טיב קידושין צח

שהרי זוכה מינה דידה דשבח נעורים דידי' הוא והוה כאלו בא לידו ול"צ לדר' יוסי ב"י רק כשמצוה שתקבל לעצמה א"כ אין האב רוצה לזכות כלל בקדושין דבכה"ג מהני ביעוד וא"כ אם האב רוצה לזכות בקדושין לכ"ע מהני וא"ב להחזיק בידה כן נ"ל עיקר

(י) יחזיק האב כו' או יעמוד כו' בש"ע נרשם כל בו ותה"ד סי' רי"ג כצ"ל ובאמת לא ראי זה כראי זה דהכל בו בסי' ע"ח הביא בפשיטות הך דינא דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך וקודם לוה כתב והאב מקבל קדושי בתו עד שתהיה בוגרת שלא מדעתה והוא מקבל קדושי בתו או מוציא ידה מחיקה דמכין אותן לקבלן ע"כ וא"כ אינו מבואר דאי לית הילכתא כר"י ב"י י"ל דצריך דוקא לקבל בעצמו דאין זכיה לקטנה ובתה"ד סי' רי"ג כתב די"ל דכל הני גאונים דלעיל דלא פסקו כר"י ב"י לא איירי אלא היכא דנותן האב רשות לבתו קטנה לקבל קדושין שלא בפניו לפי דעתה ורצונה והכי משמע לשון הגמרא כו' אבל כשעומד ע"ג ותופס בידה לקבל הקדושין הוה כאלו הוא קיבל בעצתו עכ"ל ובפוסקים סי' ל"ג כתוב מה ששולחין הקטנות חוץ לעיר לחופתן והאב א נו הולך עמהן גם אינו אומר להדיא צאי וקבלי קדושיך וכתב ונראה דלחומרא דרא"ם אין לחוש דרוב גאונים לא ס"ל כוותיה כו' ואי משום דלא אמר להדיא נראה הואיל ואיכא עדים טובא אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי כו' עכ"ל הרי דס"ל דדוקא למאן דס"ל דמהני צאי וקבלי קדושיך אבל למאן דס"ל דלא מהני צאי לא מהני מה ששולחין הקטנות וממוצא הדבר אתה למד דמה שהעתיק רמ"א או יעמוד אצלה צ"ע מאי מהני עמידה שעומד אצלה ואי סגי בעמידה ל"ל שיחזיק בידה ובת"ה כתב כשעומד אצלה ומחזיק בידה אבל עמידה לחוד לא מהני מידי גם מה שהעתיק כששולחין הבנות קטנות הוה כאלו מחזיק בידה אינו מכוון ג"כ דלהך דיעה דלא מהני באומר בפירוש צאי א"כ כ"ש דבהכנה לחודה לא סגי ואפשר לומר כיון שנותן לה הקדושין ע"פ הכנת האב הוה כאומר תן קדושין לבתי ובכה"ג מקודשת מדין ערב אבל בתה"ד סי' רי"ג כתב שיחזיק בידה וצ"ע מיהו כיון דבלא"ה רוב פוסקים ס"ל דיכול לומר צאי והתקדשי אין לדייק כ"כ

ויש לדקדק בדברי רמ"א דלפי מה שחושש לדעת הפוסקי' דלא יכול לומר צאי והיינו משום דלא קיי"ל כר"י בר יהודה א"כ גם בהא דאמר בגמרא קידשה בתל ה שיש עליה משכון מקודשת מדר"י ב"י א"כ לדברי הפוסקים דרבנן פליגי אמאי דמוכח מר"י ב"י א"כ אמאי סתים לעיל סי' כ"ח סי"א כדברי המחבר בקידשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת הא לדידן דלא קיי"ל כר' יוסי בר יהודה לא נלמד זה כמו דלא נלמד הא דאומר לבתו הקטנה צאי ובגירסת הרי"ף אפשר שגם מימרא זו אינו

(יא) ואם אמר בתך מקודשת לי כ' הב"ש ובכ"ז אין חילוק בין האב עומד אצלה ובין אינו עומד אצלה דהא לכל הפוסקים מימרא דרבא איירי באין האב עומד שם ותני שם הרי בתך מקודשת לי וכן הוא בתשובת הריב"ש סי' תע"ט. ובאמת שכן תשמע בתשובת ריב"ש אבל אין ראייתו מוכרחת דהא בש"ס מימרא דרבא קאי אשטר וכותב בשטר כן וכיון שכותב כן בשטר מדעת האב שייך שיכתוב בתך מקודשת לי אבל באמירה ל"ש כלל שיאמר לבת בלא מעמד האב בתך מקודשת לי וכמ"ש בחמ"ח סקי"א וכן משמע בר"ן גבי הך מימרא דדף רי"א שכתב מיהו כי יהב לה אומר הרי את מקודשת כנותן גט לשליח שבשעת נתינה מדבר פתו אע"פ שבגט כתוב הרי את: גם מ"ש הב"ש אם היא בוגרת והוא שלוחה מהני בין אם יאמר הרי את מקודשת דמדבר עם המשלח כמו דמהני אם יאמר לקטנה אם הוא מקבל קדושין בין אם יאמר בתך מקודשת לי בין אם יאמר הרי את מקודשת לי. גם זה צ"ע דהא לעיל סי' ל"ה סעיף ט' אם טעה השליח ואמר לי משמע בסתמא לי לעצמו קאמר ולא בשביל משלח וכמ"ש בריש סי' ל"ה שצריך לומר הא"מ לפלוני ולא חשיב וגם בר"ן משמע שצריך לדבר כמו שמדבר בגט ואיך שייך שידבר על האב שמגורש ממנו או מקודש. ויראה דהא דקאמר הרי את היינו בלא"ה ע"כ צריך לפרש שם המתקדשת דאל"כ הוה קדושין שא"מ ליחוד וכשיאמר לאביון הרי את רחל הוה כמדבר עמו בלשון נוכח אף שאינה כאן ובדיעבד שפיר הוה קדושין וכן בריב"ש שפירש השם בתך דעקלין כמו כן אם אומר הרי את דעקלין אבל אם לא פירש השם רק שאומר לאב הרי את מקודשת לי אף שאין לו רק בת אחת אפשר שאינו לשון כלל וצ"ע

