תולדות יעקב יוסף, בראשית

יתבונן ה משכיל ו ידע ה מבין לפרש פרשה בראשית ברא אלדים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וגו' ויאמר אלדים יהי אור ויהי אור וגו' ונ"ל דאי' בש"ס בראש השנה יצא יוסף מבית האסורי' וכו' שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וגו'. לבאר זה נ"ל דכתבתי לקמן מ"ש בתיקונים אני ה' לא שניתי אבל לגבי חייביא אשתני הקב"ה ואסתתר בכמה לבושין ובכמה כסויין ובכמה קליפין דאינון תהו ובהו וחשך וכו' וז"ש אסתירה פני מהם אבל אינון דתליין מני' ומשכינת' לא אשתני לעולם וכו' יעו"ש הרי שיש כמה לבושין וכסוין שהקב"ה מסתתר בהם. אמנם כתבתי לקמן דשמעתי ממורי זלה"ה שאם ידע האדם שהקב"ה מסתתר שם אין זה הסתרה כי נתפרדו כל פועלי און. וז"ש ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ר"ל שיסתיר מהם שלא ידעו שהקב"ה שם בהסתרה זו וכו' ודפח"ח. וכיוצא בזה שמעתי ממנו כי ר"ת אמר אויב ארדוף וגו' ר"ת הם ה' אלפין ששם אלופי של עולם מסתתר בסוד שם ס"אל וכו' ודפח"ח. ואחר שידע אדם כלל זה שהוא כלל גדול שאין שום מסך מבדיל בינו לבין אלדיו בשעת תורה ותפלה גם שיעלו לפניו כמה מחשבות זרות שהם לבושין וכסוין שהקב"ה מסתתר שם מ"מ אחר שידע אדם שהקב"ה מסתתר שם אין זה הסתרה וכנ"ל. והנה השנה גי' שטן רק שיש א' יותר כי א' הוא אלופי של עולם מסתתר שם ג"כ וכנ"ל. ובזה יובן בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים ר"ל אחר שידע יוסף בראש השנה כי השנה גי' שטן ועו' א' יותר שהוא אלופו של עולם שהוא ראש השנה שמסתתר גם בקליפין שהוא שטן בסוד ומלכותו בכל משלה להכניע הקליפות ושפיר הוא ראש השנה אז כשידע זה נתפרדו כל און שהיו הקליפות בית האסורים להשכינה לכך גם בגשמי יצא יוסף מבית האסורין כששבר הקליפות ממש בידיעה זאת וזש"ה עדות ביהוסף ע"י דעת זה ניתוסף לו ה' שיהי' נק' יהוסף סוד הדעת שהוא יה"ו כנודע וזה שמו בצאתו על ארץ מצרים והבן. והנה כמו שיש כ"ב אותיות בדבור תורה ותפלה כך יש בכל עניני החומר והגשמי שבעולם ג"כ כ"ב אותיות שבהם נברא העולם וכל אשר בו וכמ"ש בש"ס דברכות יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ וכו' רק שהאותיות מלובש בחומר עניני העולם בכמה כסויין ולבושין וקליפי' ובתוך האותיות שורה רוחניות הקב"ה הרי שכבודו ית' מלא כל הארץ וכל אשר בה לית אתר פנוי מני' כמבואר בתיקונים רק שהוא בהסתרה וכאשר אנשי הדעת יודעין מזה ההסתרה אינו אצלם הסתרה ושינוי וז"ש בתיקונין הנ"ל אבל אינון דתליין מהקב"ה לא אשתני מהם וכו' והבן זה. ונודע כי אות א הוא חכמה ומחשבה כמ"ש בפסוק עזרא ואאלפך חכמה. ובזה יובן בראשית ותרגומו בחכמה וכו' שהא אות א בזה ברא אלדים את השמים כי כל כ"ב אותיות הם לבושין זה לזה כי א נתלבשה תוך אות ב' כי ב' ב' אלפין ג' הם ג' אלפין וכו' כמו ששמעתי ממורי זלה"ה וכו' וראשית הבריאה הי' ע"י אות א שהוא חכמה וברא הכל ע"י חכמה כמ"ש כולם בחכמה עשית כי נתפשטו האותיות מלמעלה למטה ובזה ברא כל הנבראים ע"י כ"ב אותיות מן אל"ף עד תי"ו וכל הנברא ע"י אות שהוא קרוב להמאציל הוא יותר עליון עד כי הנברא מן אות ת' שהוא אות אחרון ברי' זה הוא שפל בריה מכל הנבראים כי אם שיקרב אדם עצמו להש"י ויוכלל מן אות ת' לאות ש' בסוד תשר"ק עד שיקורב אל אות א' ששם אלופי של עולם וזש"ה מבטן שאול שוועתי אליך וגו'. הרי רוחניותו ית' בתוך אות א ונתעטף בו וברא אור מן אות א והוא אור אצילות ואח"כ נתעטף עם אות א בתוך אות ב וברא עולם הבריאה כמ"ש בכנפי יונה יעו"ש ואח"כ חזר ונתעטף עם אות ב' בתוך אות ג' וברא עולמות למטה מעולם הבריאה עד שנתעטף באות ת' וברא עולמות תחתונות שנק' מלכו' שבמלכות. וז"ש בראשית בחכמה שהיא א ברא אלדים את השמים שהוא כ"ב אותיות מן א' עד ת' ובתוכו רוחניותו ית' שנקרא שמים שנתעטף ונתלבש הקב"ה בתוך כ"ב אותיות אלו וברא את הארץ שהוא כל עניני חומר הארץ שהוא ע"י ארבע מאות לבושים מן א' עד ת' שהוא ארץ תחתית שאין למטה הימנו. ואח"כ חזר הקב"ה ונסתתר בכמה כסויין ובכמה קליפין דאינון תהו ובהו וחשך וכו' כמ"ש בתיקונין הנ"ל וזש"ה והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו' ר"ל אחר שנתלבש בארבע מאות לבושין שהיא אות ת' ובאלו הלבושין ברא הארץ חזר ונסתתר בכמה קליפין וזש"ה והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו' כי צפה וראה שיהיו דורות רשעים וגנז אור הנ"ל ונסתתר מן חייביא בכמה קליפין וכו' אבל לגבי צדיקייא שנק' אלדים כמו שמצינו במשה שנאמר ראה נתתיך אלדים לפרעה וכן יעקב ויקרא לו אל אלדי ישראל וכיוצא בשאר צדיקייא לא אסתתר מהם הקב"ה לכך ויאמר אלדים יהי אור ויהי אור ר"ל מיד כשעלה במחשבה של אנשי הדעת שנק' אלדים שהקב"ה שנק' אור מסתתר שם אז נתפרדו כל פועלי און ונתגלה אורו ית' וז"ש ויהי אור והבן והש"י יכפר [וכל זה דרך כלל אמנ' בדרך פרט כתבתי במ"א בשם מורי ז"ל שביאר פלוגתא דב"ש וב"ה כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומר כלה כמות שהיא גם בדרך כלל שידע שכבודו ית' מסתתר בכל מקום וכנ"ל. וב"ה אומר כלה נאה וחסודה שידע דרך פרט איך שנפלו אור נצוצי הקדושה בתוך הקליפות ובאו בשעת תפלה מחשבות זרות לתקנן וצריך להבדיל ולהסיר הקליפה ולהעלות מתוכה נצוצי הקדושה לקשטה שתהי' כלה נאה וחסודה וכו' עי"ש. וכתבתי בזה במקום אחר איך יתקן זה וכו' יעו"ש] ובזה יובן אחר שאמר והארץ היתה תהו וגו' ויאמר אלדים יהי אור וכנ"ל שהוא דרך כלל. חזר ואמר דרך פרט וירא אלדים את האור כי טוב ויבדל אלדים בין האור ובין החושך וגו' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. והכוונה וירא אלדים זה הצדיק שנק' בשמו ית' אלדים וכנ"ל וירא אלדים את האור כי טוב ר"ל גם כשעל' במחשבתו בשעת תורה ותפלה מחשבה רעה וזרה ידע והבין שהקב"ה שהוא אור כי טוב מסתתר וגנוז בתוך הקליפה ומחשבה רעה וזרה הנק' חשך לכך ויבדל אלדים בין האור ובין החושך שצריך להבדיל ולהסיר חיצונית הקליפה והחשך שהיא מחשבה זרה ולהוציא מתוכה אור הקדושה שהי' גנוז בה כנ"ל ואחר שעשה הבדלה אז התענג והיתרון הנמשך לאור מן החשך נעשה זה כסא לזה כמו שכתבתי לקמן בשם מורי זלה"ה ביאור מדרש ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים וכו' יעו"ש וז"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ר"ל אחר הבדלה נעשה ערב כסא לבוקר לכך שניהן יחד גם הערב נק' יום אחד והבן. ונבאר משנה באבות רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק וכו' והספיקו' עם ביאורן כתבתי לקמן יעו"ש ונ"ל דאי' בש"ס דשבת שוב יום אחד לפני מיתתך וכו' יעו"ש. והנה יום זה אינו ארוך כי אינו בטוח בחיים אפי' יום א' ואיך שייך לומר שוב יום אחד לפני מיתתך דמשמע דעכ"פ בטוח ביום א' שיקח פנאי