טיב קידושין עט

שליח ופירשו דבנתי' דר' ינאי לא מיקדשא בשוי' שליח רק בתרקבי דדנרי והקשו התוס' א"כ נתת דבריך לשיעורין ופירשו התוס' דאשה דרכה להקפיד מיהו אחר שקדושין קצובים בשוי' שליח סברה וקיבלה שידעה שלא יתנו יותר ממה שדרך ליתן ע"ש בתוספ'. והנה בודאי פשיטא דבשטר לא נחלקו ב"ש וב"ה דהא אפילו בשטר פחות מש"פ מיקדשא אלמא דלא שייך בשטר קפידא דב"ש וב"ה לא נחלקו רב בקדושי כסף א"כ ע"כ בשטר לא שייך סברא דאשה מקפדת והשתא תקשי כיון דבנתי' דר' ינאי קפדי ולא מיקדשא בכסף רק בתרקבא דדנרי א"כ כשנתקדשה בשטר לא שייך בה קפידא מדין קדושי שטר והשתא אי השטר פסול א"כ בנתי' דר"י מסתמא לא הי' מתרצות להתקדש בדבר מועט שהוא שווי השטר וא"כ אכתי קשה נתת דבריך לשעורין דהא בשטר משמע לב"ש אפילו ע"י שליח מקודשת בשטר שאינו שוה דינר א"כ כשתדון עלי' מדין קדושי כסף הדרא קושי' לדוכתה נתת דבריך לשיעורין לכן ס"ל להרמב"ם דאין דעתה אנייר כלל והא דאמרינן שמין הנייר היינו כדפרישית לעיל סי' כ"ח ס"ק ל' דדוקא היכא דאיכא ספיקא שתין הנייר דאין גנאי לה או נראה ע"פ פשיטו דכיון דאיכא ספק קדושין בלא ה הלכך אם בא לקדש בשטר פסיל מספק אין לו ליכנס לספק בתחלה לכן אמר ורבנן מספקא ליה הלכך שמין הנייר כשבא לקדש בתחלה שלא יכנס לספק לכן לא הוצרך הרמב"ם להביאו כלל וכן פשט הרי"ף והרא"ש שהביא דר"פ ור"ש אמרו אינה מקודשת ולא ביארו הספק שמא שוה פרוטה במדי א"כ אין לסמוך על זה להקל וכמ"ש בסי' ר"ח

ומה שהביאו הירושלמי בריש קדושין דבשטר שיש בו ש"פ כסף הוא אין ראיה דכוונתו דשטר פסול דעתה אנייר והירושלמי לא בא אלא להורות דכל שאנו מצריכין ללמוד קדושי שטר הוא באין בו ש"פ דביש בו ש"פ אילו לא נלמד קדושי שטר הית' מתקדשת מדין כסף ולא הביאו הרי"ף והרא"ש רק להורות שאין השטר צ"ל ש"פ אבל היכא דחשבה להתקדש בשטר ונמצא השטר פסול אפשר דלאו דעתה אנייר כלל לכן צ"ע

(ו) על דבר המחובר לקרקע האחרונים תמהו על רמ"א שכתב ויש מכשירין עיין בספרי גט מקושר בק"א סי' י' כתבתי ליישב דברי רמ"א די"ל במחובר לקרקע היכא דש"פ מקודשת ולא דמי לגט שמחוסר קציצה ואי אפשר לגרש בלא קביצה אבל בקדושין אפשר לקדש במחובר בתורת כסף אפשר דלא מקרי מחוסר קציצה וממילא אפילו באינו ש"פ יש ספק שמא ש"פ במדי ובמחובר איסורי הנאה הוא דשייך בקדושין ג"כ ע"ש

(ז) איסורי הנאה האחרונים תמהו למה לא חילק בין איסורי הנאה דדבריהם לאיסור הנאה של תורה דבירושלמי מחלק ביניהם ולדידי קשה איפכא על תשובת הרשב"א דכיון דבירושלמי מבואר שאינו מחלק בין גט לקדושין רק בין איסורי הנאה דאורייתא לאיסור הנאה דרבנן א"כ כיון דמבואר בגמרא לענין גט כתבו על איסורי הנאה כשר אפילו על איסורי הנאה של תורה א"כ איך נחלק בין גיטין לקדושין מסברת עצמינו מה שהירושלמי לא חילק ביניהם ולירושלמי באיסורי הנאה של תורה אפילו בגט פסול אבל ליכא דמפליג בין גט לקדושין בזה וגם סוגיא דגיטין מוכחת דגם איסורי הנאה איתא בקדושין כמו בגיטין דאל"כ ליחשב נמי איסורי הנאה ומה שדחה זה הרשב"א בסי' תר"ג כבר תמהתי ע"ז בגט מקושר בסי' תר"ג ובסי' אלף רנ"ו משמע שסמך על סוגיא דגיטין לענין מחובר דאיתא נמי בקדושין א"כ מה"ט איסורא הנאה איתנייהו נמי בקדושין וא"כ ממילא דגם על איסורי הנאה של תורה כשר כדפסקינן בגט לקמן סי' קכ"ד בסתמא. מיהו לעיל סי' כ"ב ס"ק ס"ח כתבתי טעם אחר כיון דאיסורי הנאה הפקר נינהו א"כ לא בא השטר לרשותה ואינו דומה לגט שבע"כ קנתה אותו אף שאין רצונה לקנות ע"ש

