיראת עונש רק לאהבת המלך להשיב בן אל אביו אז גם שיודע שלא יקבל מ"מ עושהתחבולה לשנות מלבושיו החשובים ולובש בגדי פחותי הערך כמו שהוא לבוש עתה בן המלך שנתערב בין הפחותים ואז לובש השר ג"כ כמותו כדי שיוכל להתחבר עמו ולדבר על לבו לשוב לאביו המלך וכאשר הארכתי בזה המשל במקום אחר מהו ענין לבושי פחותי הערך שהוא גרוע מדותיו וכו' יעו"ש.

והנה אם ידוע לו שהוכבד לבו ולא יקבל מוסר גם כשישנה לבושו ודאי לפי דברי התו' אין רשאי להוכיחו מוטב יהי' שוגגין ולא יהיו מזידין וכ"כ הריף בעין יעקב יעו"ש סברא זו לענין אחר. אך דק' על התו' מפסוק הוכח תוכיח דמשמעו אפי' מאה פעמי' דע"כ אין לומר דזה איירי בשומע ומקבל מוסר מיד בפעם ראשון א"כ שוב א"צ פעם ב' ומכ"ש מאה פעמי' אלא ודאי דאינו מקב' בפעם א' וב' וכמה פעמים ואפי"ה חוזר ומוכיחו עד מאה פעמי' וק' הא כשהוכיחו צ"ט פעמי' ולא קיבל א"כ ידוע לו דבודאי אינו מקבל מוסר ואפ"ה מוכיחו עד מאה פעמים וק' להתו' דכתבו בידוע שאינו מקבל מוסר א"צ להוכיח אך לפי מ"ש הרא"ש והר"ן בדבר שהוא מפורש בתורה רשאי להוכיחו גם שיודע שאינו מקבל מוסר ומה שאמרו מוטב יהי' שוגגין הוא מדרבנן א"ש דלק"מ. אך יש לספוקי בדבר אם לומר בדבר שהוא מדרבנן אסור להוכיחו כשיודע שלא יקבל מצד שמוטב יהי' שוגגין אבל בדאורייתא מותר להוכיחו או לומר בדאורייתא יש חיוב להוכיחו גם כשיודע שלא יקבל

והנה יש להכריע מאחר שאין איסור להוכיחו מצד מוטב שיהיו שוגגין א"כ ממילא חל עליו מצוה הוכח תוכיח עד מאה פעמי' ואז החיוב מוטל עליו להוכיחו מצד המצו' וכ"ת באמ' גם על הפסוק ק' מ"ט באמת הזהיר הכתוב להוכיחו כמה פעמים מאחר שידוע שלא יקבל נ"ל דנודע מ"ש חז"ל בפסוק נודע ה' משפט עשה כשהוא עושה דין ברשעים שמו נתגדל ונתקדש וכאשר כתבתי במ"א שהעונש לרשעים כדי שאחרים יקחו מוסר והמשל למדינה שמרדו במלך ונתחזקו שלא ישמעו מוסר עד שעשה א' א"ע כמשוגע יצאו לקראתו בני המדינה לראותו עד שסיפר להם מאורעותיו זה בא לו אחר שמרד במלך הנ"ל וכו' יעו"ש וזה נ"ל פי' הפסוק הוכח לאחרים יוצא מוסר ותוכחה כשתוכיח לזה גם שלא ישמע ויענש וכאמור

והיוצא מזה כשתוכחתו הוא שיודע שלא יקבל מוסר רק שישמעו אחרים את דינו שנענש על שלא שמע למוסרו אז א"צ להתלבש בבגדים פחותים שהוא גרוע מדות הנק' הליכה רק בלבושו הנק' ביאה.

ובזה יובן המשך הפסוקים ויאמר ה' בא אל פרעה כי מכונה לך לביאה ולא הליכה לידע ולהתחבר עמו כי אין צריך כאן לזה מאחר שהוכבד לבו ולא יקבל בודאי וכ"ת וכי בא בטרוניא עם בריותיו וכקו' הרמב"ם שצוה להתרותו וסילק ממנו הבחירה וכמ"ש אני הכבדתי את לבו זה לאו קו' דלאו סילק בחירה קאמר רק כי אני ששלחתי לו התראה מצד זה הוכבד לבו מצד בחירתו כי שמיא גרמה לו שהוכבד לבו אבל באמת קמי שמיא יקבל והתראה זו גם שידוע שלא יקבל מ"מ הוא למען שתי אותותי אלה ולמען תספר באזני בנך וגו' ואכבדה בפרעה שישמעו אחרים ויקחו מוסר ויתגדל ויתקדש שמו ית' וק"ל. עוד י"ל כי פרעה האמור כאן הוא גם איש ישראל שהוא קשה העורף כי התורה הוא נצחי גם לדורות והוא רמז מוסר לשני סוגי רשעי ישראל א' בהסתר וא' בפרהסיא וההפרש בניהם דשמעתי ממורי פסוק תהלים ס' ל"ז ראיתי רשע עריץ וגו' ויעבור והנה אינני ואבקשהו ולא נמצא וגו' ואמר למה יבקשהו לרשע שכבר איננו וביאר כי אחריו יקום רשע יותר גרוע ממנו לכך יבקשהו לראשון ודפח"ח ולי נראה דכתב האלשיך דישב' מיני יצה"ר א' בסתר וא' בגלוי וצריך יותר שמירה מזה יצה"ר שהוא בסתר וא"ש והבן.

בפסוק בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' ופי' רש"י בא והתרה בו. וי"ל דהל"ל לך אל פרעה ועוד קו' הרמב"ם בענין הבחירה והידיעה וכו' וה"נ אם גזרה ידיעתו שהכביד לבו א"כ למה יתרה בו אחר שניטל הבחירה ממנו. ושאר הספיקות.

ונ"ל דשמעתי בשם מורי ענין מכות דם לפרעה ולישראל הי' מים כי בחינות פרעה הוא העורף מדריגת השכחה ואצלו הי' מכת דם משא"כ להצדיק הי' מים ודפח"ח.

ולי נראה בדרך זה לפרש ע"פ שכתבתי ביאור ש"ס משרבו המנאפים בטלו מים המרים וכו' כי לאשה זונה הי' מרים משא"כ לאשה טהורה מים קדושים דברי מוסר של כהן כמ"ש כל צמא לכו למים יעו"ש וה"נ לפרעה שהוא קשה עורף נחשב למכת דם ששופך דמו משא"כ לאישכשר וישר נחשב למים קרים על נפש עייפה וכן יש לפרש שאר המכות עד מכות ארבה ותרגומו גובא וכן תרגום בור כי הוא לשון רבוי כמ"ש ארבה את זרעך וכו' והענין שהוא רבוי המנהיגים שלא יהי' דבר אחד לדור רק ההיפך שיהי' כולם ראשים מנהיגים ששמעתי שזהו ברכת אליהו לעיר אחד שיהיו כולם מנהיגים וכו' ואז נהפך מן דָבר א' לדֶבר ח"ו או לברד ומכח זה וכסה את עין הארץ מי שהוא עין הארץ כמו עיני העדה שהי' ראוי להשגיח על הארץ נעשו אלו הרבה מנהיגים נעשו כסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ להשגיח עליהם כמו שכתבתי בפסוק ועיני ישראל כבדו מזוקן ולא יוכל לראות וכו' וה"נ כך וזה שאמר ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד כשהי' דבר א' לדור הי' ברכה וכשנהפך ונעשה הרבה מנהיגי' נעשה מן דבר ברד וזהו גורם חורבן ליתר פליטה וק"ל.

ובזה יובן בא אל פרעה כי החכמה נק' אב שהיא אותיות בא ומה שהי' ראוי לפרעה לבוא אל החכם שנק' אב שילמוד ממנו חכמה מ"מ לא תמנע טוב מבעליו שיבא הוא אצלו וכ"ת אם מעלת החכמה עדיפא ממעלת הנדיב שהוא קשה ערף מצד עשיר יענה עזות למה לא ילך פרעה אל החכם שנק' אבל זה נותן טעם כי אני הכבדתי את לבו ר"ל כי להחכם נתתי לב להבין מעלת הנדיב גם שהוא פרעה קשה ערף לכך הולך אליו משא"כ פרעה ממני יצא הדבר שנק' פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו מלהבין מעלת החכמה שיהדר אחר מעלת החכמה שאלו הי' מבין מעלת החכמה א"כ כבר הוא בגדר החכמה כמ"ש הר"ן ששאלו חכם א' אם מבין עניני הבורא והשיבו אלו הבנתיו הייתיו וכו' יעו"ש. וזהו למען שתי אותותי אלה בקרבו. כי כבר זכרנו במ"א בפסוק כל הנשמ' תהלל י"ה כי יש חומר וצורה בכלל ופרט והנשמה נברא בב' אותיות ראשונו' והחומר בב' אותיות שניו' וע"י שישפיעו זה לזה נתחברו אלו באלו ונעשה יחוד השם שלם וזהו שכ' במד' שיחר טוב ששאל דהע"ה ישב עולם לפני אלדי' והשיבו א"כ חסד ואמת מן ינצורוהו וכו' ועדיין ק' תינח בעושר אבל בחכמה הדרא ק' לדוכתי' ולדברינו א"ש כי החכם ישפיע לנדיב חכמה והנדיב ישפיע לחכם עושר ועי"ז גורם השפע למעלה מן ב' אותיות ראשונו' שבשם שהם או"א לבנים זו"נ ב' אותיות אחרונו' וז"ש למען שיתי אותו' אלה בקרבו מזה לזה וק"ל.

עוד י"ל כי האדם הוא עולה ויורד בעבודת ה' שאי אפשר שיהי' במדריגה א' והטעם שלא יהי' התענוג תמידי שאז אינו תענוג כמו במשל המלך ששלח בנו לבן המונים וכו'. ובזה יובן בא אל פרעה שיבא בחי' הדעת שנק' משה אל פרעה שירד ממדריגתו כי אני הכבדתי את לבו וגו' כדי שיהי' אח"כ כשיחזור למדריגתו יותר תענוג וזה שאמר למען שתי אותותי אלה בקרבו שידבק א"ע אל האותיות שהם כלים אל הרוחני' ובתוכם אור א"ס חיי החיים תענוג התענוגים ודי בזה.

בפסוק ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי' חשך על ארץ מצרים וגו' ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם. וכבר זכרנו ביאר זה לעיל יעו"ש. ועו' יש לדקדק למה במכה זה צוה נטה ידך על השמים ועוד ולכל בני ישראל הי' אור וגו' מ"ש מכה זו שהוצרך לאומרו שלא הי' לישראל הא כל עשר מכות שהי' למצרים לא הי' לישראל.

ואגב נבאר פסוקי פ' בשלח וילכו ב"י במדבר ולא מצאו מים ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וילונו על משה וגו' וירהו ה' עץ וגו' ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלדיך והישר בעיניו תעשה וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. והספיקו' רבו א' וכי זה הוא כל הטובה שיעשה להם עבור שהטיבו מעשיהם שכל המחלה לא אשים עליך. ועו' מה אני ה' רפאך לפ"ז. ונראה להבין ענין מכות בכורות שהיא ראש לכל המכו' כמ"ש והנה לא שמעת עד כה משמע שהיא העיקר ויש להבין מהו ענין המכה זו בבכורים דוקא. ונ"ל לבאר המשך הפסוקי' כה אמ' ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה וכו' ולכל ב"י לא יחרץ כלב לשונו וגו' ולבסוף כתיב ועברתי בארץ מצרים פי' רש"י בשם מכילתא כמלך העובר ממקום למקום וכו' אעשה שפטים אני ה' והספיקו' רבו ל"ל אני יוצא. ועו' מאי ומת כל בכור דהל"ל אני מכה כל בכור. ועו' מאי כמלך העובר וכו' ועוד מאי אעשה שפטים אני ה' ועוד מאי זה דקאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו' שהוא תמוהו. ונ"ל דאי' בש"ס לעתיד הקב"ה מוציא חמה מנרתק' ברשעים נדונין בה וצדיקים מתרפאין בה שנא' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפי' וכו'.

והענין כי בארתי לעיל על שהלכו ג' ימי' בלא מים בלא תורה לכך שוב לא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מה"ל דיעות כמו שיש חולי בגוף שאז טועם המתוק נדמה לו למר כך יש חולי הנפש אשר נדמה להם מתיקות התורה והעבודה למרה וכו' יע"ש

והנה סיים הרמב"ם שהרפואה שילך אצל החכמים שהם רופאי הנפשו' וכו' וכיצד היא הרפואה אם הי' גבה לב ינהג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלוי הסחבות וכו' וכיוצא בדברים אלו עד שיעקר ממנו גובה הלב ואז יחזור לדרך האמצעי וכו' וזהו עצמו שרימז הפסוק עצמו הרפואה הנ"ל וכמו שנא' ויורהו ה' עץ כי החכם נק' עץ כמ"ש לא תשחית את עצה הוא הנותן עצה טובה להנצל מעצת יצה"ר וכו' ורז"ל דרשו שהי' עץ מר ונמתק מר במר ר"ל שנתן לו עצה שהוא מר לנהוג בבזיון וכיוצא בזה ועי"ז נתרפ' וימתקו המים מימי התורה וכל המשך הפסוקי' יבוארו אח"ז

עוד י"ל עץ מר דאי' בש"ס תענית דף ך"ד ע"א דבי נשיאה גזרו תעליתא ולא אתי מטרא תנא להו אושעיא זעירא דמן חבריא והי' אם מעיני העדה נעשתה לשגגה משל לכלה שהיתה בבית אביה בזמן שעיני' יפות אין כל גופה צריכה בדיקה עיני' טרוטות כל גופה צריך בדיקה ופי' רשי' כי עיני העדה שהם ראשים מאירין עיני העם ואם עיני העדה רשעים דלת העם א"צ בדיקה מה מעשיהם וכו' אתו עבדי' ומצערי לי' אמרו בני מאתי' שבקי לי' דהא נמי מצער לן כיון דחזינן דכל מילי' לש"ש שבקינן לי' וכו' יעו"ש ויש להבין מה זה שאמרו הא נמי מצער לן וכו' ונ"ל דבארתי במקום אחר וכו' יעו"ש א"כ בזה מצער לן שאין אנחנו מוחזקין לטובים לכך עיני העדה טרוטות ורכות ומ"מ כיון דלש"ש נתכוין לא אמרינן לי' ובזה יובן ויורהו ה' עץ שהי' עץ מר באופן ואז המתיק מר במר ולא בחנופה ודברים רכים וק"ל.

העולה מזה כי אין לרשעים גיהנם יותר מאם שמכניסן אותן לג"ע שאין שם אכילה ושתי' ותאות עה"ז רק הצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם הם שהיו פחותי הערך בעיני גסי הרוח שהי' סרוחים בעיניהם כמ"ש וחכמת סופרים תסרח ועתה הם בראש הקרואים ומתעדנין בתענוגי התורה והתפלה והענג לרשעים הם נגע שלא הורגלו בזה ומה אם מי שלא למד ג' ימים הם מרים אצלו מכ"ש זה שלא הורגל כל ימיו בזה שהיא עתה לו מרה מה שהוא מתוק ושמים אור התורה לחשך בעיניהם.

וזהו ביאר הפסוק הנ"ל ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ר"ל נטה ידך להמשיך למטה דברים רוחניים שהוא על השמים כמו תורה ותפלה ובזה ויהי חשך על ארץ מצרים לאלו שהם הולכים אחר תענוג תאות עה"ז שיש לו גבול ומצר ולא הורגלו בדברים שמיימים רוחניים בתורה ותפלה שודאי להם אור התורה ותפלה הוא להם חשך כי שמים אור לחשך. משא"כ לכל ב"י שהם בתואר ישראל שהורגלו בתורה ותפלה הי' אור במושבותם ר"ל מ"ט נחשב להם אור כי הורגלו בזה בכל מושבותיהם אין להם עסק אחר לילך בשוק כי אם ישב אהל תורה ותפלה לכך לתענוג ואור יחשב להם לג"ע ולהיפך לרשעי' נחשב לגיהנם וחשך אפילה אחר ג' ימים שלא הורגלו שוב נחשב למרה וחשך וק"ל. וזהו ענין ג' ימי אפילה.

ועתה מבואר הפסוק הנ"ל ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלדיך שתהי' רגיל לשמוע קול תורה ותפלה שהיא קול ה' אלדיך כנודע כי הוי' ז"א נק' תורה ותפלה שהי' השכינה נק' אלדיך וז"ש והאזנת למצותיו אז כל המחלה אשר שמתי במצרים מה שהי' למצרים מכה ומחלה כגון חשך ושאר מכות אשר נבאר לא אשים עליך והטעם כי אני ה' שהוא תורה ותפלה כנודע זהו רפאות לשריך ושקוי לעצמותיך כי מה שהרשעים נידונים בה צדיקים מתרפאים בה וכמו שנא' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפי' וק"ל.

ובזה יובן מכ' בכו' ג"כ עד"ז ויאמר משה כחצות הלילה ר"ל בחצות לילה של ירושלי' העליון שהוא לעולם י"ב שעות וכאן במצרים שהי' בקו הנוטה מקו השוה כנודע מחכמי התכונה א"כ כאן הוא סמוך לו או קודם חצות או לאחר חצות שאז הוא זמן שאני יוצא מרום רקיע [או י"ל יוצא חמה מנרתקה] עד ג"ע התחתון שנק' ג"כ מצרים שיש לו מצר וגבול שהיא בעה"ז נגד ג"ע העליון שאין לו מצר וגבול א"ס להשתעש' עם צדיקי' שבג"ע בתורתן ותפלתן ואז ומתכל בכור בארץ מצרים שאלו בני אדם שלא היו כגרי' בעה"ז כדי לעסוק בתורה ותפלה רק היו נשיאי' בארץ שנק' בכור בארץ מצרים וכמו שנא' גם אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ ומאחר שלא הורגלו בתורה ותפלה שהיו טרודים בעסקי עה"ז ודאי זהו נק' מיתה לאלו מה שאני יוצא בתוך מצרים שאז ממש יוצא חמה מנרתקה והבן זה והצדיקים מתעדנין בה ורשעים נדונין בה וזהו מכות בכורו' ממש שועברתי בארץ מצרים כמלך וכו' ועי"ז אעשה שפטים אני ה' ע"י שמש ומגן ה' מזה נעשה שפטים לאלו ולאלו נחשב לתענוג מופלא ורפואה וק"ל.

או י"ל מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשר' וע"כ הרכין רקיע עם כל צבא מרום וכל הצדיקים וזה שאמרו כמלך העובר ממקום למקום שכל תענוגי המלך הולך עמו. או י"ל מה שאני נכנס בג"ע להשתעשע בתורה ותפלת הצדיקים עתה בבחי' זו אני יוצא בתוך מצרים ממש וכו'.

