תולדות יעקב יוסף, במדבר

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו'. וי"ל ל"ל ב' תוארים אלו יחד במדבר סיני באוהל מועד. ואיך שייך זה בכל אדם ובכל זמן וגם נבאר פסוקי שיר השירים על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו אקומה נא ואסובבה בעיר וגו'. מי זאת עולה מהמדבר כתמרות עשן וכו' וכבר כתבתי מזה במ"א. ועתה נראה לי לבאר תחלה ש"ס דיבמות דף ע"ז דכתב התו' בד"ה כתנאי עמוני ולא עמונית וא"ת לרבי יהודא תקשי לי' מצרי ולא מצרית ואומר ר"י דה"ל לכתוב עמון ומואב וכו' אבל מצרי וכו' והא דכתיב אדומי אגב מצרי וכו' ונשאלתי דק' לתוס' ק' הש"ס דלעיל מזה ותרצו וכו' דא"כ מ"ט אישתק בש"ס עבור ק' זה ואח"כ מצאתי ק' זו במוהרש"א בח"א ולא משני מידי יעו"ש. ונראה לי דקש' עוד למה מרשים התו' בכתנאי ולא בדברי ר"י עצמו.

ועוד דהקשה התו' דגבי אדומי הל"ל ג"כ אדום ומשני אגב וכו' א"כ גבי עמון ג"כ י"ל אגב והדרא ק' כנ"ל ונ"ל דק' חדא יתורץ באידך. דכוונת התו' להקשות על כתנאי דהיינו דחד תנא נפקא לי' מעמוני לבד וחד תנא נפקא לי' מעל דבר אשר לא קדמו וכו' איך אפשר זה ללמוד ממשמעות עמוני לבד דהיינו סוגיא דש"ס דלעיל דהקשו עליו א"כ נימא מצרי ולא מצרית ומשני בש"ס שאני הכא דמפרש טעמא על דבר אשר לא קדמו וגו' אם כן מאן דנפיק לי' מעמוני על כרחך מוכרח ללמוד גם מעל דבר וכו' וזה שהקשו התוספות איך אפשר דליפלגו תנאי בזה ור' יהודא נפיק לי' מעמוני לבד א"כ הדרא ק' הש"ס תיקשי לי' נימא מצרי ולא מצרית ומשני דשפיר יכול ללמוד מעמוני לבד דהל"ל עמון וכו' אבל מצרים וכו'. אך דלפ"ז היה קשה לתו' א"כ מ"ט אישתק ש"ס לישני כך. לזה באו התו' לתרץ זה דהא קשה גבי אדומי נמי לכתוב אדום וצ"ל אגב מצרי כתב אדומי א"כ גבי עמון ג"כ י"ל אגב ולא ס"ל הש"ס סברא זו לכך אישתק משא"כ ר"י סבירא ליה תרתי אגב חדא לא אמרינן אגב אלא ש"מ דעמוני דוקא קתני ללמוד הנ"ל ומצרים א"א כמ"ש התו' ולא נשאר רק אדום שפיר י"ל אגב וק"ל.

אך כדי לבאר טעם פלוגתן כתנאי הנ"ל דרבי יהודא ס"ל מעמוני לבד וצריך לדחוק כמו שביארנו כוונת התו' הנ"ל ומ"ט לא ס"ל כר"ש דמפורש בפסוק טעמו על דבר אשר לא קדמו וגו'. וי"ל דר' שמעון אזיל לשיטתו דהוא רשב"י ות"ק דר"ש שהוא ר' יהודא אזיל לשיטת' והוא דבמשנה שם אמרי' עמוני ומואבי אסורין איסור עול' אבל נקבותיהן מותרים מיד מצרי ואדומי אינן אסורין אלא עד ג' דורות א' זכרים וא' נקיבות ר' שמעון מתיר את הנקיבות מיד מקל וחומר וכו' אמרו לו אם הלכה וכו' לדין יש תשובה אשר לא קדמו ואשה אין דרכה לקדם וכו'.