(ח) כתבו בכתב ידו ראיתי במקנה בק"א הביא דברי התוס' יבמות דף ל"א ע"ב שכתבו ומספקא לר"י אם כתוב בכ"י ואין עלי' עדים אף דהתוס' ס"ל דלעולם בעינן עדי מסירה אף ביש עדי חתימה ותימא גדולה הוא שיהיה כתב ידו עדיף מן עדים וכוונת התוס' פשוט לסברתם דביש ע"ח על הגט אמרינן מסתמא היי עדי מסירה ועל זה נסתפקו בכתב ידו אי אמרינן מסתמא היה ע"מ דאין כאן ריעותא כמו בגט שצריך ע"ח משום הזמן א"כ בכתב בכתב ידו איכא ריעותא ולא מחזקינן שהיה שם עדי מסירה ועיין בב"ש ס"ס ק"ל כתב בגט אם הוא כתב ידו בדיעבד אמרינן שהיה עדי חסירה מסתמא אף שאינו בפנינו והביא ראיה כמו דבכתב ידו כשר לר"פ בדיעבד כמו עדי חתימה ואין דבריו מוכרחים דלר"ת כשר מן התורה בלא ע"ח אם הוא כתב ידו אבל לר"א בעינן עדי מסירה א"כ בכתב ידו לחוד איכא ריעותא ולא תלינן שהיה עדי מסירה ולפי דברי התוס' יבמות דמספקא להו בקדושין אי תלינן שהיה עדי מסירה א"כ מוכח בגט דאיכא ריעותא לא תלינן שיהיה עדי מסירה ודלא כב"ש

גם מ"ש הב"ש כאן בכתב ידו הוה תרי ספיקא להקל שמא בעינן עדי מסירה ואת"ל סגי בעדי חתימה שמא כתב ידו אינו כחתימה. ובאמת דברי הנימוקי יוסף תמוהים שהביא סברת רבוותא דדוקא בגיטין כשר דכתיב וכתב אבל קדושין הוה דבר שבערוה ולא מהני כתב ידו ולכאורה תמוה דמי איכא למ"ד דגירושין לאו דבר שבערוה הרי מפורש בריש גיטין דהוה דבר שבערוה אלא דכתב ידו הוה כעדים חתומים וכ"כ התוס' להדיא בגיטין דף ד' ע"ב דלר' מאיר כתב ידו אין לך חתימה גדולה מזו

וכן יש להוכיח חן הסוגיא דגיטין דף ט' דקאמר וכדברי ר"פ בארבע הא איכא חמשה דשוה גיטי נשים לשיחרורי עבדים לענין כתב ידו דבשיחרור וגט מהני בדיעבד אע"כ דאיתא נמי בקדושין ואין לומר דאיתא נמי בשטרות דהא לפום סברא דלא מהני בדבר שבערוה א"כ בדבר שבערוה הטעם דבר דבר מממון גם לענין שטרות לא מהני והא דמהני כ"י בשטרות היינו מדין הודאת עצמו אבל לא הוה כעדים

(ט) ע"מ שהנייר שלי הטעם דלא נתן להם כלום נמצאו אותיות פורחות באויר ומכאן משמע דלא כמ"ש בתשובת הרשב"א סי' תר"ג דבקדושין י"ל באיסורי הנאה אינה מקודשת דבעינן מידי דאית לה הנאה מיניה א"כ באמר הנייר שלי בלא"ה אינה מקודשת דלית לה הנאה ומשמע מדברי הר"ן ג"כ דדמי לגמרי לגירושין ונראה דהה"ד בחלוקת שבין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה דהוה ב' ספרים

ובזו יש ליישב מה שהקשו התוס' קדושין דף ט' ד"ה הלכתא ל"ל ויצאה והיתה הא איכא הלכתא דבעל כותבו ולפ"ז י"ל דקמ"ל דבעינן דומיא דגט ובעינן ספר א' וכחו כן לענין מחובר דהוה מחוסר קציצה דלא איכפת לן בשאר שטרות

סימן

לג

(ג) ודוקא שבא אליה בבית חמיו עיין בספרי יע"ח סי' ו' וסי' י' באריכות ובחדושי כתובות ולקמן סי' נ"ה

(ד) י"א דפנוי הבא אל הפנויה כו' כבר כתבתי לעיל סי' ל"א ס"ק כ"ט דעת הש"ג הובא לקמן