טיב קידושין פב

מינוהו לשליח בפירוש לא מצי למשויה שליח וא"כ נמשך ממילא דדוקא כשהיא נערה הוא שמקדש בו ובשלוחו והיינו כשאמרה בפלוני אני רוצה דבכה"ג הוא דשרי לכתחלה וא"כ בבוגרת בכה"ג דוקא בו ולא בשלוחו וא"כ המשך הלשון כך כיון דמתני' קמ"ל נערה למעוטי שאין יכול לעשות שליח לבוגרת והא מילתא דפשיטא שאין לאביה רשות בה אע"כ משום דדינא דלא מצי לקדשה לכתחלה עד שתאמר בפלוני אני רוצה ושפיר קמ"ל למעוטי שליח מבוגרת וכן בבן לקמן אין האב יכול לעשות שלית אחר כיון שלא מנהו לשליח בפירוש והוה שפיר סייעתא משא"כ אם יכול לקדשה בלא דעתה לכתחלה א"כ תקשי ל"ל בו השתא בשלוחו מקדש בו מיבעי' ול"ל למעוטי שליח מבוגרת דמילתא דפשיטא הוא שהרי אפילו בעצמו לא יוכל לקדשה בלא דעתה וא"ש אבל מצוה פשיטא

אלא דאיכא למידק בהא גופיה כיון דאמרינן בגמרא דבדידה איסורא ליכא אפי' אינו מכרת דטב למיטב טן דו א"כ אמאי יהיה איסור על האב וצ"ל כמ"ש התוס' דדוקא כשהיא גדולה ומתרצית שייך לומר פן דו וקשה לי דבב"ק דף ק"י פריך אי אזלינן בתר אומדנא יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ומשני טב למיתב טן דו וקשה הא זה אין ראיה מתה שנתרצית בתחלה דהא לא אסקה דעתה אהכי וע"כ לומר דאפילו במידי דלא אסקה דעתה שייך טן דו בסתמא וא"כ אף שלא נתרצית בתחלה י"ל טן דו ויש ליישב

וכתב הב"ש ומה שאנו אין נזהרין בזה ואין החתן רואה את הכלה משום דאינו אלא שידוכין וקודם הקדושין רואה אותה. ואני אומר כי לא זו הדרך מוציאתו מידי חששא זו דהא קשה לכאורה בגמרא מה חשש יש באינו רואה אותה אם יראה אותה אחר כך ולא תטב בעיניו הרי בידו לגרשה מיהו אי אמרינן יש כתובה לארוסה י"ל דיש לחוש שלא יהיה ספוק בידו ליתן כתובה ומתוך כך ישאנה אף שאינה טובה בעיניו ותתגנה עליו אבל למאי דקיי"ל אין כתובה לארוסה הא בידו לגרשה אחר שיראנה וצ"ל דמ"מ איכא חשש שכדי בזיון הוא לה כי יאמרו הבריות מה ראתה זו להתגרש א"כ גם בשדוכין ודאי אין לסמוך על מה שיראנה אח"כ אם לא תטב בעיניו יבטל השידוך דודאי בזיון הוא דהא הקנס חייב מטעם בושת וא"כ צריך לראותה קודם השידוך וכ"ש דאין סברא שיסמוך על לילה שקודם החופה שיראנה אז ואם לא תטב בעיניו יבטל השידוך דכדי בזיון הוא אחר ההכנה שטבח טבוח והכל מתוקן לסעודה

(ג) בד"א שאין שם כפירת ממון והב"ש וח"מ הביאו דברי הרשב"א והר"ן דס"ל אפי' היא תודה ה"ל כקדושין בלא עדים וראיתי בספר המקנה שתמה ע"ז בק"א שהרי מסלקין נגיעתן ונוגע אינו פסול ומהני סילוק וא"כ כשהיא מודה אין כאן נגיעה והוה עדים גמורים ולא הבנתי תמיהתו דמ"מ כיון שאנו מצדינו אין נותנין להם נאמנות דאפשר שלא מסרו ותפסו הכסף לעצמם א"כ אין הקדושין באין אלא מכח הודאתה ואפשר שבאמת לא קיבלה רק בשביל שחפצה להתקדש מודה לדברי העדים ובאמת אינה נאמנת כדאיתא בש"ס כיון דאיכא חובה לאחריני

ובק"א כתב דעיקר נ"ל שהנגיעה אם היא מודה שקידשה הוה נוגעין בע"כ צריכין לומר שקידשוה דאל"כ כיון שהאשה אינה רוצה להחזיר המעות ע"כ צריכים לומר שקדשוה דאל"כ יצטרכו להחזיר המעות למשלח או שיאמרו אהדרינהו ודבריו תמוהים הרבה דהא כל עיקר מה שאנו מקבלין עדותן הוא שאנו חושדין אותו שלקחו המעות לעצמן וזה עיקר הנגיעה שאנו חושדים אותן ואילו קים לן שלא נהנו מן הכסף אין צד נגיעה כלל ואיך נחשוד אותם שנתנו הכסף לאשה שלא בתורת קדושין עד שיהיה מוכרחים עכשיו לומר שקידשוה דבר זה אין לו שחר