ואעפ"י שרואין הרשעים שהם נדונין ושלומי אמוני ישראל מתרפאין בהם והי' ראוי לקנא אותם על זה כמאז וקדם שנא' ישטנוני תחת רדפי טוב שהיא השנאה מחמת קנאה שאין להם סוף וכמו שבארתי משנה באבות יעו"ש. מ"מ הי' נס ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו דאי' בס' בן המלך והנזיר משל על ששונאים העולם אנשי חסידים כי פעם א' נתחבטו הכלבים על הנביל' זה חומס וזה רומס ובין כך הלך אדם א' סמוך להם אמרו ודאי זה רוצה לחטוף הנבילה ממנו או שרואה אותנו בחטיפת הנבילה אנו נמאס' בעיניו ויעצו ונפלו עליו והנה עסקי עה"ז נמשל לנבילה וכו' יעו"ש וז"ש ולכל ב"י לא יחרץ כלב לשונו וק"ל

עוד י"ל כחצות כי בתחלת הלילה רוח מערבית נושב והוא נמשל לת"ח שהם שחורות כעורב להשכים ולהעריב בתורה ומחצות הוא רוח צפונית מצפון זהב יאתה וכאשר יקיימו אלו העשירים ובו תדבק להדבק בת"ח לשמוע ממנו תורה ומוסר ולהסתופף בצלו אז בצל החכמ' בצל הכסף להתעדן ג"כ בענג הנ"ל של הת"ח מטעם הנ"ל.

ובזה יובן ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה ופירשו כהחלק שאינו רוצה להתחבר רוח צפונית עשירים עם חצות ראשונה שהיא רוח מערבית הת"ח רק נפרדו ונחלקו מהם ולא הורגלו לשמו' תורה ומוסר אז כאשר אני יוצא בתוך מצרים ודאי ומת כל בכור בארץ מצרים וכאמור לכך שפיר נאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלדיך כל מחלה אשר שמתי לא אשים עליך כי אני ה' רופאך וק"ל.

וזה נ"ל ביאר הש"ס כנור הי' למעלה ממטתו וכאשר רוח צפונית מנשבת בו הי' מנגן מאליו רמז על עשירים שהי' מנשבין לת"ח שהוא כנור לשבח להש"י ואז מנגן מאליו על ידו מנגן בתורה ותפלה וז"ש מאליו ר"ל ממנו של רוח צפונית האמור וק"ל. וזה נ"ל פי' הש"ס מיד נכנסו חכמי ישראל ואמרו עמך ישראל צריכין פרנסה שהוא כולל ב' סוגים לסוגי המוני עם שהולכין כצאן בלא רועה איש כל הישר בעיניו יעשה וסוג זה נקרא עם סוג ב' שהם הת"ח שעוסקין בתורה נק' ישראל ואין תומך וסועד להם לשיהי' להם פרנסה וזה שאמרו עמך ישראל צריכין פרנסה. והשיב שפיר יתפרנסו זה מזה זה ישפיעו לעשירי עם תורה ומוסר וזה ישפיעו לת"ח פרנסה לאכול וחזרו ואמרו אין הקומץ משביע הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו נגד ב' סוגי הנ"ל. כי רוב עשירים מקמצין ולכך אין הקומץ משבי' הארי שבחבור' העוסק בתורה וגם הת"ח אם ירצו לומר תורה ומוסר אין הבור שהוא רק מתמלא מחולייתו כמ"ש חז"ל אם שמוע תשמעו היפך ב"ו כלי ריקם אינו מחזיק תורה כלל וגם מחולייתו מת"ח שלו שבעירו כי אם מת"ח אורח מפורסום וכמו שכתבתי וילכו ג' ימים ולא מצאו מים ויבאו מרתה וגו' יעו"ש ואז השיב פשטו ידיכם בגדוד שיסעו הלומדים בחנוכה ופורים בגבול שאינו שלהם כמו אנשי גדוד הגוזלים והחומסים שבא לגבול אחרי' ועל כרחך מוכרח ליתן לו כמו שבארתי פי' הש"ס הרוצה ליהנות יהנה כאלישע שהי' יושב בביתו והשולח לו מתנה לש"ש נתכוין ורשות לקבל והרוצה שלא ליהנות כשמואל הרמתי שנאמר ותשובתו הרמתה לכך לא קיבל מתנה שהי' מסבב מעיר לעיר וכעין זה פירש מוהרש"א יעו"ש. ואז יקפחו אלו הלומדים פרנסת הת"ח של מקומות ההם ומוכרחים שיבואו הנה ג"כ לפשוט בגדוד וישמעו מהם תורה ומוסר שהם אורחים וכל זה השיב לשיטתן אבל האמת יורה דרכו שיותר נכון שיפרנסו כל עיר עניי ולומדי אנשי עירו שהם קודמין ולא שיצטרכו לפשוט בגדוד וג"כ ישמעו מוסר מלומדי עירו וכמו שבארתי בשופר אם קול פנימי שמע יצא וא"ש.

עוד י"ל דנודע שיש חומר וצורה והם ב' הפכים כשזה קם זה נופל וכאשר זכרנו ביאר נצים נצבים זה דתן ואבירם וכו' והנה יש שינוי זמנים יש זמן שגובר החומר בעת עוסקו בדברים גשמיים כמו אכילה ושתי' ומשגל וכיוצא ויש זמן שגובר הצורה בעת עוסקו בתורה ותפלה ובעת שהוא ענג לזה הוא נגע לזה וזה נק' מצרים שזה מצר לזה כמו מן המצר קראתי יה אך בעת ששניהם שוין בענג זהו זמן המובחר כמו שנא' והי' כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' כי בעת שמחת הצורה שיש בו שמחה ג"כ לחומר היא שמחה שלימה. והנה נודע כי חצות לילה ראשונה נק' ליל לשון זכר ומחצי לילה ואילך נק' לילה לשון נוקבא שנתחברה עם זכר שקבילת דכורא כמ"ש בזוהר והנה תואר זכר לצורה ותואר נקיבה לחומר.

ובזה יובן כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא ר"ל בפלגות לילה בתראה שהיא חיבור החומר והצורה להתענג שניהם אז אני יוצא שהוא כנגן המנגן שהוא כנור דוד שהי' רוח צפונית מנשבת בו שהוא ענג לשניהם אז ותהי עליו יד ה' וכמו שכ' בירושלמי ראי' מזה הפסוק עצמו ואז כאשר החו' שמח בשמח' הצורה אז ומת כל בכור בארץ מצרים שהוא היצה"ר שהוא מלך זקן ובכור המושל בעה"ז שנקרא ארץ מצרים שיש לתענוגי העה"ז מצר וגבול וכמ"ש ולבי חלל בקרבי אחר שהחומר נתחבר בשמחת הצורה היא שלימות שאין למעלה ממנו וק"ל.

בפסוק דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וגו' ויעשו כן וגו' וינצלו את מצרים והקו' מפורסמת וכי צריך בקשה וכו' ב' ק' דהל"ל וישאלו ממצרים ל"ל מאת רעהו אשה מאת רעותה. ונ"ל דקו' חדא יתורץ באידך. דראיתי במפרשי התורה בס בן אורי דאיש מאת רעהו ר"ל שישאל עני מן עני כמותו וכו' יעו"ש. ולהבין זה נ"ל דכבר זכרתי בביאור קו' האלשיך ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות וגו' והקשה ל"ל לצוות על עשיות מלאכ' וכו'. ובארתי שם כי הוא כלל גדול בכל דרכיך דעהו וכמ"ש הרמב"ם שיכוין בכל דרכיך גשמיים לש"ש וכו' ולי נראה יותר פנימי כמו שיש כוונה בדברים רוחניים בתורה ותפל' ועשיית המצו' שהכל יסובב על קטוב א' לברר הניצוצין וכמ"ש בכתבי האר"י יעו"ש כך הכוונה בדברים גשמיים ג"כ באכילה ושתיה וכל מיני מלאכה הכל לברר מן ל"ט מלאכות וז"ש בכל דרכיך דעהו לשון יחוד קב"הו ע"י העלאת מ"ן מברורי הניצוצות והבן.

והנה כתוב בכתבי האר"י זלה"ה טעם מצוה שלא לשוב למצרים לעולם כי כבר ביררו כל הניצוצ' כמ"ש וינצלו את מצרים וטעם כל הגליות כדי שיבררו הניצוצת וכאן במצרים א"צ לברר עוד וכו' יעו"ש. ומאחר שכל עניני אדם לברר הניצוצין ויש להבין א"כ מ"ט יברר העני במעט סחורה מעט ניצוצות והעשיר יברר ע"י הרבה סחורה הרבה ניצוצו' למה ישונה זה מזה וצ"ל כי נודע מ"ש בסוד מדת ימי כי אל דעות ה' היודע כמה ניצוצות צריך לברר כך נותן לו מדת ימיו והעני כבר בירר נצוציו בגלגול הקודם ונשאר לו לעת עתה לברר מעט והעשיר בהיפך.

ומעתה מאחר מה ששאלו ממצרים כלי כסף וזהב הוא לברר ניצוציו א"כ זה שהוא עני ויש לו לברר מעט ניצוצות אם ילך אצל עשיר למצוא עושר לרוב בודאי לא ישאלנו שאין בו צורך לזה וא"כ יהרהר אחר מדותיו ית' שאמר שישאל איש כלי כסף ועכשיו אין משאלין להם.

ובזה יובן דבר נא לשון בקשה שלא יהיו רודפים אחר ממון והון רב רק וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה עלי מן רעהו עני כמותו ועשיר מעשיר כמותו ובזה וינצלו את מצרים וק"ל. והיוצא מזה מוסר שלא יקנא עני לעשיר כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו ולא ישנה אומן אומנתו חנווני לחנווני ומוזג למוזגים וחכם לחכם והוא שגרם חורבן הבית עבור שנאת חנם וכדי לזכות שיבנה ב"ב צריך שישלח את אלי' והשיב לב אבות על בנים שהוא תיקון הנ"ל. וזהו שרימזו הפוסקי' בה' פסח חור שבין יהודי לחבירו בודק עד שידו מגעת כי חור אותיות רוח שמרויח א' יותר מחבירו הוא הגורם שנאה לעורר מדנים והוא חור שבין איש חבירו וצריך לבדוק ולתקן וק"ל.

או י"ל כי חור הוא רוח גבוה שבין יהודי לחבירו שראוי להתחבר עמו שיהי' נק' חבירו וכמ"ש הרמב"ם שנק' הת"ח חבר שחבורתן נאה ועכשיו נפלה קטגוריא בת"ח שבבבל שמחבלין זה לזה היפך לת"ח שבא"י שהם נוחין זה לזה והסבה לזה הוא רוח גבוה שכל א' רוצה להתנשאות ולהגביה א"ע שיהי' חשוב יותר מחבירו לכך כל א' יבדוק עד שידו מגעת שיתלה הסרחון בעצמו ולא בחבירו וכך יעשה חבירו ובזה אחד באחד יגשו ונסתלק החור וק"ל.

ועפ"ז נ"ל לבאר ש"ס פ"ב דשבת ששאל מן הלל מפני מה ראשיהן של בבלי' סגלגלות א"ל מפני שאין להם חיות פקחות וכו' מפני מה עיניהן של תרמודיין טרוטות א"ל מפני שדרין בין החולות וכו' ופי' רש"י טרוטות רכות מ"מ רגליהם של אפריקיים רחבות א"ל מפני שדרין בין בצעי המים. דלהבין דברי מליצה זאת כבר הכל רימזו בצחות לשונו כמאמ' הש"ס דתענית משל לכלה שעיני' יפות אין כל גופה צריך בדיקה ואם עיני' טרוטות כל גופה צריכה בדיקה וכו' ופי' רשי' יעו"ש. ולי נראה לבאר פסוק אחזו לנו שועלי' שועלי' קטני' מחבלי' כרמי' וכו' עיין מזה לקמן דשמעתי בשם גדול א' הלצה להבין שאלה ראשונה מפני מה ראשיהן של בבלי' סגלגלו' שהם ת"ח ראשי' שבבבל מגלגלים שאינן יכולין לישב במקום אחד ומתגלגלים מעיר לעיר [וכמו ששמעתי ממורי דאמרי אינשי עם אמת הולך בכל העולם ור"ל שנדחה ממקום למקום וכו'] והשיבו מפני שאין להם חיות פקחות דאי' משל בס' בן סירא שפעם א' הי' ארי' רעב ופגע בצבי וכו' ואח"כ כבש וכו' עד שפגע בשועל פקח שבחיות ואמר שאין לו חוש הריח וניצול וז"ש מפני שאין להם חיות פקחו' ליקח מוסר ממנו כל"ל ודפח"ח.

והנה נודע כי עיני העדה הם ראשי העם להאיר עיני העדה שילכו בדרך ישרה. ובזה יובן כוונת הש"ס משל לכלה בזמן שעיני' יפות לראות ולהשגיח ומדריכין העם בדרך הישר גם כשהוא עץ מר אין פוצה פה כנגדו אז אין כל גופה צריך בדיקה שודאי הם כשרים וכמ"ש האלשיך ריש דברים יעו"ש אבל אם עיני' טרוטות ר"ל רכות שהולך עמהם בדברים רכים ולא בתקיפות ודאי כל גופה צריכין בדיקה שהם אינן כשרים לכך אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם וגו' וק"ל.

וזה נ"ל פי' הפסוק פ' ויקרא ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל וגו' ר"ל שאם כולם ישגו בעבירה אז צריך להעלים עיניו שעיני הקהל לא ישגיחו עליהם וק"ל ובזה יובן מפני מה עיניהן של תרמודיין טרוטות וענין תרמוד הם מעבדי שלמה כמ"ש בפ"ק דיבמות והקשו התוס' שם איך פליג ר"י על חגי הנביא וכו' ונ"ל שרימז שהת"ח שהם עבדי שלמה שיש להם שלום עם בני עירן היפך מי שדובר מישרים ותוכחת מוסר לעם שהם שונאין אותו כמ"ש בש"ס האי' צורבא וכו' ר"ל רכות שהם עיני העדה שהם רכים ואינן זורקין מרה להנהיג נשיאתו ברמה רמז להלל וכו' והשיב מפני שדרין בין החולות דאי' במד' איכה מעשה שאמר א' לחייט תפור לי הדין מדוכא תבירא אפיק לי' איהו מלא קומצא חלא א"ל שזור לי חוטין ואנא אתפור וכו' ופי' בעל יפה ענף שהי' מקנתרו על גלות ישראל וכו' וא"ל ישראל שנמשלו לחול כשיהיו נאחדים בחוטי התפירה יחבוש שברם וכו' יעו"ש.

והנה בדרך הטבע אי אפשר לעשות חוטין מן החול כך מצד הטבע אי אפשר שיהי' אחדות בין יהודי לחבירו שזה חור שבין יהודי לחבירו כי אם שישלח את אליהו הנביא אז והשיב לב אבות וכו' וז"ש שדרין בין החולות שאין ביניהם אחדות ומגלין מסתורין של ישראל בין האומות לכך צריך שיהי' עיני' טרוטות ורכות וק"ל.

עוד י"ל שדרין בין החולות דאי' במד' ויך אתהמצרי ויטמנהו בחול שלא הי' נודע כי אם לישראל שנק' חול ואח"כ הלשינו לפרעה כמ"ש אכן נודע הדבר כך אלו שדרין בין החולות שהם מלשינים ואין בידינו להעמיד משפטי הדת ונפשינו הצלנו עד יערה ממרום ב"ב. וכדי להבין שאלה ג' מ"מ רגליהם של אפריקים רחבות מפני שדרין בין בצעי המים. דאי' בפ"ב דסוכה בשביל ד' דברים נכסי בעלי בתים יורד לטמיון על כובשי שכר שכיר ועל עושקי ש"ש ועל שפורקין עול מצואריהן ונותנין על חבריהן ועל גסות הרוח וגסות הרוח כנגד כולן אבל בענוים כתיב ועמים ירשו ארץ וכו' ופי' מוהרשא' ג"ר כנגד כולם כי הגסות רוח מביאן לכולם לעשוק ש"ש ולכבוש ש"ש וכו' כי איירי בבעלי בתים עשירים ומנהיגים ומשתררים ומתגאים על אחיהם כפי' רשי' ומתוך גאותן דוחין השכירים בלך ושוב שאין לי פנאי להתעסק בך עתה ונק' כובשי ש"ש. וכן מתוך גאותן דוחין השכירים מלשלם בזמנם ונק' עושקי ש"ש ועל שפורקין עול היינו ממש מתוך גאותן סוברים בדעתן שאחיהם ישאו עליהן עול מנהיגים וכו' יעו"ש.

והנה אפריקי הי' מבני כנען כמ"ש מוהרשא' יעו"ש. ור"ל שהי' נכנע היפך גסי רוח לכך היקום אשר ברגליהן הי' רחבה שאינו מתמוטט ולא ירד לטמיון היפך הבבלים מקום הלל שהיו גסי הרוח לכך עניות בבבל הוא דאיכא כי גסות הרוח ועני' לבבל ירדה אך מה שהשיב שדרין בין בצעי המים דאי' בפ"ק דתעני' א"ר חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים מה מים מניחין מקום גבוהו והולכין למקום נמוך כך ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה וכו'. וז"ש שדרין בין בצעי המים במקום נמוך שדעתן שפילה ונכנעין. עוד י"ל לשון בצעי המים לשון מה בצע וכו' שמהנין לת"ח שנק' מים ובצל החכמה בצל הכסף וק"ל.

עוד י"ל ג' שאלות הנ"ל דרך הלצה מ"מ ראשיהן של בבלי' סגלגלים שראשי מנהיגי העיר הם שנה אחר שנה והוא סגלגל שיחזור לכולם הא כשפוסקים גדולה הוא לעולם לו ולזרעו ומשני שאין להם חיות פקחות כי יש מיני חיות האדם א' מצד היצה"ר שנק' מלך זקן וכסיל שרוצה לחיות כדי שיהי' לו כבוד וגאוה להשתרר על זולתו ואז הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין וכו' ואחד חיות אדם לעבוד הש"י שהוא ראשית חכמה יראת ה' ואז יראת ה' תוסיף ימים נמצא זה מקצר וזה מאריך ולכך בחרו הרע במיעוטו שלא יקצר ימיו הכבוד והראשיות ותקנו שיהי' ראשי העם סגלגלים וק"ל.

