טיב קידושין צט

(טז) בעי גט מתרווייהו. והקשה ב"ש דבסי' קמ"א סעיף מ"ד פסק בשליחות הגט אם עשתה כמה שלוחים לקבל גט מבעלה לא בטלה השליח ותירץ הב"ש דשם הוא על איש ידוע לקבל מן הבעל אין נ"מ מי הוא המקבל ולפ"ז גם כאן אם עשה השלוחים לקדש לאיש ידוע י"ל דלא הוה ביטול. ואפשר לחלק עוד כיון שחפיצה לקבל הגט א"כ אין נ"מ לה ע"י מי שתקבל ואי משום דאפשר דהשני ידקדק יותר לאו בדידה תליא מילתא דעיקר תליא בדעת הבעל רק שהוא חפיצה לפטור ממנו א"כ אין נ"מ לה ואדרבה אם לא יקדים זה שמא יחזור אח"כ אבל בקדושין אפשר שביטל הראשון שהשני ידקדק יותר אם לא יטב בעיניו ימנע ולא קדש

וכתב הב"ש עוד לסברתו דמה שכתבו מהרש"ל והב"ח הה"ד אם הבעל שויה שליח אחר שליח הדין כן ג"כ דבטל הראשון איירי נמי שלא עשה שליח על אשה ידועה אבל אם עשה כחה של שלוחים לקדש אשה אחת אין קפידא והקשה לפי סברתם נימא של כל א' נתכוין על אשה אחרת ותירץ דמ"מ יש ספק שמא כוונתו על אשה א' ומבטל לקמא ושוב הביא דברי הב"ח אם הבתרא קידש ראשון א"צ גט ממה נפשך אם ביטל הראשון הרי קדושיו קיימי' ואפי' לא ביטל הרי קדמו קדושיו. וקש' לדבריו אכתי תצטרך גט שתא כיון שיקדש כ"א אשה אחרת שהרי יש לספק גם בזה ולא ביטל הראשון כלל וגם האשה שקידשה השליח ראשון תתקדש. אולם בזה שזאת כנגד דינא דמלכותא ושיש תקנת רגמ"ה במדינות אלו שלא לישא ב' נשים לא חיישינן מסתמא לא נתכוין לעבור על דינא דמלכותא ועל תקנת רגמ"ה עכ"פ דברי הב"ש צ"ע

וכתב עוד דבח"מ פקפק על זה דשמא אף אם קדמו קדושי שליח שני י"ל דלא הוה דעת' רק אם לא ומצא הראשון אבל אם ימצא יהי' קדושי ראשון תלים כ' הב"ש דיש לדחות סברתו דהא חזינן אם קדושיו קדמו לשליח הוה קדושיו קדושין ולא אמרינן שחשב שלא ימצא השליח. ואפשר דס"ל מעשה של עצמו עדיף. ולפענ"ד מוכח ג"כ דא"כ נימא איפכא בקדמו קדושי השליח נימא שלא עשה שליח רק אם לא יזדמן לו בעצמו ואם נזדמן לו בעצמו ודאי ניחא לי' טפי מה שהוא ישר בעיני עצמו כי בודאי מי יחוש חוץ ממנו וכן בגמרא אמרינן בדף ע"ט בצריכא דאשה דייקא ומנסבא וא"כ ודאי הי' לנו לומר שע"ד כן לא עשה שליח אם יזדמן לעצמו או לאשה עצמה אלא ודאי כל שלא ביטל השליח וכבר עשה מעשה כבר נתקיימו מעשיו ולא יוכל שוב לבטלן

(יו) או נערה עיין ב"ש דהביא דיש מחלקין בין קטנה לנערה והוא בש"ג בשם ריא"ז משום דנערה בת דעת היא וכל זמן שאין האב ממחה חפץ בקדושין וקשה על זה איך אמרו שם שמא נתרצה הבן לא אמרינן הא לכ"ע בנערה חיישינן שהיא גדולה א"כ הבן שמתרצה בקדושי האב שהוא גדול ויש לחוש שנתרצה לקדושי האב וגם איך אמר בפירוש אמר מר דלא ס"ל לרב ושמואל הא רב ושמואל דוקא בקטנה אמרו אבל בנערה אפילו מאן דלא ס"ל דרב ושמואל חיישינן וא"כ בבן שנתרצה לדעת האב י"ל אפילו ליתא לדרב ושמואל יש לחוש ואי ס"ל בלא"ה שאין לחוש שמא נתרצה הבן מ"מ איך מוכח ממה ולא ס"ל לדרב ושמואל דהוא מטעמא אחרינא לפי שהוא קטנה וצ"ע

