טיב קידושין צא

קדשתי דבשלמא כשאמר לי ואמר שבטעות אמר אפשר שיוכל לחזור אבל אם אחר בפירוש לעצמי הרי שוי' חד"א וכ"כ הר"ן בהדיא דהשליח אסור בקרובותיה וגם הרמב"ם אפש' דמודה דהשליח שוי' חד"א דאמתלא רחוקה הוא שיאמ' סבור הייתי שקדשתי לעצמי ונזכרתי שקדשתי' למשלח ומהר"ם גופיה אפשר שלא היה סוחך ע"ז למעשה אם אתר השליח בפירוש קדשתיה לעצמי רק כ"כ לסניף בעלמא נפסק שלו על שצווח השליח שטועה ואמר לי אבל שיאמר שטעה ואמר שקדשה לעצמו אחר שפיו ולבו שוין לקדשה לעצמו רחוק לומר בו טעות ויותר היה לו לותר שמודה השגיח ששקר ענה בתחלה עכשיו מודה שקדשה למשלח ואפי' סברא ראשונה אפשר דמודה דלשליח לעולם שוי' חד"א ואסור בקרובותיה דהא דעת ברשב"א אפי' נגד עדים אמרינן שוי' חד"א עמ"ש בספרי גט מקושר ומדברי ראיה למ"ש. עכ"פ נ"ל דאין לסמוך ע"ז להתיר הקרובות לשליח בלא אמתלא מאחר דהר"ן כתב בהדיא דהשליח שוי' חד"א וגם לראשון אין להתירה כיון שטענת הרא"ש שחזר משליחותו טענה נכונה היא ואין להקל נגדו

(לד) המשלח אסור בקרובותיה אפי' לא הוחזק בעדים כיון שאמר שעשה וחזקה שליח עושה שליחותו מסייע ליה חמ"ח ב"ש ובאמת המעיין בריב"ש סי' פ"ב כתוב שאסור בקו בקרובותיה אפי' בלא חזקה שליח עושה שליחותו מטעם ששליח כמשלח ונראה דס"ל לריב"ש דבזה לא שייך שעו"ש שליחותו כיון שצוה לו על אשה פרטיית והיא טוענת שלא נתרצית דבשלמא באמר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת יש לאסור. אותו בכל הנשים די"ל שליח עושה שליחותו ועשה כל הפעולות לקדש לו אשה אף שאין חזקה על האשה מ"מ אי אפשר שבכל העולם לא תתרצה שום אשה א"כ י"ל שטרח עד שמצא מי שנתרצית ואין אנו יודעין תי הוא אבל אם האשה פרטית אומרת שלא נתרצית ודאי לא שייך בה חזקה שליח עושה שליחותו רק הטעם דשליח כמשלח. ומ"מ אין דברי הריב"ש מוכרחים בזה דמ"מ השליח אינו אלא ע"ח בהכחשה וכיון שהיא מכחשת אותו י"ל שאין נאסר בקרובותיה ע"פ ע"א דבמאי כח השליח יפה סע"א דעלמא

ומה שהביא ראיה ממת השליח דאסור בכל הנשים אין ראיה כלל דשם אין השליח מוכחש ויש לנו לומר מסתמא טרח עד שמצא אשה שנתרצית לו ואי הוה קיים הוה מברר בעדים שקדשה אבל אם הוא מוכחש י"ל דלא מהימן עלי' לאסרו בקרובותי'

ומה שהביא עוד ראיה מהא דשליש נאמן אם אתר לגירושין ואם שם שהיא בחזקת אשת איש הוא נאמן כ"ש כאן לפענ"ד לא דמי כלל דשם שייך לומר דהימני' שהרי יכול לחסור הגט לאשה וי"ל שסמך עליו אם יאמר שלגירושין יהיה לגירושין וכמ"ש התוס' גיטין דף ס"ד ד"ה שליש א"כ ע"ד כן מסר לו תחלה שיהיה לגירושין אם יאמר שכן הוא אבל כאן אין בידו של המשלח להאמינו לאסור בקרובותי' אם אין האמת כדברי השליח א"כ צא עדיף השליח מאינש דעלמא וכיון שמכחשת אותו י"ל אין ביד השליח לאסרו למשלח בקרובות אי לא מהימן ליה כבי תרי כדלקמן סי' קט"ו לכן צ"ע בדין זה