וא"כ אם הי' החיות פקחו' מצד חכמה יראת ה' הי' מאריך בגדולתו משא"כ מצד חכמה שאינן פקחות. מ"ט עיניהם של תרמודים טריטות דאי' ועיני לאה רכות שהי' בוכה שלא תהי' בחלקו של עשו

והנה תרמודיים מעבדי שלמה או בנות ציון עיניהם רכות מרוב בכי' בתפלה. והשיב שדרין בין החולות ע"ד עשה שבתך חיל ואל תצטרך לבריות. ואלו נשב' לבם בחרבם מרוב עוני וכמ"ש בש"ס דר"ה כל שנה שרשה מתחלה מעשרת בסופה לכך היתה דמעתי לחם משא"כ אלו ששותין ושמחים בחול כמו בחגים איך יכנע לבו בתפלה וק"ל מ"מ רגליהם של אפריקים רחבים כי שמעתי בשם הרב החסיד מוהרי"ל פיסטנר לישנ' דאמרי אינשי היכן הלך פלוני ומשיבין הלך לבה"כ ובהליכה למבצר אמרו שרץ במבצר וז"ש רגליהם לרע ירוצו וכו' ודפח"ח. וז"ש מ"מ רגליהם של אפריקים רחבים ר"ל שמרחיבים רגליהם במרוצה לרע משורש חם אבי כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב ומשני שדרין בין בצעי המים ר"ל כמו וירד מים עד ים כי הוא רודה בכל עבר הנהר.

עוד י"ל מ"מ עיניהם של תרמודיים טרוטות שהוא רכות כי ההפרש בין מי שעיניו רכות אינו יכול לראות כי אם מקרוב משא"כ מי שעיניו יפות מביט ורואה למרחוק ורימז לאלו אנשים שאינו יכול לראות למרחוק שהוא לשכר עה"ב אשר עין לא ראתה וגו' לעשות הטוב והישר כי אם לראות מקרוב מה שהוא תאווה לעינים בתענוגי העה"ז וכמו שאמרה חוה וכי תאוה הוא לעינים וכמ"ש בעללות אפרים דף ל"ה יעו"ש. ולכך נק' חכם הרואה הנולד ר"ל למרחוק. וזהו ג"כ החכם עיניו בראשו כדי שיראה למרחוק. והשיב מפני שדרין בין החולות דכ' בשערי קדושה כי מיסוד העפר מחלק הרע נמשך עצלות בקיום התורה והמצות מפני עצבונו על השג' קניני עה"ז עינו לא תשבע עושר וכו' יעו"ש. וז"ש מפני שדרין בין החולות שהוא מיסוד עפר הגובר בהם יותר מן שאר יסודות שבו כנודע וק"ל. מ"מ רגליהם של אפריקים רחבות וכו' עיין במה שכתבתי ביאר העמידני תורה על רגל א' ויובן לך ג"כ יעו"ש.

עוד י"ל כי האדם יש בו א' מג' מיני הנהגות או שעולה תמיד במדריגות למעלה למעלה דלכך נקרא האדם הולך היפך ממדרגות מלאך שנק' עומד כנודע וזהו רגליהם רגל ישרה שעומד תמיד על מדריגה משא"כ האדם שצריך להוסיף תמיד שנ' אלה תולדות יעקב יוסף וכנז' או שעומד על מדריג א' תמיד או שיורד ממדריגתו וזה ששאל מ"מ רגליהם רחבה שנתחרב הרגל מחמת עמידתן תמיד ור"ל שעומדין תמיד על מדריגה א' והשיב מפני שדרין בין בצעי המים דכ' בשערי קדושה מיסוד המים מחלק הרע נמשך תאות התענוגים כי כן המים מצמיחין כל מיני תענוג וכו' יעו"ש וז"ש מחמת תענוגי תאו' עה"ז נמשך ממנו השכחה לפקח בעסקי עה"ב שילך ממדריגה למדריגה וכמו שבארתי ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו וכו' יעו"ש וז"ס שדרין בין בצעי המים וק"ל.

ואפשר שזהו כוונת האומר העמידני על רגל א' שלא ירד עכ"פ ממדריגתו גם שלא יעלה עכ"פ לא ירד כי לכאורה כשאינו עולה אז יורד כמו שכתבתי ביאר כחצות הלילה אני יוצא וכו' וענין הסולם שהיא ענין עה"ז שעולים או יורדים בו לכך אמר העמידני על רגל א' שלא יתמוטט והשיבו מה דסני לך לחברך לא תעביד ר"ל שאם לא יהי' פועל טוב לעלות עי"ז למעלה עכ"פ לא יהי' פועל רע ואז לא ירד מטה וק"ל. מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים וכו' והוא ששאל חכם א' אם החכמה עדיף מעושר כמו שאמרת שזה בימין ועושר בשמאל א"כ מ"ט החכמים משכימים על פתחי נדיבים ולמה הנדיב אינו משכים על פתחי החכמים שילמוד ממנו חכמה והשיב שזה יודע מאחר שהוא חכם מעלת העושר ג"כ משא"כ הנדיב שאינו חכם אינו יודע מעלת החכם וז"ש מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים שהם הת"ח החוזרין ומשכימים על פתחי נדיבים ולא איפכא ומשני שאין להם לנדיבים חיות פקחות של חכמים להבין מעלת החכמה רק חיות הנדיב הוא מנפש הבהמי והכסיל אשר בחשך הלך באין מבין מעלת החכמה. עוד י"ל שאין להם לאלו הראשים חיות פקחיות כמו שנאמר שטו העם ולקטו ודרשו בזוהר בשטיתא נסבין לגרמייהו כי המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר וזהו שצוה ליקח ממנו עמר מן למשמרת לדורותיכם ודלא כפי' רש"י והבן.

עוד י"ל כי אלו הרוכלין המחזירין בעיירות מדינות אלו אשר בתר בלי בבל אנן גרירו ומ"ט הם סובבים בכאן יותר מבכל מדינה וזה ששאל מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים נגד המוכיחים שבמדינה זו. והשיב מפני שאין להם חיות פקחיות דכ' בעללות אפרים דף ל"ה ע"ב כי רופא אומן העושה תחבושת לגוף המוכן אל הבריאות יקבל תועלת גדול ברפואה מועטת וההיפך וכו' וכך מצינו בשלימי הדעת כי מעט מן המוסר מחזירם למוטב משא"כ בחסירי הדעת שאע"פ שיום יום ידרשון להם בתוכחת מוסר אזנם אטומה משמוע ואינם מקבלים כי אם זעיר שם וכמ"ש תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה וכו' יעו"ש. וז"ש מחמת שאין להם חיות פקחיות ואולי ע"י רופאים הרבה יקבל מעט תרופה עכ"פ.

וענין חיות פקחיות הוא היפך הגאוה כל גס רוח שוטה ובבבל איכא גסות הרוח לכך אינן מקבלין מוסר כי לא בשמים היא לכך ישמע חכם ויוסף לקח הוכח לחכם ויאהבך וק"ל.

עוד נ"ל דאי' בפ"ג דאבות אר"ח בן דוסא כל שיראת חטאו קודם לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודם ליראת חטאו אין חכמתו וכו' והנה מצינו כאשר יראו המילדות את ה' וז"ש מ"מ ראשיהם של בבלים שהם הת"ח סגלגלים שאין חכמתם מתקיימת והשיב מפני שאין להם חיות פקחיות כי ראשית חכמה יראת ה' וכשאין לו יראה לא נכנס לחכמה א"כ אין לו חיות פקחיות של חכמה לכך אינו מתקיים וק"ל משא"כ אפריקים רגליהם רחבות שנשארו על עמדן הזהרו בבני עניים שמה' תצא תור' וכנען שהוא נכנע. עוד י"ל דאי' בנדרים מ"מ אין ת"ח בניהם ת"ח מפני שמתגדרין על הצבור שהיא גסות הרוח וז"ש סגלגלין שאין בניהם ת"ח והשיב שהשטות מצד הגאוה גרמה זה שמתגדרין. ובהיפך אפריקים רגליהם רחבות שנשארו במעמדן שדרין בין בצעי המים ר"ל וכנ"ל והבן.

עוד י"ל מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים וכו' דאי' בפ"ג דאבות כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' ובזה יובן מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים שאין חכמתם מתקיימת בהם והשיב מפני שאין להם חיות פקחיות דהא מצינו במצרים חיות פקחות ויהי כאשר יראו המילדות את האלדים ויעש להם בתים הרי העיקר עבור היראה שהי' במילדות נעשה להם בתים שנתקיימה חכמתן א"כ אלו שאין להם מדריגות חיות פקחות שיהי' להם יראה לכך לא נתקיימה חכמתן וק"ל.

עוד י"ל דאי' בנדרים פ' י"א מ"מ אין מצויין ת"ח שיצאו מבניהם ת"ח א"ר שישא ברי' דרב אידי מפני שמתגדרין על הציבור וכו' רבינא א' שאין מברכין בתורה תחלה וכו' ובזה יובן מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים שהת"ח אין מצויין שיצאו מבניהם ג"כ ת"ח והשיב כי הגסות רוח שירדה לבבל הגורם שמתגדרין על הציבור ואין להם חיות פקחות וכו' וק"ל.

ובזה מבואר ג"כ שאלה ג' מ"מ אפריקי' רגליהם רחבות שנשארו על עמדן ונתקיימה בידם והשיב שדרין בין בצעי המים ע"ד הפסוק יזל מים מדליו שהם בני דלים שמהם תצא תורה שבניהם ת"ח כי הדל דירתו במים שהוא מקום נמוך לכך הזהרו בבני עניים שלבם נכנע וזהו כנען כנ"ל וק"ל.

עוד י"ל ביאר מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים וכו'. ושאלה מ"מ עיניהם של תרמודיים טרוטות וכו' ונבאר פסוק ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו' דק' הל"ל ויתנו וכנ"ל ועוד מאי לי. ועוד מאי לשון תרומה וחז"ל דרשו תרי ממאה והנה ע"כ ע"פ דרש א"ת מה אלא מאה דאל"כ איך רמיז מאה. אבל להבין ע"פ פשוטו נ"ל דביארנו בדף הקודם שהוא כלל גדול בתורה ובעבודת הש"י שיזכה לאהבת ה' לדבק בו שהוא מדריגת ל"י וז"ש לי לשמי וכנ"ל אך כדי שיכול להשיג ולקנות מדריגה זו הנק' לי הוא ע"י תרי מה א' ונחנו מה ב' מה ה' שואל ממך כי אם ליראה את ה' אלדי"ך ואגב נבאר ק' העולם בש"ס פ"ה דברכות אר"ח הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלדי"ך שאל ממך כי אם ליראה את ה' אלדיך אטו יראה מלתא זוטרתי היא והא אר"ח משום רשב"י אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר יראת ה' היא אוצרו ומשני אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו וכו' והק' מפורסמת הא משה אמר זה לישראל ועתה מה וגו' ואצלם אינו זוטרתי והדרא ק' הנ"ל לדוכתי'.

וכבר ביארנו זה במ"א שכוונה לגבי משה מי שהי' עמו בדורו הי' זוטרתי שהוא פתח צינור היראה משא"כ אח"כ שנסתם צינור היראה ומי שחזר ופתח והוא דבר גדול וכו' יעו"ש. וכעת נ"ל כי יש בירא' ה' ב' סוגים א' ליראה את ה' הנכבד והנורא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' יסודי התורה וז"ל האל הנכבד והנורא מצוה לאהבה וליראה אותו שנא' ואהבת את ה' אלדיך ונאמר את ה' אלדיך תירא והאיך הוא הדרך לאהבתו וליראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים וכו' ומתאוה תאוה גדולה וכו' וכשמחשב בדברים אלו עצמן מיד הוא ירא ומפחד ויודע שהוא ברי' קטנה שפלה עומד לפני תמים דעה וכו' יעו"ש.

ויש להבין מה בעי בזה שפת יתר שכ' זה איך היא הדרך לאהבתו וליראתו וכו' ונ"ל דבא לתרץ קו' גדולה שהקשה פילסוף א' על מצוה שצווה לירא מפניו והא במלך ב"ו א"צ לצוות לירא מפניו כי ממילא ירא מלפניו וכו' יעו"ש. לכך בא לתרץ זה שכתב והאיך הוא הדרך ליראה מפניו אם אין היראה בא מעצמו כקו' הפילסוף. ומשני כי במלך בשר ודם כשרואה אותו בעין הגשמי מיד בא הפחד והיראה משא"כ בהש"י כי לא יראנו האדם וחי כי אם בראיית השכל והמחשבה הנק' ראי' עפ"י הידיעה וכמ"ש בזוהר פ' וארא במה דאתגליא כתיב בי' ראי' ובמה דאיהו בסתימו כתיב בי' ידיעה וכמ"ש ושמי ה' לא נודעתי וכו' יעו"ש. ושפיר כתב הרמב"ם והאיך הוא הדרך ליראתו ע"פ ראיית השכל הנק' ידיעה לכך מבאר והולך כשיתבונן במעשיו וברואיו וכו' עד וכשמחשב בדברים אלו מיד הוא ירא ומפחד איך הוא ברי' שפלה עומד לפני וכו' ר"ל שהוא ראי' ע"פ ידיעת השכל והמחשבה שאז בא היראה והפחד משא"כ מי שאינו יחשב הנ"ל וודאי נסתלק ממנו היראה והפחד מאחר שאינו רואה המלך ה ' צבאות לא בראי' ולא בידיעה ואיך יפחד ממנו לכך שפיר הרחיב הרמב"ם איך לבוא לגדר היראה בכ"מ שצריך יראה הן בביאת בה"כ שנא' מה נורא המקום וכן בתורה ועבודת השי' שזכרו בש"ס דברכות משל לקב חומטין וכו' הרי סוג א' ליראה את ה'. ב' ליראה מהת"ח וכמו שדרש ר' עקיבא את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח. והטעם מה ענין ה' יראת ת"ח ליראת ה'

ונראה לי שהוא צורך גבוהו כי מאחר שבארנו כי אין יראה כי אם ע"פ ראי' ובמלך ב"ו בראי' הגשמי ובמלך ה' צבאות בראי' שכליות שמחשב בדברים הנוראים ואז בא הירא' והפחד והנה אנשי המוני עם שאינם יודעים לחשב במחשבה כנ"ל וא"כ אינם בראיה ולא בידיעה ואין יראת ה' במקום ההיא לכך בא הציוי לירא מת"ח שיהי' דבריו נשמעים והוא יעורר לבבות ישראל בראיה ע"פי ידיעה בפה שהרחיב הרמב"ם הנ"ל בכל הפרק ההוא ואז יבא להם ג"כ הפחד והיראה מפני כבודו ית' אין מקום ליראה מפניו ית' כי אם היראה מפני הת"ח ושפיר דרש ר"ע את ה' לרבות ת"ח מלבד שאר טעמים נגלים ונסתרים בזה. והנה מצינו שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו כידוע א"כ מזה ראוי לצדיק ג"כ שיחמיר בכבודו ית' מכבוד עצמו והוא ק"ו בן בנו של ק"ו.

ובזה יובן שאמר משה זה לישראל ועתה מה ה' אלדי' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלדיך ורימז בתיבת את ה' לרבות ת"ח אך שלא יאמרו שלכבוד עצמו הוא דורש לכך אמרו כלאחר יד כאלו הוא זוטרתי מה ה' שואל מעמך כי אם וגו' והמקשן סבר שעל כלל היראה אמר שהיא זוטרתי לכך הקשה שפיר הא אין להקב"ה בבית גנזיו כי אם אוצר היראה שנא' יראת היא אוצרו. ומשני שפיר לגבי משה היא זוטרתי ר"ל כי במאמר משה לישראל לרבות יראת הת"ח אמר כאלו היא זוטרתי ועשה עיקר מירא' של השם הנכבד והנורא. והש"י עשה עיקר מיראה שצריך לירא מת"ח אבל כלל היראה ודאי היא אוצרו וק"ל

ונחזור לעיל כי יש ב' מדריגת וכל א' נק' מה א' מדריגת השפלות וכמ"ש ונחנו מה ב' מדריגת היראה הנק' מה. הגם ששמעתי בשם החסיד מו' נחמן קסויר שהכל מדריגה א' וכך היא כוונת הפסוק ועתה מה ה' שואל ממך שתקנה מדריגת מה שהוא ונחני מה מ"מ נ"ל שגם אם נפרש בפשוט' שהם ב' מדריגות מ"מ זה נמשך מזה והכל בקנה א' עולה כי מפורש בפסוק נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד ור"ל כשמחשב מה שכתב הרמב"ם הנ"ל איך הוא ברי' שפילה עומד לפניו ית' מיד הוא ירא ומפחד מפניו י"ת וכו' ואז גם יראי ה' יכבד שהוא כבודו ית' ויראתו. משא"כ כשאינו נבזה בעיניו רק הוא מגסי הרוח שאמר אני ואפסי עוד אז נסתלק ממנו יראת ה' שאינו לא בראי' ולא בידיעה וכמאמר הש"ס דפ"ק דסוטה אין אני והוא יכולין לדור בעולם לכך גם יראי חטא ימאסו ושפיר דייק הפסוק שמפרש מי שהוא בעיניו נמאס ונבזה אז את יראי ה' יכבד.

ובזה יובן ויקחו לי מי שירצה לקנות מדריגה זו לדבק בו ית' ויקחו לי הוא ע"י תרומה ר"ל תרי מה שהוא להיות שפל רוח ואז אשכון את דכא ונחנו מה ומזה נמשך יראת ה' ויראת הת"ח שנא' ועתה מה ה' וגו' וק"ל.