מיהו אם אומרים הרי אנו מחזירין פרוטה של קדושין לבעל דמסתלקת נגיעותן ומעידין שהם קידשוה י"ל שפיר דהוה עדים שהרי סילקו נגיעותן וא"כ אי אפשר לפוטרה בלא גט לכ"ע דשמא למחר יאמרו שמחזירין המעות ויעידו על הקדושין וצ"ע שהפוסקים לא חילקו בכך. לכן לענ"ד אפשר לומר דלא מהני סילוק בקדושין דלא מהני הודאת בפ"ד א"כ כשמסרו לה הקדושין אין למעשה קיום שהרי אין יכולין להעיד כל זמן שאין מסלקין נגיעותן ואף אם מסלקין נגיעתן אח"כ כיון דסילוק לא מהני רק מדין הודאת בע"ד שהרי מוכרח להודות ע"פ עדים וזה לא מהני בקדושין ולעולם מקרי קדושין בלא עדים כנ"ל לדעת הרשב"א והר"ן. מיהו לדינא פשיטא דמידי ספיקא לא נפקא דהרמב"ם לא חילק בין קדושי כסף לקדושי שטר וכמו שנבאר מה שנראה בדעתו לפענ"ד ועיין בסמוך

(ה) שיש בו שוה פרוטה אבל לא מחמירין בזה חומרא דשמואל שמא ש"פ במדי ט"ז ב"ש וכוונתו שנאמר דבשטר שאין בו ש"פ לא יהיה ודאי קדושין כמו בכסף ובאמת הדבר פשוט כיון דטעמא משום נגיעה מחשש ש"פ במקום אחר א"כ לא הוה נוגעין כלל והוה ודאי קדושין

(י) ספק מקודשת כתב הב"ש בתוס' ובשאר פוסקים תשמע דקדושין בטילין מן התורה אלא ברמב"ם והסמ"ג משמע דהוה קדושין כיון דאין נוגעין רק מדרבנן ועפ"ז אפשר לפרש הירושלמי כיון שהאמינום תורה כיון דמן התורה אינם נוגעין רק מדרבנן אף בכסף נאמנים מיהו התוס' ופוסקים נראה דס"ל כיון דמ"מ נוגעין הם אין לחוש לעדותן ולא דמי לקידש בפסולי עדות דרבנן לקמן סי' מ"ב ס"ה דהוה ספק קדושין דמ"מ עדים הם מן התורה אבל נוגע אין עדות כלל

אלא דמ"מ לפמ"ש התוס' ע"ש אין כאן נגיעה אם ישבעו שמסרו לאשה רק שצריך שבועה ומן התורה א"צ שבועה כלל ויש לדמות לפסולי עדות דרבנן ולכאורה גש לדחות לקידש בחמץ דרבנן בסי' כ"ח סכ"א דאף שלא נתן לה כלים מ"מ מקודשת בחמץ דרבנן ושעות דרבנן אמנם שערי תירוצים לא ננעלו וכבר אמרנו כמה ישובים לדברי הרמב"ם

מיהו י"ל בקדושי אשה הוה עדותן שפיר דיש בכלל דבריהם לומר בפנינו נתקדשה פלונית לפלוני וא"צ לפרש כלל באיזו אופן ויש בכלל דבריהם ואין לומר דהאשה שתצווח כשלא קיבלה קדושין תתבע המשלח דהא כיון שאשה אין חפיצה בקדושין לא תתבע למשלח כלל וא"כ יכולין לומר סתמא בפנינו נתקדשה שהרי האשה לא יהיה לו תביעה על פלוני שאינו חייב לה כלום שפיר מהמנין להו במיגו דאי בעי אמרו ידענו שזו מקודשת לפלוני ולא תועיל הכחשתה ואין לה תביעה על המשלח כדי שיחזור לתבוע העדים וגם המשלח אחר שחפץ בקדושין אין דרכו להקפיד לתבוע כסף קדושין בפרט שאם יתבע יוחשבו העדים כנוגעין א"כ שתיקתו יפה מדיבורו

ואם אחד הלך עם השליח והעיד עליו שמסר הקדושין שיש לו עד המסייע שפיר י"ל דהוה עדות שאין כאן נגיעה ובחמ"ח מסופק בזה והב"ש כתב דמדברי מהרי"ק משמע דמהני וכ"כ בט"ז ויש להביא ראיה לזה דהתוס' הקשו אתאי לא פריך מב"ה דאמר כולן שלוחין ואין שליח נעשה עד ואתאי פריך מב"ש וי"ל דמב"ה בפשיטות הוה מצינו למימר דטעמיה משום נגיעה דאם יטעון אהדרינהו יתחייב ורב שילא לא קאמר רק שליח אחד נעשה עד כיון דעד אחד מסייע וס"ל לב"ה דכולן