תולעת יעקב עו

גדלוהו כאב והוא נחבא במבואות הרשפים במבואות המטונפים ידכה ישוח מאין פקח קח שח בתרדמה גדולה עד עת בא האכילה ואחר שאכל ושתה וימלא כרסו והנה הוא קם כגבור עורר משנתו שפת חלקות משפתו עד שפתו והחזיק בו ונשק לו העיז פניו ויאמר לו לכה נרוה דודים ונשמח לאחדים בקרבך קדוש אין פקח עין ועבור על פשע והחזק בחטאות במועצות אם לא עכשיו אימתי קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה ועשה עצמך כאיש זר ולעולם א תראה צדיק נעזר כי אם נשבר ונדכה נגוע ומעונה ויסיתהו בדבריו ובלשונו יכזב לו עד יטה אשוריו מני הדרך בעדו ויפלח חץ כבדו, וידוע הוא לחכמים ויודעי בינה לעתים כי בעוד שהאדם רעב הוא שבע וישן בתרדמתו ואינו עורר משנתו וכאשר האדם שבע הוא מתעורר ושמח ופועל ועושה ופורש רשת לרגליו ובעוד שאינו מוצא אכילה והרעיב אדם עצמו אזי הוא נוסע מתחנותו ויצא מאהל בלילו כי לא ימצא מנוח אשר ייטב לו ויעוף כנשר לנסוע משם כי בהיותו בתענית כל האברים יבקשו אוכל למו הולכים משוטטים אנה ואנה ואינם מוצאים כי אם חלבו ודמו כולם רצים לאכול והמה באו בית לחם לאכול ופגעים לזה זולל וסובא כאריה בבהמות יער נלחמים יחד ורודפים אותו לחוץ והוא יוצא משם בעל כרחו הלא ידעת כי בהיות זוהמא בתוך המשקה אשר וישתה האדם שופך מן המשקה עד שתבא הזוהמא ומי שהוא צח ביסודו ישפוך כל המשקה עם הזוהמא ההיא ואחרי כן ימלא הכלי ממשקה טוב ונקי בלא שום זוהמא כלל, כך הזוהמא הטמאה אשר בגופו ומאכלו ומשקהו צריך למעט הדם ההוא כי נשתאבה בו הזוהמא ולהעמידו עד שתצא ממנו הזוהמא כי בראותו מעוט האכילה והשתיה והדם מתמעט הולך ואין לו מקום בין האברים החולקים מיעוט הדם הוא מקוה ליין ואין והלחם אזל מכליו וזוכר את רוב הבשר ואוכל לחם לשובע ועתה אין כל אומר בלבו מי יורידני ארץ כי אין זה מקומי ואמרו חכמי עליון הקדמונים זכרם לברכה במדרש כשיצאו ישראל ממצרים אותו מנוול היה ביניהם ונשאר במעיהם ואמרו אמר רבי אבא לא בעי קודשא בריך הוא למיהב לון לישראל נהמא קדישא מן שמיא עד דאפיק זוהמא מנהון ובמה בתעניתא הדא הוא דכתיב ויענך וירעיבך וגו' להורות כי בתחלה הרבה להם תענית כי אין יציאת הזוהמא ההוא מקרבו של אדם זולתי בתענית וענוי הנפש ורמז זה הוא נכון למשכילים

וסוד עיקר התענית על כל זה הוא מזבח מוכן לכפר על חטאתיו כי במעוט אכילה ושתיה מתמעט מחלבו ומקריב אותו במעוטו בתפלתו לפני אלהיו והיה לפנות ערב כגבור עליו חולשת האברים אש שלהבת יסודתו תוקד בו לא תכבה לאכול ולהמעיט חלבו ודמו והסוד האמיתי כשם שיש אברים למעלה וענינים ידועים לאכול הקרבן מתוך האש כן יש למטה אברים וענינים ידועים באדם ואוכלים חלבו ודמו וממעטין אותו כשם שעשן האש עולה מתוך הקרבן כך ריח האדם יוצא לחוץ ועולה והוא ריח ניחוח לי"י כל זה ביום התענית והאדם צריך לכוון רוחו ונשמתו לכל הדברים האלה ולכונן עצמו לפני אלהיו כאלו הוא מזבח כפרה מוכן לפניו ולבקש ממנו סליחה בבנות מזבח גופו לפניו בכל סדריו ועניניו ונסלח לו מחטאתו אשר חטא הרי לך מזבח שלם בכל עניניו וסודותיו ככל אשר יהיה לפני י"י החלב והדם האש והעשן והריח הכל תמים לפני י"י ובמזבח הזה יקרב כל הקרבנות שבעולם כי בהכינו המזבח הזה יקריב קרבנו כי אם על תודה יקריבנו והתודה עליו את כל חטאתו ואת כל אשר אשמו לפני י"ו על המזבח הזה אם על חטאת או על אשם בשגגה או בזדון יקריב עליו ואת כל האברים לפני י"ו כליל תקטר ואם זבח שלמים קרבנו במקום הזה ופשפש ולא מצא שלום לו מאדון הכל והוא זבח שלמים ממש לכפר עליו לפני י"י כל הקרבנות שבעולם יוכל אדם להקריב על המזבח הזה כי זהו מזבח כפרה ממש להתודות עליו ולהקריב עליו כל אבריו למטה למצוא חשבון אשרי העם שככה לו אשרו העם שי"י אלהיו עד כאן דבריו. והא דאמר שמואל בפרקא קמא דתענית כל היושב בתענית נקרא חוטא שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וגו' הני מילי דלא מצי מצער נפשיה אבל אי מצי מצער נפשיה מתענה וזכור לטוב ולרבי אלעזר נקרא קדוש ואקשינן ומי אמר ר' אלעזר הכי והא אמר רבי אלעזר לעולם וראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו כלומר כל מעיו קדש ואסור להכחישן כלומר שאסור להתענות שנאמר בקרבך קדוש ומשנינן לא קשיא הא דצריכא ליה והא דלא צריכא לי' ובזה נקרא חסיד כדברי ריש לקיש שנא' גומל נפשו איש חסד פירוש משלים נפשו לקונו והנה התשובה מעולה מאד בכל זמן והקדוש ברוך הוא קרוב לשבים באמת בכל עת שישובו אליו ישוב אליהם ויותר בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים וכמו שאמרו רז"ל בפרקא קמא דראש השנה והכתיב דרשו י"י בהמצאו הא ביחוד הא בציבור ויחיד אימת אמר ר' אבא בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום כפור והכי איתמר ביבמות פרק החולץ ובפרק מצות חליצה וצריך המתענה הבונה מזבח לפני י"י להתודות עליו כמו שהיה מתודה בעל הקרבן בזמן הבית וכבר בארנו סוד זה ומה שאמרו רז"ל עשרה ימים שבין ר"ה ליום כפור ואינם אלא שבעה סוד זה נכון למוצאי דעת כי יום כפור הוא היובל המוציא עבדים לחירות וכתיב יובל היא שנת החמשים שנה והוא סוד עץ החיים שמהלכו ת"ק שנה ובהיותם כלולים אלו מאלו