לשוב בו בכל היום כולו וזה אינו שנאמר כצל ימינו עלי ארץ משמע שהוא כצל העובר לפי שעה לכך ביאר זה התנא שגם יום א' הוא קצר דמקצת נחשב ככולו כמ"ש הפוסקי' בזה ובכיוצא בזה. והמלאכה מרובה והפועלים עצלים דכתבתי לקמן ביאר פלוגתא ופערה פי' לבלי חק ר"י ור"ל וכו' דכ' הרמב"ם המקיים מצוה אחד בזריזות ושאר תנאים כאלו קיים כל התרי"ג וכו' יעו"ש. ובזה יובן והמלאכה מרוכה שצריך לקיים כל א' מישראל תרי"ג מצות והיינו לפי שהפועלים עצלים ואלו עשה בזריזות שהוא היפך העצלות לא הי' המלאכה מרובה דסגי במצוה א' כמ"ש הרמב"ם וק"ל. במשנה שאח"ז הוא הי' אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה וכו'. דכתבתי לקמן עוד ביאר פלוגתא הנ"ל ופערה פי' לבלי חק ע"פ מ"ש מוהר"י יעבץ שהקשה מה ארור אשר לא יקים את כל התורה וכי אפשר לכל אחד לקיים כל התרי"ג מצות ומשני כי התופס מקצת אחדות תופס הכל וה"ה אם דוחה קצת דוחה הכל וכו' יעו"ש. ובזה יובן ולא עליך המלאכה לגמור כי בתופס מקצת האחדות סגי ובלבד שלא ידחה מקצת אחדות דאז דוחה הכל ולכך אי אתה בן חורין ליבטל ממנה שלא ידחה האחדות וק"ל. עוד יש לומר ביאר פלוגתא ופערה פי' ונבאר ש"ס דמגלה ליהודים היתה אורה זו תורה וכו' דכתבתי לקמן בהג"ה ביאר פסוק ה' עוז לעמו יתן ק' איך אפשר לקיים כל א' תרי"ג מצות התורה ומשני ה' יברך את עמו בשלו' וזה מקיים מצוה א' וזה א' נחשב וכו' יע"ש ובזה יובן ופערה פי' דמא"ח ומא"ח ול"פ אם יש שלו' סגי בקיום חק א' וכו' והנה סיבת גזירת המן הי' שהצליח ע"י הפירוד שהי' בין ישראל וזה שדרשו חז"ל ישנו עם א' מפוזר ומפורד. ולתקן זה אמרה אסתר למרדכי לך כנוס את כל היהודים לעשות שלו' בניהם וכמ"ש בשל"ה בזה יעו"ש ובזה יובן ליהודים היתה אורה זו תורה כי עד עכשיו ע"י הפירוד שבניהם היו בלא תורה משא"כ עכשיו ע"י אסתר שתיקנה זה באמרה לך כנוס את כל היהודים לעשות שלו' ביניהם אז ליהודים היתה אורה זו תורה ע"י שיברך את עמו בשלו' וכו' וק"ל. אמנם יש להבין דהל"ל ליהודים היתה תורה מאי אורה זו תורה. ונ"ל דכתבתי לקמן בהג"ה על עזבם את תורתי שילכו לפניהם הת"ח להאיר להם באור התורה איזה דרך ילכו בה ומחמת גסות רוחם ביזו הת"ח שלא ילכו לפניהם ושמעתי משל משרת שהלך עם אור הנר לפני א' להאיר לו וקצף עליו וכו'. והנה אמרו בש"ס כל הכופר בע"ז נק' יהודי וכו' והגאוה נק' ע"ז כמפורש בש"ס דסוטה יעו"ש. ובזה יובן ליהודים היתה אורה אחר שנקראו יהודים על שכפרו בע"ז היא הגאוה אז היתה להם אורה זו תורה של הת"ח להאיר לפניהם ע"י אור התורה שנק' תורה על שם יורה חטאים בדרך ילכו בה והבן. עו' י"ל כי ע"י שפלות אפשר שיהי' שלו' וז"ש אגודת אזוב כתבתי מזה במ"א. ובזה יובן ליהודים היתה אורה זו תורה שכפרו בע"ז היא הגאוה ובחרו בשפלות ולכך יהודים נקראו מזה נמשך השלו' וע"י השלו' היתה אורה זו תורה וק"ל.

יתבונן ה משכיל ו יבין ה חכם בפתיחת התורה בראשית וגו' א"ר יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו וכו' עיין רש"י. והספיקו' רבו וביארתי במ"א דר"י אזיל לשטתי' בפ"ק דר"ה דשאיל למה תוקעין בראש השנה וכו' דכ' הרמב"ם בה' שופר וז"ל ואע"ג דתקיעת שופר בר"ה הוא גזירת הכתוב מ"מ רמז יש עורו ישינים מתרדמתכם וכו' והוא ע"ד מ"ש בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא וכו' ר"ל לעורר מהשינה בריש שנותיו וכו' וכמ"ש הרב בעללות אפרים וישכם אברהם בבוקר בתחלת שנותיו ויחבוש חומרו להכניע את החומר אל הצורה יעו"ש וה"נ הי' השאלה למה תוקעין בראש השנה לעורר בתשובה בריש שנותיו הא אמרי' בפ"ב דברכות ובפ"ד דפסחים לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה תחלה ואח"כ באו לשמה וכו' וז"ש לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה וכו' ללמוד מצות ודיני התורה וגם שאינו לומד לשמה דהא מה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו ר"ל כדאמר רבא בפ"ב דברכות בפסוק ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לשמה וכו' וה"נ בא להודיע כח מעשיו של העושי' לשמה ע"י ראשית חכמה יראת ה' זה אינו דהא התו' הקשו מהא דפסחים לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה וכו' ומשנה התו' דוקא לקנתר אסור אבל שיתקרי רבי שרי וכו' יע"וש וכ"ת רשות זה אינו שאני הוכחתי במ"א שאינו רשות רק חובה וז"ש לעולם יעסוק שלא לשמה שמתוך וכו' כי צריך שיהי' בכל המדריגות של שלא לשמה ג"כ כדי שאם אח"כ יבוא לשמה יעלה גם המדריגות הראשוני' ג"כ וז"ש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צ"ג וכו' והבן. וא"כ שפיר אמר שלא הי' צריך להתחיל וכו' אלא משום הדרש בשביל ישראל שנק' ראשית וכו' וק"ל ועו' י"ל דהא יש להקשות דכ' הרמב"ם בהל' קדוש החודש בפ"ח וז"ל אין ראיית הירח מסורה לכל אדם כמו שבת בראשית שכל א' מונה ששה ימים ושובת בשביעי אלא הדבר מסור לב"ד שנאמר החודש הזה לכם וכו' יעו"ש. והוא מהש"ס דר"ה. ויש להבין אם מצוה זו מסור' לב"ד דוקא ולא לכל אדם וק' מש"ס דמכות א"ר שמלאי תרי"ג מצות נתנו לישראל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וכו' ופי' רש"י רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח איבריו של אדם שבכל עשה מחי' אבר א' וא"כ מוכרח שיקיים כל א' רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וכן פליגי בסנה' ר"י ור"ל ופערה פי' לבלי חק למי שמשייר חק א' וכו'. ומלבד כל זה מאחר שהתורה נצחי צריך שיהי' בכל אדם ובכל זמן ומכ"ש עתה שאין מקדשין גם ב"ד עפ"י ראי' א"כ ח"ו בטל מצוה זו עתה בזמן הזה וכן תיקשי על כמה מצות שאינן בכל אדם ובכל זמן לכן עתה באתי בעז' הבורא ית' לבאר איך לה נעדר שום מצוה א' מכל תרי"ג מצות כי אם שיהי' בכל אדם ובכל זמן הן בדרך פשט או רמז או מוסר וכיוצא בזה. והוא דאי' בש"ס דחולין פ"ג ובש"ס דשבועות פ"ק ר' שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלדי' את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול וגו' ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר א' אמר לה לכי ומיעטי את עצמך אמרה בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט א"ע אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה שרגא בטיהרא מה מהני וכו' אמר זיל ליקרי צדיקים על שמך יעקב הקטן דוד הקטן וכו' עד הביאו עלי כפרה וכו' וכבר הקשה הרשב"א בזה יעו"ש וכי לא מצינו ב' מיני שררה. ושמעתי בשם גדול א' ע"פ מ"ש הרמב"ם בה' קדוש החודש שהלבנה אין לה אור מעצמה רק מה שמקבלת אור מהחמה כשהיא כנגדה וכו' ובזה יובן שהלבנה סברה שיש לה אור מעצמה לכך אמרה אי אפשר לשני מלכי' שישמשו בכתר א' והשיב לה הקב"ה לכי לעצמך אז תראה שאין לך אור מצד עצמך א"כ אין זה שני מלכי' בכתר א' ונתביישה הלבנה שלא