טיב קידושין ז

מתקדשת רק ע"י דיבור זה א"כ כשלא ידעה מאי קא"ל א"כ אין כאן קידושין שהרי א"ל לשון שהי' מדבר עמהם תחילה כששמעה עכשיו לכן (לשון) שלא הבינה סבורה הוא שחזר מדיבורא קמא ולא מיבעי' לן אלא אי הני לישנא גריעי משתיקה אבל עדיפא משתיקה לא הוה שהרי לא ידעה לשונות אנו א"כ אינו טוב יותר משתיקה וכעין מ"ש לעיל לדעת הרמב"ם. וכן משמע מלשון הרמב"ם והמחבר שכתבו והוא שהי' מדבר עמה תחילה עע"ק והיינו לפי שיטתו דאיירי שעסוקין באותו ענין ממש לח מענין לענין באותו ענין א"כ משמע דס"ל דאפילו עסוקין מענין לענין באותו ענין אין חוששין למלות הללו וצ"ע שוב באו לידי חידושי רשב"א וראיתי שמפרש הסוגיא כן ופירוש דחוק הוא

(ח) הרי את אשתי אע"ג דהרמ"א הביא לקמן ס"ג דהרי את נשואתי לא אמר כלום אשתי ארוסה נמי משמע אע"ג דלקמן סי' קנ"ו סמ"ו דכותבין בגט ארוסה ארוסתי א"כ משמע דאנחתי דהיינו אשתו נשואה משמע י"ל דאשתי נמי משמע ארוסה עמ"ש בספרי גט מקושר. אלא דקשה איך נקט בברייתא הרי את אשתי הרי את ארוסתי הא הוה זו ואצ"ל זו דהשתא אשתי דמשמע נמי נשואה מקודשת כ"ש ארוסה דלא משמע נשואה כ"ש דמקודשת א"ו גם בנשואתי הוה לשון טוב לקדושין טפי ותיקשי לרשב"א שהוא י"א דלקמן דנשואתי אינו כלום ואפשר לומר כיון דאשתי ארוסה נמי משמע והוא לישנא דקרא כי יקח איש אשה נקט אשתי דמ"מ פשיטא טפי עיין בסמוך

(ט) הרי את ברשותי כן הוא בגמרא בהדיא ומכאן קשי' לי על מ"ש הרשב"א בתשובה דהרי את נשואת לא שמענו שתהי' מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחפה והוא י"א שתביא רמ"א ס"ג וקשה איך אמר בגמרא הרי את ברשותי הוא לשון קידושין הא איתא במשנה כתובות דף מ"ח לעולם היא ברשות אב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין הרי דלא מיקרי רשות הבעל רק בנשואין וא"כ הרי את ברשותי הוא כמו נשואתי וכן בדף ס"ח נכנסה לרשות הבעל פירש"י ניסת הרי דרשות הבעל משמע נשואין ובאירוסין עדיין אינה ברשת הבעל. א"כ ליהוי כמו נשואתי. ואפשר לחלק דהרי את ברשותי יש לפרש עכ"פ כיון שאסורה לאחר אם לא יגרשנה לענין זה הוא ברשותו משא"כ בנשואתי שאין פירוש ללשון וצ"ע

(י) אם הבינה דבריו בר"ן איתא אי אמרה דלשם קידושין קבלתינהו משמע אע"פ שאינה יודעת פירוש המילות ת"מ לפי כונתה שנתן לה לקידושין ולפי האמת לשון קידושין הוא באמת לכן הוה קידושין. אלא דקשה ניהי דאמרה שהבינה כיון שעדים לא ידעו שהבינה ונאמנת לותר שלא הבינה הוה כמקדש בלא עדים וכמ"ש הב"ש סק"יא על ספק קידושין דאם העדים מסופקין ה"ל כמקדש בלא עדים. ואפשר דכאן איירי שאמרה באותו המעמד כששאלוה העדים שקיבלה לשם קידושין דאיגלאי מילתא שידעה בשעת נתינה אבל אחר זמן אפשר דבאמת כיון שיכולה לותר שלא הבינה הוה כמו מקדש בלא עדים אלא מיהו כיון שיש לספק מיד בשעת קדושין שמא הבינה אפשר דהוה ס"ק שאילו אמרה אז שהבינה שהיא לשון קידושין היו הקידושין מתבררין שבודאי ידעה א"כ אין לדמות למקדש בלא עדים שאין התחלה לקידושין וכאן יש לנו לספק מיד שמא הבינה. מיהו באמרה אח"ז שלא הבינה י"ל כיון דלא איתחזק מהמנינן לה לברר הספק ולפ"ז אם אחר זמן אמרה שהבינה י"ל דלא הוה אלא ס"ק כיון שלא נתברר להעדים אז שהבינה וצ"ע

