טיב קידושין צב

לשונו משמע דדוקא באמר הן אבל בשתיקה לא מהני והקשו החמ"ח וב"ש דלקמן ס"ח משתע דבשתקה וקבלה נמי הוה קדושין. ונראה דבלא"ה צריך טעם מ"ש מן האשה עצמה אם קבלה בשתיקה בשעת מתן מעות דתהני שפיר ומ"ש השליח ממנה. לכן נראה דודאי באשה עצמה י"ל דודאי הוה גלוי דפת כשקיבלה בשתיקה וכששמעה שמקדשה בכסף ופשטה ידה וקיבלה הכסף אף שאפשר שתוכל לומר שקיבלה על איזה טענה ותביעה מ"מ כיון שקיבלה בתורת קדושין אפי' באמת מגיע לה חוב הא קיי"ל בקיבלה סתם אפי' חייב לה באמת מסתמא בתורת קדושין קיבלה וכמ"ש הרשב"א בקדושין דף י"ג גבי כנסי סלע וז"ל ואע"ג דלענין דינא הדין עתה דאילו היה חייב מנה לשמעון ומנה ללוי ואמר לו לשמעון הולך מנה ללוי וקבל בשתיקה יכול לומר שמעון ללוי אין שקלי ודידי שקלי כו'. אבל לענין קדושין דחזקה כל הנשים רוצות להתקדש כל שלא הזכיר לו פרעון מעיקרא לשם קדושין נתכוונה עכ"ל וא"כ י"ל לגבי אשה עצמה הקבלה בשתיקה אף שאפשר שחייב לה ממקום אחר מ"ת היא מסתמא לקדושין נתכוונה בפרט לפמ"ש בסי' כ"ח סקי"ח וס"ק כיד דודאי האשה שיריאה להאסר בכבלי העיגון אי לא ניחא לה מרחקת הכסף זרה הלאה למען לא יהיה עלילה עליה לאסרה בכבלי העיגון לכן אפי' באמת חייב לה אין דרכה לשתוק אם אינה חפיצה בקדושין וזהו דוקא באשה עצמה כי מי יחוש חוץ ממנה משא"כ בשליח שאפשר שאם קיבל בשתיקה שמא תופס הוא לעצמו על איזה טענה ותביעה לכן אינו תוכח כ"כ שמתרצה בקדושין בשביל המשלחת ואפי' באב לבתו אינו חושש כ"כ כמו האשה לתקנת עצמה דהא תקינו ליה מעשה ידיה משום איבה שלא ימסרנה למנוול ומוכה שתין וא"כ לק"מ מס"ת דשם האשה קיבלה בשביל עצמה ובשביל חברתה א"כ ודאי מסתמא לקדושין קיבלה דאלו קיבלה על חוב לא היתה מקבלת בשתיקה א"כ ממילא ע"כ קיבלה לשם קדושין וממילא הוה כאשה שמקבלת לעצמה וגם חברתה מקודשת ועמ"ש לעיל סי' כ"ח ס"ק י"ג אבל כאן צריך שיאמר הן דאף שאמר בתחלה שהוא שלוח מפלוני מ"מ כיון שהופסק הענין יוכל לומר שלא קיבל רק בשביל ענין אחר לכן צריך שיפרש לומר הן כנ"ל בדעת הרמב"ם וא"כ בלא אתר הן הוה ספק קדושין ולפ"ז נראה אם קידשה בשטר א"צ שיאמר הן דקבלתו מוכיח שחפץ בשליחות קדושין

(ד) אלא מדעת השליח זה דעת הרמב"ם והרמב"ן כ חלק עליו והקשה עליו דכיון דמקשינן הוי' ליציאה ובגט אומר אמרו לסופר ויכתוב פסול כדלקמן סי' ק"כ ועיין ב"ש סק"ו הדעות באמרו. ולכאורה נראה דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דפסק אמרו פסול גם במתנה כמ"ש בהלכות זכי' א"כ הטעם משום דה"ל מילי ומילי לא מימסרן לשליח וא"כ י"ל דניהי דמצינו בש"ס דבעינן דעתה משום דבעינן דעת תקנה מ"מ משמע דא"צ רק להודיע לה קודם כתיבה אבל האשה א"צ לצוות על הסופר לכתוב וכן משמע מלשון רש"י דף ח' ע"ב ממ"ש ואח"כ הודיעה והיינו משום דכיון דספר אירוסין בעל כותבו דכי יקח כתיב וא"כ לא שייך בה צווי לכתוב דהא בעינן כי יקח וא"כ ממילא לא דתי לגט דה"ל מילי שהרי צריך לצוות על הכתיבה ולא מיתסרן לשליח אבל בקדושין שאין היא כותבת השטר רק דבעינן דעתה א"כ סני בדעת שליח דהוא כמותה וא"ש ואפי' לדעת הרמב"ן שסובר דאמרו פסול משום דאינו במקום בעל כמו שהובא בב"ש לסקמן סי' ק"כ מ"מ לא שייך רק בגט דעל הבעל פוסל לכותבו ואינו במקומו אם לא שמע מפיו משא"כ בשטר קדושין שהבעל כותבו רק שצריך דעת האשה שפיר י"ל דגם בדעת השליח סגי דהא מ"מ הבעל כותבו והסופר במקום הבעל ולא במקום האשה מאחר שהיא אינה כותבו ולא דמי' לגט כלל רק דבעינן דעתה ודעת השליח שהוא כמותה סגי כן נראה נכון לדעת הרמב"ם ודעת הרמב"ן צ"ע דלא דמי לגט לפי שיטתו דהא הסופר אינו במקום האשה