הרגישה חסרונה על זה אמר הביאו עלי כפרה ודפח"ח אך כדי להבין מאמר לכי ומשול ביום ובלילה דכ' מוהרש"א וכו' יע"ש. [ועו' י"ל כי בארתי עפ"י מדרש שוחר טוב ישב עולם לפני אלהי' ששאל דהע"ה שיהי' כולם שוים בעושר והשיבו לו א"כ חסד ואמת מן ינצורוהו וכו' וי"להק ל"ל ואמת ונ"ל דעדיין קשה ה"לל שיהי' כולם ת"ח וצ"ל כתירוץ זה ג"כ כדי שישפיעו זה במוסר ותורה הנק' אמת קנה וכו' וזה בממון וכו' יעו"ש. והנה המשפיע נק' גדול והמקבל השפע נק' קטן א"כ באמת שניהם נק' גדולים רק שאינם בזמן אחד. ובזה יובן שאמרה איך אפשר שיהיו שניהם בכתר א' שיקראו שניהם גדולים שסברה בזמן א' קאמר והשיב לה לכי ומיעטי עצמך ר"ל לא אמרתי בזמן א' רק כשתהי' אתה במיעוט יהי' אז הוא גדול וה"ה איפכא רק דלא סיים וסברה כפשוטו שתהי' תמיד במיעוט ואמרה בשביל שאמרתי דבר הגון וכו' ואז פירש דבריו שאמר תחלה מיעטי עצמך היינו לפעמי' ולפעמי' תהי' גדולה למשול ביום ובלילה ואכתי סברה שבעת שתהי' היא גדולה ישאר הוא ג"כ בגדולתו לכך אמרה שרגא בטיהרא מה מהני אז אמר ליקרי צדיקי' על שמך דבארתי ועמך כולם צדיקים דהיינו המשפיע נקרא צדיק ברכות לראש צדיק וכו' והמוני עם משפיעי' בממון והת"ח נק' צדיק להשפיע תורה ומוסר וז"ש שיהי' בגדר זה וכולם צדיקים רק שאינו בזמן א' וה"נ כך והבן. ומ"ש הקטן ר"ל שיקטינו עצמ' וזה להם ממך שלא הרגיש' חסרונה ולמדו מוסר מזה וכו' וז"ש דליקרי הצדיקי' על שמך יעקב הקטן ומאחר שיצא ממך תועל' מוסר בזה לפייס עלבונך והבן. ועפ"ז נבאר ש"ס דב"ב אמר רבה בב"ח וכו' היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וכו' ר"ל שיש חיבור ונישוק בין אנשי העיר ובין הת"ח ראש העיר שזה נ"ק רקיע יסוד צדיק וזה נקרא ארעא שגורמין ב' מיני שפע וז"ש כוי כוי כי ע"י הצדקה נאמר אפתח לכם ארובות השמים וכו' וגם ע"י תוכחה ומוסר יש ברכה בעולם והניח שם סל לחם שיהי' ג"כ רב או מגיד או מוכיח לפתוח צנורי השפע אדמצלינא וכו' ר"ל כל זמן שיהי' עם הציבור כנהוג לכבד להם שיתפלל בחטיפה כדי שיתנו לו מנה יפה ולא הניחו לו שיתפלל בכוונה כמו בר"ע כשהי' מתפלל בציבור הי' מקצר וכראותו שהציבור גורמין ביטול תפלה הפריש א"ע מהם כדי שיוכל לכוין וז"ש אדמצלינא שהתפלל אז בעיתא ולא אשכחנא שהיצה"ר לקח סל לחם פרנסתו ממנו ע"י שהפך לבם לשנוא אותו שלא להשפיעו ואולי ילך לדרכו וכו' אמר איכא גנבי הכא ר"ל בתמי' בשביל שהתחלתי להתפלל יגנבו סל שלי בתמי' א"ל גלגלא דרקיע הוא דהדר ר"ל שאתה סובר שהיצה"ר יוכל להפוך לבם לשנוא ולקפח פרנסתך דז"א כי ע"י מצוה לא יבוא רעה רק שיש גלגל רקיע ובו ך"ח עתים עת לשנוא ועת לאהוב וכו' נטר עד למחר ואשכחי' שבא עת לאהוב והוחזר סל לחם פרנסתו גם וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו וק"ל ועיין בזה לקמן באריכ' יעו"ש פירש אחר ע"פ ביאר ש"ס דשבת פה פתוח פה סתום וכו' וביאר עקב תשמעון יעו"ש והעולה מזה דלפעמי' הי' ר"ע מתפלל ביחיד ולא התפלל בציבור תמיד. וגם רבה בב"ח אמר אדמצלינא וכו' וכפירושי הנ"ל ש"מ שאין לשמוע לציבור אם יראה שיש לו מהם ביטול תורה ותפלה וכאשר בארתי ש"ס דסנהד' אדוני משה כלאם וכו' ופסוק יתרו איעצך ויהי' אלדי' עמך וכו' יעו"ש.] וגם דליקרי הצדיקים על שמך יעקב הקטן וכו' יש להבין מה זה ענין הפיוס ללבנה. נ"ל לבאר טעם מצוה זו החדש הזה לכם דאי' במדרש פ' בא למה נק' ישראל בני בכורי לפי שכתוב בתורה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים כך ישראל יורשין ב' עולמות עה"ז ועה"ב ולכך מסרם הקב"ה סוד הלבנה לישראל כי הגוים מונים לחמה לומר מה חמה אינה מושלת רק ביום כך אין מושלים רק בעה"ז וכשם שהלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל מושלים בעה"ז ובעה"ב וכו' וז"ש החודש הזה לכם שיהא שלכם שאתם דוגמתה ע"כ. ויש להבין אם כבר עה"ז ניתן לא"ה איך שוב ניתן עה"ז לישראל והוא תרתי דסתרי איך מזכה שטרי לבי תרי ונ"ל דאי' במשנה דאבות כך דרכה של תורה פת במלח וכו' ואם אתה עושה כן אשריך בע"הז וטוב לך לעה"ב. והקושיא מפורסמת בשלמא לעה"ב א"ש שטוב לו משא"כ אשריך בעה"ז מהו אשריך פת במלח וכו'. ונ"ל דכ' הרמב"ם בפ"ט מה"ל תשובה מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות הוא לעה"ב שנאמר למען ייטב לך וגו' והנקמה שנוקמין מהרשעים היא הכרת א"כ מה זה שכתוב בתורה אם בחוקתי תלכו וכו' והם בעה"ז שובע ושלו' וכו' ומשני שהכל הוא רק הכנה לעה"ב ולאסוף השכר כי שובע ושלו' הוא כדי שיהי' פנוי ללמוד ולעשות שנזכה לעה"ב וכן בהיפך שאם נעזוב התורה ונעסוק בהבלי הזמן כגון וישמן ישורן וכו' אז יהי' פחד ובהלה שלא יהי' פנוי לעסוק לעה"ב ויאבד ב' עולמות וכו' וזה ענין ימות המשיח שינוחו וכו' יעו"ש. וזהו כוונת המשנה אם נוהג בדרכי תורה פת במלח תאכל וכ' שמקיים התורה מעוני והושרש במדת הסתפק' ובהכנעה להיות פנוי שלא לעסוק בהבלי הזמן רק ללמוד ולעשות בעסקי עה"ב ולכך סופה לקיימה מעושר כמאמר ר' יונתן באבות וכ"פ האלשיך פ' בהר יעו"ש ר"ל גם שיעשור לא יבטל מתורתו כי נעשה קנין בנפשו וז"ש גם כשיהי' אשריך בעה"ז בעושר ושפע רב מ"מ וטוב לך לעה"ב כי נעשה קנין גמור בנפשיך להפנות א' ע' מעסקי עה"ז גם כי יעשיר ולעסוק בעסק עה"ב. משא"כ מי שאינו רגיל בדרכי תורה אז וישמן ישורן ויבעט ע"י העושר ליטרד מעה"ב וכמ"ש הרמ"בם הנ"ל ובזה יובן החודש הזה לכם שיהא שלכם שאתם דוגמתה ור"ל דבארתי לקמן דאמר יעקב לעשו מכרה לי כיום שמכר לו יום מעה"ז של עשו ועיין שם איך עולה החשבון. וחלק עה"ז שמגיע לישראל מחלקו של עשו אינו נותן להם הש"י בתחלה רק דוגמת הלבנה שהיא קטנה בתחלתה ואח"כ הולכת ונתגדלה כך ישראל תחלתן יסורין ועוני והתועלת דנעשה קנין בנפשם לקיים התורה מעוני בדרכי התורה הנ"ל ואז גם שאח"כ יתגדלו בעושר מאושר בעה"ז מ"מ וטוב להם לעה"ב משא"כ לא"ה שמונין לחמה שמיד היא במלואה ונותן להם עה"ז תחלה שלוה ועושר ועי"ז וישמן ויבעטו ונטרדו מן עה"ב וכמ"ש בזוהר על פסוק בתחלה הנשקפה כמו שחר אח"כ יפה כלבנה ואח"כ ברה כחמה וכו' ובזה יובן אמרה ירח לפני הקב"ה אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר א' מאחר שניתן כתר עה"ז לעכום המונין לחמה מאור הגדול שישמשו בו איך נותן שוב כתר עה"ז לישראל שנמשלו ללבנה שישמשו בו והיא ממש קושי' שהקשתי במדרש הנ"ל והיא קושי' ששאלה הלבנה עצמה. והשיב לכי ומעטי את עצמך ר"ל שתהי' בתחלתה בתכלית המיעוט ואז ניתן כתר עה"ז לחמה ולעכום ואח"כ במילואה יהי' כתר עה"ז ללבנה ואין משתמשין בכתר אחד של עה"ז בזמן אחד רק כשזה עולה זה יורד. ושאלה בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט א"ע שסברה שהוא עונש לה עד שהשיב לה הק"בה שאין זה עונש אלא לכי ומשול ביום ובלילה ר"ל עי"ז שאמרתי לכי היינו הליכה הנקרא