עוד יש לפרש קו' הנ"ל דמשני אין לגבי משה זוטרתי וכו'. דאיתא בש"ס דב"ב פרק הספינה כיוצא בו אמרו ונתת מהודך עלי' ולא כל הודך זקינים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני החמה פני יהושיע כפני לבנה אוי לאותו בושה אוי לאותו כלימה. והוא תמוהו למה הזקינים דוקא וגם שבאותו דור ומה מקום לבושה זו גם שלא זכה יהושיע בחכמת התורה כמשה כנדרש מהודך ולא כל הודך מ"מ זכה למדריגה אחרת גדולה להכניס את ישראל לארץ ולכבוש ל"ח מלכים וכמ"ש מוהר"שא שם

ועוד מה כפל בושה וכלימה ומהרש"א פי' דקאי על אדם אחר שאין לו שום מעלה וזה אוי לבושה וכלימה שלו וכו' יעו"ש. אבל אינו במשמע הסוגיא רק דקאי על דורו של יהושיע. ונ"ל דשמעתי בשם גדול א' לבאר מאמר ש"ס בפ"ג דחולין ובפ"ק דשבועות ר' שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלדי' את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הקטן אמרה הלבנה לפני הקב"ה רבש"ע וכי אפשר לב' מלכים שישמשו בכתר א' אמר לה הקב"ה לכי ומיעטי את עצמך אמרה רבש"ע וכי בשביל שאמרתי דבר הגון אמעוט א"ע וכו' עד הביאו עלי כפרה והקשה בתשובת הרשב"א וכי לא ימצאו ב' מלכים או שרים גדולתן שוה בחצר המלך הגדול ועוד מאחר שאמרה דבר הגון למה אמר לך ומעטי עצמך ועוד מה ראה לפייסה אח"כ ופי' הרש"בא מובא בע"י פ"ק דשבועות יעו"ש והוא ביאר דכתב הרמב"ם בה' קידוש החודש שהלבנ' אין לה אור מעצמה רק מה שקבל' מהחמה אור כ"ז שהיא כנגדה משא"כ כשהולכת מהצד וכו'

ובזה יובן שהלבנה סברה שיש לה אור מעצמה לכך אמרה וכי אפשר לב' מלכים שישמשו בכתר א' והשיב הקדוש ברוך הוא לכי לעצמך אז תראה שתתמעט אורך שאין לך אור מצד עצמך א"כ אין זה שני מלכים וכו' ונתביישה הלבנה שלא הרגישה חסרונה וע"ז אמר הביאו עלי כפרה ודפח"ח. ובזוהר פ' תרומה דף קמ"ח מבואר קו' ר"ש בן פזי הנ"ל מה שנא' שני מאורות הגדולים ואח"כ המאור הקטן כי מבואר במשנה פ"ד דאבות הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וכו' כד יתבין כחדא איקרו ב' מאורות הגדולים כי זנבא דארי' ארי' איהו בלא פרודא כיון דאתפרש מעליה למהוי רישא לשועלים אקרי קטן וכו' יעו"ש.

ובזה יובן כי דוקא הזקינים שבאותו דור שהאריכו ימים כל ימי משה ואח"כ בימי יהושיע וראו מדריגת יהושיע כשהיו עם משה כחדא והי' נק' ג"כ גדול בסוד שני מאורות הגדולים כי זנבא דאריא הוא אריא וכמו אור הלבנה כשהיתהעם החמה שסברו שהם ב' מלכים שמשתמשים בכתר א' אח"כ שנפרד יהושיע ממשה בסוד הלבנה שפירשה מהחמה למיהוי רישא לשועלים אז נק' מאור הקטן בסוד לכי ומיעטי עצמך וכמו שנתביישה הלבנה שלא הרגישה חסרונה כך הזקינים שבאותו דור שהיו בימי יהושיע וראו הפרש מעלת יהושיע בין כשהי' עם משה כאחד ובין אחר שנפרד ממשה אמרי אוי לאותו בושה נגד יהושיע שהוא אור הלבנה שקיבל אור מהחמה ולא הרגיש חסרונו וכפל הבושה והכלימה לדורו שמקבלין אור מהלבנה ולא מהחמה כלל וק"ל.

העולה מזה מוסר השכל כי הזקינים שבדורו של יהושיע גם שהיו חכמים מופלגים וצדיקים גדולים מ"מ אמרו על עצמם אוי לאותו בושה אוי לאותו כלימה על שראו מדריגה הגדולה של משה רבינו ע"ה לכך כאפס ואין נחשבו נגדו משא"כ בלא"ה הי' מקו' לומר מי כמוני בכל אפסי ארץ ובזה יובן לגבי משה זוטרתי ר"ל נגד מדריגה הגדולה של משה רבינו ע"ה הי' זוטרתי גם מי שהי' ירא חטא מ"מ אינו כלום לגבי משה שהם חשבו כך ולא משה שהי' עניו וק"ל.

ונבאר משנה דר"ה והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא כ"ז שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו' כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וכו' וכי נחש ממית או מחי' אלא כ"ז וכו' לבאר זה הגם שזכרתי מזה במ"א מ"מ נ"ל ע"פ ביאור לקמן משנה הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וביאור ש"ס על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וכו' והעולה משם ב' עזבם מוסר וזה נמשך מזה א' שלא לאחוז מדריגת שועל המביט לאחריו וכו' שיאמר די לי שאני עדיף בחכמה ויראה מפלוני הגרוע ממנו רק יקנא במי שהוא למעלה ממנו וכו' ב' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ר"ל שילכו לפניהם והם אחריהם אחר עצחם של הת"ח שנק' תורתי לשמוע מהם תורה ומוסר כדי להאיר להם והם ביזו הת"ח שנא' והם מלעיבים במלאכי אלדי' וכו' וכמעשה פלוני הנ"ל יעו"ש.

ובזה אמרו בזוהר פ' במדבר דף קי"ט ע"ב וז"ל בכה ר"א ואמר קולה כנחש ילך דישראל בגלותא אזלא כנחש כפיף רישא לעפרא וזנבא סליק ומחי ושליט אוף הכי בגלותא רישא כפיף לתתא וזנבא שליט וכו' עי"ש.

והנה כמו שמצינו בכללות האומות דאומה ישראלית הנק' רישא אתכפייא לתתא ואומות עע"ז הנק' זנבא שליט כך בפרטות ישראל הת"ח ויראי חטא הנק' רישא איתכפייא לתתא חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו נערים פני זקנים ילבינו והמוני עם שנקרא זנבא שליט דגברו בעלי זרוע ובאמת זה נמשך מזה ע"י ביזה שביזו המוני עם התורה והת"ח ותשלך אמת ארצה שהאמת נעדרת עי"ז כללות אומה ישראלית אתכפייא לפני האומות עע"ז וכמ"ש במד' איכה כ"ז שמשליכין דברי תורה לארץ המלכות גוזרת ומצלחת ויעו"ש וכ"כ בס"ח יעו"ש.

ובזה יובן והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה היפך מדריגות השועל המביט לאחוריו למטה אלא שהם מסתכלים תמיד איך לעלות למעלה ובזה נמשך שהת"ח צדיקי הדור היו חשובים בעיניהם שהיו חושקים להגיע למדריגתיו ולא היו כפוף רישא לתתא בפרטיות אומה ישראל לכך גם בכללות האומות גבר ישראל שנק' רישא שהי' שליט ואם לאו שלא היה רישא דעמא הת"ח חשובים בפרטיות אומה ישראלית לכך גם בכללות האומות היו נופלים ומבאר והולך כיוצא בו עשה לך שרף וכי נחש ממית או מחי' אלא ללמדם מוסר מנחש אשר דרשו חז"ל קולה כנחש ילך דכפיף רישא לתתא וכו' להורות שזה גורם לזה כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה לשמוע תורה ומוסר ממי שהוא למעלה מהם גוברין ומתרפאין כמ"ש הרמב"ם כמו שיש חולי הגוף כך יש חולי הנפש וכו' והת"ח הם רופאי הנפש אם ישמע להם ואם לאו נמוקין אך שיש להם טענה שלא לשמוע להת"ח מצד שמצאו בו חסרון ובאמת זה החסרון שיש לת"ח גם לפי דבריהם הוא לתועלת' שיהי' להם התחברות להעלותן כמו במשל שר א' ששינה לבושו וכו' וז"ש במשנה כי חרש שוטה וקטן אין מוציאין הרבים ידי חובתן כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים כמו שזכרתי במ"א ביאור הירושלמי לביש שמואל חלוקן של ישראל והבן.

ובזה נבאר פסוקי פ' נשא וידבר ה' אל משה נשא את ראש בני גרשון גם הם למשפחותם לבית אבותם וגו'. וכבר זכרנו ביאור זה במ"א. ויש להבין איך שייך זה בכל אדם ובכל זמן ונראה לי דזכרנו בפ' נצבים נצים נצבים זהו דתן ואבירם שהם החומר והצורה שהם ב' הפכים כי בעולם הזה הצורה היא כגר בארץ נכרי' ונק' גרשון מטעם זה. ובעולם הבא בהיפך וכאשר הוא בפרט אדם א' כן יש בכלל ישראל חומר וצורה המוני עם נק' אנשי חומר והת"ח נק' אנשי הצורה ויש זמן שגובר החומר ויש זמן שגובר הצורה ובזה יובן וידבר ה' אל משה נשא את ראש בני גרשון שהוא כלל ישראל כמ"ש רש"י בפ' חוקת וכו' וכאלו הזהיר לישראל על נשיאת ראש של בני גרשון שתתן נשיאת ראש להצדיקים אנשי הצורה שהם כגרים בעה"ז ונק' בני גרשון ובזה תגרם שגם הם כללות אומה ישראל הנק' ראש נגד האומות עע"ז שיגברו ישראל ויהיו למעלה ע"י שיחשקו שיהיו למשפחתם לבית אבותם שהת"ח נק' אבות שיסתכלו ויחשקו לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב כמ"ש חז"ל בזה שזה תכלית האדם וכו' ואפשר שזהו מה שאמרו חז"ל להיות לך לאלהים לזרעיך אחריך מי שזרעו נמשך אחריו ר"ל שמסתכל שיגיע למדריג' אבותיו הקדושי' שהם לפניו והוא אחריו כאמור והבן שהתכלית להוסיף שלימות מידי יום ביום ויצפה למדריגה היותר למעלה וז"ש בש"ס מאן דלא יוסיף וכו'. ואפשר שזהו פלוגתא ב"ש וב"ה במסכת ביצה אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת אבל הלל מדה אחרת הי' בו שכל מעשיו היו לש"ש שנא' ברוך ה' יום יום.

וכבר ביארתי זה במ"א וכעת נ"ל כי שמאי אזיל לשיטתי' עשה תורתך קבע ר"ל שיעמוד על מדריגה א' שיהי' יתד תקוע במקום נאמן שלא ימוט לעולם ממדריגה א' משא"כ כשתופס פעם א' ממדריגה זו ופעם א' ממדריגה א' וקרוב להפסד שניהם וז"ש שהי' אוכל כל ימיו לכבוד שבת שיהי' הכנה לשבת שהיא לעה"ב הנק' שבת הרי שהכל על כוונה ומדריגה אחד בכל וי"ו ימי השבועה שהם כל ימי חיי האדם וכנז' שם משא"כ הלל ס"ל דאי אפשר שיהיה מדריג' יום זה כיום שלאחריו וזה שאמר ברוך ה' יום יום כמו שבכל יום יש מוחין חדשים לזו"ן ותפלה חדשה כמבוא' בכתבי האר"י וכו' וז"ש חז"ל בכל יום תן מעין ברכותיו והבן שזהו מה שאמר הלל אם לא עכשיו אימתי כי מדריגה זו שיש עכשיו לא יהי' אח"כ ודי בזה וכן במשנה העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים יעו"ש כך כל ימי חיי' יראה לעלות ממדריגה למדריגה כמו אברהם אבינו ע"ה איש החסד שנאמר וילך הלוך ונסוע הנגבה וכמו שכתוב בזוהר יעו"ש. כך הי' מדת הלל שהיא מדת החסד שיש לחדש החסד בכל יום ולהוסיף שלימות בכל יום וז"ס ברוך ה' יום יום וק"ל.

לכך צריך להתחיל לב"ה ממדריגה תחתונה גם שלא לשמה ולא יניח שום מדריגה כדי שאח"כ אם ילך למדריגה לשמה דאז מעלה מדריגה תחתונה למעלה ג"כ שהוא מדת א"א ע"ה ואפשר שזהו ג"כ נשא את ראש וגו' שילך הלוך ונוסע הנגבה.

וז"ש נשא את [מלכו' מדריגה תחתונה] ראש [הוא יסוד ראש המטה] בני [הם נצח והוד בסוד בני ישראל] גרשון גם הם ר"ל כל המדריגות גם שהם בחי' תחתונה כמו גר בארץ נכריה שם ג"כ ישבחי' ניצוצי השכינה בחי' קטנות וגדלות בסוד רצוא ושוב עד שיזכה להגיע לבחי' גדלות הנק' מוחין ונק' אבות. וז"ש לבית אבותם שאז הכל יעלו לבחי' גדלות למשפחותם והבן.

ובזה תבין ששמעתי מהרב המגיד מהו' מנחם מבאר פי' הזמר הלוכך תהא בנחת עונג קרא לשבת והשינה משובחת וכו' שזכרתי במ"א ע"פ משל שהי' ב' אחים א' הי' עני ואח"כ עלה מעט והי' מתפרנס ביגיע כפו ואח"כ עלה ונעשה חנווני קטן ואח"כ סוחר לבראד ואח"כ לברעסלויא והי' עושר מופלג ואחיו ב' היה עני ואח"כ נעשה מיד עשיר מופלג שיש נפקות' בניהם בירדתן זה ידע להתפרנס בכל מדריגות ירידתו משא"כ ב' וכו' יעו"ש.

ובזה מבואר פלוגתא דב"ש וב"ה הנ"ל דב"ה ס"ל ברוך ה' יום יום אח א' הנ"ל וב"ש ס"ל אח ב' הנ"ל וק"ל

ובזה נ"ל לבאר משנה דאבות הנ"ל הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים דפי' רשי' לאריות לאנשים טובים ולא לשועלים לאנשים רקים ע"כ ויש להבין הא שועל הוא פקח שבחיות ואיך דימוהו לאנשים רקים ולפי הנ"ל א"ש ואגב נבאר ש"ס דב"מ פרק הפועלים על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפי' הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא הלכו בה אר"י אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה והספיקות רבו וקצת מהם זכרתי במ"א עם ביאור' ועתה יש להקשות וכי משום הא יגרום אבידת הארץ ועוד מהו שנתתי לפניהם וכפל ולא הלכו בה ונ"ל דשמעתי בשם הישיש המנוח הרב מ' אפרים מ"מ דק"ק בראד ביאר ש"ס מנוח עם הארץ היה שהלך אחר אשתו שנאמר ויקם וילך אחר אשתו וכו' ואמ' ע"פ משל פלוני מק"ק קראקא יהיה כאן הקושיא ופלוני השני יהי' כאן התירוץ והוא כי היה איש א' בקראקא שנתעשר ונעשה א' מטובי העיר ופעם א' נתאספו וישבו עד חשיכת לילה וכשיצא ללכת לבתיהם הלך המשרת ונר בידו לפניו להאיר לו והרע בעיניו על שזה הולך לפניו ואמר ליה מי אתה שתלך לפני ודבר לו קשות עד הכאה ובאמת זה לא בדעת ידבר שהרי הליכתו לפניו להאיר לו הוא לטובתו שאם ילך אחריו האיך יכול להאיר לו ומכח זה המשל יהיה ק' על הש"ס דכאן מנלן דמנוח ע"ה היה דלמא מה שהלך אחר אשתו הוא משום שהיא ידעה מהמלאך ולא הוא והלכה להראותו הדרך עד מקום תחומו של המלאך והתירוץ יהי' דדברי הש"ס ברורין דמבואר ג"כ עפ"י משל מן אחד חייט שהיה עסקו עם ערילים הידועים וניכרים לו ומשם הי' פרנסתו שהלך בשוק ופגע בהן ולקחו אצלו יותר מאצל אחרים פ"א למד בספרי מוסר בלע"ז או בל"הק במעלת הבטחון שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו וכיוצא בזה אמר החייט מעתה מה לי לטרוח א"ע ולחזור בדרכים ובשווקים אני יושב בביתי ופרנסתי מוכרחת לבוא לביתי ולא זז מפתח ביתו וביומ' דשוקא באו אלו הערלי' ליקח אצלו ולא מצאו אותו בשוק ובאת אשתו ודברה עמו בנחת ובקטטה שילך לשוק ולא רצה מטעם הנ"ל ואלו הערילי' הי' צער להם ליקח מאחרים ובאו סמוך לביתו שיצא לקראתם ולא רצה מטעם הנ"ל עדשבאו לביתו ועשו המ"מ אצלו כמו בשוק ואמר ראיתם שאני אמרתי שמוכרח לבוא אצלי פרנסתי וכך היה ועפ"ז המשל מתורץ קו' הנ"ל שאם המלאך הוצרך לילך בשליחותו ית' להודיע להם מה יהי' משפט הנער הילוד ואיך יתנהגו עמו א"כ גם כשלא ילכו אצל המלאך מוכרח המלאך לעשות שליחותו ולבוא אצלו וא"כ למה הלך מנוח אחרי אשתו אלא ש"מ כדרשת חז"ל שהיה ע"ה ודפח"ח.

העולה מזה מוסר השכל הנוהג בכל דור ודור ובכל עיר ועיר כי לכאורה נראה שהיה פלוני הנ"ל שוטה גדול שחרה לו על זה המשרת שהלך לפניו להאיר ובאמת זהו הנוהג בכל ראשי מנהיגי דור ודור עם שאר העשירים והנגידים שבכל עיר ועיר והנה הסנהדרין נקראין עיני העדה שנא' ונעלם דבר מעיני העדה וגו' וה"ה דכל דור ודור הרב ושאר ת"ח שרוצה להעמיד הדת על תילה ולהורות לעם הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ע"י אור התורה להאיר להם ולילך לפניהם ואלו גסי הרוח שעולין בנפיח' מבזין הת"ח על שרוצין לילך לפניהם להאי' להם וכמ"ש בש"ס דשבת לא חרבה ירושלים אלא שהיו מבזין ת"ח שנא' ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וכו' ושם נסמך לא חרבה ירושלים אלא שלא הוכיחו זה לזה שנא' היה שריה כאילים וכו' וביארתי הסמיכות במ"א שזה נמשך מזה יעו"ש

ובזה יובן על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי דה"לל תורתי מאי את אלא דבא לרבו' ת"ח [וכן מפורש במד' איכה יעו"ש] הלומדים תורתי שנתתי לפניהם ר"ל שילכו לפניהם להאיר להם ע"י אור התורה שלא ילכו ככסיל בחושך הולך והם עזבו ולא הלכו בה כמעשה דפלוני הנ"ל וז"ש שלא ברכו בתורה תחלה וכאשר יבואר אח"כ [כפי' מהרש"א שלא היה הת"ח חשוב בעינהם להקדימו לברך בתורה תחלה לפניהם וכו' יעו"ש וק"ל.

עוד י"ל פי' אחר ובזה יבואר נמי המשנה הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים דפי' רש"י בשיר השירים אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים ז"ל מה שועל מביט לאחריו לברוח כך המצרים וכו' ובזה יובן הוי זנב לאריות כמו זנב שתלוי מאחוריו כך תלך אחורי ארי שהם אנשים צדיקים גבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים שילך לפניך ואתה לאחוריו וגם ארי אינו מפחיד משום ברי' משא"כ שועל וכו' שאז לבך נשבר שרואה אתה א"ע כאפס ותוהו נגדו כמו הזקנים שבדור שאמרו וכו' וכמ"ש לגבי משה נחשב מילתא זוטרתי ומי שהי' לגבי משה יראת חטאו וכל מעשיו הטובים נחשב למילת זוטרתי נגד משה ולא תהי' ראש לשועלים המביט לאחוריו ר"ל במדריגות אנשים שהם לאחוריו גרועים ממנו ובזה בורח מהש"י ע"י גסו' רוחו שאין הש"י והיא יכולין לדור בעולם יחד כדאיתא בסוטה והוא ממש כשועל וק"ל.

