טיב קידושין צ

רק במדבר עמה כל קדושין כדלעיל סי' כ"ו סעיף ד' וא"כ ממנפ"ש אם דיבר עמה על עסקי קדושי המשלח הרי מקודשת למשלח ואם דיבר עמו על עסקי קדושין של עצמו הרי בסתמא לעצמו והנלענ"ד בישוב דברי הראב"ד דבלא"ה הקשה עליו הר"ן דאם הוא בידה לומר לא נתקדשתי למה אסור בקרובותי' כיון שלא נתרצית להתקדשת א"כ הרי לא נתקדשה ולמה חסיר בקרובותי' כיון שלא הי' דעתה להתקדש לשליח לכן דחה דברי הראב"ד. ונראה ניישב דברי הראב"ד דודאי יש חילוק שאם תקדש לעצמו אומר הא"מ לי ואם מקדש למשלח אומר הא"מ נו ובכה"ג שפיר הוה ידים מוכיחות תאחר שהודיע לאשה שהוא שליח פן המשלח ובין לי ללו איכא למיטעי לכן בלא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצתו שאמר לי והיא חומרת לראשון היינו שהבינה ממנו שאמר לו וקאי על המשלח מאחר שהאשה הבינה שאמר נו לכן אסורה בקרובי ראשון שאין השליח נאמן עליו שאמר ני והשליח אסור בקרובותי' מאחר שטוען שאחר לי אין היא נאמנת עליו שלא הבינה בתחילה שאמר לי ויש לו לחוש דילמא הבינה והדרה בה לכן אסור בקרובותי' אבל המשלח אין אסור בקרובותי' שסומך על השליח שאחר שקידשה לעצמו והיא מותרת בקרובי השליח שהרי טענה ברי שנתכונה לראשון ולא נתרצית לשליח כלל ולא אזר רק לו ולא לי ואפי' טעתה בין לו ללו מ"מ הרי לא נתרצית לשליח אבל השליח עצמו שיודע שאמר ני אין היא נאמנת עליו לומר שלא נתכונה רק לראשון אבל אם הוחזק השליח בעדי' היינו שנתפרסם שליחותו בעדים א"כ בסתמא דעתה לראשון ואין דרך שיחזור השליח מבלי גזילה אינה שרוצה לקדשה לנפשי' דבשלמא בלא הוחזק בעדים כשאומר לי דעתה מסתמא שמתחלה שקר ענה בה. ולא נעשה כלל שלוחו של ראשון לכן שפיר יש להאמין לראשון שאמר לי אבל בהוחזק בעדי' יש סברא טפי שהאשה הבינה דלראשון אומר לכן המשלח אסור בקרובותי' דמסתמא לראשון קאמר ואין השליח נאמן עליו שפתאום חזר תן השליחות

וממוצא דבר אתה לפה דליתא למ"ש הב"ש דהתוס' והרא"ש חולקין דסבורין אפי' אתר הא"מ לי כוונתו על המשלח וכ"ש בסתם ולפמ"ש לא איירי הראב"ד רק באמר לי ואומר שכוון לעצתו והתוס' והרת"ש איירי באמר שטעה אבל כאן אומר שנתכוין לקדש' עצמו

(לא) אמרה איני יודע' חזק' לשני' לפ"ז מיוש' מה שהקשו התו' והרא"ש מאי קמ"ל במתני' דהקודש' לשני ולפ"ז לק"מ די"ל דקמ"ל באתר לחבירו ולא הוחזק השליח בעדים דמקודשת לשני אפי' אמר' איני יודעת ולק"מ. אלא דיש לדקדק מאי פריך בש"ס למה נקט לחבירו והתם נקט לשלוחו הא י"ל דמתני' קמ"ל בלא הוחזק השליח בעדים לכן חבירו קרי לי' דאינו מבורר לשליח ואפי' למאן דס"ל דבעי עדים מ"מ כיון דמקרי לא הוחזק משום שאינו מבורר לאשה נקט לי' בשם חבירו ועיין בסמוך

(לב) וי"א דאף אם הוחזק כו'. כו'. כן דעת הרא"ש והטור שהמה על הירושלמי דמה בכך שהוחזק הא חור משליחותו ואיך התקדש לראשון הרי צוח שחזר היינו דהוחזק. ולכאורה נראה טעמא דירושלמי היינו שיש עדים על השליחות לפי פירש הרמב"ם לכוון כיון דאיכא. חוקה שליח עושה שליחותו א"כ סומכין על דברי' יותר דמסייעא לה חזקה שליח עושה שליחותו לכן היא בחזקת מקודשת לראשון משא"כ לא הוחזק פירושו שאין עדים על השליחות וגם אין עדים שאמר לאשה שהוא שליח מפלוני א"כ נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר שלא נעשה שליח כלל מראשון כיון דליבא עדים לא על השליחות ולא על אמירתו לאשה שהוא שליח ואז היתה בחזקת מקודשת לו וכן יש לפרש בדברי הרמב"ם פ" ומיושב מה שספהסי לעיל על הרמב"ם דמאי נ"מ לאשה בתה שנעשה במקום המשלח אלא נראה גם להרמב"ם שמפרש כן דכשאין עדים על השליחות נחמן במיגו דאי בעי היה אומר שלא נעשה שליח כלל ואז בודאי כיון שעדים ראו הקדושין מסתמא קידשה לעצמו דבשלמא בידוע שנעשה שליח יכולין העדים לומר שמענו שקידשה רק שאין זוכרין אם אמר לי או לפלוני אבל אם אין הוא שליח ועדים ראו שקידשה מסתמא בחזקת מקודשת לשליח כיון דאין ידוע כלל שנעשה שליח ובליכא מיגו כגון שידוע בעדים שנעשה שליח אמרינן חוקה לראשון משום דחוקה שליח עושה שליחותו