ירידה בתחלה עי"ז תמשול בעה"ז ובע"ה שתמשול ביום ובלילה וכמ"ש אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב משא"כ הגוים בהיפך כנ"ל אמרה שרגא בטיהרא מה מהני ר"ל כי מועטים הם היכולין ללמוד תורה מתוך עוני ודוחק ורובם נטרדים ע"י דוחק ועוני מעה"ז ועה"ב כדברי הרמב"ם הנ"ל ולזה התפלל שלמה ריש ועושר אל תתן לי וא"כ שרגא בטהרא מה מהני מועט שלוה שלבסוף מהם של יחידי סגולה נגד רוב שלוותן של אומות העולם מה נחשב הוא. השיב לה ליקרי צדיקים על שמך יעקב הקטן ר"ל הצדיק שהוא יסוד עולם לימני בך וללמוד ממך למעט א"ע בתחלה ולבסוף עי"ז נתעלה כדאית' בש"ס ומנחליאל במות וכו' למלאות בעושר ושפע רב והם רוב מנין ורוב בנין וליקרי צדיקים על שמך חזא דלא מיתבה דעתה אמר הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח. ור"ל אלו הי' כך באמת שילמדו הת"ח מדת השפלות והכנעה ועי"ז יתעלו הי' א"ש משא"כ שגלוי וידוע שיותר שהם ת"ח יותר מנשאין את עצמן וגס רוחם וא"כ לא מהני מידי ואז אמר א"כ שאין תועלת במיעוט הירח ללמוד מזה מוסר א"כ הביאו עלי כפרה ללא תועלת מיעטתי הירח וק"ל. היוצא מזה ממצוה זו החודש הזה לכם שילמד ממנ' להקטין א"ע בתואר יעקב הקטן כי תואר יעקב לשון עקב ושפלות ועי"ז יתעל' שיהי' מאושר בעה"ז וטוב לו לעה"ב וא"כ מצוה זו הוא בכל אדם ובכל זמן והיא עיקר הכל וראוי להתחיל בו התורה וכמ"ש החסיד מ"ו יוסף יעבץ במשנה דאבות פ"ד מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו' וז"ל ודע כי המופת המובהק על האדם אם הש"י לנגד עיניו תמיד שזה פרי כל התורה כאמור את ה' אלדי"ך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק הוא השפלות וההיפך הגאוה ואתן לך משל משני אנשי' א' יש לו אלף זהו' ודר בכפר והשני ג"כ יש לו זה הסך ודר בכרך וכו'. ובזה יבואר משנה מתייחד אדם עם אמו שהיא בינה עולם המחשבה לדבק מחשבתו בו י"ת שויתי ה' וגו' ועם בתו שהיא השפלות מל' הנק' סוף דבר שזה שייך לזה ובלבד שהי' בקירוב בשר בלי שום פני' חיצונית ענוה פסולה והבן עוד י"ל בשמים ממעל ועל הארץ מתחת וכו' וז"ש מתייחד עם אמו ברוחני ועם בתו למטה בגשמי וק"ל ועפ"ז כתבתי במ"א ביאר פסוק ויחי יעקב וגו' ויקרבו ימי ישראל למות וגו' הא תואר ישראל יותר חשוב מתואר יעקב כדאי' בפ"ב דב"מ הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם וכו'. וא"כ למה נק' יעקב בהיותו בחיים ובמיתה נק' ישראל ואיפכא מסתברא ובארתי שם יעקב מורה שפלות ועקב עי"ז הוא דבוק בחיים בו י"ת משא"כ תואר ישראל מורה על שררה כי שרית וגו' וקרוב לגסות הרוח וכמ"ש בזוהר אשר נשיא יחטא שלא נכתוב אם כמו באינך כי בו אינו בספק וכו' יעו"ש. וגסי הרוח אין הש"י שורה עמו כי אין אני והוא יכולין לדור בעולם כדאי' בסוטה וכשהוא רחוק מהש"י רחוק מהחיים וקרוב אל המיתה. מלבד המשל שזכרתי רופא א' שנתן רפואה למלך שיחי' לעולם בהתרחקו מהגאוה יעו"ש ובזה יובן אר"י לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל בעני שררה שצריך לתת לב למצוה זו החודש הזה לכם שתהיו דוגמתה כמו הלבנה המקטינה א"ע בתחלה ולסוף נתמלאה כך ישראל צריכין להקטין א"ע וז"ש דליקרי צדיקים על שמך יעקב הקטן שהוא המופת המובהק לכל התורה שפלות הנ"ל. ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו ר"ל ת"ח שנקרא עמו כמ"ש הגד לעמי פשעם הם הת"ח והם הנק' ישראל שהם עלולים להיות גסי הרוח ע"י לימוד הרבה וכמעשה דתענית שפגע בר"א אדם מכוער וכו' בכך פתח בראשית שהיא היראה הנקרא ראשית חכמה יראת ה' ובזה יבוא לענוה ושפלות כי עקב ענוה יראת ה' ובזה יהי' שכל טוב לכל עושיהם לשמה שהיא המופת המובהק לכל התורה שיהא מכלל העושים לשמה ע"י השפלות וזה שתגרום לעלות במעלות רמות מאן דזעיר איהו רב ותהלתו עומדת לעד בזה ובבוא וק"ל ועפ"ז נבאר פסוקי סדר שמות והספיק' זכרן קצת והרב האלשיך א' ואל' שמות ב"י מי לא ידע כי ב"י המה ב' הבאים מצרימ' את יעקב דכבר נאמר בפ' ויגש ג' דזכר שם אביהם ב' פעמים א' בשם יעקב ב' בשם ישראל ד' איש וביתו באו מיותר ה' כי הבאים לשון הווה והל"ל לשון עבר ו' אומרו וימת יוסף וגו' למה הזכיר מיתתם שאם לומר שלא פרו וישרצו כי אם אחר מיתתם וכי הצדיקי' ההם היו מעכבים הרבוי וכו' ז' כי מאומרו פרו וישרצו וגו' ויקם מלך חדש משמע כאילו הי' זה בטבע מחמת הריבוי וז"א וכו' יעו"ש ח' וכי בא תורת ה' תמימה לספר ספורי דברים בעלמא וגם שהתורה נצחי וצריך שיהי' פרשה זו בכל אדם ובכל זמן וצריך לתת לב להבין זה. ונ"ל דאי' בפ"ב דב"מ דרש ר' יהודא בר אילעאי מ"ד הגד לעמי פשעם וכו' אלו ת"ח ששגגות נעשה להם הזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעש' להם כשגגות וכו' והקשה מוהרש"א דא"כ יהי' כל ע"ה פורק עול תורה כדי שיהי' זדונות נעשה לו כשגגות ועו' קשה בע"ה למה הזדונות כשגגות מאחר שעושה בזדון וכו' יעו"ש. וכדי לתרץ זה נבאר משנה בפ"ק דקדושין מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקרוב בשר וכו' ובארתי זה במ"א בכמה פנים יעו"ש וכעת נ"ל ע"פ הש"ס ראוי הי' שמואל הקטן שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך וכו' והקשו רבים וכן שלמים מה ענין דורו לעכב השראת שכינה על הראוי לכך ושמעתי ע"ד שביאר החסיד מוהרי"ל פוסטנר פסוק הושיעה ה' כי גמור חסיד לפי שפסו אמונים מבני אדם ובאו בחלום ואמרו לו דלמא לאידך גיסא לפי שגמור חסיד לכך פסו אמונים וכו' ודפח"ח ובזה יובן הגד לעמי הת"ח פשעם שהם הגורמים להמוני עם לירד כי השגגות של הת"ח גורמים להמוני עם שיעשו זדונות א"כ השגגות של ת"ח נעשה להם להמוני עם זדונות ולבית יעקב תאמר שהם הגורמים עמי הארץ הזדונות שלהם נעשה לת"ח שגורמין להם שגגו' והשתא כל א' יתל' הסרחון בעצמו ולא בזולתו ויכנע לבו לשוב ועיין לקמן וכאן נוסף דברים קצת יעו"ש