וכתב הב"ש דבש"ס י"ל דמדעתה היינו לאפוקי שאין יכול לכתוב קודם שתתרצה להתקדש נו דבעינן דפת תקנה אבל אם נתרצה להתקדש אפי' שנח התנה אם בכסף אם בשטר יכול לכתוב בלא דעתה וכאן משמע אפי' נתרצית להתקדש מ"מ בעינן דעתה דהא כאן עשתה שליח ומרוצה להתקדש עכ"ד. ולכאורה גדולה מזו נשמע כאן דאפי' נתרצית להתקדש בשטר בפירוש נמי בעינן דעתה קודם כתיבה דאילו איירי בעשתה שליח לקדש סתם אפשר כיון שסתם קדושין בכסף א"כ י"ל דילמא קפדה אכסף קדושין והשטר א"צ שיהי' ש"פ א"כ אין רשות לשליח לקדשה בשטר וע"כ מיירי שנתנה לו רשות לקדש אפי' בשטר ואפ"ה בעינן דעתה שיודיע לה קודם כתיבה דהא לדעת המחבר ע"כ איירי בשטר שאין בו ש"פ דאילו יש בו ש"פ הסף הוא א"כ ע"כ נתנה רשות לקדש בין בכסף בין בשטר ואפ"ה לא מהני רק שצריך להודיע לה קודם כתיבת השטר שכותבין השטר לשם קדושין. ואפשר דמשמע להו כן מהא דמוקי הא דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן בשטרי קדושין. ומשמע אף דסתם קדושין ע"י שידוכין ואפ"ה בעינן דעתה על כתיבת השטר וצ"ע

(ה) יש מי שאומר דשליח קדושין כו' עמ"ש לעיל סימן ל"ה ולקמן סימן קמ"א סעיף מ"ג הביא ב' דעות בנתנ' רשות בפירוש ששליח יעשה דיש מתירין והטע' מבואר בב"י דמדמי לי' לאומר אמרו דלא תקרי מילי כיון שהוא מינת' אותו בפירוש ע"ש ובב"ה שם בטורי' ד"ב דף קכ"ה. ובק"א סימן ל"ה תמה למה לא הביאו דיעה זו דס"ל דשליח עושה שליח אפי' בגט וביקש לחלק בקדושין גרע טפי ווה דבר שלא עלה על הדעת כלל אלא פשוט דדוקא בנתן רשות לעשות שליח לאחר ס"ל דלא הוו מילי ומזה לא מיירי כללי. ומה שדייק מהא דאיתא בגמרא ודילמא שליח שוי' ומשני לא חציף אינש למשוי' לאבוה שליח והשתא תקשי דילמא עשה לאחר שליח ואותו אחר עשה לאביו שליח ואין זה דיוק דדוקא על אביו יש לחוש דרמי' עליו להשיאו אשה כמ"ש במרדכי אבל אאחר פשיטא דלא חיישינן דאל"כ כל המקדש אשה לחבירו ניחוש דשליח שוי' אלא פשוט אם אינו מודה לא חיישינן כלל ועוד דאפשר למאי דאמרינן דלא חציף לשוי' שליח א"כ אין לשליח אחר רשות לעשות לאביו של המשלח שליח דמ"מ שליח המשלח היא כדאיתא בגמרא דגיטין דף כ"ט כולהו מכח בעל קאתי ופשוט בנתן רשות בפירוש שיעשה שליח שליח דתלי' בהך דסימן (קמ"א סעיף ה' דפליגי בה

(ה) ויש מי שאומר שאפי' כו' כן פירש הרא"ש הא דדייק בש"ס ש"מ אשה נעשית שליח לחברתה ואפילו במקו' שנעש' לה צרה וקשה פשיט' הרי נתרצי' לכן פירש דמיירי ששתקה כשאמרה קבלי גם בשבילי כמ"ש בש"ע וקשה כיון דלא נזכר במשנה כי אם וקיבלה אחת ע"י כולן והיינו שעשאוה שליח ולא נזכר מה שאמרו א"כ דילמא באחת אפרה בפירוש הן ועוד דהא גופי' איך מבואר דבסתם שליח לקבלה שא"צ שיאמר הן בפירוש דבשלמא בעלמא י"ל שא"צ לומר הן כיון שהלך ועשה השליחות אבל כאן שעשאת בשביל עצמה איך מבואר שא"צ ריצוי לשליחות בפרטות ואי פשיט. לך מסברא א"צ לדייק ממתני. מיהו י"ל דפשיטא לן בשליח דעלמא ודאי א"צ לומר שיעשה השליחות דבסתמא נמי הכי משמע וא"כ מתני' משמע דדומיא דשליח דעלמא איירי אף שקיבלה בסתם לא אמרינן דמאי איכפת לה בדברי' שמא לא קיבלה רק בשביל פגמה ואין ראי' שנתרצית קמ"ל דפ"פ כיון דשתקה וקיבלה אדעתא דכולהו קיבלה