ובזה יבואר ש"ס הנ"ל בדרך אחר על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניה' ר"ל שעזבו מדריגות ומעלת אנשי התורה שהם לפניהם רק אחזו מדריגת אנשים שהם לאחוריהם ובזה כל איש הישר בעיניו יעש' באמרו שעכ"פ הוא טוב יות' ממי שהולך אחריו וזה גרם החורבן ועדיין מכה זו מהלכת בינינו ולכך לא נבנה בית המקדש עד שיסיר המכשיל' הזאת וישלח אליהו הנביא והשי' לב אבות וכו' וכאשר נבאר לבסוף וז"ש שלא בירכו בתורה תחלה ויבואר בב' פנים.

פן א' ונבאר משנה פ"ג דאבות חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה וכו' יש להבין ענין כפל ושאר הספיקות. ונ"ל דשמעתי בשם מורי פי' הפסוק ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה אי ש אשר רוח אלהים בו וגו' אין נבון וחכם כמוך ופי' רש"י הנמצא אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו ומה בעי רש"י בזה ופי' הוא כי להבין מעלת ומדרגת צדיק או חכם צריך הוא עצמו להיות במדריגה זו להיות מבין מעלת מדריגת חכם ונבון ומאחר שאף אם נלך ונבקשנו לאותו איש חכם ונבון שיעמוד על מדרגתך שאתה חכם ונבון לא נמצא כי אין נבון וחכם כמוך א"כ אין מי שיעמוד על מדריגת חכמתך וכו' ודפח"ח. וכעין זה ביאר החכם מפני מה החכמי' משכימים על פתחי נדיבים ולא איפכא והשיב שאין מבין מעלה זו ואינו ידוע לו וכו' והנה יש כאן ב' מיני שבח א' להש"י שבחר באומה ישראלית יותר מע' לשון ושבח ב' לישראל שבחרו בו ית' ובתורתו ואמרו נעשה ונשמע מה שלא רצו שום אומה ולשון וכמו שהקשה המין עמא פזיזא וכו' במס' שבת יעו"ש ומשל א' שמעתי שאמרה אשה א' מק"ק מעזביז בלשון רוסיא יפה בחרנו לנו את אלהינו אבל גם הש"י יפה בחר בישראל שהרי פייבוש איש קל ומקדש הש"י וכו' ובזה שבחר הש"י בישראל אין זה תמיה כי אתו החכמה והמדע ויודע מעלת ומדריגת ישראל מכל עם אבל יותר חכמה ומעלה גדולה איך נודע לישראל מעלות ושבח הש"י ותורתו שאין להשיג מהותו רק מצד פעולותיו נודע בשערי' בעלה וכנודע.

ובזה יובן חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה ולא לכל אומה ש"מ שידע הש"י מדריגת מעלתן יותר מכל ע' אומות אבל יותר מורה שבח וחיבה יתירה על כי נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שזהו כלי חמדה שחמדו ובחרו בהש"י ובתורתו ואמרו נעשה ונשמע ש"מ שהיו במדריגה גדולה שהיו מבינ' מעלות מדריגת הש"י ותורתו הגם שאי אפשר להשיב השבה נכונה מ"מ ידעו שא"א להשיגו מצד קוצר המשיג ועומק המושג וזהו תכלית אשר נדע שלא נדע וה"בן ואלו ב' מיני שבח שזכרנו במשנה הנ"ל הוא עצמו נרמז בנוסח הברכה שמברכין בתורה תחלה שבח א' ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמי' ונתן לנו וכו' שהוא שבח להש"י שהוא תמים דעה והישג מדריגת ישראל שהם בחירי אומות. שבח ב' מזה שאנו מברכין ומשבחין אותו ומחזיקים לו טובה עבור זה אשר בחר בנו ונתן לנו תורתו מסתמא יודעי' מעלת מדריגת הש"י ותורתו שלא נמצא כמוהו במעלה כפולה אין לך שבח גדול מזה שהיא חיבה יתירה הנ"ל א"כ אלו שלא ברכו בתורה תחלה לפי שלא נחשב אצלם לשבח שבחר בהם יותר מכל עם כי רצה לפטור ממנו ומתורתו היש לך עון גדול מזה הגורם אבידת הארץ וק"ל.

ובזה נ"ל לבאר פי' הש"ס דמגילה דף ז' ע"ב אמר רבא חייב אינש לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכו' וכתבו התוס' בד"ה דלא ידע וכו' ארורה זרש ברוכה אסתר ארורי' כל הרשעים ברוכי' כל היהודים והוא תמוהו מה בעי התו' בזה וגם שלא נודע כוונת התו' מהו ונ"ל דכבר הקשו רבי' ושלימי' מהו הכוונה בש"ס בזו עד דלא ידע וכו' והט"ז פי' שחייב ליתן שבח והודי' להש"י על הטובה הכפולה פורעני' להמן שהוא ארור שלו ונוסף לזה גדולת מרדכי שהיא ברוך מרדכי וכו' יעו"ש.

ול"נ דאי' בפ"ט דשבת ויתיצבו בתחתיות ההר מלמד שכפה עליהם ההר ומכאן מודעה רבה לאורייתא אמ' רבא אעפי"כ הדר קיבלוהו בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו קיימו מה שקיבלו כבר וכו'

והקשה התוספת הא אמרו נעשה ונשמע וכו' יעו"ש הגם ע"ד הלצה נ"ל כמו בקבלת הרב ע"פ הרוב וא"כ אלו הרוב שאמרו ברצון והמיעוט טענו מודעה וק"ל איבר' נ"ל דיש ב' סוגי אנשים אחד שהוא למשא ומודעה א"כ המן עשה טובה גדולה לישראל שע"י קבלו התורה חמדה גנוזה עד עכשיו הי' באונס ועתה ברצון כמו ופרעה הקריב והנה קבלתי ממורי כשהרע הוא גורם טוב נעשה כסא אל הטוב והכל טוב גמור כמעט ביטול הקליפות מעין העתיד הגם שיש בזה דברי' עמוקי' לענין מחשבות זרות וכו' ודי בזה ואפשר שזוהו כוונת חז"ל אליעזר עבד אברהם ע"י הטובה שעשה לאברהם יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך והכוונה ע"ד הנ"ל והבן.

והנה כמו שם בש"ס חדי רב יוסף בעצרתא אמר אי לאו ההוא יומא שקיבלו התורה כמה יוסף איכא בשוקא וכו' וכך ראוי לשמוח בפורי' שהיא עיקר קבלת התורה שנק' ביסומי הקליפות ומיתוקם שע"י הָמן בא הטובה גדולה והרע נעשה כסא אל הטוב והכל טוב שהוא ביסום ומיתוק להקליפות והיינו ע"כ להמוני עם שנק' אנוש ולא גבר ולא איש ולא אדם דאלו בחי' אדם או איש שהם שלימי אמונה ישראל כבר קיבלו ברצון ואמרו נעשה ונשמע ויודעין שבח התורה ומעלת' שוודאי הם לא אמרו מודעה רבא לאורייתא כי להם לטובה כפול' יחשב וכו' ולא יצא מן המן שום טובה להם משא"כ המוני עם שאינן יודעין שבח התורה ומעלתה וכמשא כבד יכבדו עליהם עול תורה ולומדי' וסדר התפילה ומצותיה ועושין מצות אנשים מלומדה כאלו הוא חק קבוע ואין לפטור ממנ' וכמ"ש במשנה דברכות העושה תפלתו קבע וכו' ואין להם תענוג בעבודת הש"י ותורתו הם שאמרו מודעא רבא לאורייתא והם שחזרו וקבלו מאהבה בימי הפורים ע"י גזירות המן.

ובזה יובן חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי שכמעט אין הפרש בין זה לזה על הטובה גדולה שעשה המן והוא כוונת התוס' לפרש למה מיחשב לאינש דווקא מדריגה זו של בסומי ולא לשלומי אמוני ישראל לזה ביארו התוס' בצחת לשונם כי שלומי אמוני ישראל היודעים שבח ומעלת התורה ועבודת הש"י לזה נחשב נתינת התורה לטובה כפולה א' שניצל מדת כוזבת ומארירת הרשעים שאין להם מנוחה לא בעה"ז כי הרשעים כים נגרש השקט לא יוכל ומכ"ש בעה"ב ולא די בזה אלא נכנס לברוך ומדריגת היהודים שזכו להיות עם סגולתו שהם בני חורין בעוה"ז ומכ"ש בעה"ב ואיך יאמרו כי מודעי רבא לאורייתא משא"כ המוני עם שהם מצד עכירת החומר והקליפ' חולי הנפשי' להם נראה כמשא התורה והעבודה ואמרו מודעי רבא לאורייתא אבל שלומי אמוני ישראל יודעין ההפרש שבין הקליפה להקדושה שזה ארור וזה ברוך וזה שכוונו התוס' מאחר שזה אשר בשם ישראל יכונה יודע הפרש ומעלת ישראל לבין הרשעים לכך דווקא ישראל אומרים כי המן עדיין ארור וזרש עדיין ארורה וכן כל הרשעים ארורים עדיין שלא יצא להם שום טובה מהמן ואינו נעשה כסא להטוב שיצא מכלל ארור לכלל ברוך וא"כ עדיין אומר ארור המן וברוך מרדכי ארורה זרש וברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים וק"ל.

איברא נ"ל יותר אמיתי דפי' במד"ש בפ"ד דאבות במשנה מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה שהם אנשים הרודפים אחר אכילה ושתי' להרבות בשר שהמרבה בשר מרבה רמה וכו' יעו"ש הרי אנשי חומר נק' אנוש ושמעתי בשם מורי טעם לענג החומר בשבת הוא מצוה שעי"ז יוכל הצורה לשמוח יותר בדביק' הש"י והוא עפ"י משל לבן מלך שבא לו כת' מאביו בהיותו בשביה וכו' ודפח"ח.

ובזה יובן חייב אינש לבסומי בפוריא דהינו החומר כדי שעי"ז יכול הצורה לייחד שנק' יד"ע וז"ש עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כי ע"י אכילת החומר ושתי' יותר יוכל לשמוח בשמחת נפשו א"כ נעשה החומר שמצד הקליפה הנק' ארור כסא לקדושה שהיא הצורה שנק' ברוך ונעשה מהחומר צורה הכל טוב ואין הפרש בין החומר והצורה וז"ש עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכמו שהוא בפרטות אדם אחד בחומר וצורה שלו כך בכללות אנשי החומר ואנשי צורה כשהם אנשי חומר מתענגי' באכילה ושתי' הגשמיות שמצד הקליפה הנק' ארורים הרשעים אז עי"ז יכולים אנשי הצורה לשמוח בשמחה רוחני' ונעשו ג"כ כסא להקדושה וה"ה כיוצא בזה שיכולין לעשות כסא לצור' ע"ד הנ"ל וזה שכוונו התוס' ארור המן וברוך מרדכי בפרטות אדם וה"ה בכללות ארורי' הרשעים וברוכי' היהודי' וק"ל כי ע"י אכילת החומר שהוא מצד ארור יבא השמחה שיהי' ברוך וכיוצא בזה וק"ל.

עוד י"ל שלא ברכו בתורה תחלה וכו' ונבאר פסוק תהילים נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד וגו' ויש להבין מה ענין זה לזה ונ"ל דמידרש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא אם הוא נבזה בעיניו נמאס אז יראי ה' יכבד משא"כ בלא"ה וכאשר נבאר וה"ה איפכא אימתי נבזה בעיניו נמאס כאשר יראי ה' יכבד והוא דפי' במד"ש בפ"ד דאבות ר' לויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם וכו' וז"ל ואפשר שבא לחלוק על בן עזאי שאמר אל תהי' בז לכל אדם בא לויטס ואמר כי לא די בזה רק אדרבה צריך האדם שיהי' בז את עצמו בפני כל האדם וכי כול' חשובים ונכבדים ממנו וכבר אמרי במוסרי הפולסופים שחסיד א' הי' מכבד את הבריות ומצא לכל א' יתרון ממנו אם הי' חכם או עני וכו' יעו"ש.

ובזה יובן אם הוא נבזה בעיניו נמאס ר"ל שהוא חכם ומבין על עצמו שמכיר חיסרונו ומצד זה נבזה בעיניו נמאס אז מאחר שהוא מבין מכיר ג"כ מעלת יראי ה' לכך יראי ה' יכבד משא"כ כשאינו מבין על עצמו להכיר חיסרונו איך יוכל להבין מעלת זולתו לכך גם יראי ה' לא יכבד וק"ל וה"ה איפכא שאם יראי ה' יכבד בעיני בני אדם שגדלה מעלתם וכבודם אז קנאת סופרים תרבה חכמה וכשאינו יוכל להשיג מדריגת החכם נבזה בעיני עצמו משא"כ בלא"ה שאין יראי ה' יכבד אז אינו נבזה בעיניו כי יאמר שלום לי וכמ"ש חז"ל בפ"ד דמגילה כל ת"ח שמברך לפניו ע"ה חייב מיתה שנאמר ולמשנאי אהבו מות א"ת למשנאי אלא למשניאי ופי' רש"י שהרואה ת"ח שפל לפני ע"ה אומר אין נחת רוח בתורה וכו'.

ובזה יובן על אשר עזבו את תורתי אשר נתתי לפניה' ר"ל שילמדו מזה שהולך בדרכי התורה לפניהם ולא כמו השועל המביט לאחוריו והטעם ביאר רב שלא בירכו בתורה תחילה שלא הי' חשובין בעלי תורה שיברכו תחילה ואמרו שוא עבוד ה' והיו שפלים בעיניהם וע"י שראו דדרך הרשעים צלחה ובחרו בדרכיהם.

ובזה יובן פי' המשנה ג"כ באופן אחר כשתרצה להתגבר בתורה ובעבודת ה' כארי לעשות רצון אביך שבשמים תהי' שפל כמו הזנב לאריות משא"כ כשתלך בדרך אתם באכילה ושתיי' עמהם להתלוצץ וכיוצא בזה כמו השועל המביט לאחוריו לראש וחשוב תהי' להם מ"מ מוטב שתהי' זנב לאריות ולא ראש לשועלים וק"ל.

ועוד י"ל שאם תעמוד בפרץ כארי ותהי' זנב משא"כ השועל שאינו מריח תהי' ראש מ"מ מוטב לאחוז בזה וכו' וק"ל. וז"ש אחזו לנו שועלים וגו' כי אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלה ואחזנו מדת שועלים הנ"ל במשל שאינו מריח וז"ש אחזו לנו שועלים וכו' וזה גורם כי שועלי' קטנים מחבלים שהם רבנים העומדי' בשביל כסף והם קטנים נערים כי כשהיו ראשי הדור עומדים בפרץ הי' צריך שיהי' רב כחו אשר אם תאר יואר וברכתו ברוך וכו' משא"כ וכו'

עוד י"ל ע"ד שנתרבה הילוך לבושי השועלים להתגאות נגד הת"ח שלא יאמר שאין לו חיות פקחות ללמוד ממנו והישר בעיניו יעשה וכו' לכך גם הרבני' קטנים לבשו שועלים שיהיו שרים כאילים לשתוק להם וכן ג"כ הם לשרים עד שיבא אליהו הנביא והשיב וגו' והבן. או י"ל שזהו כוונת הפסוק אחזו לנו שועלים ר"ל שאחזו במדת השועל להביט לאחוריו ולא לפניו או במדת שועל שאינו מריח שום ריח וכנז' במשל הנ"ל וזה גורם כי גם שועלים קטנים שהם ראש לשועלים מחבלים כרמים וכאשר נבאר.

ובזה יובן מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים ר"ל כנ"ל והשיב שאין להם חיות פקחות ללמוד ממנו שהם השועלי' שלא להתערב עמהם לעשות כמעשיהם להביט לאחוריו רק רוצה להתגבר כארי לעמוד בפרץ.

והקשה מ"מ עיניהם של תרמודיים טרוטות ר"ל רכות בשלמא בבבל ירדה גסות הרוח ואינם רוצים שילכו הת"ח לפניהם וכנ"ל משא"כ בתרמודיים מ"מ עיני העדה רכות.

ומשני שדרין בין החול שהחול אין לו חיבור כך הת"ח שם נפרדין זה מזה כשזה אוסר זה מתיר לכך אי אפשר לאחוז במדות הגבורה רק במדת החסד ורכות וכיוצא בזה כ' בעללות אפרים ואם באחת יתקעו ונועדו הנשיאים. וכמ"ש בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל וכו' יעו"ש וק"ל.

ובזה נבאר ש"ס דמגילה מגילה נקראת בי"א בי"ב וכו' מנלן דכתיב זמניהם ואימא תריסר ותליסר א"ר שמואל בר יצחק י"ג זמן קהלה לכל היא. וכתב הרא"ש פי' רש"י שנקהלו לעמוד על נפשם והקשה ר"ת וכו' אלא זמן קהלה לכל היא פי' ר"ת שהכל מתאספין לתענית אסתר כמו שעשו אז וכן מרע"ה עם עמלק וכו'. וי"ל בשלמא שאר התעניתי' ששייך גם בזמן הזה שפיר גזרו חז"ל להתענות עתה כמו תענית י"ז בתמוז ואינך משא"כ תענית אסתר שכבר המן נתלה ול"ל להתענות עתה. ונ"ל דודאי שייך תעני' זה גם בזמן הזה דהרב האלשיך הקשה כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור וכי אינו יכול להכריתו מיד וכו' ופי' כי עמלק הוא היצה"ר והיא המלחמה שבידינו וכו' יעו"ש.

ומעתה מבוא' דפי' המפרשי' ישנו עם א' מפוזר ומפורד וגו' ר"ל מאחר שיש פירוד ביניהם מעתה יכול נוכל להם וכו' ולתקן חטא זה אמרה אסתר לך כנוס כל היהודים וכו' יעו"ש. וזהו עצמו גרם חורבן הבית עבור שנא' חנם והוא ג"כ בכל דור ודור עיין בעללו' אפ' מזה וכמ"ש ביפה ענף במד' איכה דא"ל חייט לי הדין מדוכא תבירא אפיק ליה קומצ' חול ואמר ליה שזור לי חוטין וכו' והכוונה שזה שאין להם חיבור גורם שהמדוכא תבירא עד לעתיד שיושלח אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ר"ל ששמעתי בשם החסיד מוהר"ר רבי נחמן קסויר אל תפנו אל האבות כשאומרין מדוע לא ראית חסידות זה מאבי ומאבי אבי ועו' אם הביא משיח וכו' ודפח"ח וז"ש שאז בימי אלי' ידעו האבות שלא עשו כהוגן ויבחרו בדרכי הבנים שבחרו בטוב יותר ולב בנים על אבותם ר"ל נגד שלא הלכו בדרכי רבותם שהי' מורי דרך הישר כמו אב החושך שבטו שונא בנו שהי' ראוי שילכו לפניהם והביטו לאחוריהם כמו השועל עתה והשיב לב בנים על אבות לאחוז במדריגתן וק"ל.

