טיב קידושין פג

שלוחין והמעות באחריות כולן לכן אין כאן עדות לכן פריך מב"ש א' שליח וב' עדים דמשמע אף דהמעות נמסר לכולם מ"מ הוו עדים והא נוגעין הם ולהכי פריך שפיר

ובזה ניחא הלשון בש"ס דבי ר' שילא אמרי שליח נעשה עד והלכתא שליח נעשה עד והוא שפת יתר וה"ל למימר והלכתא כדבי ר' שילא ולפ"ז אפשר דלהורות נתן דרב שילא בזמנו לא היה היסת א"כ אפי' בכסף שלית נ"ע וא"כ אפי' אומר הלכתא כרב שילא לא מוכח רק בזמן רב שילא דעדיין לא נתקנה היסת אבל לבתר דתיקון היסת הוה נוגעין והוה ס"ד דאין הלכה כוותיה רק בשטר אבל בכסף לבתר דתיקון היסת אזדא ליה מיגו דידהו ולזה חזר הש"ס ושנה והלכתא שליח נעשה עד דייקא דשליח אחד אפי' אנן פסקינן דנעשה עד לענין קדושין כיון דהשני מסייעו

(ז) א"צ עדים במינוי השליח כו' זהו דעת הרמב"ם פ"ג מאישות דין ט"ו שא"צ עדים במינוי השליחות כמו שליח הגט והקשה בלח"מ שם ממ"ש הרמב"ם פ"ט מגירושין דין ל"ב בנתן לשליח גט בלא עדים היא ספק מגורשת כיון שאין הגט חתום בידו וכתב ה"ה אפילו הודה הבעל הוה ספק הרי דהרמב"ם גופיה מחלק בין הגט חתום ביד השליח. ולכאורה היה נראה לתרץ דכאן אמרינן כיון שהדין שא"צ עדים דאם הודו נמי סגי דמסתמא כך הוא אמיתת הדבר דהא אפי' עשאו שליח בעדים א"א שיהיה בירור דשמא ביטל השליחות וע"כ לא חיישינן לשינוי דעתא לכן אהני נמי הודאתו עכשיו דגלוי מילתא בעלמא הוא כיון דעכשיו מתרצה אמרינן מסתמא גם מעיקרא היה בחזקת רצון זה ובאחת הוא שלוחו ולא חיישינן לשינוי דעתא ממאי דמעיקרא לכן אמרינן עיקר הדין שא"צ עדים אבל בהך דהלכות גירושין אין לנו ראיה שלא נשתנה רצונו בסתם מתה שעכשיו הוא רוצה מסתמא כך הי' רצונו מתחלה ועביד כדין דאילו היה רצונו לגרש כדין איך סמך עצמו שאח"כ יצטרך בירור ע"פ הודאתו טפי ה"ל לעשות בחתימת עדים כהוגן שהרי אין הדבר מתברר עצמו שאפשר שתנשא האשה במקומה ואין הענין מתברר מעצמו שתהיה הודאתו עליו אבל בקדושין הדבר מתברר מעצמו כשיקדשנה ע"כ או יודה או יכפור כשתאמר מקודשת אני לך ולא סגי בלא בירור זה א"כ א"צ עדים אפילו לכתחלה שהודאתו מתבררת מיד לקרב או לרחק לכן לא הוה רק גילוי מילתא בעלמא כיון דעכשיו הוא רוצה מסתמא מעיקרא נמי רצה וכיון שרצה מסתמא עשאו שליח

ועוד י"ל דבגירושין שהיא בחזקת אשת איש לא סגי בלא עדים או גט חתום דהוה כעדים אבל כאן אע"ג דהיא בחזקת פנויה מ"מ היא שמקבלת הקדושין מן השליח הרי האמינתו ומהימן לה כבי תרי א"כ יכולה היא להאסר על ידו א"כ כבר איתרע חזקת פנויה דידה ואין לומר דמאי מהני איסור שלה הא אפי' הודאתה לא מהני במקדש בלא עדים משום דאיכא חובה לאחריני כדאיתא בגמרא דס"ד. נראה דהתם כשאמרה שנתקדשה אמרה על החוב שכבר נעשה ולזה בעינן עדים ולא מהני הודאתה ולאו כלום היא אפי' לגבי נפשה דמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין אפי' שניהם מודים כדלקמן סי' מ"ב אבל כאן כשמאמינה על השליחות עדיין לא היה החוב לקרובים ועכשיו הוא שעושה החוב בקדושין בעדים לא שייך בהודאת השליחות חובה לאחריני שהרי בשעה שעושית החוב בירה לעשותה שהרי תוכל להתקדש אז ותעשה החוב ואף שאין זו התקדש מזומן לפניה אין לחלק בזה כשבידה לעשות החוב א"כ ל"ש כאן חזקת פנויה שהיא מרצונה מוציא עצמה מחזקת פנויה ובידה לאפקועי חזקת פנויה כשתתקדש לכן א"צ כאן עדים משא"כ התם לא סגי בלא עדים לאפקועי חזקת אשת איש

