טיב קידושין פה

כתבו שהשליח והמשלח מודים בדבר משמע באינם מודים אפי' קדושי ספק לא הוה

(יב) יש מי שאומר כו' אלא שגילה דעתו כן דייק הרא"ש מלישנא דש"ס דף מ"ה דקאמר ודילמא ארצוי' ארצי קמיה תשמע בגילה דעתו שחפץ בפלונית נעשה שליח וכתב דלא מסתבר לחלק בין אביו לאחר כיון דזכי' מטעם שליחות וקשה לי לפ"ז הא דאיתא בנזיר דף י"ב באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם דאסור בכל הנשים שבעולם ומותר באשה שאין לה קרובות ואף ע"פ שעכשיו נתגרשה כיון דבשעת שליחות לא היה הראויות להתקדש לו לא משוי שליח במידי דליתי קמיה ומבואר לקמן סעיף י"א. וקשה כיון שזה מינהו לשליח בכל נשים שיקדשם לו א"כ אפי' היתה אשת איש בשעת השליחות ולא חל אז השליחות מ"מ אחר שתתגרש יועיל מטעם זכי' של עכשיו שיועיל ג"כ מטעם שליחות דלא גרע מה שמינוהו שליח בפירוש מארצוי' קמיה ולא עשאו שליח כלל וא"כ יאסור אף בזו. וצריך לחלק דדוקא בארצי' בפירוש לאשה פלונית אבל בסתם לא אמרינן ובזה מיושב מה שהקשו התוס' מחלה איך נעשה שליח להפריש חלה עד שלא נילוש ולפ"ז י"ל כיון דשם נעשה שליח על דבר פרטיי לא גרע מארצוי' קמיה וא"ש

ומ"מ צ"ע לומר דבכה"ג הוה שליחות דהא בירושלמי פ"ק דגיטין הרי שצווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה ואף ע"ג דשליחות קבלה מהני ע"כ כיון שלא עשאה שליח בפירוש אמרינן שמא חזרה משא"כ בעשאתו שליח בפירוש אם חזרה ה"ל להודיע ולבטל השליחות וא"כ כאן נמי אפי' היה מרובה אז כיון שלא עשאו שלית בפירוש י"ל שמא חזר בו ומצא טובה ממנה ואפי' נימא כדברי הרא"ש אינו מוכח רק באביו שאינו חצוף לשווי' שליח י"ל שלכך לא אמר לז בפירוש שיעשה שליח אבל באמר אם איתא דרוצה שיהיה שליח הקצר קצרה ידו לומר בפירוש היה שלוחי לכן כל שלא אמר לו בפירוש אינו סומך עליו שיהיה שלוחו

ותו איכא למידק בסברת הרא"ש דהא בפרק אין בין המודר דף ל"ו מיבעי' לן בתורם משלו על של חבירו אם צריך דעת בעלים מי אמרינן כיון דזכות הוא לו מצי תרום או דילמא מצוה דידיה הוא וניחא ליה למיעבדה וא"כ גם כאן ניהי דגילה דעתו שחפץ בה דילמא ניחא ליה לקדש בעצמו ואף דשם פסקינן דתרומתו תרומה כבר תמה הב"י סי' של"א ע"ו דבעיא דלא איפשטא הוא. מיהו לפמ"ש אפשר לתרץ דמשמע ליה מהא דקאמר דילמא ארצוי' ארצי שחפץ בפלוני ומשמע דהוה קדושין בכה"ג וקשה אכתי מנ"ל שחפץ שיקדשנה דילמא רוצה לעשות המצוה בעצמו אע"כ ס"ל לסתמא דש"ס דמידי דזכות הוא לו שפיר זכין לו ולא אמרינן הך סברא שניחא ליה לעשות המצוה בעצמו ושפיר איפשטא בעיין

מ"מ קשה באינו מכירה דאיסורא נמי איכא לקדש עד שיראנה וא"כ מנ"ל שחפץ שיקדשנה בטרם שיראנה וניהי דאם שוי' שליח בפירוש ולא משגיח בהך איסורא אין השליחות בטל מ"מ איך נימא מסתמא מכח גילוי דעת שלו שחפץ בפלונית שחפץ שיקדשנה לו בלא ראיה וע"ו אין להרא"ש ראיה דשם י"ל במכירה דליכא איסורא עכ"פ אבל במכירה אין לנו לומר שחפץ לקדש באיסורא ועוד לפי גירסת הרי"ף דגריס דילמא ארצוי' ארצי קמיה ושתק לא ידעתי איך יתיישב פירוש הרא"ש ומפרש"י נראה באמת דלא גרס שתיק אבל לגירסת רי"ף דגרם ושתיק קשה לכוון פירוש הרא"ש אף שהועתק ברא"ש ושתק וצ"ל דמפרש ארצוי' ארצי קמי' שחפץ בפלונית ושתק מלעשותו בפירוש שליח משום כיסופא ואם מפרש הרא"ש כן א"כ בקל יש לחלק בין אביו לאחר דלא ה"ל למישתק אם רצונו שיהיה שלוחו גם הרמב"ן שמביאו הרא"ש משמע דפשיטא ליה דלא סגי בלא שליחות לכן צ"ע טובי