(יח) או נשאת הב"ש תמה על זה למה סתם כיון דאיתא בגמרא בקדושין ונשואין בלא דעת אבי' ס"ל לרב הונא דאוכלת בתרומה אלמא הוו קדושי ודאי ותימא על התחבר שפוסק בפשיטות דלא הוו קדושין ונראה דודאי למה דכ' המחבר דאפילו ריצוי בפירוש אינו מועיל למפרע א"כ ע"כ לא קיי"ל כרב הונא דכיון דאמרינן אפילו נתרצה לא מהני ע"כ אין כח בקדושין לחול כיון שקיבלתן שלא מדעת האב וניהי דרבא יהב טעמא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב מ"מ הא אפילו נתרצה בפירוש לא מהני ועכצ"ל דרבא לשיטתי' אזיל דבהך עובדא דלקריבא משמע דס"ל כרב דחיישינן שמא נתרצה האב א"כ מהני ריצוי בפירוש ונ"ל דהסברא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה הוה כריצוי בפירוש וכן נראה שיטת הרמב"ם שלא הביא דברי רבא ומשמע שפוסק כעולא וכמ"ש הר"ן בקדושין והיינו כדפרישית דרבא לשיטתו מתרץ דברי רב הונא דס"ל ג"כ כרב כדאמרינן לעיל ממאנת למאמרו אבל לדידן דאפילו ריצוי בפירוש אינו מועיל אין כאן קדושין ולק"מ. והרי"ף שמיישב דברי רבא דחיישינן דשדר לה קדושין בחשאי עכ"פ ס"ל להרי"ף דלא מהני ריצוי בפירוש א"כ לא אמרה רבא רק לשיטתי' דרב הונא דס"ל כרב והכי משמע נמי מדברי הר"ן מיהו נראה אפילו נימא דריצוי בפירוש מהני מ"מ י"ל כדעת הרמב"ם והרי"ף דלא פסקו כרבא דרבא יהב טעמא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ויש להבין איך נעשה בה מעשה יתומה בחיי האב כיון דלא חיישינן שמא נתרצה האב א"כ אין כאן מעשה יתומה כלל לכן י"ל דלא קאמר רבא הכי רק לרב הונא לשיטת' דס"ל כרב א"כ עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והו' נשואין מספק עכ"פ א"כ כבר נעשה בה מעשה יתומה שהרי עכ"פ שוב הוה כספק יתומה בחיי האב לכן אמרי' דבודאי נתרצה דכבר נעשה בה מעשה יתומה בספק על כל פנים לכן אוכלת נמי בתרומה משא"כ למאי דפסקינן כרבינא דלא חיישינן כלל שתא נתרצה האב א"כ אין כאן מעשה יתותה בחיי האב אפילו בספק א"כ לא איכפת לי' נמי בנישואין שלה שאינם כלום וא"ש

אלא דקשה על סיום דברי עולא דאמר הא דרב הונא כחומץ לשינים כו' השתא נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דקדושין דאורייתא אמר אינה אוכלת הכא לא כל שכן נראין דברי תלמיד וקשה למאי נ"מ אמר כן דעולא ס"ל אפילו שידכו לא חיישינן לשמא נתרצה האב לפרש"י. ואפשר לומר באמת לדברי התוס' הא דמתמה הגמרא ואפילו שידכו היינו לעולא לשיטתו ע"כ מודה בשידכו דאל"כ למאי נ"מ אמר נראין דברי תלמיד אבל לפירש"י דעולא פליג אפילו בשידכו קשה למאי נ"מ אמר נראין דברי תלמיד וצ"ל דמ"מ ס"ד דכאן גרע כמו דלרב הונא גרע

(יט) ואפילו שידכו הקשה בב"ח הא מבואר בסעיף שאח"ז דבשידכה חוששין לקדושין לכן הגי' ואפילו שידכה באבי' והיינו ששלח התקדש לאבי' לקדשה והב"ש כ' דאשתמיטתי' דברי הריב"ש סי' קצ"ג דאע"פ שנתרצה על השידוך מ"מ כונתו שיקדש בעצתו ועיקר חסר מן הספר שאיך מתורץ הך דכ' בסמוך סי' י"ב דקטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שחפץ לקדשה דחיישינן וצ"ל דהם מפרשים דלקמן איירי שגילה דעתו שחפץ שתקדש היא בעצמה ולפענ"ד אינו במשמעות לשון רמ"ה והטור כלל שחפץ לקדשה שהכונה שהיא תקדש עצמה לו בעצמה ועוד דעיקר מטרין של דברי רמ"ה נלמדים מהך עובדא דקדושין דף מ"ה דהוא אמר לקריבי' והיא אמרה לקריבה וכמ"ש בחמ"ח סקכ"ג ודבר ברור הוא וליכא רמיזא כלל בש"ס שחפץ שתתקדש ע"י עצמה והאמת יורה דרכו דשיטת רמ"ה נראה דס"ל כמ"ש הריב"ש בשם התוספ' שם בסי' קצ"ג ז"ל ועוד אפילו נימא מילתא דעולא בלא שידכו אבל בשידכו מודה כמ"ש התו' ע"כ וכן נראה דס"ל לרמ"ה דבשידכו חיישינן שמא נתרצה לכן מפרש דברי אביי ורבא להילכתא בשדכו לכן הרי"ף והרא"ש כתבו דברי רבא משום דחיישינן שמא שדר לה קדושין בחשאי וכמבואר ברי"ף ורא"ש ואם איתא דס"ל כרמ"ה אמאי לא מפרשי כן דברי אביי להך דכיון דגילה דעתו דלקריבה אלא ברור דהא לא עדיף משדיך ועוד דאם איתא דנפקא הך דינא דרמ"ה מהך אמאי לא פירשו כפירוש רמ"ה לכן לפענ"ד ברור שדעת רמ"ה לפסוק בשדכו חיישינן שתא נתרצה ומ"מ בדעת הטור ומחבר צריך לדחוק דכוונתם שגילה דעתו שתתקדש