סימן

לו

(א) האשה יכולה לעשות שליח כו'. כתב הב"ש לכאורה נראה אם גילתה דעתה דניחא לה להתקדש לזה יוכל כל אדם לקבל לה קדושין ודוקא בגט י"ל איתתא בכל דהו ניחא לה אבל בקדושין (לא) ניסא לה ע"ש, וכבר שדיתי נרגא בהך דינא בסי' ל"ה סעיף ד' וגם בק"ח חלק על הב"ש וכן נראה עוד דהא סתם קדושי, הם ע"י שידוכין דרב מנניד מאן דמקדש בלא שידוכין וא"כ תקשי שליחות ל"ל וכן נראה עוד לההיא ראיה מכך דקידש בציפתא דאסא ואמרה הא לית ביה כ"פ ואמר תקדש בד' זוזי דביה דה"ל שתיקה לאחר מתן מעות ודייקו הרשב"א והריטב"א דאפי' שדיך לח מהני בשתיקה לאחר מתן מעות והשתא אם קיבלה בעצמה הקדושין אמרינן אף דבתחלה נתרצית מ"מ עכשיו ששתקה אפשר דלא איכפת לה ולא נתכוונה לקדושין א"כ כ"ש בשקיבל לה אחר קדושין בני ידיעתה איך נאמר שגסת א נתרצית הא ודאי בורכח. וכן מוכח מהא דלעיל כי' כ"ו דבעינן דוקא עסוקין באותו ענין אבל אם נתן לה בשתיקה רמר שהפסיקו מלדבר בענין אפי' שדיך לא מהני ואי אמרינן בגילתה דעתה שחפיצה להתקדש בפלוני אפי' אחר יכול לקבל א"כ כ"ש שי"ל דסמתא ככיוושה כיון שנתרצית לקדושין בתחנה ח"ו ליתה וניהי דגילתה דעתה שחפיצה להתקדש שמא אח"כ נתנה דעתה על טוב ממנו וחזרה בה ולא דמי לעושית שליח בפירוש שרם חזרה עלה רמיא לבטל השליחות. ותדע דפעמים היא מרוצה לכמה לנשים מאחר שאין יודעת מי יתרצה אליה א"כ פעמים מגלה דעתה על כמה אנשים א"כ ניחוש לכולהו הקדושין אם לא נדע פי קדמו הא ודאי מילתא דתמיה

ובאמת י"ל אפי' ארצוי' ארצי לגבי דידיה מהני היינו שאין לו הפסד כ"כ שהרי יכול לגרשה אבל אשה שאין בידה להתגרש אפשר דדייקא טפי גד שתתן דעתה בבירור להתקדש לפלוני ואף דאמרינן דטב למיתב טן דו היינו כשגמרה כבר דעתה על פלוני אין עשוי שיתגנה עליה אבל בלא עשאה שליח בהחלט אינו נעשה שלוחה שלא מדעתה נאסור אותה בכבלי העיגון גם אפשר דלא אחרו ארצי' קמיה רק באב שסמך עליה אבל לא באחר לכן צ"ע טובי בזה

(ב) ומצוה שתתקדש בעצמה כתב בחמ"ח אף ע"ג דאיהי אינה מצווה על פ"ו מ"מ עושה מצוה שמסייעת לאיש. וקשה איך כתב אבל איסור ליכא כחו שיש באיש וא"כ איירי באינה מכירה וכיון דבאינה מכירה איכא איסור על האיש שיקדשנה א"כ אין כאן מצוה שתסייע למיסור וא"כ מאי מצוה בה יותר מבשלוחה הא אין כאן מסייע לידי מצוה רק לעבירה כיון שאין לה לקדשה בלא ראיה א"כ איך דייק בש"ס דמצוה בה יותר מבשלוחה דילמא הא דצריך להיות בה היינו שלא תסייע היא לאיסור שלו אבל מילתא דרב יוסף במכירה אכתי לא נדע אלא דמתניתין בא נה מכירה בעינן בה דאל"כ אין מצוה עליה כלל שתתקדש בענין שאין לקדם בענין זה וא"כ ע"י שליחה ליכא מצוה כלל. מיהו בגמרא י"ל דממשנה יתירה דייק דסיפא דבה ובשלוחה היינו אפי' מכיר'. אלא דמלשון התו' משמע אפי' אינה מכירה ליכא בדידה רק מצוה. ואפשר דהתוס' לשיטתם דס"ל דגם האשה ניהי דאין מצווה על פ"ו מ"מ שבת איכא כמ"ש הב"ש סי' א' סק"ב וא"כ אין לה למנוע עצמה תן המצוה בשביל שהוא אינו עושה כהוגן ומקדשה ע"י שלוחה מ"מ קשה דודאי טפי מצוה איכא עכ"פ בה שלא יעשה הוא שום איסור. ואפשר התוס' ס"ל דסיפא ארישא קאי היינו היכא דהוא מקדש בשלוחו מ"מ מצוה בה יותר דאז אין תיקון על שמא תתגנה כיון דהיא מתקדשת לשלוחו וס"ל כהך דיעה שיכול' האשה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה עס"ס זה ובזה אחרי' מצו' בה אחר שאי אפש' למצוה שתתקיים בע"א וצ"ע. עכ"פ באינו מכירה י"ל מצוה בה כדי שלא יעשה הוא איסור לקדש בלא ראות: (ג) ואם אמר הן דיו זה לשון הרמב"ם פ"ט ופשט