וארוח לן בזה תה שתמה הר"ן על הרמב"ם למה בשליחות שלה צריכה עדים טפי משליחות שלו ולפ"ז לק"מ דכיון דשליחות שלה בא השליח לאפקועה מחזקת פנויה א"כ בשעה שמקדש מוציאה מחזקת פנויה אמרינן דאין השליחות מועיל בלא עדים דאם אינו שליח אין יכול להפקיע ממנה חזקת פנויה משא"כ כשמתקרשת בעצמה הרי עכ"פ חזקת פנוי' מופקעת ע"י עצמה שזו בידה לעשות ולק"מ

ויש לעשות סמוכין לדברי הרמב"ם מן הש"ס דף מ"ג דפריך אהא דשליח נעשה עד מהך דאמר לשלשה א' שליח וב' עדים כו' וקשה מאי קושי' הא רב שילא יהיב טעמא כיון דשלוחו כמותו ר"ל כגופי' א"כ נימא דע"כ לא פליג רב דשליח נעשה עד היינו כשנעשה שליח בעדי' יוכל להיו' עד על הקדושין דבכה"ג אמרינן דנעשה עד שהרי אינו מעיד על עצמו אבל אם בא להעיר על עצמו שנעשה שליח צריך באמת עדים שהרי תעיד על עצמו ממש א"ו כדברי הרמב"ם דעל השליחות א"צ עדות כלל אם מודה לכן לא מוקי בהכי ולפי האמת לא מפלגינן בכך דאפי' על השליחות נאמן אפי' כופר אם יש שני שלוחים ועיין בסמוך

(ח) ולא מיקרי הודה כו' מתוך דברי הרב שהכניס דברי הריב"ש על דברי המחבר שהוא דעת הרמב"ם משמע דלאידך דיעה דבעי עדים פשיטא דהודאתה לא תהני שאי אפשר שיהיה בלא עדים כמו קדושין בלא עדים. וצ"ע לפ"ז איך לא זכר דברי הריב"ש שם דלשיטת הראב"ד והר"ן רבו הסכים עמו לא תהני הודאה כלל על השליחות דהא זכר דעת הראב"ד דהודאה בפני א' לא מהני וכ"ש שלא היה לו להזכיר דעת הראב"ד והר"ן שהודאה לא מהני לכן נלענ"ד דפשיטא ליה להריב"ש דהא דלא מהני הודאה לדעת הראב"ד היינו אחר הקדושין לא תהני ההודאה אבל אם הודה קודם קדושין אהני שפיר הודאתו דפ"י הודאה זו שבפני עדים נעשה שליח אפי' לדעת ראב"ד כיון שהודה קודם קדושין שפיר הוה שליח בהודאה זו דהוה כאלו עכשיו עשאו שליח כנ"ל בדעת הריב"ש ונ"מ בשליחות האשה אפי' לדברי הרמב"ם אם הודית האשה בפני עדים שעשאה שליח לקבלת הקדושין א"צ עדים כיון שהודית קודם שקיבל הקדושין נעשה שלוחה

ומה שפקפק בחמ"ח דאפי' בדרך שיחה ראוי שיועיל דלא שייך משטה ולא שלא להשביע אין זו מוכרח דאיכא למימר דדוקא בממון היה צריך שיהיה אמתלא שאין דרכו ש"א לחייב עצמו בחנם שהרי חבירו יתבענו אבל בדברים שבינו לבין עצתו בשעת הודאה אפי' בלא טעה אפשר יוכל לומר ששקר ענה ומילי דכדי דהא אפי' בענין איסור והיתר וטומאה וטהרה שע"א נאמן איתא בתוספתא ומייתי לה הר"ן בתשובה סי' ל"ג וסי' מ"ז בטומאות וטהרות עד שלא נחקר עדותו בב"ד יכול לומר מבודה הייתי א"כ אפשר לומר גם כאן כיון שלא הודה הודה בב"ד יכול לומר ששקר דיבר אפי' בלא שום אמתלא בפרט דבשעה שהודה לא חייב עצמו בכלום שהרי יוכל לבטל השליחות: אם ירצה א"כ י"ל הי ניהי מילי דבדיאי ואין לסמוך עליהם בלי אתם עידי וצ"ע

ויש לעשות עוד סמוכין לדברי הרמב"ם מהא דפריך בקדושין דף מ"ג אמ"ד אין שליח נעשה עד אילימא משום דלא אמר ה"ל עד אלא מעתה קידש אשה בפני ב' ולא אחר אתם עדים ה"נ דלא הוה קדושין וקשה אמאי דילג להקשות מקדושין על השליחות כיון דגם השליחות צריך עדים ולא הקשה על השליחות עצמו והכי ה"ל למימר אלא מעתה השליחות עצמו שצריך עדים ה"נ דאי לא אמר אתם עדי לא הוה שליח אלא וראי השליחות לאו מילתא דפסיקא שיהיה בעדים

וכן נ"ל להוכיח עוד ביתר שאת מהא גופיה דפריך אילימא