וזה נ"ל ג"כ מה שנזכר במלחמת עמלק ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ר"ל שנא' ויחנו ברפידים ויבא עמלק שריפו ידים וכו' והכוונה המסתכל לאחוריו כמו השועל ולא לפניהם בזה נתגרה עמלק וז"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וק"ל.

ובזה יובן י"ג זמן קהלה לכל היא שהתענית זה שייך דווקא בזמן הזה להקהיל ולתווך השלו' כמו שעשתה אסתר לך כנוס וגו' ועי"ז זכו לגאולה כך נזכה ב"ב לגאולה שלימה.

ובזה תבין ג"כ מה שאמר מ"מ רגליהם של אפריקים רחבים שהאמנה ודביקו' שלהם שנק' רגליהם בסוד תרי סמכי קשוט רחבים שלא ימוט מפני שדרין בין בצעי המים בין הת"ח שלומדי התורה שנמשלו למים ומסתלקין על ידי ראותן מדריגתן הגדולה ונבזין בעיניהם שנק' כנען הם אפריקים ואז יראי ה' יכבד וק"ל.

ובזה יבואר נמי ששלחה אסתר לדעת מה זה ועל מה זה והענין דבארתי לעיל תרומה הוא ע"י תרי מה שהוא ונחנו מה וגו'. ועתה מה וגו' שהוא נבזה בעיניו שפלות ואז יראי ה' יכבד שהוא יראת ה' ועתה מה וגו' וההיפך שגסות הרוח הפירוד ולסלק יראת ה' מנגד עיניו וז"ש מה זה ועל מה זה ר"ל שהגורם זה מה וזה נמשך ממה ב' וק"ל.

וזה רמז הש"ס והפוסקי' אור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר כי האדם נקרא נר כמ"ש נר ה' נשמת אדם וע"י כי יש בו רמ"ח איברים ועם נפש ורוח נר וכמ"ש בזוהר וכו' והתורה נקרא אור שהת"ח שבידו אור התורה יאיר לך מחשכת לילה שתוכל לבדוק החמץ שהוא היצה"ר כדי לבערו וכמ"ש הרמב"ם כמו שיש חולי הגוף כן יש חולי וכו' והרופא לנפש הוא הת"ח וכו' לכך אילו הזיזין שהן גבוהין הרבה שאין יד האדם מגע שם אין צריך בדיקה שהוא ללא תועלת כי מי שהוא נבזה בעיניו יודע מרת נפשו שהוא הולך בחשך אז יראי ה' יכבד כדי להאיר לו ע"י שילך לפניו באור התורה משא"כ כשאינו יודע שהוא הולך באישון לילה ודאי שלא ירצה לאור הנר לכך אלו שדעת' גבוהו שאין יד האד' מגעת שם א"צ בדיקה שהוא ללא תועלת וגם הנמוכין הרבה חזקתו בדוק וק"ל.

עוד י"ל בביאור קו' התוס' מודעא רבא לאורייתא והא אמרו נעשה ונשמע דאי' בר"מ אם מקבלין אתם תורתי הם הת"ח שלי מוטב ואם לאו וכו' יעו"ש. נמצא י"ל כוונתם כך הוא להש"י מחוייבים אנחנו לשמוע ולעשות כאשר קבלנו אבל לסבול מן הת"ח שלך אין זה כבודם שילכו לפניהם ולזה הי' מודעא רבא עד בימי המן שיצא להם טובה ע"י מרדכי ידע וביטל הגזירה קימו וקבל עול הת"ח עליהם וזה שסיים במגילה דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו כי מה שהי' מודעי ושנאה עתה הנהיג ודובר שלום לכל זרעו הם הת"ח שהם בשלום עם המוני עם שהוסר הקטטה והמודעי רק אהבה ושלום והבן וק"ל. מצוה מהתרי"ג מצות

החודש הזה לכם אמר שלמה בי מלכים ימלוכו א"ר לוי משל לדוכס שזרקו לו הלגיונות פורפירא וכו' עד החודש הזה לכם לקיים מה שנאמר בי מלכים ימלוכו. והוא תמוהו שאין לו שחר כלל. ונ"ל דאי' בש"ס דיומא דף ע"ב אר"י ג' זירים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן של מזבח זכה אהרן ושל שלחן זכה דוד ושל ארון עדיין מונח וכו' ושמא תאמר פחות הוא ת"ל בי מלכים ימלוכו ופי' רש"י גדול הממליך שהיא התורה מן המלך. ויש להבין למה דוקא ג' זירים ונראה דכתבתי במ"א ביאור דברי התוס' וז"ל והא דאמרינן ג' דברים שקולים זה כזה חכמה ענוה יראה אר"י דשקולים היינו דהא בלא הא לא סגי וכו' יעו"ש.

והעולה משם כי מעלת החכמה שהיא התורה א"א בלא יראה דהוי ח"ו נרגן מפריד אלוף וגם מעלת החכמה בלא ענוה א"א כמבואר שם. ובזה יובן ש"ס הנ"ל אר"י ג' זירים הן ר"ל כשהם ג' ביחד אז הם ג' מעלות ושזכרו התוס' דהא בלא הא לא סגי ה"נ כשהם ג' זירים אז למעלה יחשב משא"כ כשחסר א' מהן אז אין שום א' נקרא זיר כי זיר של הארון שהוא כתר תורה הוא העיקר רק כשיצורף עמו זיר של השלחן שהו' בחי' מלכות שזכה בו דוד המלך ע"ה דהיינו בחי' יראה עם התורה אז למעלה יחשב וגם שיצורף אליו בחי' ענוה שהיא זיר של המזבח שזכה בו אהרן שנשתווה לבחי' משה ג"כ במדת ענוה כמו שפי' רש"י בפסוק הוא משה ואהרן לומר ששקולים וכו'. א"כ מבואר כי ג' זירים היינו ג' בחי' שכתבו התוס' הנ"ל דהא בלא הא לא סגי והבן.

והנה נודע מה שאמרו חז"ל א"ר יצחק לא הי' צריך התורה להתחיל אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה וכו' הרי עיקר התורה היא מהחודש הזה לכם. ויש להקשות ל"ל לכם שהוא מיותר ודרשות חז"ל ידוע ונ"ל דכתבתי במ"א דאי' בש"ס ויודע ידעת עליון שהי' יודע לכוין אותו שעה שהיא זעמו של הקב"ה וכמה זעמו רגע וכו' והקשה התוס' מה יכול לקלל ברגע ומשני שיכול לומר כלם ואח"כ נהפך מן כלם נעשה מלך שנא' ויהי בישורון מלך וכמו שכתבו התוספות במסכ' ע"ז וכו' יעו"ש. וז"ש ויהפוך ה' את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך וכו' יעו"ש. וענין ההיפך מקללה לברכה הוא ע"י התורה בצירוף היראה כי מה שהי' נרגן מפריד אלוף הגורם ח"ו קללות ועתה ע"י החיבור התורה והיראה שהיא יחוד קב"הו גורם ברכה ושפע בעולם [כמ"ש במ"א ביאור ש"ס ושמתם סם תם נמשלה התורה בסם חיים משל לאדם וכו'. והעולה משם ע"י סם התורה מהפך מן מ"ת שהוא היצה"ר שיהי' ת"ם וכו' יעו"ש וה"נ מהפך מן היצה"ר שהוא כלם ונעשה מלך וזש"ה ויהפוך ה' אלדיך לך את הקללה שהוא היצה"ר לברכה וק"ל. והנה תיבת לכם יש בו ג' צירופים א' לכם ב' כלם ג' מלך ובזה יובן החדש הזה לכם קשה ל"ל לכם ומשני הדא הוא דכתיב בי מלכים ימלוכו הכוונה כי ע"י התורה המתחיל מהחדש הזה לכם היא מסורה להפך מן כלם מלך ולכם היא מסורה הבחיר' לעשו' זה וז"ש בי מלכי' ימלוכו כי התורה בחבור מלכות שהיא יראה וז"ש בי מלכים כשיש בי בתורה בחי' מלכות שהוא יראה אז ימלוכו הם ג"כ כמו שנא' ויהי בישורן מלך ע"י שהיפכו מן כלם מלך והבן ובפרשה בראשית ג"כ כתבתי באריכות מזה יעו"ש.

מצוה לעבר שנים ופליגי בפ"ק דסנה' ר"מ ס"ל בג' ורשב"ג ס"ל בג' מתחילין ונושאין ונותנין בה' וגומרין בז' ומפרש בש"ס נגד ברכת כהנים וכו' וכ' הרב והרמב"ם וכו' והקשה המפרש להרמב"ם וכו' והתי"ט תירץ יעו"ש ולי נראה אחר שתבין סוד העיבור שכ' בתיקוני' דף קמ"ה ע"ב אנפוי דמטרוניתא וכו' נהרין כשושנה חוזר וסומק נטלין מימינא ומשמאלא וכו' ואתחורו ירוקין וכו' ומאלין תלת גוונין תליין ע"ב ענפין גי' חסד ובהון רי"ו אתוון וכו' רזא דעיבור נהיר בהון לגבי כלה וכו' ועמודא דאמצעיתא איהו עיבור השנה דאיהו י"ג ירחין וא"ו וכו' ודא הוא מוחא וכו' יעו"ש ולהבינך זה תבין איך לייחד שם הוי' שהוא שורש כל התורה והמצות שהד' אותיות כלולין כל אות בחבירו בלי שום פירוד ח"ו והוא בכל הד' עולמות ומזה נתפשט ד' יסודות והכל באחדות א'.

ובזה תבין סוד התשובה תשוב ה' לגבי ו' ואח"כ שניהם לגבי ב' אותיו' ראשונות ותבין סוד הניקוד צבאו' שהוא בשם בן ד' תחת י"ו מהשם והב' ההין הוא בלי ניקוד דכ' בזוהר אמור דף צ"ב סוד ה' ליריאיו וכו' וז"ל יו"ד תלת אתוון שלימותא דכלא י' ראשיתא דכולא וא"ו שלימותא דכל סטרין וכו' דל"ת גנתא צרורא דחיי וכו' עד כל אות ואות דשמא קדישא אתחזי בי' שלימו דכלא שמא וכו' עכ"ל עיין פי' מאמר זה בכתבי' נע"ח פי' זו.

והעולה משם בקיצור כי י' העיקרת הוא חכמה ו' הוא ו"ק דאבא המתלבש בו"ק דאמא ובו"ק דז"א ד' גנתא מלכו' ר"ל דאבא ובה גניז מ' דאמא ומ' דכנסת ישראל וכשעולם בשפע נתפשט וד' דמילוי יו"ד להשפיע למטה בעולמו' ואם ח"ו לאו נעשה י' זעירא וכו' יעו"ש ונודע כי מן וד' דמילוי יוד נעשה ה' דבינה שהוא התפשט' ה"ח וה"ג כי אמא עד הוד אתפשטת ואח"כ אמא שהיא בינה היא אם יולדת השבעה דהיינו ו"ק דז"א שהוא ו' מהשם ומ' השביעי' הנק' בת שבע ה' כפולה מהשם כמבואר שם בזוהר והי' שבעת ימים תחת אמו למה ו' ימים יעו"ש ובנע"ח הרי מבואר איך כל אות כלול זה בזה וכולם כלולים באות ראשית דכולא והוא סוד האחדות הגמור כי תחלה הוא ג' אתוון דיו"ד בחכמה ואח"כ מן י"ד דיו"ד נעשה ה' דבינה בסוד ה"ח והג' ואח"כ נתפשט בה' קצוות דז"א בסוד אילן מהלך חמש מאות שנה כנודע ועם היסוד שהוא כללות וחיבור הכל באחדות א' הוא ו"ק דז"א ואח"כ ה' אחרונה היא מלכו' הנק' שביע' בסוד ה"ח ה"ג וכללו' יסוד ז"א וכללו' ב' במלכו' דנק' כלה משום כנודע בסוד הספירה יעו"ש לכך אין ניקוד בה' אחרונה כי לפי שהיא מכללות הכל מן ה' ראשונה ומן ז"א לכך הזכר' בניקוד והם משפיעי' לנקבה ולפי קיבל השפע כך הניקוד והש"י יכפר אם שגיתי וזהו סוד התשובה שאדם בעונותיו גרם פירוד וקיצוץ בין הדביקי' בסוד ונרגן מפריד אלוף ונהר יחרב ויבש ואין ו"ד דמילוי יו"ד דחכמה משפיעי' למטה שיהי' נעשה ה' ומימילא שאין ו"ק דז"א משפיע לה' תתאה ופגם באו"א ובזו"נ והתשובה הו' להמשיך ו"ד בעולמו' שהוא גורם השפע לה' וה' לו' והואו לה' אחרונה בסוד טיפה דמינה אתעבידת עיבור ודא מוחא ר"ל המשכת מוחין.

ובזה יובן סוד העיבור להמשיך שפע בכל העולמו' וזה שנק' עיבור שנה להמשיך מן ג' קוין ע"ב רי"ו ונכללין בעמודא דאמצעיתא שהוא ז"א בסו' וא"ו י"ג חדשים נהיר בהון לגבי כלה שנק' שנה שיש בה שנ"ה ימים מתחילין מן שלשה להמשיך ג' אתוון דיו"ד והוא בסוד ג' קוין י' בקו ימין חכמה דלת בשמאל קו הבינה ו' עמודא דאמצעיתא ונושאין ונותנין בה' שממשיכין ונושאין השפע וד' דחכמה ונותנין בה' עלאה וגומרין בז' שהיא אם השבעה כנ"ל והש"ס רמז זה בברכת כהנים שבפסוק ראשון הוא ג' תיבות נגד יוד דחכמה ואח"כ ה' בסוד או"א וג' מוחין ואח"כ שבעה בסוד זו"נ יעו"ש כמ"ש בפע"ח בכוונת ברכת כהנים יעו"ש ומעתה לא ק' קוש' המפרש הנ"ל והבין וה' יכפר ולכך ברכת כהנים גם בעובדא הוא להמשיך ולחבר יחד ג' קוין כהנים בדוכנם ולוים בנטילת מים ע"י כהנים וישראל עומדין לקבל הברכה ומורה שיהי' קישור וחיבור לכל אלו השלשה יחד לכך כ' בזוהר שאם הכהן שונא לקהל או הם אותו אין לו לישא כפיו כי יש בו סכנה והוא ע"ד שכתבתי במ"א בש"ס כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה וכו' כי צריך התכללות זה בזה בסוד יחוד השם הנ"ל והש"י יעזרינו להי' מן המייחדין שמו תמיד אנס"ו. וזה שסיים תנא דמתני' ואם גמרו בג' מעובר שהוא עיקר ושורש לכל כנ"ל והבן. מצוה מתרי"ג מצות

על מצות ומרורים יאכלוהו. לבאר טעם מצוה זאת נ"ל ע"פ דברינו הנ"ל א"ש ותחלה נבאר פסוקי פ' אתם נצבים היום כולכם ודרשו חז"ל בשם מ"א לפי שאמרו ישראל מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה מפייסן וכו' הקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו וכו' ובוודאי יש להבין על פיוס זה אם הוא כפשוטו נפלאתי אם יש בו לפייס אבל נראה לבאר ג"כ פ' התשובה שבסדר זה והי' כאשר יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והשבת אל לבבך וגו' ושבת עד ידו"ד אלדיך וגו' וי"ל הא עיקר התשובה הוא אחרי היסורין וכמ"ש לעיל הקללות והיסורין מקיימין אתכם ור"ל שמכח זה שב בתשובה וא"כ למה הזכיר כאן הברכה והקללה דה"ל לומר רק הקללה ונ"ל דשמעתי ממורי פי' הפסוק אל נקמות ה' אל נקמות הופיע ע"פ משל לאיש כפר א' שמרד במלך שהכה ורגם איקונין של מלך או כיוצא בזה ומיד עשה המלך אותו לראש והעלהו ממדריגה למדריגה עד שנעשה משנה למלך וכל מה שהטיב המלך עמו יותר והביאו ליותר מדריגה וראה יותר כבוד המלך ומשרתיו והנהגותיו הי' יותר צער לזה שהי' בן כפר בזכרו שמרד נגד המלך הגדול הרחמן הזה ומה שהי' ראוי לעונש הוא מטיב עמו יותר והמלך עשה בכוונה מכוונת שאם הי' ממיתו הי' צער לפי שעה ותו לא משא"כ בדרך הנ"ל מצטער כל ימיו ומוסיף תמיד כשעלה ליותר גדולה מוסיף יותר צער על צערו איך מלאו לבו למרוד עיני כבודו וז"ש אל נקמות ה' ר"ל שנקמות הש"י הוא ע"י מדת הרחמים שלא כמלך ב"ו והוא כי אל נקמות הופיע ר"ל שהנקמה הוא במה שהופיע לו מגדולתו ובראותו גדולת המלך ובזכרו שמרד נגד מלך זה אין לך צער גדול מזה ודפח"ח וא"כ ה"נ ר"ל כי יבואו עליך הברכה והקללה והשבת אל לבבך וכו' ור"ל האדם שחטא ומרד עיני כבודו ית' המלך הגדול והנורא רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין והי' ראוי לעונשי' קשים ומרים והש"י משפיע לו הברכה אין צריך יותר קללה מזה שיודע שמרד בו והש"י ברחמיו משפי' לו כל טוב בודאי ראוי שיתמרמר כל ימיו בבכי' וצער על כל מעשיו שמרד בו וע"ד הנ"ל ואז בראות המלך צערו זה שהוא יותר אצלו מתכפר לו.