ובזה יובן מתייחד אדם עם אמו שהם הת"ח שנאמר ואל תטש תורת אמך. וכמ"ש דדיה ירווך בכל עת. ועם בתו המוני אם ור"ל שיהי' ממוצע בין הת"ח ובין המוני עם כדי שיוכל להתחבר עם ב' הקצוות ויוכל להעלות מדריגת אנשי המוני עם למדריגות ת"ח משא"כ הת"ח עם המוני עם שהם עמי הארץ שהם ב' קצוות ואין להם התחברות כלל כי הם שונאיכם מנדיכם וזהו מאמר הש"ס אחר מימרא הנ"ל והבן ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל שהם הת"ח הבאים מצרימה לכמה חסרונות ומיצר כמו כעס וכיוצא כדי שישתתפו את יעקב שהם המוני עם ולהעלותן כי איש וביתו באו לארץ החיים החומר והצורה וכמו שבארתי המבזה ת"ח אין רפואה וכו' וק"ל ועיין במ"א מזה וכיוצא בזה כתבתי ביאר ירושלמי תענית לבש שמואל חלוקן של ישראל ע"פ משל שר שינה לבושו עי"ל ביאר ק' מוהרש"א דא"כ כל ע"ה ישמח בפריקת עול תורה ממנו וכו'. ונבאר פסוק פ' ויחי ויקרא יעקב לבניו וגו' הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם וגו' דיש להבין כפל הדברים הקבצו ושמעו בני יעקב וגו' ושמעו אל ישראל וגו'. וגם ב' תוארים יעקב ישראל. והאלשיך פי' כי כשישראל צדיקים נקראו בני ישראל וכאשר יתהפך נקראים בני יעקב כד"א ולא אותי קראתי יעקב כלומר כאשר לא אותי קראתי תתייחס לשם המורה עקבה אך כי יגעת בי בשבילי אז תקרא ישראל וכו' יעו"ש ולולי דמסתפינא הייתי מפרש פסוק זה איפכא לפי המופת שזכר מוהר"י יעבץ הנ"ל כי פרי כל התורה ובו תדבק הוא ע"י השפלו' וכו' והוא תואר יעקב כנ"ל וז"ש ולא אותי קראתי יעקב דכ' מהרי' החסיד יעביץ דפ"ב דאבו' וז"ל אמר דהע"ה קרוב ה' לנשברי לב אבל לא יושיענו עד שיקרא אליו אז יענהו אבל דכאי רוח יושיע וכו' יעו"ש ושפיר קאמר לא אותי קראתי כשהוא תואר יעקב דכאי רוח א"צ לקרוא כי דכאי רוח יושיע בלא קריאה ואם יגעת בי לקרוא ולא נענה כשהוא תואר ישראל שררה גסי רוח וק"ל. ובזה נבוא לביאר הנ"ל דכ' מוהרש"א בפ"ג דעירובין בש"ס אם ע"ה ישפיל דעתו וכו' ז"ל כי אלו ב' עבירות גבה רוח ולשון הרע שותפין הם שכללן הכתוב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים וגו' כי הגאוה שבו מביאו שמדבר ל"ה על חבירו וכו' יעו"ש העולה מזה כי מחמת הגאוה דובר ל"ה על חבירו וגורם פירוד לבבות משא"כ שפל רוח יוכל להתחבר עם חבירו באהבה ואחוה וכאשר כתבתי במ"א ולקחת אגודת אזוב שיהיו אגודה א' והיינו כשמשפיל א"ע כאזוב יעו"ש ובזה יובן ויקרא יעקב לבניו וגו' הקבצו ושמעו בני יעקב ר"ל הקבצו שתהיו אגודה א' והיינו כשתהיו בגדר השפלות הנק' בני יעקב והיינו ע"י שתסתכלו במדריגה שלמעלה מכם ושמעו להבין אל מדריגות ישראל אביכם שהיא מדריגה עליונה שויתי ה' לנגדי שזה המביא לגדר השפלות וכמ"ש בשמים ממעל וכמ"ש האלשיך יעו"ש וק"ל. ובזה תבין מ"ש לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל ר"ל שאחרים לא יחזיקו אותו בגדר יעקב כי אם בגדר ישראל אבל הוא עצמו יחזיק א"ע לתואר יעקב ושפלות ועי"ז מתעלה והנ"ל והבן בזה יחוד א' המובא בשער יחודים ב"פ אלדי' גי' ב"פ יעקב שדוחה החיצוני' יעי"ש ובזה תבין הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים שנק' כך לפי שצריכין לימוד כאשר שמעתי בשם גדול שיחת חולין של תלמידי חכמים שצריכין לימוד וכו' ודפח"ח. וכשאינו רוצה ללמוד מאחרים באומרו שאין דרך כבוד שילמוד מאחרים אז גם ששגג בדבר א' מחמת זה נחשב להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ ר"ל שפל רוח שוכני עפר ארץ המקיימי' נפשי כעפר תהי' להתאבק בעפר רגלי חכמים וללמוד מכל אדם גם ממי שהוא רשע והוא בזדון דאסור דשאני ר"מ דלמד מאחר במסקנת הש"ס מ"מ זדונות נעשה להם כשגגות וא"כ לא מיירי בע"ה גמור רק שניהם ת"ח אלא שנקרא ע"ה על שם השפלות וכאמור וסרה ק' מוהרש"א וק"ל ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה ר"ל כי תואר שמות בני ישראל ע"ש השררה גסי רוח זהו הגורם בעבר והווה לירד מצרימה בכל מיני מיצר כי הלא על כי אין אלו"ד בקרבי מצאוני הרעות האלה משא"כ בתואר שמות בני יעקב המורה שפלות ועקב כי מורא הש"י לנגד עיניו בכל צרתם לוא צר אין צר ומשחית ושטן ופגע רע משא"כ תואר ישראל הבאים מצרימה את יעקב הגורם גלות גם לתואר יעקב שפל רוח ודכאי רוח כי חוטא א' יאבד טוב' הרבה כי איש וביתו באו שזה מושך את זה אתו עמו כמ"ש הושיעה ה' כי גמור חסיד כי פסו אמונים וכנ"ל וק"ל. וימת יוסף וגו' שהי בו שפלות שתלה כל החסרונות של אחרים בעצמו וז"ש אסף אלהי' את חרפתי כמו שכתבתי בספרי האחר פ' ויחי יעו"ש ומדריגה זו מתה ונשכח מהם רק בחי' ומדריגה בני ישראל פרו וישרצו וגו' שנתרבו ופרו ורבו גסי רוח תואר בני ישראל עד שתמלא הארץ אותם. וזה גרם ויקם מלך חדש שנתחדש גזירת על כי אין אלוהי בקרבי היפך מדריגות יוסף השפלות וז"ש אשר לא ידע את יוסף דיקא. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל וגו' פן ירבה לשון גדלות וגסות לכך וישימו עליו שרי מסים למען ענותו שיבא לידי ענוה וכמ"ש בר"ת שלשון ענוה הוא יעו"ש וכאשר יענו בעניות כן ירבה להגביה א"ע וכן יפרוץ סימן לגסי הריח עניות לכך ויקוצו מפני בני ישראל ר"ל מפני גסי הרוח שהוא הגורם הגלות וכמאמר הש"ס דחלק עד שיכלו גסי הרוח אז יבוא משיח צדקינו ב"ב אנס"ו . וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות כמו שהי' הגלות מצרים ע"י שהיו בגלות אצל היצה"ר במדת הגאוה שהיא שורש לכל העבירות כמ"ש החסיד מוהרי' יעבץ במשנה פ"ב דאבות מאוד מאוד הוי שפל רוח יעו"ש. והגאולה הי' ע"י השפלות שיצאו מגלות היצה"ר ע"י מדה זו ובזה תבין ש"ס דברכות וזהו שאמר הקב"ה למשה דבר נא באזני העם וישאלו כלי כסף וזהב דלכאורה קשה וכי צריך בקשה למצוא הון ועושר ולדברינו א"ש שאמרו הלואי שנצא בעצמינו ר"ל לצאת בעצמינו שהיא עצמות הנפש שהיו בגלות היצה"ר ע"י הגאוה וע"י עניות ושיעבוד נכנעו וכשיחזרו למצא הון ועושר יחזרו לגנות המדה של גסי הרוח כמ"ש שלמה ריש ועושר אל תתן לי וכו' עד שהוצרך רש"י לבקשם שלא יחושו לזה כמאמר התנא במשנה דאבות כל המקיים התורה מעוני נקנה מדה זו גם כי יעשיר לא יסור ממנה וז"ש סופו לקיימה מעושר וכמ"ש האלשיך. ובזה בארתי לעיל פי' המשנה כך דרכה של תורה וגו' ואז גם שיהי' אשריך בעה"ז מ"מ וטוב לך לעה"ב וכנ"ל כך הגלות האחרון הוא ע"י גסי הרוח שהם בגלות היצה"ר וכשיכלו גסי הריח ויצאו מגלות היצה"ר וקרבה אל נפשי גאלה יהי' הגאולה באמת ב"ב אנס"ו. ועיין בעללות אפרים ביאר הגדה זו ע"ד הנ"ל. עוד י"ל ביאר פרשה זו ששמעתי משל שנים כרתו ברית יחד ואח"כ אחד נתעשר בעושר מופלג וא' הי' עני רק שהי' מתנהג בדרכי התורה משא"כ העשיר לימים נזדווגו יחד והזכירו הכריתות ברית ואז נתן לו סך מסויים לפרנס א"ע בזה ולימים הלך לטמיון הסך זה וחזר לילך לאיש שלומו ובריתו ורצה ליתן לו ג"כ איזה סך ואמר טוב לי יותר להורות לי הדרך שעשית אתה שנתעשרת אולי אעשה כן גם אני. והשיבו אתה הולך בדרך התורה ועבודת הש"י איך אפשר שיהיה לך עושר בעה"ז עם העה"ב. כי לא כל אדם זוכה לב' שולחנות רק שתעזוב דרך התורה ואז אפשר שתעשיר ובשמעו זה אז קבל על עצמו לעזוב דרך התורה ולפקח בעסק העושר ומ"מ לא עלתה לו וחזר ובא לאיש הנ"ל וא"ל לפי שהי' כוונתך בעזבך דרכי התורה כדי להעשיר לכך לא עלתה לך רק אם תקבל על עצמך לעזוב דרכי התורה בין בעושר בין בעוני אולי יעלה לך וקיבל ע"ע כך ומ"מ לא עלתה לו וחזר ובא אליו והשיבו לפי שכוונתך לקבל עליך דבר זה בין בעושר בין בעוני משום שתזכה להעשיר לכך לא עלתה לך ובאמת אין לך תקנה והנמשול מובן בהיפך בעשות האדם הטוב והישר צריך שיהי' שלא ע"מ לקבל הפרס וכמאמר התנא הוו כעבדים וכו' ומ"מ השכר סופו לבוא רק שלא יהי' כוונתך לזה וכל הענין הנ"ל שייך בזה ג"כ והבן זה היטב ודפח"ח.