(יג) איזו מהם שקדם רש"י פי' בקדושין דף ע"ח ע"ב אם שלו קדמו דבטליה לשליחות דשליח ולכאורה ה"ל למימר בפשיטות דאם שלו קדמו א"כ כבר נתקדשה ולא אפשר לחול קדושי השליח. ואפשר דרש"י פירש כן לפי סברת הירושלמי כמקדש אחר שלשים יום וקידשה אחר תוך שלשים יום ומת חוזרין קדושי ראשון לכן פירש דבטליה ליה לשליחות דשליח ולא הוה קדושין אפי מת אותו שקידשה לו שכבר נתבטל השליחות לגמרי וצ"ע אם נמצאו קדושי האב קדושי טעות אי אמרינן שנתבטל כבר השליחות ותו לח מהני קדושי שליח וצ"ע

(יד) ואם אינו ידוע כו' בגירסת משנה בגמרא שלנו כאן אם אינו ידוע ובהך בבא דהאשה שנתנה רשות לשלוחה לקדש כו' אם אין יודעין וכתבנו ליישב דקדוק הלשון דבנתן רשות לשלוחו לקדש בתו נקט אם אינו ידוע לומר שאינו ידוע לעדים ואף שהשליח אומר לפי הזמן שזוכר קדמו קדושיו לקדושי אב או שהאב אומר לפי זמן קדושיו קודמין י"ל דאינו נאמן ע"ז כיון דלדידן מספקא לן אין האב נאמן להתירה לאחד ולאוסרה לאחד דאף שהאב טוען ברי לי גם המקדש אפשר שיטעון ברי לפי הזמן י"ל דה"ל כתרי ותרי והבא עליה באשם תלוי קאי כדאיתא בכתובות דף כ"ב ע"ב אבל בנתנה היא רשות לשלוחה שהיא בת דעת ויודעת הזמן שקידשה עצמה וגם המקדש אפשר שידע הזמן שקדושיה קודמין. לפי הזמן שאומרין שקידשה השליח א"כ שניהם מצי טענו ברי לי דלא תצא כמו בתרי ותרי ונישאת לא' מעדים דלא תצא והכי נקט אם אין יודעין היינו שבעצמו אין יודעין אכל אם יודעין אפשר שיטענו שניהם ברי ונשאת לא' מעדים דלא תצא אבל בלא ברי אפי' יאמר א' שברי שקידושיו קדמו אין נאמנין וצ"ע אם נאמנין לומר באיזו זמן קידש באין לו עדים ע"ז דבגרסת ראשונים בשניהם אם אין ידוע וצ"ע

(טו) או שויה שליח אחרינא כו' כ"כ הטור בשם הרמ"ה דסברתו כיון דשויה שליח לבתרא בטלא לדקמא רק למעשה לא סמך על סברתו. ולפענ"ד קשי טובי דהא במתני' נקט סתמא אם של אב או שלה קדמו הוא דהוה קדושין לבטל שליחות אף דסתם קדושין הם בשדוכין דרב הוה מנגיד אמאן דמקדש בלא שדוכי הרי אף שהאב נתרצה לקדש מ"מ משמע דאם קדמו קדושי שליח לקדושי אב הוה קדושי שליח קדושין ועוד דמשמע שאפי' עומד מוכן ומזומן לקבל קדושין בעצמו אם נודע שקדמו קדושי השליח קדושי שליח הוה קדושין חף שכבר מרוצה לקדש לאחר מ"מ כל ומן שלא ביטלו בפירוש אין השליחות בטל א"כ כ"ש בשויה שליח אחר שאין זו ביטול לראשון רק אם יזדמן לזה קודם מרוצה לזה כל זמן שלא ביטלו בפירוש לאו ביטול הוא כיון דאפי' נתרצה בפירוש לזה כל זמן שלא קיבל הקדושין לאו ביטול הוא. וכן לקמן סי' קמ"א סעיף ס"ב אפי' היה מחזר לרוץ אחריו לא הוה ביטול וכתב הב"ש הה"ד אם עשה שליח לבטל לכן צ"ע: