טיב קידושין עא

התוס' פירשו דדייק דמעות היינו אם חזר מקדושין לכן דמי למלוה משא"כ אילו היינו אומרים שאם חזר הוא מן הקדושין אין המעות חוזרין באמת הוה דתי למקדש לאחר ל' יום וא"כ י"ל במקדש לאחר ל' יום דאם חוזר הוא מ"ת נשאר בידה ואין המעות חוזרין וכ"כ הר"ן בהדיא שם בריש פרק האומר דאם הוא חוזר אינה צריכה להחזיר דאל"כ במאי מקדשה וצ"ע על הר"ן שנמשך אחר דברי התוס' והרי הר"ן גופיה ס"ל דשם אין המעות חוזרין אם חזר בו הוא דאל"כ במאי מיקדשא

(יד) והמקדש במלוה אינה מקודשת ולפ"ז אם אמר לה שתתקדש בהנאת מחילת מלוה לדעת הפוסקים לעיל סי' כ"ח דבמלוה נמי מהני אהני כאן אפילו אם בקמייתא ש"פ וקשה לפ"ז למה דחק הש"ס לשנוי' הא דאפילו בקמייתא נימא דאמר בהנאת מחילת מלוה. ונראה דהקושי' דא"כ אפילו כולן יצטרפו וכפירוש מהרש"א ומהרש"ל הבין דהקושי' למ"ד מקדש במלוה אינה מקודשת לכן הקשה מאי פריך הא תלוה משמע למ"ד מקדש במלוה מקודשת הא ע"כ מתניתין סברא דמקדש במלוה אינה מקודשת דאל"כ אפילו בכולן ש"פ מצטרפת וכן משמע מפרש"י שפירש ש"מ מדרב אסי מדקביל הך אתקפתא משמע דמן המשנה אינו מוכח מדלא מצטרפין אם יש בכולן ש"פ. ואפשר לומר דמהא לא קשי' דס"ל כיון דאוכלת ראשונה ראשונה א"כ כשאכלה הראשונה שהיתה פחות מש"פ אין יכול לתובעה א"כ כשנתן לה השני' לא שייך שתצטרף לפמ"ש במ"ל בפ"ה היכא דלדידיה לאו ממון הוא אף דלדידה הוא ממון י"ל בתר דידה אזלינן כגון באיסורי הנאה והיא חולה שאין בה סכנה וא"כ י"ל דלגבי דידיה גם השני' לאו ממון הוא שהרי אם לא יתננה לה אינה ש"פ לכן אין מצטרפין דכשאכלה הראשונה השני' שנותן לה לאו ממון הוא לגבי דידה אף דלגבי דידה מצטרף וא"כ אינו מוכח מן המשנה דס"ל המקדש במלוה אינה מקודשת וא"ש מיהו לעיל סי' כ"ח כתבנו דשפיר הוה ממון לגבי דידה גם קשה לפ"ז נוקמה שאמר בהנאת מחילת מלוה. לכן נראה דודאי הני אמוראי דמשני באמת ס"ל דהה"ד ביש בכולן מקודשת בכה"ג אלא דהמקשה לא פסיקא ליה לשנויה מ"ש רישא ומ"ש סיפא כיון דאיכא למידחי בכה"ג ועיין בסמוך ובחידושינו כתבנו דאפשר דהנאת מחילת מלוה של פרוטה אינה ש"פ ומיהו לעיל לא חילקו הפוסקים בכך וצ"ע

(טו) אלא בתמרה אחרונה והיא אינה ש"פ מיהו מספיקא דשמא שוה פרוטה במדי מקודשת ולכאורה קשה הא בש"ס צריך לדייק דש"מ מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה א"כ י"ל דילמא דוקא בשוה פרוטה במקומה דעתה אפרוטה שהוא ממון ומנ"ל דאם אינו שוה פרוטה במקומו שאין דעתה אמלוה כיון דעכ"פ במקומו לאו ממון הוא וצ"ל דודאי אם מלוה אלף זהובים איך נימא דעתה אפרוטה וצ"ל כיון שדעתה להתקדש דעתה להתקדש כל היכא דאפשר אלא דלא סגי בלא פרוטה שיעור לכן גם על זה דעתה אם יהיה באפשרי שתתקדש וכן משמע בסנהדרין בפרק כ"ג דאי שויה פרוטה לכלבי ושינרי דעתה אפרוטה אף שאין בת עשירים נותנת עיניה בזה