ויש להבין במה פליגי כאן ג"כ. ונ"ל דת"ק ור"ש כל אחד אזיל לשיטתי' דפליגי בפ"ו דברכות ואספת דגנך דר' יהודא ס"ל הנהג דרך ארץ ור"ש ס"ל אפשר אדם חורש וכו' אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים וכו' ואם לאו שאין עושין רצונו ואספת דגנך ולא עוד שמלאכת אחרים נעשהעל ידן. והקשו התו' הא לעיל מוקמינן ואספת דגנך בעושין רצונו ומשני וכו' עיין ביאורו לעיל בדף הקודם וביאור משנה אם אין אני לי וכו'.

עוד נראה לי לבאר משנה זו אם אין אני לי מי לי וכו' דשמעתי בשם הרב המגיד מו' מנחם פירש הש"ס עלמא כהלולא דמיא וכו' שיש בהלולא כמה הכנות וכמה טרחות ועיקר הכל שיאמר החתן להכלה הרי את מקודשת וכו' ובזה ג"כ יש עיקר ושורש הכל תיבת לי כך בענין עה"ז כל הכנות וטרחות ותכלית הלימיד והמעשים שיזכה לדביקותו ית' לקיים מ"ש ובו תדב' וזה ענין לי של הרי את מקודשת לי וכו' ודפח"ח. ובזה יובן אם אין אני לי מי לי ר"ל אם אין אני עושה כל התורה והמעשים לתכלית הדביקות בו ית' שהוא ענין לי א"כ מי לי והבן.

עוד י"ל דשמעתי בשם מורי פי' הפסוק כל אשר תמצא ידך בכחך עשה שהוא ענין חנוך מט"טרון שהי' מייחד קב"הו וכו' עיין מזה במ"א והעולה משם שצריך לקשר המעשה עם המחשבה שהיא נשמתו הנק' כחך וזה נק' יחוד קב"הו יעו"ש ונודע כי המחשבה הנק' אין כשמקשר המעשה שהיא השכינה הנק' אני עם המחשבה הנק' אין אזי מבטל כל גזירות קשות ורעות כמו ששמעתי ממורי ובזה ביארתי מה שכתב בזוהר ויחשבה לו צדקה וכו' והבן ובזה יובן אם אין אני לי ר"ל כאשר אני מקשר המעשה עם המחשבה שהוא אין עם אני זהו נק' לי הנ"ל ועכ"פ אם אינו מכוין הנ"ל יכוין מי לי לקשר מל' עם הבינ' כמו ששמעתי ממורי כשלומד ואינו מבין הוא מל' ואח"כ כשמבין אז מקשר מל' עם בינה ודפח"ח. וז"ש מי לי נעשה יחוד עם הבינה שהוא מי עם לי שהיא מל' שהנשמה מבינה שנא' נשמת שדי תבינם. וכשאני לעצמי ר"ל שעשה מעשה בעצם רק בלי מחשבה מ"ה א"ני שהוא יחוד קול ודבור עכ"פ וכשיש ג"כ מחשבה טובה נעשה יחוד יותר עליון כאמור והבן. עו' י"ל עפ"י שביארנו בדף הקודם שיש ג' מדריגות בענין עושין ואין עושין כי מה שנא' ולקחתי דגני הוא באין עושין רצונו כלל כמו שהשיב לנזיר כי אסיפת דגנו הוא לתכלית התגברות על אויביו ולהתכבד וכו' ומ"ש ואספת דגנך הוא בעושין ואין עושין ר"ל כי במעשה אינו מעושי רצונו רק מאוספי הון אלא שכוונתו לש"ש שיהי' לו פנאי אח"כ לעשו' רצונו ואינו רוצה לסמוך על אחרים שיעשו מלאכתו. ומ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם הוא בעושי רצונו ממש לקיים והגית בו יומם ולילה כמשמעו כדס"ל לרשב"י דפליג על ת"ק דס"ל הנהג בדרך ארץ בכוונה רצוי' הנ"ל ורשב"י ס"ל א"כ תורה מה תהא עלי' אלא צריך במעשה שיעשה הטוב ולא במחשבה לבד והוא בשיטת ב"ש וב"ה הנ"ל דב"ה ס"ל להקל מצד החסד והרחמים שהיא מדתו שכל מעשיו הי' כש"ש ודי בהכנה סמוך לשבת וז"ש ברוך ה' יום יום וכל ו' ימי החול שעושה מעשיו הגשמיים לש"ש די בזה מש"כ ב"ש מצד החומרא והגבורה מחמיר שיכין מחד בשבת לשבת וכנ"ל וז"ש הלל ג"כ הוא הי' אומר אם אין אני לי מי לי הוא דזכרנו ק' הכ"מ על הרמב"ם שפסק בה' חמץ ומצה שאם כפאוהו לאכול מצה יצא כי המצות א"צ כוונה ומחשב' ובהל' שופר פסק התוקע שלא בכוונה לא יצא ומשני בשלמא במעשה בלא כוונה ומחשבה יש עכ"פ מעשה בידו משא"כ בקול שאינו מעשה אם אין מחשבה וכוונה א"כ לא עביד מידי יעו"ש.

