טיב קידושין ק

ע"י עצמה ובכה"ג נראה ודאי לחוש דהא הר"ן כ' הא דלא חיישינן שאמר לה צאי וקבלי קדושיך משום שאין דרכו של אב לומר לבתו שתקבל קדושי' וא"כ באם גילה דעתו שחפץ שתקבל קדושי' בעצמה יש לחוש והא דלא אוקי הך דאמר לקרובי' בהכי דלא משמע כן לישנא דש"ס ועמ"ש בסי"ב ועמ"ש בסמוך

(כ) ואפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקדושין משמע מלשון זה דאם נתרצה בשעת קדושין שפיר מהני והר"ן נסתפק בזה בדעת הרי"ף. ולכאורה קשה לדברי הרי"ף דס"ל דבין נתרצה בין לא נתרצה לא הוה קדושין א"כ קשה הא דפריך גבי הך דשמא נתרצה הבן לא אמרינן פריך דילמא ארצוי' ארצי קמיה ומשני בפירוש אמר מר דלא ס"ל לדרב ושמואל וקשה מאי ענין זה לזה דילמא הא דלא ס"ל לדרב ושמואל הוא משום דאפי' נתרצה בפירוש לא מהני וכמ"ש הר"ן דאילו היה מועיל נתרצה בפירוש היה לנו לחוש ג"כ מספיקא שמא נתרצה אבל בריצוי דבן אילו ידענו דארצוי' ארצי קמיה שפיר היה אביו שליח וא"כ מנ"ל שלא לחוש דילמא ארצוי' ארצי קמיה דבשלמא לפרש"י שטעמו דבסתמא לא חיישינן אם לא ששמענו בפירוש א"ש דקאמר כי היכי דלא ס"ל לדרב ושמואל לחוש שנתרצה האב לא חיישינן נמי לארצויה ארצי קמיה אבל לפירוש הרי"ף דלמאן דפליג אדרב ושמואל אפי' נתרצה לא מהני א"כ איך מייתי מהא דלא ס"ל דרב ושמואל שלא לחוש לנתרצה ע"י ארצויה קמיה כיון דאם ארצויה קמיה באמת הוה שלוחו ומזה נראה דס"ל לרי"ף דאפי' ריצוי בשעת מעשה לא מהני ובהא פליגי דרב ושמואל ס"ל כיון דריצוי בשעת מעשה מהני דמקרי זכות לאב אם הוא מרוצה לכן חיישינן שמא נתרצה ורבינא ס"ל אפי' הי' ריצוי בשעת מעשה וניחא ליה מ"מ כיון דליכא שליחות גמורה לא מהני אף שניחא ליה ומרוצה על כך מ"מ אינו שליחות גמורה ולהכי נמי בבן אפי' ארצויה ארצי קמיה דאב מ"מ לאו שלוחו הוא כיון דאינו זכות מצד עצמו א"כ גם בארציה קמיה הבן לא הוה האב שלוחו. וליישב סברת הרי"ף אם נתפוס צד זה דריצוי מעיקרא מהני י"ל דהיינו דוקא בידוע שנתרצה בשפת קדושין והיינו שידוע זה בעדים דהא יש להבין לרב ושמואל איך חיישינן שנתרצה האב הא אפי' נתרצה אינו רק דברים שבלב וקדושין בלא עדים לא מהני אלא דרב ושמואל ס"ל דסתמא עומד לרצות לכן כיון דראוי לספק שמא נתרצה והספק גם לעדים הוה ספק קדושין כמו בכל ספק קדושין וכמ"ש הב"ש בסי' ל"א ס"ק לכן שפיר הוה ספק ורבינא ס"ל כיון דבסתמא אינו זכות אף שעכשיו רוצה אינו מוכח שבתחלה עמד לריצוי וא"כ אפי' לפי האמת ניחא ליה מעיקרא אינם רק דברים שבלב ואין כאן ספק ובידוע לנו שנתרצה בשעת קדושין י"ל דשפיר מהני לכ"ע. ועפ"ז י"ל דקושית הש"ס דילמא ארצויה קמיה היינו כיון דחזינן דס"ל לרב ושמואל אפי' בדבר שאינו זכות גמור חיישינן כיון שאפשר שחפץ בו יש לנו לספק שמא נתרצה א"כ ניהי דאין הבן מתרצה בסתם במעשה האב אשר כבר עשהו בלא דעתו מ"מ לפעמים ארצויה ארצי קמיה ואם ארצויה ארצי קמיה שחפץ בפלונית אף שאינו שליחות ממש שהרי לא עשהו שליח לקדש מ"מ מסתמא עומד לרצות למעשיו אף שנעשה ע"פ האב בלא שליחות הוה כשלוחו ומשני דלא ס"ל כרב ושמואל ולא חשבינן זה מה שסתמו עומד לרצות כיון שלא היה שליחות ממש והכי נמי בארצויה ארצי קמיה מ"מ כיון דלאו שליחות ממש הוא לא מהני מיהו בשהיה האב בשעת שקיבלה הקדושין ונתרצה האב הוה שליחות גמורה ושפיר מהני אי אמרינן דמודה הרי"ף דמהני בכה"ג. ויהיה איך שיהיה עכ"פ צריך לפרש לשיטת הרי"ף כיון דלא ס"ל כרב ושמואל וס"ל אפי' נתרצה לא מהני גם ארצויה ארצי קמיה לא מהני דאם נימא דארצויה ארצי מהני איך מייתי מדלא ס"ל לרבינא כרב ושמואל דליכא חשש ארצויה ארצי קמיה וא"כ קשה על המחבר איך הביא אח"כ בסתם בסי' ג' דינא דהרמ"ה אם גילה האב דעתו דחיישינן שמא נתרצה הא להך דיעה אפי' נתרצה בפירוש לא מהני מוכח דגם ארצויה ארצי קמיה לא מהני וצ"ע