ובזה יובן אלה שמות בני ישראל שהם הת"ח שבאו מצרימה למיצר לעזוב דרך התורה כדי שיהי' במדריגות את יעקב שהם עשירי העם העוזבין דרכי התורה ללכת בשרירות לבם ונק' יעקב בעקבה ומרמה ומצניחין ואומר א"כ שוא עבוד ה' ומקנא בעושי עולה לעשות כמותן וימת יוסף וכל אחיו שהיא מדריגת בטחון למי שהולך בדרכי התורה וכמ"ש במד' אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף וכו' וכל אחיו שהי' במדריגה זו ג"כ מתה והוסר מדריגה זו מהם שהיא נק' צדיק באמונתו יחי' ויקם מלך חדש זהו יצה"ר שחידש גזירותו בסיבת חסרון בטחון שטו העם ולקטו אשר לא ידע את יוסף שיהי' בגדר צדיק באמונתו יחי' שזה עיקר הגאולה כמ"ש ויאמן העם וע"י האמנה ובטחון נגאלו ממצרים וכמו כן בגאולה העתידה ב"ב אנס"ו. בראשית ברא אלהי' בתחלה בראו בדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה"ר שנאמר ביום עשות ה' אלהי' ארץ ושמים וכו וי"לה וכי יש שינוי רצון ח"ו לפניו הגם לפי מ"ש בע"ח הוצרך בחי' דין בסוד הצמצום ואח"כ רחמים קו הישר וכו' יעו"ש. ועו' הא תכלית בריאת עולם הי' מצד החסד והנדבה שעלה ברצונו ית' ואיך אפשר לומר שהי' רק מדה"ד בתחלה ועו' במדה"ד הקדים שמים לארץ ואח"כ בשיתוף מדה"ר עם מדה"ד הקדים ארץ לשמים. ונבאר מ"ש ויאמר אלהי' וגו' עץ פרי עשה פרי למינו וגו' ותוצא הארץ גו' ועץ עשה פרי ודרשו חז"ל שהציווי הי' שיהי' טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כך אלא ותוצא הארץ עץ עשה פרי ולא העץ פרי לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפרדה גם היא ונתקללה. והק' מפורסמת איך תלוי חטא הארץ בחט' האדם והט"ז תירץ בספרו ד"ד יעו"ש ועו' הק' מהרש"ל מה ראתה הארץ לשנות בזה וכו' יעו"ש. ונבאר מ"ש ויעש אלהי' את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וכו' ודרשו חז"ל שוין נבראו ואמרה הלבנה א"א לשני מלכים שישמשו בכתר א' נתמעטה וכו' ויל"ה אם א"א לב' מלכים וכו' איך נבראו שוין ואם אפשר איך אמרה הגם שראיתי כתוב בספר א' כי לפי חכמי התכונה הלבנה אין לה אור מה שמקבלת מהשמש וז"ש לכי לעצמך ותראה שאין לך אור מעצמך וא"כ אינו ב' מלכים וכו' דפח"ח. אך דלפ"ז איך אמר שני מאורות גדולים מאחר שאין לה אור. ונ"ל דהתו' הקשו בש"ס דביצה לוו עלי ואני פורע וכו וא"ת והא אמרי בש"ס עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ומשני וכו' יעו"ש וכבר בארתי מזה במ"א. וכעת נ"ל דהה קשה דכאן אמר לוו לשון רבים ושם אמר לשון יחיד עשה שבתך חול וכו' ונ"ל טעם דנק' שני מאורות גדולים דאי' במדרש שוחר טוב ששאל דוד מהש"י ישב עולם לפני אלהי' שיהי' עושר קצוב לזה במדה ומשקל ע"פ הדין לזה כמו לזה ולא שיהי' א' עושר גדול מצד הרחמים וא' עני מצד הדין. והשיבו הש"י א"כ חסד ואמת מן ינצורהו שצריך שיגמול חסד זה עם זה שבזה נברא העולם וכשיהיו שוין לא יצטרך זה החסד מזה וכו' והקשתי לשאול תינח בעושר אך בלימוד עדיין הקושיא במקומה עומדת שזה ת"ח וזה ע"ה ומהראוי שיהיו כולם יודעים התורה מקטן וגדול ובארתי דלפ"ז לא יהי' השפע רק מצד א' ורצון הבורא שישפיעו זה בעושר וזה ישפיע בתורה ומוסר ואז נקראו שניהם מאורות הגדולי' שישפיע כ"א אורו לחבירו ועיין מזה לעיל איברא גם שכל א' משפיע לחבירו באופן שנק' שניהם בזה מאורות הגדולים מ"מ באמת אינו רק מאור א' גדול ומאור א' קטן כי הת"ח המשפיע בתורתו הוא המאור הגדול וכ"ת הא האיש המוני העשיר משפיע לו ג"כ מעשרו ג"כ ראוי לקרוא גדול. ז"א דבארתי במשנה דאבות תן לו משלו שאתה ושלך שלו כי כל העולם ניזון בשביל חנינא בני א"כ נותן לו העשיר לת"ח משלו והדרא ק' מה זה שנק' שניהם גדולים וע"כ היא מטעם שכ' בזוהר הוי זנב לאריות כי כל זמן שהוא מחובר אל הגדול כמו ארי' גם שהוא זנב ארי' מ"מ בתואר ארי' נק' וכו' וגם הוא נקרא גדול וכו' יעו"ש. ובזה יובן ויעש אלהי' את שני המאורות הגדולים בסוד התיקון אבל אמירה ומחשבה לא הי' כך כאשר יבואר שתכלית עשיי' ובריאת העולם שיתחברו יחד שיקראו שניהם גדולים ולא בלבד שאנשי החומר ישפיעו לאנשי הצורה בעשרם והת"ח אנשי הצורה ישפיעו בתורתם לאנשי החומר שזהו עולם חסד יבנה דמ"מ רק א' נק' מאור הגדול כי הת"ח משפיע שניהם כי העולם ניזון בשביל חנינא בני וא"כ אחד גדול המשפיע וא' קטן וע"כ מה שנק' שניהם גדולים היינו בחיבורם יחד אז זנב הגדול ג"כ נק' גדול וע"י החיבור גורם להמשיך השפע לקטן ג"כ ובזה יובן ק' התו' דדרשו בש"ס ובו תדבק הדבק בת"ח וכו' והנה לוו סובל ב' פירושים א' כפשוטו להשפיע לת"ח בתורת הלוואה שהיא המעלה הגדולה שבמעלות הצדקה כמ"ש הרמב"ם והטור. ב' לשון חיבור ולוי' ושניהם אמת וזה נמשך מזה וז"ש לוו עלי ר"ל לת"ח כאלו לוו עלי ואז אני פורע בהתחברם יחד משא"כ כשהוא יחיד בפ"ע שאינו רוצה להתחבר עם הת"ח אז עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וק"ל. ובזה יובן בראשית ברא אלהי' שעלה ברצונו מצד הנכון לבראם במדת הדין ר"ל ע"ד ישב עולם לפני אלהי' כשאלת דוד המלך ע"ה שיהיו כולם שוים בעושר אך ראה שאין העולם מתקיים כי חסד ואמת מן ינצורוהו לכך שיתף מדה"ר עם מדת הדין שיהי' לזה עושר מצד הרחמים ולזה עניו' מצד הדין ואח"כ ישתתפו ויתחברו שישפיעו זה לזה וז"ש ביום עשות ה' אלהי' ארץ ושמים שהקדים אנשי החומר הנק' ארץ לשמים בעלי הצורה כמו שהקדים זבולן ליששכר מטעם הנז' שם ובזה יובן ויאמר אלהי' שעלה ברצונו מצד הדין והנכון שיהיו עץ ופריו שוין כי העץ הוא אנשי החומר ופריו הוא אנשי הצורה שיהיו כולם שוין וכשאלת דוד ישב עולם לפני אלהי' וכנ"ל בין לענין עושר וטרם שגמר ציוי העשי' הקדים ארץ להוציא עץ העושה פרי ולא עץ פרי ור"ל שיעשו פרי ע"י שישפיעו זה לזה כמו שנאמר האיש אשר עשיתי עמו היום בועז וגו' ואז ע"י חיבורם יחד יש מעלת קדומה לארץ וכמ"ש ביום עשות ה' אלהי' ארץ ושמים כי בעשי' הקדים ארץ ע"י החיבור וכנ"ל והנה ע"י החיבור שמושך זה את זה גורם זה לזה או עלי' או ירידה וכמ"ש הושיעה ה' כי גמור חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וכו' ונ"ל שזהו והנה מלאכי אלהי' שהם אנשי החומר והצורה שנשלחו לעה"ז וכנ"ל עולים או יורדים לפעמים גורמים כשגובר אנשי החומר ירידה לאנשי הצורה ע"י החיבור ולפעמים עלי' כשגובר אנשי הצורה וז"ש האשה אשר נתת עמדי וגו' כי החומר נקרא אשה הם הגורמים אשר נתת עמדי להתחבר עמהם וכשגבר החומר גורם וכו' ולכך כשנתקלל אדם נפקדה גם היא וכו' שזה נמשך מזה וכו' עד שבא נח איש האדמה שהוציאה מהקללה וכמ"ש בזוהר וכו' ור"ל ע"י שגבר כח אנשי הצורה על אנשי החומר ונק' איש אדמה לעלות למעלה כמו שבארתי משנה והי' כאשר ירים משה וגבר ישראל וק"ל והבן.