ז"ש כי הלל לשיטתו אמר שהוא המיקל גם כשאינו עושה מעשה טוב רק לאסוף הון אם הי' כוונתו ומחשבתו לש"ש נקרא עושה רצונו משא"כ כשאין מחשבתו ג"כ לש"ש א"כ לא עביד מידי ולקחתי דגני וז"ש אם אין אני לי ר"ל כי אני המיקל במעשה רק במחשבה שיהי' לש"ש ואם אין אני לי שאין המחשבה הנק' אין לי אני שהוא המעשה גשמי לבד מי לי כי נחשב לאין עושין רצונו כלל. וכשאני לעצמי שאני מכווין במעשה הגשמי לעצמי שהוא עצמותו הנצחי לש"ש אז מה אני מדה ואינו מדה בעושין ואין עושין נק' ובלבד שלבסוף ימיו יעשה הכנה במעשה הטוב וז"ש אם לא עכשיו אימתי שלא יעבור זמן קצר כזה וק"ל. משא"כ ב"ש ס"ל עשה תורתך קבע שיעשה במעש' הטוב והישר וכרשב"י ולא סגי במחשבה שעושה מעשיו גשמיים לש"ש וא"כ תורה מה תהא עלי' אלא אמור מעט שאמירה נק' מחשבה כנודע ועשה הרבה מחד שבתך לשבת במעשה וק"ל.

ונחזור לענין עמוני ולא עמונית שיש בו ב' טעמי' א' טעם המפורש בקרא על דבר אשר לא קדמו טעם ב' דכתב האלשיך בהקדמ' מגיל' רות כי יסוד מגילה זו להורת גודל מעלת הכוונה לש"ש גם כי נראה זר מעשיהו והוא כי בנות לוט נתכוונו לש"ש לכך יצא מהם מלכות בית דוד וגם למענם התיר הנקבות לבוא בקהל ולא גזר אלא על הזכרים כי גדולה עבירה לשמה וכו' יעו"ש. ובזה תבין טעם הפלוגתא במשנה ובברייתא כי ר' יהודא ס"ל מעמוני לחוד נלמד להוציא הנקבות לאסור רק הזכרים כי ס"ל מאחר שכוונתם הי' לש"ש לכך הנקבות מותרים דזה נק' עושין רצונו של מקום משא"כ ר' שמעון סתם שהוא רשב"י אזיל לשיטתי' דאין נק' עושין רצונו אלא כשעושה רצונו הטוב במעשה וכאן שלא הי' טוב במעשה אין זה עושין רצונו והטעם אשר לא קדמו אתכם וכו' וז"ש כתנאי וכו' כי גם במשנה ס"ל לת"ק דר"ש כמו ת"ק דבריית' מאחר שהזכרים לא נתכוונו לש"ש והנקבות נתכוונו לש"ש לכך עמוני ומואבי אסורין ונקבותיהן מותרים מיד מטעם זה משא"כ מצרי ואדומי שאין שייך טעם זה לכך א' זכרים וא' נקבות אסורין משא"כ ר"ש ס"ל דגם בעמון ומואב אין להתיר מטעם שהנקבות לש"ש נתכוונו ונקראו עושין רצונו של מקום דהו' פליג בזה וכמ"ש התו' לכך גם במצרי ואדומי אין לחלק בין עמוני ובין מצרי דס"ל דגם שם הנקבות מותרין וק"ל.