וכתב הב"ש דאפי' לא נתאכלו המעות לרי"ף אינה מקודשת דלא כהמרדכי ונראה דמוכח כן דאי רב ושמואל בנתאכלו מיירי א"כ אפי' ליתה לדרב ושמואל י"ל דודאי חיישינן שמא נתרצה רק דלא מהני בנתאכלו וא"כ בלא נתאכלו י"ל דחיישינן שמא נתרצה ורצון דמעיקרא נמי מהני א"כ קשה איך קאמר בפירוש אמר מר דלא ס"ל לדרב ושמואל הא טעמא דליתיה לדרב ושמואל משום דנתאכלו וא"כ יש לחוש דארצויה ארצי קמיה א"ו לית' וכן מדדחק הרי"ף לאוקמה הך דקידשוה באיגרא ושם משמע ודאי שעדיין הקדושין בעינן אלא ודאי ליתה ועמ"ש בסמוך

(כא) בפירוש אחר הקדושין כבר כתבתי דמשמע ריצוי בשעת קדושין מהני וכתב ב"ש מיהו לדעת הרא"ם שהביא בסמוך דבקטנה לא מהני אם אמר צאי וקבלי קדושיך א"כ פשיטא בקטנה לא מהני דלא עדיף מאמר צאי וקבלי ודברי תימא הם איך יעלה על הדעת שהרא"ם יהיה נגד כל הסוגיא וכבר כתבתי לעיל סק"י בישוב זה ובחדושי קדושין שכתבתי מימי קדם כתבתי דהרא"ם קאי ג"כ בשיטת הרי"ף דאפי' נתרצה בפירוש לא מהני רק בעינן שליחות גמורה ובהא גופה פליגי דרב ושמואל ס"ל דלא בעינן שליחות גמורה כיון דצאי וקבלי מהני דמה שזוכה בקדושי' שזכתה לו התור' יוכל לוותר זכותו וכשנותן לה רשות ומוותר זכותו יכולה להתקדש בעצמה לכן א"צ שליחות אבל אנן לא קיי"ל כרב ושמואל ולא תלויה במה שמוותר זכותו שאין יכול לוותר הזכות רק בעינן שליחות גמורה לכן אפי' נתרצה מעיקרא לא מהני שאין יכול לוותר זכותו רק בשליחות גמורה ובקטנה לא מהני מדין שליחות וא"נ דברי הרא"ם לפי האמת דלא קיי"ל כרב ושמואל ולהכי לא פסק כרבא אר"נ דיכול לותר לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך דרב נחמן לשיטתיה ס"ל כרב ושמואל כדאמר והוא ששדכו וכן רבא בהך דקידשה באיגרא ס"ל להרא"ם דכרב ושמואל אמרה אבל אנו קיי"ל כרבינא דהוא בתרא ואפי' ריצוי בפירוש לא מהני כיון דליכא שליחות זה מ"ש מכמה שנים

מיהו לעיל סק"י הקשיתי ע"ו דא"כ איך מוכח דלא חיישינן לארצויה ארצי קמיה בבן מדלא קיי"ל כרב ושמואל דהתם טעמא אחרינא איכא ביה ולכן צ"ל כמ"ש לעיל סק"ט דכשהכסף לאב הנאה דאב הוא וא"צ לרבי יוסי ב"ר יהודה רק דומיא דיעוד וא"כ אין ראיה מדברי הרי"ף כאן ופי' בסמוך

(כב) הוה קדושין משעת שמיעה כבר תמה הב"ש דהרא"ש כתב הטעם דחיילו קדושין למפרע כאלו אמר צאי וקבלי קדושיך ויותר יש לתמוה על הטור שכ"כ על הרא"ש וכ"כ רמ"ה וברא"ש מבואר דהוה קדושין למפרע ותימא על הב"ש שלא התמיה על הטור יותר דאזיל בשיטת אביו וגם איך כתב וכן כתב אשר לא כן והב"ש כתב דשליח קבלה צריך עדים וכאן איירי דהריצוי היה לפני עדים ודבריו תמוהים דאצטריך עדים א"כ מה מהני נתרצה עכשיו על למפרע דכיון דצריך עדים דומה למקדש בלא עדים דאף שתודה שהיה קדושין מ"מ לא מהני וכאן נמי עכשיו שנתרצה לא עדיף מהודאה שעשה שליח לקבלה וע"פ הודאתו אינה נעשית אשת איש ועוד דהטור בסי' ל"ה הביא דברי הרא"ש שהיה מפקפק לומר דגם בשליחות קבלה א"צ עדים ואיך סתם כדעת רמ"ה דהוה קדושין משעת שמיעה ותו קשה להרמ"ה