ואפשר דקשיא ליה להרא"ש הא בדאורייתא לא סמכינן אחזקה שליח עושה שליחותו. ובזה אפשר ליישב מה שהקשה בק"א של בעל התקנה נימא אין אשה מעיזה פניה אם נתקדשה נשני נח תאמר שנתקדשה לראשון ולפ"ז ניחא דלחומרא אמרינן חזקה שליח פושה שליחותו וכיון דחזקה מסייע י"ל דמעיזה וא"ש

מיהו בגיטין דס"ד משמע לכאורה דמשום חזקה דשעו"ש מ"מ חינה מעיזה דהא פריך אהא דבעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין לגירושין והיא אומרת נתן ני ואבד נימא שליח עושה שליחותו ומשני ה"מ לחומרא והדר פריך להימני' מדרב המנונא ומשני דאיכא דמסייע לה משמע דוקא שם שהבעל והשליש מסייעין אבל משום סיוע דהך חוקה נא חקרי סיוע להעיז וכן משמע בהדיא לקמן סי' קמ"א סעיף נ"ו דטעמא משום בעל ושליש מסייעין. מיהו י"ל לדעת הרמב"ם דניהי דלא אמרינן בשל תורה חוקה שליח עושה שליחותו היינו דשמא עדיין לא פשה אבל שיעשה היפוך השליחות כגון הכא שמקדש לעצמו י"ל כיון שהוא מנהג רמאות ורשע מקרי מוקמינן ליה בחוקת כשרות שפשה כהוגן ועכשיו הוא שחור בו

וליישב הקושי' דנימא אינה מעיזה י"ל דבלבה אפשר שבאמת היה שתתקדש לראשון אף שאמר הרי את מקודשת ני והבינה יפה י"ל דסבירא, היא שהוא טעה ויאמר שטפה כדלעיל אלא דמ"מ עלה רמי' לגלויי כיון ששמעה שאמר לי לכן לא מקרי רק דברים שבלב ואינן דברים. ת"ת כיון שבאמת בלבה היה להתקדש לראשון השתא שאין העדים בפנינו שפיר יכונה להעיז ולומר בפירוש אמרת לראשון ואינה דומה לסתם חשה שכבר היא בחזקת מקודשת לאחר שאינה יכונה להעיז להפקיע עצמה בלא גט

(לג) מיהו אם אח"כ חור בו כו. יש לסמוך על סברא ראשונה דברים אלו הם מדבריו בד"מ שכ' ליישב קושית הרא"ש שהקשה מאי מהני הוחזק הא חזר משליחותו ותירץ ע"פ תשובת מהר"ם דמיירי שהשליח חור משליחותו. ולפענ"ד דבריו מגומגמים והמעיין בתשובת מהר"ם יראה דלא עלתה על דעתו כלל לפרש הא דחוקה לראשון היינו בחזר בו השליח דהיכא רמיזא אנא דמפרשו כפשוטו דחזקה לראשון היינו לענין שהראשון אסור בקרבות או לענין שמותרת לראשון רק שבא להחזיק סברתו שאם השליח אמר לי ואמר שטעה יש להאמינו ומסייעא מהך ירושלמי דקשי' איך אמרו חזקה לראשו, הא השליח שוי' נפשי' מד"א וע"ז כ' כיון דבאחת חזקה לראשון יכול לומר שטעה וכ"ו שעומד בדבריו א"צ לותר שאסור בקרובותיה דהא שוי' נפשיה חד"א אבל לענין שהראשון אסור בקרובותיה או אם נפרש חזקה לראשן שמותרת לראשון בלא גט מהשליח מיירי ודאי אף אפי עומד בדיבורו אבל אגוף קושית הרא"ש שהקשה מעיקרא דדינא מאי חוקה איכא אם צווח שחזר משליחותו ואין כאן חוקה כלל א"כ מה"ט נמי נראה דגם השליח אין יכול לחזור דשוי' כלי' חד"א ואסורה לשניהם גם אין טעם כלל שיוכל השלים לחזור אם אמר בפה חלא לעצמי