מצוה א ויברך אותם אלהי' ויאמר להם אלהי' פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה בפי' מצוה זו פליגי ביבמות ד' ס"ה ת"ק סבר האיש מצוה ולא האשה שנא' וכבשה חסר לשון יחיד איש דרכו לכבוש וכפי' רש"י או כפי' מהרש"ל שכופה לאשה בתשמיש ואין האשה יכולה לכופו שאין קישוי אלא לדעת וסבירא לי' לת"ק דאע"ג דנאמר פרו ורבו לשון רבים תירצו התוספת ההוא לברכה ר"ל לכל העולם בכלל ור"י ב"ב סבירא לי' אף האשה מצוה שנאמר פרו ורבו לשניהם והלכה כת"ק דאין האשה מצווה בביאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידי וכו' מוציאה בגט ודין כתובה בטור אה"ע סי' קכ"ד חלוקי דינים ודין גבורת אנשים שם. ומצוה זו היא אחת מתרי"ג מצות המוטל על כל א' מישראל ויש לי מקום עיון בזה על הרמב"ם שכ' מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ולא נשא אשה אין בידו עון וכו' הא תרי"ג מצות מוטל על כ"א מישראל וזמן תורה לחוד וזמן מצוה לחוד ואומר אין לי אלא תורה. וביותר ק' להראש דפליג על הרמב"ם בדין קודם נזה שאם עוסק בתורה ומתירא וכו' מותר מאחר שעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכ"ש ת"ת וכ' הראש קצבה לאותו לימוד לא ידענא שלא יתכן להתבטל מפריה ורביה כל ימיו רק בן כ' שנים עכ"ל וק' הא בן עזאי טעמא קאמר מה אעשה נפשי חשקה בתורה אפשר שיתקיים ע"י אחרים וא"כ למה לא שייך זה ע"י אחר ג"כ כשחשקה נפשו בתורה וכהרמב"ם כי אם לומר מאחר שהוא מ"ע מתרי"ג מצות מהיכי תיתי לפטרו ולעסוק בתורה יותר משאר מצות ואנן איפכא מצינו בהני תנאי שביטלו ק"ש דמיקרי תורה כדאיתא במנחות הקורא ק"ש וכו' וביטלו ק"ש כדי לפקח בצרכי כלה כדאיתא וא"כ יותר הי' זה קשה על בן עזאי גופא איך נפטר ממצות פ"ו ועוד קשה שלא הקשה בש"ס זה לבן עזאי גופא דסתמא כתיב פרו ורבו הגם דקושיא זו על הש"ס לק"מ דהתוספת הקשו ביבמות בד"ה אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרי' והא בסוטה דף ד' דנשא ברתי' דר עקיבא בשלמא ללשנא קמא דנשא וגירשה א"ש די"ל דעבדה ליה הכי מן האירוסין עיין בכתובות דף ס"ג בתו' דמשני כך. ופי' מהרש"א דברתי' דר"ט עבדה ליה הכי שנתנה לו רשות כר' עקיבא שלמד כ"ד שנים ברשות אשתו וכו' א"כ י"ל דלמד ברשות ועדיין היה דעתו לקיים פ"ו אלא שמת בקצרות שנים ונק' בן עזאי וכמבואר בסנהדרין פ"ב הדנין לפני חכמים וכ"כ הרב פ"ב דאבות יעו"ש אך להרמב"ם שפסק רשות לבטל בוודאי צריך טעמא ונ"ל דדייק רמב"ם מדמשני אפשר לעולם שיתקים ע"י אחרים ואי ס"ד כנ"ל הא גם הוא יקיים מצוה זו ועל ידו יתקיים אלא שמתאחר וכמו שעשה ר"ט שפי' כ"ד שנים ללמוד תורה אלא ש"מ שאין דעתו כלל להחזירה והראיה שגירשה ומאי טעמא לא פי' כך בלא גירושין וכ"ת ותיקשי לבן עזאי גופא מ"ש מצוה זו לפוטרו ע"י עסק התורה יותר משאר מצות ונ"ל דדייק ממצוה זו דפתח בלשון רבי' פרו ורבו וסיים בלשון יחיד וכבשה בשלמא לר' יוסף דלא נפקא לי' מצות פ"ו מפסוק פרו ורבו ופסוק זה פ"ו לא נאמר רק לברכה א"ש משא"כ לת"ק דסבי' לי' פסוק זה למצוה נאמר ויליף מן לשון יחיד וקשה הא כתיב פ"ו בפסוק זה לשון רבי' אלא ש"מ דאתא ללמדינו דאין מצוה זו מוטלת על כל איש פרטי משום הכי נאמרה לרבי' בכלל פרו ורבו שאם מתקיים מצוה זו ע"י אחרי' רשאי לבטל לכך כתיב וכבשה לשון יחיד וכתיב פרו לשון רבי' כנ"ל והשתא לפ"ז נוכל לומר דרב יוסף לא פליג אלא לפרש דלא תיקשי כנ"ל דרישא דפסוק לשון רבים וסיפא לשון יחיד לכך אמר פסוק אחר דגלי לן קרא כאן פרה ורבה בלשון יחיד ש"מ דמה שנאמ' שם לרבים היינו דנאמר אבל מי שחשקה נפשו בתורה רשאי לבטל ויתקיים ע"י אחרי' ואין צרך לתירוץ התוספת דלק"מ וכ"ת באמת מה טעם מצוה זו דוקא לפטור ע"י התורה יותר משאר מצות דלא מצינו בשאר מצות רק בזה. דכתב הרמב"ם מובא בט"א ה"ע ס' כ"ה וז"ל אמרו יפנה אדם מחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבות העריות מתגברות אלא בלב פנוי מחכמה עכ"ל. ושמעתי בשם קדמון אחד שזהו שאמרו חכמינו ז"ל שאבותינו היו עקרים מצד דבקותם בו י"ת ובתורתו לא נמצא בם תאות המשגל וכו' א"כ הם ב' הפכים דביקות התורה מבטל תאות המשגל בפ"ו וע"כ לא נברא העולם אלא בשביל התורה ומי שדבוק בה תמיד ע"כ פטור ממצוה זו ולכך מתנה מצות פ"ו לכל כללות העולם וז"ש מה אעשה שנפשי חשקה בתורה שמחמת דביקות תורה אי אפשר לו לקיים פ"ו לכך גירשה אחר שנשאה ורמב"ם לשיטתי' אזיל שגם בזה הזמן אם יש מי שנפשו חשקה בתורה ונדבק בה תמיד כמו ב"ע רשאי לבטל והראש סבירא לי' שאם בימי התנאי' לא נמצא דבוק בה כ"כ בתורה רק ב"ע מכ"ש בזמן הזה שהוא יוהרא כמו שמצינו לענין ק"ש לחתן וכו' ושאני ב"ע דכתבו המפרשים אביך במה זהיר טפי כי בזה נודע מה שנפשו חשקה יותר באיזה מצוה ע"כ בא לתקן בזה העולם זה המצוה דווקא וזה שאמר נפשו חשקה מסתמא בשביל זה באתי לתקן ויתקיים העולם בפ"ו ע"י אחרים לכך אמר דווקא בן עזאי הי' פטור ולא אחר ומכ"ש בזמן הזה וק"ל. איברא נ"ל מ"ש נפשי וכו' הא רמז דרך לעבודת ה' ויבואר זה ע"פ משנה בר"ה והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכי ידיו של משה עושות מלחמה אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים הי' מתגברין ואם לאו היו נופלין כיוצא בדבר אתה אומר וכו' זה ענין תמוה מה ענין הרמת ידי משה להסתכלות ישראל וגם דפתח במשה וסיים בישראל ושאר הספיקות נ"ל ע"פ ששמעתי מהרב המוכיח מו' אריה ליב גלינ"ר פי' המשנה כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו' דיש בכל מצוה שעושין יחוד שם הוי"ה וזה תכלית הכל שכל מה שאדם עושה הן בגשמי הן ברוחני יהי' כוונתו לייחד ד' אותיות הוי"ה ואין לך שום דבר קטן או גדול בכל העולמות אבי"ע שאין בו ד' בחי' הנ"ל והוא כי בכל דבר יש יראה ואהבה מתחיל למטה בענין היראה חתול ועכבר וזאב עם גדי ואימת ויראת גבור על החלש הן בחיות ועופות הדורסין ובבני אדם שהם פגעים רעים עד שנמשך זה בכל העולמו' עד למעלה מעלה שהוא שורש היראה לכל היראות הוא יראה מפני פחד ה' והדר גאונו וכן בחי' אהבה הוא בכל עולמות מלמטה למעלה אהבת אכילה ושתי' ומשגל וכל תאות העה"ז בכל חיות ועופות ובני אדם למעלה שורש כולם הוא אהבת הבורא והנה האדם לפי' בחירתו יש מדבק עצמו אל אהבה ויראה הגשמי למטה בתאות המשגל ויראת אדם זה מזה ואין רצונו במושכ' אך אדם השל' שהוא מדבק עצמו אל שורש האהבה והירא' הוא הנבחר מכולם והוא מברר ומעלה המדות להדביקם בשרשם שהוא הפנימי לכולם כי יראה ואהבה שבעולם הבריאה הוא הפסולת של אצילות וכן יראה ואהבה של יצירה הוא הפסולת של בריאה וכן של עשיה הוא פסולת וזבל של יצירה. הג"ה ומזה יקח מוסר איך כשעוסק בתורה ותפלה ומהרהר בעסקי העה"ז שהוא פסולת וזבל כנגד יצירה מכ"ש נגד אצילות שהיא תורה ותפלה ע"כ. והנה אהבה נמשך מי' של שם הוי"ה ויראה נמשך מה של השם וקודם כל מצוה צריך ללמוד הדין של המצוה שידע על בוריו וגם שיאמר בפה מלא הריני עושה לקיים מצוה פלוני הרי ו' של השם בסוד קול ומעלה המצוה עצמה ה' אחרונה שבשם הנק' דיבור ובזה נשלם השם כשעושה מצוה בסדר הזה והנה הוי"ה בחילוף מצפ"ץ וא"כ מצוה הוא שם הוי"ה ממש כי י"ה הוא