עוד י"ל במשנה אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וכו' דאי' במשנה בפ"ב דדמאי המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואינו מתארח אצל ע"ה ר' יהודא אומר אף המתארח אצל ע"ה נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים מאחר שהוא אוכל אצל ע"ה דבר שאינו מתוקן כשיתארח אצל ע"ה וא"כ ה"נ הלל לשיטתו אמר במשנה דלעיל הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות וכו' ושמא תאמר איך אקיים אוהב את הבריות מאחר שהם שונאים אותו וכמים אל פנים כן לב אדם לחבירו וכו' לכך בא במשנה שלאחרי' לסתור זה מלבד מה שזכרנו במ"א סתירה לזה כי אהרן פתח צנור האהבה כמו מרע"ה שפתח צנור הירא' יעו"ש.

וז"ש איך תרצה שאחרים יאהבוך מאחר שאין אתה אוהב את עצמך וכ"ש הפייט בשחרית דיום ב' דשבועות קרוץ מחומר מה מועילו חומד ומתאוה שאינו שלו זה שיש לו אינו שלו (כי היום כאן ולמחר בקבר) קנין שאינו שלו למה הוא לו ר"ל מאחר שאינו לחלוטין למה הוא לו יבין וישכיל וישמח במתת גורלו ר"ל ישמח ביראת הש"י ובתורתו שהיא מתת גורלו עולמות וכו' יע"ש וכ"ש בש"ס דב"ב במעשה דמונבז אבותי גנזו וכו' יעו"ש.

ומאחר שעסק האדם הוא תמיד לרדוף אחר המותרות שאינו נשאר ממנו כלום לעצמו רק לזולתו לאשתו עם בעל אחר והוא יצא בגפו מעה"ז א"כ אין זה אוהב לעצמו. ומכ"ש לפי מה שארז"ל מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות לשון הרע א' דוחה מאה תשובות ביזוי תורה א' דוחה מאה שמחות נבלות פה א' דוחה מאה הבטחו' וכיוצא בזה א"כ היש לך שונא גדול ממה שהוא שונא לעצמו וז"ש אם אין אני לי מי לי שאין אני אוהב את עצמי מי לי לאוהב וכשאני לעצמי מה אני דכ' האלשיך במגלת אסתר בפסוק ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי וז"ל הורה לנו מוסר נאה בל ידרוש כל אדם שלום וטוב לעצמו ולא לחבירו והש"י הוא ידרוש שלום הכל כי בהיפך הוא כי כשהאדם שם פניו להיטיב רק לעצמו ולא לחבירו וכן רעהו כיוצא בו אז אין הקב"ה מיטיב לאחד מהם כי אדרבא המתפלל על חבירו וכו' וזהו מ"ע ואהבת לרעך כמוך הכוללת כל התורה ומרדכי ואסתר החזיקו במדה זו שכל א' רצה להיטיב לחבירו והש"י היטיב לשניהם ויודע הדבר למרדכי ולא גלה בעצמו מלך שיטיב לו רק ויגד לאסתר להיטיב לה והיא אמרה למלך בשם מרדכי להיטיב לו וכו' יעו"ש.

ובזה יובן וכשאני לעצמי מה אני ר"ל כשאני דורש טוב לעצמי ולא לחבירי מה אני פעלתי מאומה כאמור רק הכוונה להיטיב לחבירי לכך הכריז ואמר לחביריו וריעיו שובו בנים כי אם לא עכשיו אימתי וק"ל.