(יא) אבל האיש אינו נאמן כו' כן הוציא הב"י מדברי הרא"ש שכתב בהני לישני דברורי לאו כל כמיני' לומר ובטור כתב שתבין לשון קידושין לכן חילק בין האיש שנותן הקידושין מסתמא לשם קידושין יהבינהו משא"כ האשה נאמנת. ולענ"ד הדברים תמוהים דכמו שהיא נותן כן היא שומעת ומקבלת ומגלה דעתה שרוצית בקידושין א"כ כמו שבאיש נאמר שנתן מסתמא לשם קידושין כמו כן י"ל שקיבלה לשם קידושין ואין סברא לחלק בכך ואי משום דגברא גמר יותר הרי לפעמים איש בור ואשה חכמת לב יותר מן האיש אלא הדבר ברור כמ"ש בתשובה בילדותי דהרא"ש איירי בדיבר עמה עע"ק וכמ"ש לעיל סק"ה ובאמת אין חילוק בין איש לאשה כלל והטור שכתב ובלבד שתבין היינו משום דמיירי שהוא מקדשה א"כ מסתמא הוא יודע שלשם קידושין הוא נותן לכן כתב ובלבד שתבין אבל אם הוא אמר לישנא שאינו ברור לנו והוא מפרש דבריו שנתן על זאת הכונה שאנו מסופקין בה י"ל שגם הוא נאמן שנתן על הכוונה אחרת שאינה לשם קידושין ש וכ"ש הוא דבידו לגרשה

(יב) והה"ד אם אמר הרי את חרופתי ברמב"ם פ"ג הכניס חרופתי בלישנא דהוו קידושי ודאי אלא משום שהקשו עליו דבגמרא אתרי' האומר חרופתי ביהודה מקודשת ותירצו דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דשפחה חרופה איירי בחציי' שפחה וחציי' ב"ח המאורסת לע"ע לכן הוה לי' קידושין ומשום דהר"ן חלק עליו דמ"מ משמע דאינו אלא ספק לכן הכניסו רמ"א בכלל הספיקות גם בכ"מ הקשה עליו דלא הוה ספק קדושין (וברמב"ם גופי' בפ"ד דין ט"ז משמע דהוה ספק קידושין) ולענ"ד לק"מ על הרמב"ם דהא דקאמר בחרופתי ביהודה דוקא מקודשת היינו לפום ס"ד דלא איירי במדבר עע"ק אבל למאי דמוקי במדבר ואי דיהב לה ושתיק מקודשת באמת רק מיירי דיהב לה ואמר לה בהני לישני דמספקא לן אי בקדושין או למלאכה קאמר וא"כ ע"כ לומר דבכל הני לישני דמספק' לן בש"ס איכא לפרושי למלאכה והנה בתוך הני לישני הוא מיוחדת לי ואמרינן דלמלאכה קאמר משמע אפילו במיוחדת לי טעמא די"ל למלאכה קאמר ולא אמרינן דמיוחדת קאמר לפילגש וי"ל לשיטת הרמב"ם דפילגש אסור מסתמא מיוחדת להיתרא קאמר לה לכן לא מפרשינן רק למלאכה והשתא לפי האמת חרופתי אפילו למ"ד דאיירי בשפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי איתא פרק השולח דף מ"ג אמר ר"ש כשם שהמקדש חבי אשה אינה מקודשת כך המקדש חצי' שפחה וחצי' ב"ח אינה מקודשת ואם לחשך אדם לומר איזה שפחה חרופה זו חציי' שפחה וחצי' ב"ח המאורסת לע"ע אלמא בת אתרוסי הוא אמר לך כלך אצל ר' ישמעאל שהוא אמר בשפחה כנענית כו' ושפחה כנענית בת אתרוסי הוא אלא מאי אית לך למימר מאי מאורסת מיוחדת ה"נ מאי מאורסת מיוחדת ע"כ הרי דלהכי קרי לה מאורסת שהיא מיוחדת והיינו ודאי לאישות ולא למלאכה וא"כ כיון דודאי ליכא לפרושי דלמלאכה קאמר ודאי לא גרע משתיקה כיון דליכא לפרושי למלאכה ודוקא בס"ד רלא אסיק אדעתי' דאיירי במדבר לא ניחא לי' שתהא מקודשת בלשון חרופתי אבל באמת למאי דלא שייך בה למלאכה ודאי מקודשת ודברים ברורים הם לענ"ד אמנם כן מלשון הרמב"ם שהכניס לשון חרופתי בלישני דברורי א"כ משמע אפילו אינו מדבר עע"ק מקודשת וזה תמוה לכאורה דהא הרמב"ם ס"ל בכל הלשונות צריכה שתהא מכרת בהם וא"כ ע"כ חרופתי היינו שהאשה הכירה שהוא לשון קידושין א"כ בש"ס נמי ע"כ איירי במבינה ואפ"ה אמרינן דדוקא ביהודה מקודשת. מיהו נראה ליישב דודאי מכח סברא אם הבינה שהוא לשון קידושין למה לא תתקדש דלא גרע ממדבר עמה מעיקרא לכן י"ל דבהא גופי' תליא בפלוגתא דודאי למ"ד במדבר עע"ק ואפ"ה אם נתן לה בשתיקה ס"ל לר' יהודה דאינה מקודשת ומשמע דאפילו ספק אין בזה לר' יהודה וצ"ל דס"ל דבעינן דוקא שיפרש שנותן לקידושין שע"י האמירה נתפסת לו לאשה משא"כ בלא אמר אף ששניהם מודים