ואכתי איכא למידק בדברי הרמב"ם לפי מה שהבין בו הרא"ש שסובר דבקידשה בדבר שאינו מתקיים אינה מקודשת וכתב הרא"ש דס"ל אם ידענו שש"פ בשום מקום מקודשת ומשחע הטעם שהרי יכולה להוליכו שם וא"כ קשה הכא ראזינן דאכלתו מיד א"כ לא היה דעתה ליטלו רק לאכלו מיד א"כ אינו ראוי להוליכו למקום היוקך ואמאי ניחוש לדשמואל. ואין לומר דבשעה שנטלתו אמרינן שנטלתו להצניעו ואח"כ נמלכה ואכלה דהא חזינן בנטלתו וזרקתו לאור פשיטא לוה להש"ס דאינה מקודשת אלמא לא תלינן בחורה כדפרישית לעיל סי' ל' ס"ו וא"כ כאן ה"ל כדבר שאינו מתקיים. לכן נראה לסברת הרא"ש בדעת הרמב"ם בוא דס"ל כששוה פרוטה בשום מקום יש לו תורת ממון גם כאן כיון שראוי להוליכו שייך תורת ממון עליו משא"כ באין ראוי להוליכו אין כאן תורת ממון עליו לכן אף עפ"כ שאכלתו אם ידעינן דש"פ בשום מקום גם כאן תורת ממון עליו. ומה שהקשו הרמב"ן והרשב"א דבגזילה אין הולכין אחר מקומו ושעתו נראה ליישב דטעמא דפחות מש"פ מחיל איניש א"כ כשאינו שוה במקומו תחיל ליה כדאיתא בסנהדרין דף נ"ד דישראל בני מחילה נינהו אבל ממון הוה שפיר אם שוה בשום מקום לכן מתקדשת שפיר

(טז) והה"ד אם אתמר בזו ובזו ובזו וגמר כל דבריו המחבר הביא דעת רמ"ה בראשונה ומשמע דעיקר כדיעה זו ודעת ר"י הביא בשם יש מי שחולק ולענ"ד שיטה דחוקה הוא דלז עת רמ"ה צריךלפרש דהיתה אוכלת ראשונה ראשונה איירי שאמר לה בזו ואכלתה ואחר שאכלה ראשונה שוב אמר לה בזו ואכלתה וכמו שנזכר בברייתא וקשה טובי לפ"ז מאי פריך ואפילו בקמייתא ודחק הש"ס לשנוי' ואמאי לא מתרץ בפשיטות כיון דהי' הפסק אכילה בין ראשונה לשני' א"כ נראה כנמלך לכן סגי באיזה שתהי' ש"פ שהרי לא נתכוין לצרף ואם קמייתא ש"פ אמרינן דנמלך אח"כ כיון שהמתין עד שאכלה ראשונה לא ידעתי באיזו ענין יצוייר שלא והי' כנמלך אם שהתה כדי אכילה של התמרה עכ"פ ה"ל להש"ס לאוקמה בהכי כיון דשהתה כדי אכילה חשיב כל חד קידושין באפי נפשה ועוד קשה דילמא בזו בזו לא הוה כללא רק כשאמר תוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דיבור י"ל גם לר שמעון פרטא הוא וא"כ שפיר הוה כל חד קידושין באפי נפשה ואף שלא אחר התקדשי ת"מ הא מסתמא לקידושין קאמר שהרי התחיל ליתן לה ע"ד קידושין. הגם שראיתי בס' המקנה שביקש לומר לדפת הט"ז לעיל בציפתא דאסא שצריך לומר עוד לשון קידושין כשאמר תקדש בד' זווי לכן ביקש לומר כאן דאם אמר בזו בזו אי פרטא הוה צריך לומר על כל פרט לשון קידושין ולענ"ד לא נהירא כלל דהא דאמרינן פרטא הוא קאי שבועה על פרט וא"כ פשיטא דגם לשון התקדשי על כל פרט קאי ולא דמי כלל לציפתא דאסא דשם לשון קידושין שאמר בראשונה הופסק כשאמרו לו הא לית בי' ש"פ שהרי בתחילה לא עלה על דעתו לחדש בד' זוזי רק בציפתא לכן צריך לומר לשון קידושין דאי לא אמר לשון קידושין י"ל דקאמר הא איח בה ד' זוזי ויועילו קידושי הציפתא מעיקרא אבל כשאמר התקדשי בזו בזו אי פרטא הוא לשון התקדשי קאי על כל חד כמו דאמרינן דשבועה שאמר בראשונה על כל חד קאי ואין לתלות בוקי סרוקי באשלי רכרבי ובלא"ה כבר השגתי לעיל על הט"ז בסי' כ"ח ס"ק כ"ג וגם כאן כשאמר התקדשי לי בזו ואכלתו ואמר ובזו ודאי אקידושין קאי ואין צריך להזכיר לשון קידושין בכל חדא אפי' לאחר כדי דיבור לא גרע מעסוקין באותו ענין ותו קשי' לשיטה זו אדרבא דאמר לא שנו אלא דא"ל בזו אבל בא"ל באלו אפילו אוכלת נמי מקודשת אמאי לא אשמועינן רבותא טפי אפילו אחר בזו בזו בזו אם גמר דבריו קודם נתינה אפילו אוכלת נמי מקודשת

ואחר העיון נראה ברור דגם רמ"ה לא קאמר אלא כשאמר לה בזו בזו בזו קודם שקיבלתן אבל אם א"ל בזו בזו בזו וקיבלתן לאחדים גם רמ"ה מודה דאף שלא אכלה בין בזו ראשון לבזו השני מ"מ ה"ל קמייתא מלוה דכיון שלא גמר הדיבור וקיבלתו קודם הוה מלוה ביד' וכן משמע מפירש"י וכמ"ש הב"י אלא דקשה איך