(יג) וא"ל לשדכה לו אמת שכ"כ ברא"ש ג"כ שממנו מקור דין זה וצ"ע דלפי תוצאות דין זה מהא דאמרינן דילמא ארצוי' ארצי דהיינו שהבן הרצה בפני האב א"כ משמע אע"ג דלא א"ל לאב לשדכה לו דהא אמרינן דלא חציף איניש למשוי' לאבוהו שליח א"כ לא חציף לומר שאבי' שדכה לו דהיינו שליחו'. ואפשר דהך ואמר לשדכה לו אשדכן קאי שזה גילה דעתו שחפץ בפלונית ואביו אמר לשדכה לו אלא דברא"ש כתב דארצוי' ארצי קמיה אבל קאי ואי מיירי שאביו נתרצה בפירוש אינו מוכח דלשדכה לו לחוד נתרצה דשמא בפירוש אמר שיהיה שלוחו לקדשה שהרי אינו מבואר מה שהשיב לו אביו כיון דארצוי' ארצי קמיה אבן קאי לפירוש הרא"ש וצ"ע

(יד) יש מי שאומר כו' ה"ז מקודשת מהרש"ל והב"ח תמהו מנ"ל דהוה קדושי ודאי דבגמרא לא אמרינן דילמא ארצוי' ארצי קמיה ושתק ואין לומר רק דהוה חששא וספק. ואפשר לומר דמוכת דהוה קדושי ודאי לפ"מ שנסתפק במש"ל בעשה שליח לקדש וקידש קדושי ספק די"ל דהוה עיוות בשליחות דלא ניחא ליה בקדושי ספק וא"כ י"ל אי אמרינן דהך דשתק הוה ספק שמא הוסכם לשליח או לא א"כ אין לו לאב לקדש כלל ליכנס לספיקא א"כ לא הוה פריך הש"ס מידי אלא ודאי קדושי ודאי חשיב להו והא דאמרינן אי לא ניחא ליה לא כסיף למימר לא בעינא להך איתתא אלא דכסיף לומר שיהיה אביו שליח מיהו לפ"ז לא א"ש למה באינש אחרינא הוה ספק מקודשת נימא דלא הי' לו לקדש קדושי ספק מיהו נראה דלא קשי' דאנן מספקינן שמא הם קדושי ודאי ולא מצינן לבטל הקדושין מסברתינו משום דמספקא לן בדינא שמא הוה ודאי קדושין אבל בגמרא אי נפרש הספק על שמא נתרצה י"ל דהוה עיוות בשליחות ודוק בזה

עוד אפשר לומר דרמ"ה מריה דהאי דינא ס"ל דשליח קדושין צריך עדים וא"כ קשה מאי פריך בש"ס דילמא שליח שוי' או ארצוי' ארצי קמיה הא ליכא סהדי קמן ואין לומר דניחוש שמא יש עדים דהא אפי' בקול ממש בעינן דוקא קלא דאתחזק בבי דינא ודשמעי תרי מתרי כדלקמן סי' מ"ו א"כ ע"כ לא חיישינן לעדים כל שאינם בפנינו וקול עצמו ג"כ בתר נשואין לא חיישינן ליה וע"כ לומר דחששא דרבנן בעלמא הוא שאין דרך האב לקדש מבלי גילוי דפת מבנו ועלי' רמיא להשיאו אשה כמ"ש במרדכי והשתא אי לא משכחת לה שיהיה שלוחו בודאי א"כ ליכא למימר שאין דרך האב לקדש דכיון דלא משכחת שיהיה שלוחו בבירור למה יכניסנו לספק א"כ אין לחוש כלל כיון שאין עדים בפנינו אע"כ בארצוי' קמיה הוה קדושי ודאי ולפ"ז לדיעה קמייתא כדלעיל ס"ג אין קדושי ודאי אפי' ארציה קתיה ושתק

ובריש פרק האומר גבי רבין חסידא בתוס' ריש דף נ"ט משמע נמי דהוה קדושי ודאי

אמנם נלענ"ד עיקר דרמ"ה ס"ל כפירוש הרמב"ן דארצוי' ארצי אאב קאי והשתא לפי הגירסא דגרס דילמא ארצוי' ארצי קמיה ושתיק מוכח דהוה קדושי ודאי דאי נימא בשתיק אינו אלא ספק א"כ ה"ל למימר טפי דילמא ארצוי' ארצי קמיה בזה האופן אני רוצה לקדש לך אשה זאת אחור הן או לאו דבכה"ג לא שייך כלל לא חציף דע"כ צריך להשיב לו הן או לאו וכי משום כיסופא ישיב לאו שהוא כהן והכי ה"ל למימר דילמא ארצוי' ארצי קמיה ואמר הן אע"כ קים ליה להש"ס דאפי' בשתק הוה שלוחו ודאי ונקט לפי האמת א"כ דברי רמ"ה מוכרחים לפירוש הרמב"ן ולפירוש הרא"ש ודאי לא מוכח שיהיה קדושי ודאי התוס' נראה דס"ל כפירוש הרמב"ן לכן כתבו אפי' בשתק מיהו לדידן יש לפרש עובדא דרבין חסידא