מ"צ ואותיות ו"ה של השם הוא כפשוטו. ובזה יובן כל העושה מצוה אחת ר"ל שמחבר ד' אותיות של השם שהוא אותיות מצוה שיהי' אחת דהיינו באהבה ויראה וקול ודיבור שעושה המצוה לייחד ד' אותיות השם לאחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ודפח"ח וא"כ באמת קאי על כל המצות וק"ל ובזה נבוא לביאור הנ"ל דנודע מפסוק ותהי עליו יד ה' שהוא השראת שכינה והטע' שנק' יד ה' שהוא כמו ידות נדרים יד לכלי כך היא כלי אומנתו של הקב"ה וזהו יד ה' שהיא מתפשטת בד' עולמת אבי"ע כי באצילות י' של השם ושם ע"ב ומלכות היא ה' אחרונה שבשם ע"ב ששם אהבה ובריאה ה' ראשונ' של השם ושם ס"ג ומלכו' ה' אחרו' שבשם ושם יראה וביצירה ו' של השם ושם מ"ה ושם קול ובעשיה ה' אחרונה ושם ב"ן ושם המעשה של המצוה וכשאדם עושה מצוה בדחילו ורחימו וקול ודיבור אזי מרים ומעלה כל המדריגות של כל העולמת אבי"ע להדביקן בשרשן ולייחדן יחוד גמור בלי התלבשות כלל שהוא לבושין דקדרות בתוך הקליפה כי יתפרדו כל פועלי און כנודע. ובזה יובן כי נודע משה הוא בעלה דמטרוניתא והוא בסוד הדעת המבריח מן הקצה אל הקצה והוא הכלל של ס' רבוא שבדורו וז"ש והיה כאשר ירים משה את ידו ר"ל שמחה הוא לפניו יתברך כמשמעות לשון ו' היה כאשר ירים משה את ידו שהוא עליות השכינה הנק' ידו עם ד' עולמת אבי"ע שהוא כשמסתכלין ישראל כלפי מעלה שמתדבקין בשורש היראה והאהבה שהוא למעלה שאז יש בירור ועליה לכל העולמות וז"ש שמשעבדין את לבם שהוא עיקר התאוה כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם שעיקר תאותם הוא בלב ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים ואינן שמין את לבם לאהבה גשמית ויראה חיצונית כי אם לאהבה ויראה שהוא למעלה אז מתגברין ועולין על האומות כמידתן ואם לאו שהן מתאוין לדברים שהם למטה לכך הם נופלין ועד"ז עשה לך שרף וכו' וא"ש. ובדרך היותר פנימי נ"ל והיה כאשר ירים משה ידו הוא אותיות יו"ד ונודע מ"ש בזוהר וז"ל מני' דכר ונוקבא ו"ד וכו' איתחזי יוד כללא דיה"ו וכו' ע"כ. ובס"י אמ"ש שנברא בו העולם הוא סוד ו' צירופי יה"ו וכו' ג' קווין ימין ושמאל ואמצעי סוד אבות הן המרכבה הנק' חשק רק באבותיך חשק ה' והוא ג' קוצין שביו"ד עילא ותתא ואמצעיתא סוד ג' טיפין ג' מוחין חב"ד שהוא ע"ב ס"ג חו"ב מ"ה וב"ן ח"ג והן ד' אותיות הוי"ה וכמ"ש בפ' בראשית יעו"ש הרי כי שם הוי"ה הוא שורש הכל לכל העולמת אבי"ע וי' שהוא חכמה הוא שורש השורש שבו הוי"ה וז"ש כולם בחכמה עשית וגם ברורי הניצוצין והעלאת הרפ"ח שבד' עולמת במחשבה אתברירו כנודע. והנה האדם הוא עולם קטן ויש בו משה ואהרן ומצרים והשלם שיש בו דעת לחבר כל המדריגות של בני דורו להעלותן ולהדביקן בשרשם שכולל את עצמו עמהם נק' משה שהוא כולל בעצמו כל בני דורו ונק' דעת דור דעה. ואדם רשע נק' קטן שאין בו דעת.

ובזה יובן והיה כאשר ירים משה ידו שהוא יו"ד שהוא כולל ג' קוין שבהם ד' מוחין שבד' עולמת וד' אותיות הוי"ה שגרם יחוד וחיבור כל העולמת והעלן והדביקן בשרש השרשים שהוא יו"ד חכמה שהיא אהבה פנימית שהוא בלב המתפשט מן ל"ב נתיבות חכמה וז"ש דמשעבדין את לבם ר"ל כל העולמת הכלולין בלב שמתפשטין מן ל"ב נתיבות חכמה המשעבדין לאבי' הם שבשמים חכמה אבא ומתגלה בז"א שנק' שמים שהוא בחי' משה יסוד אבא בלבוש יסוד אימא שבתוך ז"א שהמדבק א"ע לשורש השרשים לכך משה הדביקן נמצא ל"ק פתח במשה וסיים בישראל כי בחי' משה ובחי' ישראל שהוא בשרשו שהוא אביהם שבשמים הכל בחי' א'. ובזה יובן צחות לשון בן עזאי כי ד' אותיות הוי"ה הוא בכל הנבראים והנוצרים והנעשים כמו שכת' בשערי קדושה וניקוד שלו הוא חש"ק כמ"ש בתיקונ' דף י"ו כי בי חשק ואפלטהו יעו"ש והנה אדם דעשיה מיחד שם הוי"ה בעשיה ואדם ששורש נשמתו ביצירה מיחד שם הוי"ה ביצירה וכו' וז"ש נפשי חשקה בתורה כי נפשו הוא שרשו מיסוד אבא ששם התורה ועשה יחוד שם הוי"ה שהוא חשקה בתורה דייקא והש"י יכפר אם שגיתי כי לכבודו נתכוונתי דמסתמא היה שרשו שם במקום שהי' יכול לדבק ולייחד שם כנודע העולה מזה שאם הי' איש פרטי גם עכשיו שיעשה שם יחוד ג"כ הי' פטור מיחודי המצוה שבעולמת שלמטה אלא שאין אדם רשאי לסמוך ע"ז דמיחזי כיוהרא כמ"ש הפוסקים הראשונים היו פטורין מתפלה שהיה תורתן אומנתן כמו רשב"י וחביריו משא"כ עכשיו אבל לענין עונש ודאי קמי שמיא גליא שאם עשה יחוד בתורה למעלה למעלה ועי"ז לא נשא אשה לקיים מצוה ליחד שם הוי"ה בעולמת שלמטה וודאי אין בידו עון. ובזה יובן צחות לשון הרמב"ם וגם ל"ק על הטור דהל"ל כת' הרמב"ם כדרכו בכל מקום ושינה כאן וכתב לשון הרמב"ם שהוא לתרץ קושיות הנ"ל מן לשון הרמב"ם שכ' ואם עסוק בתורה וטרוד בה וכו' מותר להתאחר וכו' מי שחשקה נפשו בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון וכו' עכ"ל הרי שמדייק שלכתחלה לא יסמוך ע"ז ואם עבר ולא נשא מחמת דביקות התורה כבן עזאי אין בידו עון כי קמי שמיא גלי אי עשה היחוד כבן עזאי אין עון וכנ"ל. וא"ש דהראש לא פליג לענין דיעבד שיהי' בידו עון כי קמי שמיא גליא רק פליג ברישא דא' לדינא מותר לכתחלה להתאחר כדי שילמוד ופי' ע"ז ואמר קצבה לזמן האיחור לא ידענא שלא יתכן שיתבטל מפ"ו ויסמוך על שהוא כבן עזאי דגם בימי התנאים לא מצינו כן כבן עזאי ואיך יסמוך עכשיו בזה לעשות כבן עזאי לכתחלה ודוק. ושפיר לא פליג הראש בסיפא וגם הש"ע יפה עשה שכתב לשון הרמב"ם ממש לענין דיעבד שאין בידו עון מה שאין דרך הפוסקים בזה רק ליכתוב לדינא ולא לענין עון. ולפי מ"ש א"ש.

ובזה יובן כוונת הפסוק וטעם המצוה זו לפי הנ"ל פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה שהוא כפל במלות שונות מבואר בדרושים פ' ויתי מ"ש בזוהר מפקודי אורייתא נעשין לבושי נשמתא וכו' וז"ל והענין כי נעשו ג' לבושין ממעשה המצות והם סוד ג' צללין וג' לבושין הם בג' עולמות לבוש הנפש בעשיה בג"ע הארץ ולבוש הרוח ביצירה לבוש הנשמה בבריאה וזהו ממעשה המצות ומן הכוונה נעשה ג"כ ג' לבושין לשבת וי"ט שעולין נפש ורוח להתקשר בנשמה וכו' ומן התורה נמשך שפע מזון מן הדבור נמשך מזון לנפש רוח ונשמה בהיותם למטה בג"ע הארץ ומן סוד התורה נמשך שפע מזון לנשמה כשהיא למעלה בג"ע העליון בכסא הכבוד וזהו שאמר יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי וכו' יעו"ש. נ"ל שלזה צריך ד' מיני לימוד פרד"ס להמשיך ד' מיני שפע מזון כמו ד' לבושי מהמצוה כך מהתורה ג' לבושין הוא בע"ה והגוף הוא לבוש להנשמה בעה"ז כך התורה הוא בד' בחי' פשט לחיי העה"ז להגוף כי הוא חייך וארך ימיך בעה"ז [וע"ד הלצה כי ע"י הפשט מתפאר נגד בני אדם ויש לו תענוג בחיי העה"ז] ורמז דרוש וסוד הוא מזון ושפע לנפש רוח ונשמה. ובזה יובן פרו ורבו הוא שיהי' לו שכל מוליד ולא שכל עקר ור"ת פרו רבו הוא פשט רמז נגד ב' בחי' של פרדס וגם ד' של פרדס שהוא דרוש אמר ומלאו את הארץ ע"ד הלצה ע"י הדרו' שדורש ברבי' מלא את הארץ שיצ' טבעו בעול' ונגד סוד אמר וכבשה לשון יחיד כמו כבשים ללבושיך שיהא כבושים תחת לשונך שלא לדרוש ברבים וז"ש האיש דרכו לכבוש מי שנק' איש דרכו לכבוש ר"ל אפילו בנגלה אינו מתפאר ומפרס' את עצמו כי דרכו לכבוש תחת לשונו הכל ומכ"ש סוד וק"ל.