ובזה יובן פסוקי שיר השירים על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי דזכרנו פלוגת' דת"ק ורשב"י דת"ק ס"ל הנהג מנהג דרך ארץ ואספת דגנך שיכוין לש"ש ורשב"י פליג אם כן תורה מה תהא עליה ובזה סובב כוונת הפסוקים הנ"ל שיש חומר וצורה שהם נפשיות וגופניו' ויש מהמוני עם העוסקי' בצרכי הגוף ויש תלמיד חכמים העוסקי' בצרכי הצורה ונפשיות שעוסקים בתורה ותפלה. ואלו ב' בחינ' כ"א נחלק לשנים העוסקים בצרכי הגוף יש שמכוין להנאת גופו לבד וכמו שהשיב לנזיר כדי שיהי' מכובד ויתגבר על שונאיו ויש שמכוין לשם שמים כמו שהשיב הנזיר וכנ"ל וכן בעסק הלימוד יש ב' בחי' א' שמכוין להנאת עצמו שיתגדל ויתפאר על ידי עסק התורה שיהי' מכובד בחי' ב' לאהבת השכינה וכמ"ש בתיקונים תיקון ו' וז"ל משגיח מן החלונות אלין חלונות דבי כנישתא ויפן כה וכה אם אית מאן דיתער בתיובתא לתברא בית אסורין דילהון וירא כי אין איש אלא איש לדרכו פנו כו' ולית מאן דיחזיר שכינתא לקב"ה וכו' וכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדון וכו' יעו"ש הרי שעיקר עסק התורה והתפלה והתשובה צריך שיהי' לאהבת השכינה הנק' נפשי כמ"ש בזוהר נפשי אויתיך בלילה וכו' יעו"ש.

וז"ש על משכבי בלילות שהשכינה שוכבת בזמן הגלות שנק' בלילות וצריך להקימה על ידי התורה ועבודה כנודע ואמרה השכינה על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי ר"ל גם אלו העושין כרשב"י שמניחין עסק פרנסת עה"ז ועוסקין בתורה ועבודה כל ימיהם אפס שיש בה ב' בחי' אם לאהבת עצמו שיתפאר על ידי עסק התורה ויגדל כבודו. או לאהבת השכינ' להקימה כנ"ל.

וז"ש בקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו שיהי' עסקו לאהבת נפשה של השכינה רק להחזיק טובה לעצמו. אקומה נא אסובבה בעיר בשוקים וברחובות אלו הכת העוסקים בפרנסת עה"ז וכת"ק דרשב"י הנהג דרך ארץ ופניתי אליהם לראות אם יש בהם אחד מב' בחי' הנ"ל תכלית של אסיפת ממון מה הם מכווני' וז"ש אבקשה את שאהבה נפשי גם שאינם עושין הטוב במעשה מ"מ אם מכוונים לש"ש לאהבת נפשי גם כן בקשתי ולא מצאתיו והטעם שיש שומרים המונעים לאדם ליכנס אל הטוב וגם אותי מצאוני השומרים הסובבים בעיר יש מניעת ומסך מבדיל בין האדם מליכנס אל טוב הגנוז כי אם הראוי לכך וזה נק' שומרים וכמעט שעברתי מהם על ידי תשובה להסיר החשך וליכנס אל האור טוב הגנוז אז מצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאותיו אל בית אמי ואל חדר וכו' ואז מי זאת עולה מן המדבר על ידי מ"י שהיא תשובה אז השכינה הנק' זאת עולה מן המדבר שהיא החומר שנק' מדבר מקום קליפה נגד הצורה שנק' שדה תפוחין והחומר נעשה צורה בין בפרט אדם א' בין בכללות המוני עם שנק' חומר נעשו צורה והבן.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד שהם ב' בחי' שהם ד' הנ"ל שיש בחומר וצורה כי במדבר שהוא חומר יש בו ב' בחי' א' שמכוין להנאת עצמו שהוא מדבר שאין בזה תכלית טוב. בחי' ב' נק' סיני שיש במדבר חלק טוב שמכוין לש"ש כנ"ל. ב' בחי' אחרי' נק' אוהל מועד א' שיוש' באהל תור' להנאת עצמו ב' להנאת השכינה שנק' מועד כנודע שהוא מועד לכל חי והבן.