והנה כל זה הוא באיש משכיל הנותן אל לבו גודל שפלותו וחטאו וידע מעלת התרוממת המלך הגדול אז יותר שמשפיע לו יותר מצטער וכו' משא"כ איש פתי וסכל בראותו שמרד במלך ואפ"ה המלך משפיע לו כל טוב סובר או שאין השפעתו מהמלך וכופר בטובת המלך או ששוה בעיני המלך המורד והנכנע מצד חסרון בחיק המלך ח"ו שאינו מרגיש וכיוצא בענין זה אז המלך מורידו מגדולתו ויותר מצטער מאילו הי' ממיתו כשהי' בן כפר כי מאה מיתות ולא קנאה א' וז"ש הפסוק והי' כי יבואו וגו' ואמר והיה לשון שמחה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה ר"ל שהש"י ברחמיו משפיע טובתו למורדיו שיהי' נחשב לו לקלל' ויתן לב להצטער כמ"ש אל נקמות ה' ואם אינו נותן לב בזה מחמת רוב טובה אז בהכרח והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלדיך שמה שנדחה בפועל וזה שהזכיר כאן ב' מדות כי מדת הרחמים על בחי' א' ומדת הדין על בחי' ב' וכאמור וק"ל.

איברא דיש בחי' ברכה וקללה לא מצד הנקמה על שמרד במלך רק מצד שאין לו דביקות בפנימי' התורה והמצות כי אם ע"י אשה מקושטת בענינים ניאותין לכל א' מישראל לפי בחינתו וחשקו כמ"ש בשם מורי בפ' ראה את הברכה אשר תשמעו וגו' יעו"ש וה"נ כך רק שהוא בענין אחר קצת כמ"ש בר"ח שער האהבה ס' פ"ק ד' במעשה דמן עכו שמרוב חשק תאוות נשי' הופרש מהגשמיות ושב להדבק במושכלת ע"י פרישה הנ"ל עד שנדבק בו ית' יעו"ש והיא היא.

ובזה יובן והי' כי יבואו עליך הברכה והקללה ר"ל שהברכה תאוות עה"ז ויתן לו מצד חשקו בה שהיא אשה מקושטת הנ"ל שלא חשקה נפשו עדיין במשכלת ואח"כ באה הקללה שניטלה ממנו תאוותו לכל א' לפי בחי' חשקו בה כדי שיתאווה לדבר זה כ"כ עד שיתפשט מהגשמיות מחמת חשקו לדבר זה וכנ"ל ואחר שהופרש והופשט מגשמיותו מחמת חשקו לדבר זה ואז והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' ושבת עד ה' אלדיך ור"ל שתתהפך ותשכיל במושכלות וז"ש ושבת עד ה' אלדיך באותו חשק שהורגלת בהמשך זמן שנדחת שם עד ששבת בחשק זה אל ה' אלדיך ושוב לא תחשוק אל הדבר הגשמי שהיא אשה מקושטת מתאות עה"ז רק חשקה נפשך בו ית' וק"ל. וז"ש אתם נצבים היום כולכם לפני ה' ר"ל מחמת חשק שחשקתם שתשובו למה שניטל ממך בקללות ויסורין ותתפשט מהגשמיות ובנקל תהי' לשוב בחשק זה להתיצב לפני ה' וק"ל

ובזה יבואר מצוה כי כבר זכרתי בביאור פסוק כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' להסיר מהאדם הגאוה והתאוה אז בניקל יוכל לדבק בו ית' וזהו שאור ודבש כי שאור רימז לגאוה ודבש להנא' ושניהן פסולין במצה אך שהוטבע בטבע האדם א"א לפרוש מהם כי אם ע"י יסורין וכו'.

ובזה יובן שיזכה לפ"ה ס"ח שהם מוחין הנק' חיים כמנין ס"ח ר"ל שידבק בחיים הנצחיים הוא על מצות שהוא בהסרת תענוגי עה"ז גאוה ותאוה הנרמז במצה וזה א"א כ"א ע"י ומרורים שהם היסורין ואז הורגל והופרש מהגשמי ויכול לדבק בחיי' הרוחני ואז יאכלוהו שהו' לשון זווג נמשך חיי המוחין לדבק בו ית' וק"ל

ולפי הוצעת דברינו אלה יש לומר באימה וביראה לתרץ קו' א' שנתקשה לי משנים קדמוניות בענין המוחין דפסח דהמוחין דאבא רומזין בלחם ומוחין דאמא רומזין בכוסות והקשתי מ"ט בכוסות הם ד' כוסות נגד ד' מוחין ח"ב חו"ג והמצות הם רק ג' שהם ג"כ ד' מוחין יעו"ש שכתבתי בקיצור דיני פסח וכו' ולפי דרך הנ"ל נ"ל דלאו קו' היא כי נודע מנה"י דאבא נתקן ז"א ועדיין נוקבי' הוא באחורי ת"ת דז"א ומנה"י דאמא נתקן רחל כמ"ש בל"ת בחטא נדב ואביהו' יעו"ש והתיקון הוא אחר נסירה לעשות הפרצוף פב"פ עם ז"א סוד ויביאה אל האדם והנה סוד הדעת הוא כולל חסדים וגבו' מ"ה וב"ן מ"ה הוא ז"א וב"ן נוקבא וע"י מוחין דאבא שנתקן הי' עדיין זו"נ דבוקים והראי' כי מצה ד' סוד בינה דז"א רמוז בציור ד"ו ששם עדיין מחוברי' זו"נ כמ"ש מפורש בה' פסח וכשמתחיל הגדה שהוא סיפור יציאת מצרים דר"ל לספר ולהאיר הארות גדולת בז"ונ כדי לצאת ממצרים שהוא ך"ו לז"א ך"ד הן צרופי אדני דנוק' גי' י"ם וכמ"ש בכוונת מעשה בר"א ב"עז וכו' שהיו מספרים בי"מ וכו' יעו"ש. אז באמת אנו שוברין מצה ב' שהוא סוד ד"ו לכוין שיושברו כח החצוני' אשר מטעם החיצונים היו דבוקי' ואח"כ שנשברו הקליפות ע"י הגדה וסיפור י"מ לזו"נ אז ננסרו ונחלקו לב' חלקי' א' ו' נגד ז"א פרצוף בפני עצמו לאפיקומן וחלק ב' הוא ד' נגד נוקב' דז"א ומחברין עם מצה ראשונה הנק י' חכמה דאבא ונעשה ד"י בסוד בחכמה יסד ארץ ואח"כ כשמגיעין לב' כוסות אחרונות כבר זו"נ ננסרו ונעשה ב' פרצופין מה שהיו חסדים וגבורות לכך הם ד' כוסות והמצות שהיו ג' רמז קוד' שננסרו ואחר הנסיר' נחלק המצ' באמ' ונעשה ד' חלקים וכן ד' כוסות מ"מ גם בכוסות אחר שננסרו ג"כ אין להפריד ביניהם ח"ו בין ו' שבשם לאות ה' שהם רמז ב' כוסות אחרונות לא יפסיק ביניהם להורות ולרמז גודל אחדות שביניהם והבן והש"י יכפר. והוא ממש סוד בזאת יבא אהרן אל הקודש כי ע"י המשכת מוחין דאבא אל המלכו' היא עולה עד הראש עד קודש שהוא ת"י גי' בזאת שגם היא נק' קודש וזהו סוד רוח הקודש והבן והש"י יצילנו משגי'.

והנה החסד והגבור' שבאדם בסוד עש"ן הוא רמז למש"כ לעיל וקשרתם לאות על ידכה וכו' החסדים הם רמז לחסידי שלומי אמוני ישראל. והגבור' הם רמז לרשעי ישראל שמשם שורשן ובא הכוונה לחבר החסדי' עם הגבור' שלא לדחות את הרשעי' בידים כנרמז מלוט כ"ז שהי' עם אברהם וכו' רק שיהי' בתפלה הרוב חסדים שיוכלו למתק גבורות ולהכניען כמו שער שבתפילין שהוא דבר מועט רק שיראה הס"א שיש לו חלק בקדושה ולא יקטרג וכן כ' עוד בזוהר פקודי דף רמ"ב ע"ב וז"ל ומההוא יומא לא הוי עיטא אלא למיהב חולקא לס"א בכלא ברזא דקרבנא ונסכין ועלווין יעו"ש והבן.

ובזה נ"ל פי' המצוה. על מצות ומרורים יאכלוהו. ומזה נהג הלל שהי' כרך מצה שלישית שהיא נגד דעת וציורה ג' ווי"ן ג' קוין כמ"ש בה' פסח ומרור ביחד לקיים מ"ש על וגו' ורמז לנו התורה דרך מוסר כי מצה רמז לצדיק שאין היצה"ר עולה בו כמו בשאר וחמץ כנודע ומרור רמז לרשעים שהם קרוים מתים כי מרור גי' מות גם מהפך מתוק למר ויש לכרוך ביחד למתק הגבורות ע"י החסדים ולרדוף אחר הרשעים שיחזרו בתשובה ולחברו אל א' שהוא החיים שהי' בחטא נרגן מפריד אלוף וע"י נהפך מן ת' תמות נעש' ת' תחי' ומן מר נעשה מתוק ורם ומן מות נעשה ואמת שהוא חיים כנודע והש"י ידריכנו בדרך אמת אנס"ו. וע"י מה מחבר הלל מצות ומרורי' ע"י פסח כי ג' הי' כורך ביחד פסח מצה ומרור והוא רמז על דברי חכמים בנחת נשמעים לדבר פה חס שיחוס על עצמו על נפשו היקרה שלא לעקרה ממקום החיים והקדושה ואם שומע אליו מוטב ואם לאו יאכלהו הצדיק זכיותיו של הרשע כמ"ש בל"ת על פסוק אם רעב שונאך כי הרשע שונא הצדיק ואתה תקרבהו וזהו האכילהו לחם מלחמי תורה ומצות כי גחלים אתה חותה על ראשו עונו' הצדיק על הרש' בסוד ונשא השעיר את כל עונותם וכו' והצדיק לוקח מהרשע זכיותיו וז"ש יאכלוהו על הצדיקים הרוצים לזכותם ועיין עו' בל"ת על פסוק לדוד משכיל כסוי חטאה בר"א בן דורדיא יעו"ש וק"ל. ובזה תבין איך יש באדם פסח מצה ומרור שהאדם נק' עולם קטן בסוד עשן ויש בו חסדים וגבור' וישמע חכם ויוסף לקח להבין דברי חכמים וחידותם ממה שלמטה ידע שהוא כך למעלה והבן.

מצוה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם.

מצוה שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם.

מצוה כל מחמצת לא תאכלו.

מצוה ולא יאכל חמץ.

מצוה ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך

לבאר ענין מצות אלו. [נבאר מתני' ריש פסחים אור לי"ד בודקים את החמץ לאור הנר כ"מ שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה ובמה אמרו ב' שורות במרתוף מקום שמכניסין בו חמץ ב"ש אומרים ע"פ כל המרתוף ופי' הרב כמין גאם יוונית שורה א' בשכיבה וא' בזקיפה וכו' להבין דברי חכמי' וחידות' שהוא הדין וגם יש בו משל ומליצה ומוסר על עניני האדם כמ"ש האלשיך ואינך מפרשי התורה לכן בעקבותיהם הלכתי].

לבאר ענין בדיקת חמץ באדם עצמו ותחלה נבאר פסוקי פרשה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל וגו' ויאמר אלהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר וראיתם וגו' והספיקו' רבו וגם דהל"ל ועליתם על ההר. ונ"ל דכ' ר"ת בס' הישר דצריך אדם לבדוק א"ע באיזה מדריגה הוא כדי שידע בעצמו איך לנטו' וכו' אם לבו נוטה לעשוק ולגזול וכהנה ידע שהוא נוטה לשמאל והרבה צריך לנטות לימין ואם לבו נטה לעשות צדקה וג"ח וכהנה ידע שמצא חן בעיני ה' וכו' יעו"ש ?מרתוף כי יש ב' כתות הנק' ב' שורות א' מחלת וכו' אך כשאדם בודק א"ע כדי שידע א"ע הוא עכ"פ במדריגה טובה כי הרשע לבו בריא עליו כאולם ואין ספק לו כלל כי מחזיק א"ע במדריגת צדיק ואפי' אם יאמרו לו כל העולם ההיפך אינו שומע להם. וכדי שיוכל האדם לבוא עכ"פ למדריגה הנ"ל שיבדוק א"ע עצה היעוצה לאדם הוא זה כי האדם כלול מטוב ורע הגוף נוטה אחר החומרי ותענוגי הגשמי והנשמה נוטה אחר דברים רוחני' וכדי להכניע חומרו שינטה ג"כ לדברים רוחניים ושיהי' נעשה מן החומר צורה צריך האדם לשבר תאוותו מכל תענוגי גשמיי' ולבחור בדרכה של תורה שהיא כך פת במלח ומים במשורה ועל הארץ תישן וחיי צער תחי' אז אשריך וטוב לך אשריך בעה"ז וטוב לעה"ב.

וכבר הקשו המפרשי' בזה מאי הוא הטוב בעה"ז ולדברינו נ"ל כי אין לאדם צער יותר מצער המלחמה הגדולה התמידו שהוא עם היצה"ר אשר יומם ולילה לא ישבות כמאמר החכם שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה וכו'.

והנה אין היצה"ר מתעורר רק מתוך מאכל ומשתה ותענוגי הגשמיים כמ"ש וישמן ישורן ויבעט וכמ"ש ואכלת ושבעת ורם לבבך וגו' אבל כשנוהג בדרך התורה הנ"ל אין לו ליצה"ר מבוא לבוא אצלו להתגרות בו ולכך יש לו מנוחה ממלחמה הגדולה והצער של היצה"ר וטוב לו בעה"ז ג"כ שהוא בהשקט ומנוחה ממלחמה הגדולה

ובזה יובן כי פרשה זה נאמרה מיד ולדורות בכל אדם שנק' עולם קטן ויש בו מרגלים ומשה כי הדעת נק' משה והוא היצה"ט כי אין לרשעים דעת שנקראו שוטה שאין בו דעת כנודע כי אין היצה"ט שופט לרשעים רק היצה"ר שופטן אבל היצה"ט שהוא שופט לצדיקים ומייעצו שאל יאמין בעצמו וישלח מרגלים לבדוק את הגוף הנק' כנען אשר בידו מאזני מרמה לעשוק אהב וז"ש שלח לך לדעתך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו' וכאמור שיבדוק א"ע איך לבו נוטה אם לחומרי או לרוחני וכו' אך לבוא למדריגה זו ג"כ א"א כשהוא במתג ורסן היצה"ר המחזיקו לאדם כשר וישר לכך משה יעצו ויאמר עלו זה בנגב ור"ל אחר שהאדם כלול מטוב ורע הוא לפעמי' עולה ולפעמי' יורד כנודע לכך אמר עלו זה בנגב כי נגב הוא לשון יבש ור"ל כי בתי הרשעים מלאי' כל טוב משא"כ לצדיקי' שהוא רעב וצמא ויבש והוא נוהג בדרכי התורה פת במלח ומים במשורה ואז אין מבוא ליצה"ר. וז"ש עלו זה בנגב ר"ל כשהתחיל לעלות בדרך זה שהוא בנגב וגם משמעותו לשון ימין כי באמת כך כי היצה"ט לימין ואז ועליתם את ההר שתכבשו את ההר שהוא היצה"ר הדומה להר במלחמותיו הגדולים ואז אחר שיצאת מרשות היצה"ר אז וראיתם את הארץ משא"כ קודם לזה לא הי' לו חוש הראות בדרך הישר כי נק' עורים כנודע ואמר וראיתם וגו' החזק הוא הרפה והוא ג"כ בחינה שיוכל האדם לבדוק א"ע באיזה מדריגה הוא דכבר כתבתי בפסוק שיר השירים מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אשקך גם לא יבוזו לי וגו' ובפסוק ויהיו ערומים ולא יתבוששו כי הוא בדוק לאדם שידע בעצמו שהוא חזק ודבק בעבודת ה' וכשאין עולהעל לבו חשש המלעיגי' ומחשבה רעה וזרה כי נתפשט מהגשמי שהוא קליפו' ולבושים ונשאר דבק בה' ונק' ערום אז ולא יתבוששו משא"כ כשעולה על לבו חשש מלעיגי' או שאר מונע אז ידע כי נרפים הם נרפים בעבודת ה'.

וז"ש החזק הוא הרפה שידע מסימני הנ"ל בעצמו החזק הוא בעבודת ה' הרפה. ואמר המעט אם רב הוא הוא ג"כ בחי' שידע בעצמו גם אם הוא עניו מ"מ יש בזה אלי' וקוץ בה כי יש ב' בחי' ענוה כמפורש בפ"ק דר"ה נושא עון לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים ופי' הריף כי מה שמעביר על מדותיו הוא בחשבו א"ע כאין לזה מעבירין אבל באומר כי לרוב חשיבתו אינו ראוי להשיב אין מעבירין יעו"ש.

וז"ש המעט ר"ל אם ממעט א"ע לרוב ענוה שמעביר על מדותיו ואינו משיב לחורפו דבר מ"מ יבדוק א"ע שיש לפעמי' מה שממעט א"ע אם רב ור"ל כמו אם כסף תלוה שהוא לשון אשר. וה"נ שמעוטו הוא אשר מחזיק א"ע לרב וחשוב ואינו כדאי להשיבו ואין זה מדה טובה רק שיהי' נחשב כאין ומה הארץ אשר יושב בה הטובה היא אם רעה כפשוטו אם לבו חושק למצות ומע"ט או לרעה שחושק למדת רעות ובזה ידע איך להכריע א"ע למדה שכנגדה עד שיבוא למדה ממוצעת כמ"ש הרמב"ם ב"ח פרקים דאבות יעו"ש. ומה הערים אשר הוא יושב בהנה אם במחנים או במבצרים כי אדם השלם צריך לבחון א"ע בטבעו אם דבק בה' תמיד בין בבית בין בחוץ ואין מזיק לו חבורות בני אדם אז אין צריך בבדידות רק ילך בקרב בני אדם אולי יראה דבר מה שצריך תיקון וגם שיכול לקרב בני אדם לעבודת ה' כמו שעשה אברהם וכמו שכתבתי בפסוק אם אמצא בסדום בתוך העיר חמשים צדיקים וכו' יעו"ש.

