טיב קידושין פ

בב"ש סו' קמ"ט דאם אומרי' שלא נתכוונו לקדושין נאמנין והב"ש לקמן סי' קמ"ט כתב דצ"ע מנ"ל הא. ולפענ"ד תמיהא מלתא איך נימא דבא לשם קדושין כדי להעמידו בחזקת כשרות הרי עכשיו טוען שלא בא לשם קדושין ורוצה שתהיה מותרת בלא גט והא ודאי איכא איסורא טפי מביאת איסור להפקיע אשת איש בלא גט ועוד דע"כ לומר גם עליה חזקה זו דהא האשה אינה מתקדשת שלא לרצונה וכמ"ש המשל"מ בפ"ט מגירושין דין י"ח ופשוט הוא שהרי לאו בדידיה לחוד תליא מילתא וא"כ אם אמרה שלא נתכוונה לקדושין ורוצה להנשא לאחר איך נאמר דעל זה לא חשידא ואאיסור א"א משידא. מיהו לא על הפוסקים הללו תלונתי אף כי גם על המבואר בש"ס פרק הזורק דף פ"א במגרש אשתו ולנה עמו בפונדק וראו כו ס"ל להרמב"ם דמקודשת ודאי כדלקמן סי' קמ"ט ואיך נימא דביאת איסור חמירא ליה ולאפקועי א"א בלא גט חשיד זהו ודאי מן התימא. ואפשר שוה טעמו של בעל ש"ג דבאומרים שלא בא אליה לשם קדושין שפיר נאמנין ומיושב מה שהקשיתי לעיל סי' ל"א ס"ק כ"ח דא"כ הוה מקדש בלא עדים ולפ"ז יש ליישב דודאי הך חזקה הוא חזקה אלימתא וחזקת כשרות כעדים דמי וכמ"ש הב"ש כאן אלא מיהא באומרים שלא נתכוין לשם קדושין א"כ אדרבה חזקת כשרות שלהם שנאמר שלא לשם קדושין דאל"כ קם להו בדרבה מיניה לאפקועי א"א וזהו חזקת כשרות שלו וא"ש וצ"ע

ובאמת צ"ע מנ"ל להרמב"ם דמקודשת קדושי ודאי הא לחד תנא לב"ש לא צריכה גט אפילו בראו כו' וא"כ וי"ל דלב"ה נמי לא צריכה גט רק מספיקא וצ"ע ואין להאריך עוד כאן בזה

סימן

לד

(א) כל המקדש כו' מברך בנוסח ברכה זו תמהו הראשונים אמאי לא תקנו לברך לקדש האשה ועוד אמאי לא תקנו כעין נוסח זה בשאר מצות אשר כו' ואסר לנו אבר מן החי והתיר לנו השמיטה ועיין בר"ן ורא"ש שנדחקו והר"ן כתב שאין לברך על הקדושין דעדיין אינו גמר מצוה דאכתי מיחסרא מסירה לחופה וזהו דחוק דהא על השחיטה לאו מצוה היא כלל דלא לישחט ולא ליתהני ואם שחט עדיין אינו מצווה שיאכל ואף עפ"כ תקנו לברך על השחיטה וכ"ש בזה שעכ"פ הכשר המצוה הוא ולא סגי בלא"ה וגם דברי הרא"ש דחוקים. ואענה חלקי בזה והוא דאין בשאר המצות מצוה נמשכת ומתחדשת ע"י מעשה זו כי אע"פ שהשחיטה להתיר אבר מן החי אין נמשך מן השחיטה איסור הבלתי זבוחות שכבר נאסרו לכן לא תקנו רק על היתר זו השחיטה שהוציאה מידי אבר תן החי אבל איסור העריות מתחדשין עליו מן הקדושין שע"י הקדושין נאסר בקרובותיה עוד כל ימי עולם חוץ מאחות אשה שהותרה אחר מיתת אשתו נמצא שאין שייך לברך לקדש דלפעמים הקדושין הם מילי דכדי שמגרשה באירוסין ולזה תקנו לברך על שהתחדשה עליו קיום מצות חדשות והם העריות שנאסרות עליו ע"י קדושין הללו ולכך לא רמזו בברכה זו חייבי לאוין וחייבי עשה שאסורין ואינן בכלל עריות שאין זו נמשך מן הקדושין. ותקנו ואסר לנו את הארוסות והוא מכוון מאד לדברי תשובות רמב"ן דאף שפילגש היה מותר מ"מ כשבא לישא שתהיה כאשתו לכל דבר כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה נמשך שאיסור ארוסות נמשך מן הקדושין ג"כ ולדעת הרמב"ם בא להזכיר איסור הקדישות ולרבותא קאמר שאפילו הארוסות נאסרו וכ"ש פנויות וזה נמשך במה שנתקדשו בקדושת התורה