ואם יראה בעצמו כי מיד שנתרחק מפתח בית מדרשו מיד לפתח חטאת רובץ אזי יבחור בבדידות וז"ש הבמחנים ופי' רשי' סימן מסר להם אם בפרזים יושבים חזקים הם שסומכין על גבורתם וכו' ור"ל אם יודע שהוא דבוק בפרזים א"צ בדידות ויושב במחנים ואם לאו במבצרים שהוא בבדידות יבחר. ומה הארץ השמנה היא אם רזה והוא כי יש לאדם לבחון ולידע בעצמו בשביל דבר לימוד מה בא ונתגלגל בזה העולם אם לתורה שבע"פ שהיא משנה שורש כל התורה שבע"פ או בסודות התורה ויראה איך חשקה נפשו ובזה ידע שבשביל זה בא בעולם וז"ש ומה הארץ השמנה שהוא אותיות משנה או רזה כי רז הוא סוד ור"ל שהוא פנימי' התורה היש בה עץ אם אין דכ' בזוהר לא תשחית את עצה הוא הת"ח המייעץ העם לתשובה וכו' א"כ ה"נ באדם עצמו היצה"ט נק' עץ שמייעץ האדם לתורה ותשובה ויבחון האדם אם היצה"ט שופטו ומיעצו מוטב ואם אין אז והתחזקתם ולקחתם ור"ל שצריך חיזוק לעשות דבר הפכי שהוא מפרי הארץ כי המעשי' רעי' הם קליפות וחיצונית הפרי משא"כ המעשי' טובי' הם הפרי עצמו וז"ש והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. והימים ימי בכורי ענבי' ור"ל וכל זה צריך האדם לזרז ולעשות בימי הביכור דהיינו בימי הבחרות שהם קודם לימי הזקנה וכמ"ש בזוהר מפני שיבה תקום ואז טוב לו בזה ובבוא וק"ל

ובזה יובן מצוה שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי ימי האדם שבעה ימי הבנין והם שבעים שנה של האדם ובכולם צריך בדיקה שאר לא ימצא בבתיכם ר"ל בשני בתים של יצה"ט ויצה"ר לא ימצא שאר וכמ"ש דוד לבי חלל בקרבי והיינו שיבחון ויבדוק א"ע ע"ד האמור לעיל ובזה תבין ג"כ מצוה ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם להתחיל מימי הבחרות עדשלא יזקין היצה"ר באדם ואז נקל להעבירו וזהו ביעור שאר וחמץ. ור"ל כי שורש כל העבירות הוא מחמת הגאוה וכמ"ש האלהיך בפ' כי תצא בפסוק וגלחה את ראשה יעו"ש וזהו נק' שאר שעולה למעלה ויש עוד בחינה דקה וגרוע מזה שהוא הענוה שהוא קשה יותר מהגאוה וזהו נק' חמץ כי אין בין חמץ למצה אלא משהו כי אותיות חמץ ומצה שוין רק משהו שבין ח' לה'

והנה יש ב' מיני ענוה ואין ביניהם אלא משהו ור"ל כמ"ש הריף לשארית נחלתו כי מאן דמעביר במילי' מחמת שנבזה בעיני עצמו וזה נק' מצה שנחשב לאין אז מוחלין לו ג"כ משא"כ כששותק מחמת חשיבתו כדי שיהי' עניו ג"כ זה נק' חמץ ולא מוחלין א"כ אין ביניהם אלא משהו כי זה מחשיב עצמו למשהו משא"כ זה שמחשיב א"ע לגדול וחשוב ונק' חמץ וצריך האדם ליזהר משניהם מגאוה וענוה שיש בו חימוץ האמור וז"ש ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך והבן.

מצוה כל ז' ימים שאר לא ימצא בבתיכם דכתב הטור סימן תל"א כתיב שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו וכו'

ונבאר לשון הטור שואלין בה' פסח קודם לפסח ל' יום הלכך ל' יום קודם לפסח חל עליו חובת הביעור. וכבר הקשה הר"ן מהא דתנן דורשין הל' פסח בפסח. ועו' מאי הלכך ותי' הר"ן ט"ז יעו"ש ונ"ל דשניהם בקנה א' עולה דהא ק' דמצינו דלשון שואלין סובל ב' פירוש' א' לשון שאלה והלוואה ב' לשון שואל בענין ונ"ל דשניהם אמת כמו שתירץ הט"ז דהוי בשלשי' יום קודם פסח שאלה בבעלים וכו' וז"ש שואלין ר"ל שאז קודם ל' יום דפסח הוא זמן לתלמיד' לשאול וללוות מרבם דפטורי' מאונס וכו' והטעם כי שואלין ודורשין קודם לפסח ל' יום והרבשאיל לתלמיד' ביומא דכלה והוי שאלה בבעלים ומעתה תירץ הר"ן והט"ז בקנה א' עולה וגם הר"ן נתכוין לזה במ"ש דהוי שואל בענין ומעתה נמשך מזה דהוי שאלה בבעלי' וק"ל.

מצוה ולא יראה לך חמץ ודרשו חז"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה חמץ של נכרי ושל הקדש לבאר זה נ"ל דאי' במתני' פ"ב דנגעים כהן הסומא באחד מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנא' לכל מראה עיני כהן וכו' כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו.

והנה בארתי זה במ"א וכעת נ"ל בקצר דבארתי פסוק ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות דיש עיני העדה המשגיחין ומדריכין את העם בדרך סלולה וישרה ועיניהם פקוחות תדיר עליהם לפקח בצרכי ציבור באמונה. משא"כ בהיפך כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא. וז"ש ועיני ישראל כבדו מלהשגיח על העם והטעם מזוקן שנתייבש כך כמ"ש מפני שיבה תקום שיבה אותיות יבשה וגו' ולכך לא יוכל לראות ר"ל שאם אח"כ ירצ' להשגי' ולראו' לא יוכל שהורגלו כך ונתיישן הדבר וכו' יעו"ש

איברא דיש להבין מאי עיני ישראל כבדו לשון רבים ואחר כך לשון יחיד לא יוכל לראות דהל"ל לא יוכלו לראות וכמו כן הקשו חז"ל כתיב עין ה' אל יראיו וכתיב עיני ה' אל צדיקים וכו'.

ול"נ דאי' בפ"ט דשבת אר"ש בר נחמיני א"ר יונתן מ"ד לבבתני אחותי כלה לבבתני באחד מעיניך בתחלה בא' מעיניך לכשתעש' בשתי עיניך. והוא כולו תמוהו. ומהרש"א פירש כי ב' עינים הם ראי' שכלית וראי' חושיות וכו'. ולי נראה כי ב' עיני האדם רומז על שיראה וישגיח על עצמו איך יעשה הטוב והישר בעיני ה' ואדם אחר שקישט א"ע הרומז על עין א' אז צריך שיראה וישגיח על זולתו בעין ב' וז"ש לבבתני בא' מעיניך כי תחלה צריך שיראה בא' מעיניך להשגיח על עצמו לכשתעשה שקישט א"ע אז בשתי עיניך תראה להשגיח על זולתך.

או י"ל דקי"ל גדול המעשה יותר מן העושה וז"ש בתחלה וכו' לכשתעשה ותהי' כופה בדברי מוסר בזולתו אז בב' עיניך וזהו ענין נעשה ונשמע וק"ל וז"ש עין ה' אל יראיו שמשגיח ורואה א"ע ולא לזולתו מחמת שהוא ירא מחשש הנ"ל שלא יהי' רכיל או מלבין לכך גם עליו משגיח רק בעין א'. וז"ש עין ה' אל יראיו משא"כ תואר צדיק הוא המצדיק את הבריות וכמו שדרשו חז"ל בפסוק אהבת צדק ותשנא רשע אהבת להצדיק הבריות וכו' וכמו שזכרתי לקמן בפי' הש"ס דחולין צדק תדברון להצדיק הבריות יעו"ש לכך עיני ה' אל צדיקים ג"כ וק"ל.

ובזה יובן ועיני ישראל כבדו מזוקן כי אלה החשובים שהם עיני העדה שהיה להם לראות ולהשגיח על העדה ולא די שלא השגיחו על זולתן אלא גם על עצמן בא השגיחו לראות שילכו בדרך הישר וז"ש ועיני ישראל כבדו מזוקן לכך לא יוכל לראות אח"כ גם על עצמו שהוא עין א' כי מפני שיבה תקום ולא אחר שנתיישן הדבר וק"ל.

ובזה יובן כהן הסומא באחד מעיניו וכו' דכ' הש"ס ופוסקים אם הרב הגון ודומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו וכו' שנא' שפתי כהן וכו' תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא משא"כ אם הכהן אשר תורה יבוקש מפיהו הוא סומא בא' מעיניו מלהשגי' על עצמו א"כ איך יראה נגעי זולתו לכך לא יראה את הנגעים. וז"ש במשנה שאח"ז כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו שאינו רואה חוב לעצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו שמחפה עליהם וק"ל.

ובזה יובן מצוה לא יראה לך חמץ ק' מ"ט הקפיד דוקא לך הא מזכה אחרים ג"כ הוא מצוה לבער חמצ לזה משני כי ידוע הוא וגלוי לפניו ית' כי שלך אי אתה רואה שאין אדם רואה חוב לעצמו רק לזולתו ובפרט לקדושי' אשר בארץ או גר בארץ נכרי' שנותן בו דופי ושמצה בכל מכל וכל וז"ש כי ידוע הוא כי שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של נכרי ושל הקדש לכך הזהיר לא ירא' לך חמץ לבער חמצו ויצרו שהוא צריך תחלה לשום עין א' תחלה על עצמו וק"ל. מצוה פדיון הבן

ומקודם נבאר ש"ס דפסחי' בסופו ר' שמלאי איקלע לפדין הבן בעו מיני' פשיטא על פדיון הבן אשר קדשנו ב"ו על פדיון הבן אבי הבן מברך. ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה כהן מברך או אבי הבן מברך כ"מ דקמטי הנאה לידי' או אבי הבן מברך דקעביד מצוה לא הוה בידי' אתי שאיל בי' מדרשא אמרו לי' אבי הבן מברך שתים והלכתא אבי הבן מברך שתים. והספיקו' א' מאחר דברכה וראשונה פשיטא דאבי הבן מברך מה לו להזכירה וכסוגיא דמקשין העולם בשלמא וכו'. וה"נ מאחר דבעו רק על הברכה ב' מי מברך וכו' ב' לשון פדיון הבן ק' דהל"ל פדיון הבכור. ג' דמסיק אבי הבן מברך שתים הא אין הספק רק על שהחיינו ברכה ב' ולמה לו להזכיר ברכה ראשונה ולומר מברך שתים. ונ"ל דק' חדא יתורץ באידך ע"י ק' ג' הנ"ל דכתבתי במ"א ביאור פסוק וה' ברך את אברהם בכל גי' בן ומאחר שהי' לו בן הי' צריך להשיאו אשה. ודעת ר' יהודא בש"ס דב"ב בכל שהי' לו בת ובכל שמה וכו'. והקשה בג"א דה"לל במפורש בן בשלמא בת ובכל שמה א"ש וכו'. ועוד וכי פליגא במציאות וכו' וכתבתי כי הלבנה יש לה ירידה ועליה בחסרון ומילוי וכשהיא בעלי' בסוד שני המאורות הגדולים מחובר לדכורא ה' האחרונה מחובר לשלשה אותיות ראשונות נק' דכורא בן וכשהיא בירידה בפני עצמה אז היא נוקבא בת ובכל שמה גי' שם ב"ן של ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ונודע כי שם ב"ן הוא בנוקבא כמ"ש בס' מבוא שערים שער ג' פ"א וז"ל כי תחלה יצאו י' נקודים מאור העין והם מבחי' שם ב"ן ונתבטלו אח"כ יצא אור החדש שם מ"ה ובחיבור שניהם נעשה עולם האצילות כי כל בחי' הדכורין שבאצילות נעשו משם מ"ה החדש וכל הנוקבין נעשו משם ב"ן שהם הנקודים הנ"ל וכו' יעו"ש וזה סו' נקב' תסובב להיו' גבר וא"כ מא"ח ומא"ח ול"פ מאן דס"ל בן או בת שניהם אמת זה בעלי' וזה בירידה וכו' יעו"ש. ונודע כי כוונת ברכת על פדיון הבן לפדות ע"י מ"ה החדש להב"ן כי ע"י מ"ה בחי' חסד עלאה בחי' כהן נתבסמו ונתקיימו וכו' יעו"ש.

אמנם נבאר מה טעם שהאב פודה [ע"י כהן שהוא בחי' חסד] להבן. ונראה דמבואר בסוף תיקוני' בדרוש למהרח"ו טעם קידוש ליל שבת כי בחול הכלה דרכי' דרכי נועם מבינה דדינין מתערין מנה לכך רגלי' יורדת מות משא"כ בשבת דרכי' מקדש שהוא חכמה ושם אין שופר וזש"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ע"י החכמה שהיא מחשבה שנק' אבא אשיבה רגלי הכלה אל עדותיך נצח והוד דז"א שהם ב' סמכי קשוט עדותיך וכו' יעו"ש שכתבתי מזה במ"א. וכ"כ בתיקוני' סוד ואביו שמר את הדבר כי בחכמה י' יסד ארץ ה' זעירא וכו' עיין שם דף ק"ה ע"ב. ולפי הנ"ל מבואר כי אבא חכמה שמר את הדבר מל' כשהי' דרכי הכלה מבינה אז רגלי' יורדת מות משא"כ ע"י אבא שמורה מהחיצונים והבן. וא"כ א"ש כי האב דוקא פודה הבן כי ע"י המחשבה שנק' אבא פודה הב"ן היא מ"ל בסוד נוקבא שם ב"ן שהי' רגלי' יורדת מות ואבא פודה הבן כאמור

ועכשיו כשתדע טעם ברכה זו על פדיון הבן מבואר ברכה שניה ג"כ שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כי מל' כשהי' בפירוד משם ב"ן סוד נוק' ה' סוד ביטול מלכין קדמאין וז"ס רגלי' יורדת מות ג"כ משא"כ אח"כ ע"י מה החדש סוד דכורא שנתחברא מל' בדכורא ויצא מבחי' נוקבא לבחי' דכורא תואר בן ולא בת כמפורש בזוהר זה אז שהחיינו וקיימנו שנשאר החיים וקיימים ולא נתבטלה והוא לזמן הזה שהוא מל' כנודע.

ובזה יובן הש"ס הנ"ל ר' שמלאי איקלע לפדיון הבן בעו מיני' באופן זה מאחר דפשיטא לן על פדיון אבי הבן מברך כי ע"י האב נעשה פדיון להבן כי בחכמה יסד ארץ ואביו שמר את הדבר ע"י המחשבה שנק' אבא פודה הב"ן מעלמא דנוקבא אשר רגליה יורדת מות לקשרו ולהעלותו לעלמא דדכורא ע"י בחי' ממוצע שהוא כהן חסד עלאה ושם לא נתבטלה רק נשארה חיים וקיימים א"כ מאחר שזה פשיטא לכך נולד הספק בברכה שני' שהחיינו וקיימנו וגו' מי מברך אם הכהן בחי' שם מ"ה הוא מברך שכל הנאה שלו כי הקב"ה נק' כהן ושכינתא היא בת כהן בסוד ותהי לו לבת לבית וכל הנאה זווג קב"הו הוא שלו כמ"ש ע"כ יעזוב איש אביו ואמו ודבק באשתו א"כ הכהן מברך או דלמא אבא מברך דקעביד מצוה כי מה שהי' בפירוד כנ"ל עכשיו ע"י אבא נתחברה בדכורא בסוד את בתי נתתי לאיש הזה [בשם בן ד'] והיא ה' אחרונה נוק' נתחברה אל ג' אותיו' ראשונו' דכורא ונעשה שם ידו"ד אותיות מצוה בחילוף מ"צ בא"ת ב"ש כנודע וא"ה אב דקעביד מצוה הוא מברך ופשטו שפיר אבי הבן מברך שתים כי ברכה שניה נמשכה מראשונה מאחר שזה הפדיון להבן נעשה ע"י אבי הבן וכנ"ל וזה גורם ג"כ שהחיינו וקיימנו שלא נתבטלה לכך מברך שתים והבן.

ובזה תבין הדרן עלך מס' פסחים וכו' שהוא לקשר סוף מס' פסחים לתחלת מס' פסחים אור לארבע עשר בודקין את החמץ לאור הנר וכו'. וספיקות מאי אור שמכוח זה יש פלפול בש"ס אי אור יממא או אורתא וכו' ויותר ה"לל מפורש וכו' ושאר הספיקות יבוארו ממילא. והוא דנודע מ"ש בע"ח ובפע"ח שער יחודים שיש אור מים רקיע וכו' אור הוא מוח וכו' והוא סוד אבא חכמה ונמשך זה ע"י ז"א למל' שהיא בחי' ד' וע"י אבא מחשבה עולה מל' עד הראש מאתר דאתנטילת כי ה' בחכמה יסד ארץ וגו' ונעשה בחי' נ"ר שהיא ג' יחודים שיש בזו"נ גי' נר כמ"ש בהלכ' חנוכה יעו"ש ושם המלכות שמורה מחיצוני' שהם חמץ ומחמצת סוד חמץ מ"ת כמ"ש בפע"ח בהלכות פסח וז"ס ציור מצה ד"י ד' מצה מל' י' מצד החכמה וכו' עיין שם מזה.

ובזה יובן לקשר סוף בראש בסוד אני ראשון ואני אחרון ולקשר אני מלכות אל מחשבה שנק' אין ועי"ז נתבטל כל גזירות רעות ששמעתי זה ממורי וזה שאמר בסוף מס' פסחים והלכתא אבי הבן מברך שתים כי מה שלא נתבטלה מלכו' שנק' זמן רק נשארה חיים וקיימים שזהו ברכת שהחיינו וקיימנו וגו' נעשה זה ע"י האב מחשבה שפודה מלכות סוד בכל גי' שם ב"ן שהי' רגלי' יורדת מות וזה גרם ביטל מלכין קדמאין שהיו בסוד נוקבין עד שע"י אבי הבן נפדה הבת מבחי' נוקבא לבחי' דכורא סוד מה החדש דכורא ואז נק' בן וז"ס על פדיון הבן אבי הבן מברך שזה גורם לברכה שני' שהחיינו וקיימנו וגו' ובזה הדרן עליך מס' פסחים שהוא אור לארבע עשר ר"ל ע"י אור שהוא סוד מוח דאבא הנמשך למל' שנק' ד' ואח"כ ע"י אור דמוח אבא עולה עד הראש בחי' עשר אות י' דחכמה ונקראת ארבע עשר אז היא שמורה מחצוני' חמץ ומחמצת לכך בודקים את החמץ לאור הנר ר"ל שהבדיקה היא לאור הנר ע"י מוח של מחשבתו שנק' אור ומקשר מלכות מן סוף עד הראש ונעשה בחי' נ"ר ג' יחודים שעולים גי' נר וזהו בדיקת החמץ ששוב אין חמץ ומחמצת אוחזים ויונקים ממלכות כי עלתה בקודש כמו בשבת ואין שם ש"ופר והבן. ובזה יובן המד' פ' תזריע אשה כי תזריע וילד' זכר הה"ד אחור וקדם צרתני וגו' ר"ל כי אחור היא מלכות וקדם הוא אבא צרתני לקשר ולחברן יחד ואז מבחי' אשה נוקב' נעשה זכר שהוא ממש על פדיון הבן אבי הבן מברך והבן.