ואמר עוד והתיר לנו הנשואות לנו ע"י חופה וקדושין מה שמרמז ההיתר דלא סגי בלא"ה הוא לכלול שלא תאמר שעיקר הכוונה לקיים פריה ורביה ואם כבר קיים פ"ו אין לו לישא אשה או להקרובות לא נאסרו כי אם מצד הזרע שלא יוכשר כפי דעת עליון אם יבא מן קרובות האשה לזה ירמוז כי מה שהתיר לנו הנשואין הוא ג"כ ע"י חופה וקדושין שאין הפרש באיסור עריות בין שהיא לבנים או אינה בת בנים אחר שנקראו קדושין שמורה על קדושת ופרישת העריות הנאסרות ע"י הקדושין. והקדים חופה לקדושין גם בזה דחק הרא"ש ואמרו שעיקר הנוסח בקדושין כמ"ש בחמ"ח ס"ק ב' ואין דעתי נוחה בכך דמי סני להו לתקן קדושין וחופה כסדר המעשה. אמנם יראה שתקנו חז"ל להסיר טעות מלב אשר יחשוב אתר שהקדושין אין מתירין אותה רק החופה א"כ היה אפשר לטעות שאיסור הקדושין אינו נמשך רק עד שתכנס לחופה ואז פקעי איסור הקדושין ובא קשר האישות מצד החופה לחוד והיה אפשר לטעות ח"ו שאם הגיע זמן חופה ונתעכב פקע כבר איסור הקדושין והאמת הוא שגם אחר החופה נשאר עדיין קשר הקדושין אבל לחודיה אין בה כח לעשות קשר האישות ואיסור הקרובות דחופה לא קני' והחופה לא באה אלא להתירה לבעלה ולזה רמזו חז"ל שהחופה מקרת בשביל שקשר הקדושין נשאר עלי' גם אחר החופה ככחו אז כחו עתה ומה שמותרת ע"י החופה לפי שעדיין הקדושין עליה כמקדם וזהו שמסיימין מקדש ישראל ע"י חופה שמתירין לבעלה וקדושין שנאסרו על העריות זה נלענ"ד נכון מכל מה שנאמר בזה

(ב) וי"א דאחד תברך נראה דיש סמך לזה דהתוס' בכתובות דף ז' ע"ב ד"ה שנאמר למדו דמברכין ע"י שליח ממה דיליף במס' כלה מקרא דויברכו את רבקה ואליעזר שלית הי' וא"כ קרא דויברכו את רבקה ולא בירך אליעזר שהיה שליח (דע"כ ברכה דאליעזר לא חשוב שהיה קודם הריצוי) משמע דאחר מברך וכן משמע הלשון מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת אירוסין בבית אירוסין ולא קתני המארס האשה מברך כדתנן העושה סוכה לעצמו שרק לולב וערבה ופ"ק דפסחים משמע דלא קאי דוקא על החתן

אלא דיש לעיין אם ניחא דהאחר שמברך הוא להוציא החתן בברכתו וא"כ אם החתן חרש שאינו שומע הברכה אינו מברך ואפילו הוא לעצמו לא יוכל לברך כדאיתא בפ"ק דתרומות חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום או כיון שהברכה אינה על גוף עשיית המצוה רק על כללות ישראל שפיר יכול אחר לברך וכן משמע מהא דלקמן סימן ס"ב בטור ומחבר שאם חבורות מתחלקין כל חבורה מברכת ואם אינו מוטל רק על החתן אין טעם שהחתן יברך לכל החבורה א"ו הוטל על כל החצויין שם וא"כ נראה הה"ד לברכת אירוסין דבחדא מחתא מחתינהו וכן מעולם לא שמענו שתהיה חופה בלא ברכת אירוסין אפי' לחרש

(ג) ואחר שיגמור הב"ש הביא מחלוקת הפוסקים י"א לברך קודם וי"א לברך אח"כ כי חיישינן שמא תחזור ולא תרצה לקבל הקדושין וקשה א"כ איך מברך השליח שמא חזר המשלח וביטל השליחות. ונראה ליישב ע"פ מ"ש בגיטין דף כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן וא"כ י"ל לגבי האשה חיישינן שמא תחזור אבל לגבי המשלח הוי החשש שמא חזר והיינו שמת לא חיישינן ואין לומר שמא בזו הרגע יחזור המשלח הא ודאי לא שכיח כלל ועיין תוס' קדושין דף מ"ה ע"ב ועיין בסמוך

(ד) וי"א דמברך אותה בשעת נשואין בתשובת ריב"ש סי' פ"ב הביא ראיה מברכת המזון שאם